אל הלא נודע מאת מאיה אלביק

 

“הגב שלי הורג אותי." ג'וליאן הכריז לבסוף, כשהוא מנסה לשבת בישיבה זקופה עד כמה שאפשר; מה שהיה קשה בהתחשב בעובדה שהוא היה על גבו של סוס. הוא נאבק עם יד אחת מאחורי גבו -מחשש ליפול מהסוס- בתקווה למתוח את הגב, אך ללא הועיל.
אנדרו שלח לעברו מבט. "אולי כדאי שנוותר ונחזור לכפר. אנחנו במסע כבר שלושה ימים, ועדיין לא מצאנו אף קצה חוט למיקומו של סקוט. ניקולאס משתוקק להעיף אותנו מאילוף הדרקונים, ואם אנחנו נאבד את העבודה-"
"אנחנו לא נאבד אותה. אני לא אתן לך לגווע ברעב, אנדרו." אם אנדרו לא היה מכיר את ג'וליאן, הוא כנראה היה משתכנע מנימת הקול הבטוחה שלו, שהוא יודע מה הוא עשה. לצערו, הוא ידע שזה שקר.
"אני מקווה מאוד שלא." הוא הודיע בפקפוק, כשהוא מבריש את שיערו האדמוני לאחור. הוא נתן לעצמו רגע להסתכל על הסביבה – אחרי שהם רכבו במשך שעות ליד נהר זורם שכמעט גרם לו לאבד את השמיעה שלו, היה נחמד להיות בתוך היער. ציוציי הציפורים הרגיעו אותו, והרוח של הדהירה רעננה את פניו. חבל שזה לא שיפר את העובדה שהבגדים שלו היו מלאים בבוץ -תודות לרעיון המופלא של ג'וליאן לעבור בדרך קיצור לעבר הנהר- ובדם שנשאר מהקרב שלהם לפני יומיים.
יותר מהכול, הוא התגעגע לבית שלו; למיטה הנוחה, לארוחות הטריות וחשוב מכל – לבת שלו, אנה. אילולי ידע שמרי שומרת עליה, הוא היה נחרד בכל דקה שעוברת, אבל הוא סמך על אחותו יותר מעל כל בן אדם אחר בעולם הזה. טוב, אולי קצת פחות מאשר שהוא סמך על ג'וליאן.
הוא קיווה שהוא השתכנע אחרי מה שהוא אמר, שהוא יוותר על הרעיון המטורף הזה לצאת אחרי סקוט, וייתן לשניהם לחזור לכפר ביחד.

כמעט כאילו הוא קרא את מחשבותיו, הוא פתח שוב את דבריו, "אבל-"
"הנה זה מגיע."
"אנחנו לא יכולים לוותר על המסע הזה. סקוט הוא חבר שהיה נאמן לנו במהלך כל השנים האלה. אם אנחנו ננטוש אותו עכשיו, למה זה יהפוך אותנו?"
אנדרו נעץ בו מבט עצבני. "הו אני לא יודע, אולי לחיים?"
עיניו הכחולות של ג'וליאן נצצו בשעשוע בתגובה. "חוץ מזה, אתה המכשף פה. אתה לא יכול לעשות קסם ולהעביר אותנו כמה קילומטרים קדימה? או לפחות לסדר את הגב שלי?"
"כבר אמרתי לך. אני חסר כוחות כמעט לחלוטין בגלל הקרב שהכנסת אותנו אליו. ובפעם הבאה, בבקשה, אל תצעק "מכשף" בקול כל כך רם. מישהו יכול לשמוע אותך."
"אז? שישמעו. מה הם כבר יכולים לעשות."

"חוץ מלנסות לשאוב כל טיפת קסם שיש לי אחרי שהם יענו אותי, ימכרו אותי לעבדים ויהרגו אותי? כלום ממש. חוץ מזה, אתה זה שיש לו כוחות על טבעיים."
ג'וליאן גלגל את עיניו. "אם כבר מדברים על לא מקשיבים. אמרתי לך, כבר מאה פעמים, אני לא יודע איך זה עובד. לפעמים, כשאני בסכנה זה פשוט… קורה."
זה היה הרגע שבו אנדרו זיהה משהו בזווית העין שלו. עיניו הירוקות התחילו לסרוק את האזור, עד שלבסוף הוא הבחין במה שהוא חיפש – בין השיחים שמסביבם הוא קלט ניצוץ של חרב.
"ג'וליאן, תתכונן. ראיתי ניצוץ חרב מקדימה." הוא הודיע בקול חלש. ג'וליאן הביט גם הוא לכיוון שאליו אנרדו הסתכל, כשהוא מתחיל למשוך את החרב שלו, בעזרת ידו השמאלית, מהנרתיק שהיה תלוי על צד גופו הימני. אנדרו תהה אם הפעם אלו יהיו יצורים דמויי אנוש, או שמה – יצורים שפלג גופם העליון אנושי והתחתון של חיה.
הוא קיבל על זה תשובה מהר מאוד, כי בשנייה הבאה, הגיח אחד מהם מתוך השיחים.
זה היה גרוע יותר ממה שהוא חשב שזה יהיה. מין השיחים הופיע יצור, שאנדרו היה בטוח שנכחד לפני שנים רבות. הוא היה נראה כמו בן אנוש, מהבחינה הפיזית, אלה שלזה התחבר עור אדום, קרניים שצצו מתוך השיער השחור הקצר שלהם, וזנב מפלצתי ודוקרני.
הוא הכין את הקשת שלