אופניים מאת אור קורן

"לא דמיינתי לעצמי עד כמה אופניים יכולים להיות שימושיים, לא לפני סוף העולם. זה לא משהו שמופיע ביותר מדי סרטים פוסט-אפוקליפטיים, אופניים. בדרך כלל נראה שמכונית היא כלי הרכב המועדף, או לכל היותר אופנוע. כולם – כלומר, אלו שנותרו – התנפלו קודם כל על המכוניות. רובן היו נטושות, לפעמים עם המפתח מגיח מתוכן, והיו מספיק לכולם, לפחות חמש או שש מכוניות על כל ניצול יחיד. הם לא הבינו כמה בעייתי זה הולך להיות. דלק לא היה בעיה, למרות שהיה אפשר לצפות שיהיה. רוב תחנות הדלק לא נהרסו בסוף העולם, וגם לא אחר כך על-ידי שודדים ובוזזים. הן היו מלאות בדלק, שרק חיכה לבעל המכונית הראשון שיבוא לקחת אותו. מספיק דלק בשביל חודשים שלמים, הרי לא היו כל כך הרבה נהגים שנשארו בחיים בשביל לקחת אותו. וכשתחנות הדלק נהיו בעייתיות, גם אז מכונית נשארה כלי תחבורה ריאליסטי, הרי תמיד יישארו מאות אלפי מכוניות אחרות, עם מיכל דלק מלא, ששוכבות לצדי הכבישים. לא, החסרון במכוניות אחרי שהגיע סוף העולם, הוא בדיוק מה שהיה היתרון הגדול שלהן – היו פשוט הרבה יותר מדי מהן. זה מפתה, עם כלי רכב יוקרתיים וריקים ממלאים את הכבישים, וללא משטרה, פשוט להיכנס לאחת ולנסוע אל עבר השקיעה, רק שהמציאות – כמו תמיד – לא הייתה כל כך פשוטה. כשהאנושות התחילה להימלט אל מחוץ לערים, היא כולה נכנסה למכוניות שלה, והתוצאה הייתה כבישים חסומים ופקוקים, וככה הם נשארו עד היום. כל כביש, הוא פקק, שלא מתקדם כבר חודשים שלמים. אין שום בעיה לבחור במכונית, אבל רק תנסו לנהוג דרך פקק כשכל הנהגים נעלמו. זה היה בלתי אפשרי להשתמש ברוב המכוניות בתנאים האלה, ובלית ברירה נאלצו רוב השורדים לבחור במכוניות שנחו בשוליים, שכן היה אפשר לחלץ, ולהגביל את תנועתם אל מחוץ לכבישים הסלולים. וזה חשף חסרון נוסף של המכוניות – הצמיגים מתפנצ'רים בקלות. ולמי בדיוק אמורים לפנות כשהצמיגים הלכו ופחות מעשירית מהאנושות שרדה?

"אז בחרתי באופניים. כן, גם צמיגי אופניים מתפנצ'רים. אז מה? יש גם אלפי זוגות אופניים ששוכבים ללא רוכב והם עדיין שמישים לחלוטין, רק שהם לא ייתקעו בשום פקק נצחי. הם קלים, ניידים, ולא מצריכים שום מפתחות רק בשביל תפעול פשוט. קל לגנוב אותם, אבל אם עוין הצליח להתקרב אליך מספיק כדי לגנוב את האופניים שלך – כנראה שיש לך בעיות גדולות יותר. הם בקלות יכולים לעבור דרך כל משטח – כביש סלול (גם אם פקוק), כביש עפר, ואפילו בשטח טרשי הם די שימושיים אם רק יודעים לתחזק אותם כמו שצריך.

"תרמיל מלא בשימורים, כמה מימיות, סכינים, פנסים, סוללות, ואיזה ספר או שניים; קפיצה זריזה על האופניים; וזה כל מה שנווד בודד בימינו צריך בשביל לשרוד. מרכזי הערים עדיין מסוכנים, והפרברים גם הם לא סימפתיים, אבל אם רק מתרחקים מגלים עולם שלם ומלא בכל-טוב, וכולו נטוש. תחנות הדלק מלאות בדלק, והחנויות הקטנות שצמודות אליהן מלאות במזון. קיבוצים ומושבים גם הם רובם ריקים, אבל בניגוד לערים לא מסוכנים, וגם מהם מהם ניתן לחטוף כל-טוב. לו המצב בחוץ היה קצת יותר בטוח, הייתי וודאי משתקע באחת מהווילות צמודות הקרקע האלו. לו רק.

"וככה שרדתי עד עכשיו במשך כל החודשים האלו מאז סוף העולם. על אופניים, עם תיק קל מלא במעט שיספיק לי לימים הבאים. אם נגמרה הצידה – תמיד יש איפה למלא, ונראה שהיא לא תיגמר למשך שלושה חודשים לפחות.

"ומה איתכם, איך אתם שרדתם עד עכשיו?"

"לא חווינו את סוף העולם עצמו," הבחורה הייתה הראשונה שדיברה מביניהם, "בדיוק היינו בקאמפינג של כמה ימים, במדבר, רחוקים מכל העולם. הסוללה בפלאפונים שלנו כבר נגמרה, אבל לא חשבנו שזה כזה נורא. אבל אז, כשעלינו על הכביש, והתקרבנו חזרה הביתה, ראינו פקק עצום. ניסינו לעקוף אותו, אבל אז שמנו לב שבכל מקום אחר גם יש פקק עצום. כשהתקרבנו עוד יותר – כל המכוניות היו ריקות, והתחלנו להבין שמשהו נורא קרה.

"פחדנו להיכנס לאחת הערים. אז חזרנו למדבר. היה לנו את כל ציוד השטח הזה איתנו, אז לא היה בעייתי להסתדר. בשלב מסוים, הגענו לאותה מסקנה שאתה הגעת, ונטשנו את המכונית בשביל שני זוגות אופניים שמצאנו לצד הדרך. בכל מקרה הציוד שלנו היה קל מספיק בשביל להפוך את המכונית לבלתי הכרחית."

שתיקה מילאה את האוויר אחרי שהיא סיימה את המשפט שלה. היא הניחה את הראש שלה על ברכיה המקופלות, בתנוחה כזו שאש המדורה האירה רק חצי מהפרצוף שלה, והחצי השני נותר חשוך. היא העבירה מבט חטוף אל הבחור שליווה אותה, והצהירה, "אתה האדם הראשון שאנחנו רואים מאז אותו יום."

לא הופתעתי. "אתם לא האנשים הראשונים שאני רואה," השבתי, "אבל אתם הראשונים שדיברתי איתם. ראיתי לפחות שתי קבוצות של אנשים עוברות מולי, אבל התחבאתי כששמעתי אותם מגיעים, כי אי אפשר לדעת עם מי אתה מסתבך. חוץ מזה, עברו מולי שלושה אנשים יחידים. שניים מהם רדפו אחריי עד שהצלחתי לאבד אותם. השלישי רק בהה בי, עמוק לתוך הנשמה. הוא לא אמר כלום, רק הסתכל לי לתוך העיניים, במבט שגם מרחם עליי אבל גם מבקש רחמים בשביל עצמו. לא המלחתי לפתוח את הפה, אפילו שרציתי. ואז סובבתי את הראש לשנייה אחת, וכשהסתכלתי שוב – האיש כבר נעלם. אבל זה מרגיש טוב לשבת לדבר עם מישהו סוף-סוף." חייכתי, עד כמה שאפשר.

"מה קרה?" הבחורה שאלה, ונראה שהיא התעלמה מכל מה שאמרתי, "כל העולם נגמר, הסתיים בלילה אחד, מה קרה?"

"הכל קרה כל כך מהר. הכל פשוט… הסתיים." זה היה בלתי אפשרי להסביר. זאת לא הייתה מגיפת זומבים או מלחמה גרעינית, זה היה הרבה פחות דרמטי. בטווח של שתיים-עשרה שעות, הכל קרס ומת מסביב, ורובנו לא שרדנו. עד היום אני לא מבין מה קרה, ועם חיים שהם כולם מאבק הישרדות, אין לי יותר מדי זמן פנוי לנסות להבין.

"זה לא משנה," המשכתי להגיד, "שלושה אנשים יכולים לשרוד הרבה יותר טוב מאשר אחד או שניים. אם נאסוף מספיק אנשים, אולי אפילו נצליח לבנות עיירה קטנה, ולשקם את החברה האנושית!"

"אני בספק," הבחורה יירטה את האופטימיות שלי. "כמה אנשים כבר נשארו? אתה טוען שפחות מעשירית. כמה פחות? חצי מעשירית? שמינית מעשירית? אפילו פחות. אנחנו לא פגשנו אף אחד עד היום. אתה פגשת כמה בודדים. רובם כנראה לא יישרדו את החודשים הבאים, ואנחנו ביניהם. אני מצטערת, אבל אנחנו צריכים להכיר בזה שהאנושות נגמרה, היא כבר בסכנת הכחדה. אין טעם במלחמת הישרדות. תהנה מהרגעים האחרונים שלך, תנסה למצוא את המותרות היחידות שנשארו, ואיכשהו תנסה לחיות את החיים, ולא סתם לשרוד אותם."

שוב שתיקה מילאה את האוויר. הייתה לה נקודה טובה, אבל לא הייתי עוד מוכן לוותר. "לפני עשרות אלפי שנים האנושות הייתה גם על סף הכחדה. נשארו לו יותר מחמשת אלפים בני אדם בכל העולם. והנה, עד לפני חודשים שרדנו, היינו שבעה מיליארדים. לא משנה כמה מאיתנו נשארו, אנחנו נשרוד, ונבנה את העולם מחדש."

הבחורה נאנחה. "אולי אתה צודק, אני לא יודעת. בכל מקרה, זה גם לא מאוד משנה. אם האנושות תיכחד, אני אפילו לא אוכל להוכיח לך שצדקתי. אני חושב שהגיע הזמן שנלך כולנו לישון עכשיו. מחר בבוקר כבר נחליט מה לעשות." היא קמה, והחלה להשליך חול בעזרת הרגל על המדורה הגוועת. אני והבחור שאיתה קמנו גם כן, סייענו לה, והלכנו לישון.

הקרקע הייתה טרשית, ומאוד לא נוחה, אבל יותר מדי לילות על קרקע לימדו אותי לאהוב את הטרשים. הצלחתי להירדם ולישון שינה ללא חלומות. כשהתעוררתי כמה שעות מאוחר יותר, זה הרגיש כאילו לא עברה אפילו שנייה. שלושתנו קמנו במהירות, והתחלנו לארוז את המחנה הקטן שהקמנו ללילה. הבחורה בירכה אותי בברכת בוקר טוב, ופתאום נזכרתי שלא שמעתי את המילים האלו כבר חודשים שלמים. במשך כמה רגעים עמדתי המום מולה, עד שנזכרתי שנהוג לברך חזרה בבוקר טוב.

במשך כל הזמן הזה, הבחור שלצידה לא פצה פה. מאז שפגשתי אותו הוא רק שתק, ונתן לבחורה לדבר במקומו. המבט על הפנים שלו היה דומה למבט של אותו מטייל בודד שבהה לתוך הנשמה לפני מספר חודשים, אך לבחורה נראה שלא היה אכפת. אם היא לא הייתה מוטרדת מזה, החלטתי שגם אני לא אהיה מוטרד, ולא שאלתי אף אחד מהם על פשר השתיקה של הבחור.

עלינו על האופניים שלנו והתחלנו לנסוע. לאן? לא ברור, אבל החלטנו שאנחנו נחושים שאם לא ננסה אפילו לבנות מחדש את הציוויליזציה האנושית, לפחות ננסה לראות מה נשאר ממנה. הארץ אמנם קטנה, אבל היא גדולה מספיק בשביל שלשלושה אנשים על אופניים ייקחו חודשים ואפילו שנים כדי לגלות בה כל פינה נסתרת. המשכנו לרכב דרך כביש ריק לחלוטין, שעליו לא נחו מכוניות נטושות. לצדדנו ראינו בעיקר שדות בר פורחים, ועצים משתקמים. נראה שהיכחדות מרבית האנושות רק היטיבה עם הסביבה. המראה היחיד שעורר אצלנו רגשות שליליים היה מראה עמודי החשמל הנפולים והכבלים הקרועים. אם עד עכשיו יכולנו להשלות את עצמנו שהנוף שאנחנו רואים הוא אותו הנוף שגדלנו בו, רק נטוש ולכן מזמין יותר עבורנו, הכבלים הקרועים הזכירו לנו את ההפך – הטבע טובע את חלקו בכדור הארץ שוב, ועם גירושה של רוב האנושות, מגורשות גם שאריות הציוויליזציה.

עם התקרבותה של השמש למרכז הרקיע, החלטנו לעצור לנוח, בקיבוץ אחד לצד הדרך שנותר עומד על בתיו הריקים. בכניסה אליו עמד חצי שלט ועליו המילים "ברוכים הבאים לקיבוץ"; החלק השני, שכנראה עליו היה רשום שם הקיבוץ, נמחץ על ידי עץ, שכנראה נפל באחת הסופות של החורף האחרון. בזמן שישבנו על אחת המדשאות של אחד הבתים הנטושים, התחלנו לדבר על הנושא של הפסקת הנדודים של שלושתינו והשתקעות קבועה איפשהו.

"אני חושבת שהקיבוץ הזה הוא מקום טוב," הכריזה הבחורה. "אני בעד שנתחיל לגור פה באופן קבוע." הבחור שאיתה גילגל את עיניו.

"למה דווקא קיבוץ?" מחיתי, "עדיין לא בדקנו את הערים. הן מפחידות, אבל שם רובנו גרנו לפני. לא יכול להיות שהן כל כך גרועות עדיין." לזה, הבחור שאיתה גילגל את עיניו –  פעמיים.

"אנחנו במיקום אידאלי. אתה יודע כמה קשה יהיה לשחזר תשתיות של חשמל ומים בדירה עירונית שהיא לא צמודת קרקע כמו הבתים כאן?"

"אז נגור בדירה עירונית צמודת קרקע, מה הבעיה?"

הפעם זה היה תורה לגלגל עיניים. "אתה פשוט לא מבין. איך תגדל אוכל בעיר? אין מספיק אנשים בשביל לאכלס ערים, אין מספיק אנשים בשביל להאכיל אותן. כל אחד ייצטרך לדאוג לאוכל שלו בעצמו, ואם אין לך שדה חקלאי ליד הבית – אתה פשוט תגווע ברעב."

"אני מניח שזו נקודה טובה." השפלתי מבט. "אבל אני עדיין חושב שאת פסימית מדי. יום אחד אנחנו נחזור לבתים שנטשנו, ונבנה אותם מחדש."

"אולי, אבל עכשיו הגיע הזמן לזוז קדימה. בואו נבדוק את הבתים האלה, אם הם בכלל מתאימים למגורים, או אם משהו שעדיף לברוח ממנו מסתתר בהם."

הבחורה החליטה שנתחלק; ליתר בטחון, רק שניים מאיתנו ייכנסו לבית, ביחד, ויישארו במרחק ראייה זה מזה; השלישי מביננו יישאר ליד האופניים, לוודא שאף זר, אם במקרה יעבור, יתקרב אליהם. היא הציעה שאני והיא ניכנס לבתים, בזמן שהבחור שאיתה יישאר עם האופניים. ניסיתי למחות נגד זה. "למה בדיוק הוא זה ששומר על החפצים שלי? למה אני צריך לסכן את עצמי?"

"אנחנו לא מכירים אותך, רק אתמול נפגשנו. אתה לא מצפה שנסמוך עליך כל כך מהר עם אמצעי ההישרדות הבסיסיים שלנו."

"לא, אבל למה אני צריך לסמוך עליכם?"

"כי אנחנו שניים, ואתה אחד, ואנחנו יכולים לגבור עליך בקלות." היא אמרה את המילים בטון האדיש ביותר האפשרי. היה קשה להגיד לא להצעה המפתה הזו, ונאלצתי להסכים איתה.

זה היה כנראה הקיבוץ הקטן ביותר שראיתי מימיי. כביש עצל, ברוחב שמתאים לשתי מכוניות ולא יותר, עבר במרכזו, ולצדדיו היו תריסר בתים ולא יותר, בגובה של קומה אחת או שתיים, שנחו כל אחד בחצר לא מגודרת. נכנסנו תחילה לקרוב אלינו מביניהם. אחרי חודשים ללא קורת גג, להיות מוקף פתאום בארבעה קורות ותקרה הרגיש קלסטרופובי באופן לא רגיל. אף פעם לא זכרתי שבתים הרגישו קטנים כל כך, והשקט הפתאומי שהורגש ברגע בו נכנסנו אל הבית היה מחריש. לשנייה אחת חשבתי שבאמת איבדתי את חוש השמיעה.

את הבית הראשון סרקנו בשקט, וגם את השני, בלי להחליף מילה. כל אחד סרק חדר נפרד, ולאחר מכן חזר לסלון לדווח אם מצא דבר מה מחשיד או מיוחד. מעט דברים שימושיים, שאפשר לקחת כצידה לדרך, אם כי הבתים שניהם נראו כאילו רק אתמול מישהו גר בהם – זה היה מלחיץ לולא שכבת האבק העבה שכיסתה כל משטח בבית. המשכנו באותה הרוטינה גם בבתים השלישי, והרביעי והחמישי. עד הבית השניים-עשר. מצאנו את המקום בו אנחנו רוצים להשתקע ולחיות. את הקיבוץ הקמנו מחדש, שלושתנו ורק שלושתנו, וקראנו לו פשוט "הקיבוץ", כי כך השלט בכניסה אמר שקוראים לאותו המקום.

אהיה חייב להיות כנה – חלק גדול בתוכי מאוכזב שנשארנו שם. היינו יכולים להמשיך ולחקור את הארץ, בלי הפרעה כמעט מאף אחד. זה היה חלום ילדות שלי ללכת במרכז הכבישים והרחובות העמוסים ביותר – אבל לבד, כשהם כבר ריקים. חלק בי אפילו קיווה שאיזו מפלצת, או נווד מפלצתי, יקפצו עלינו ויתקפו אותנו כשסרקנו את הבתים בקיבוץ. החיים הפוסט-אפוקליפטיים הם הרבה פחות מרגשים, והרבה יותר משעממים, ממה שהסרטים נהגו לצייר אותם. חיים של עבודה שגרתית וסמול-טוק עם מכרים זה מה שחיכה לי גם כשהכל נהרס. ואני לא יודע אם לשמוח על ההישרדות המרשימה הזו, או להתאבל על האופציות המבוזבזות לחיים חדשים.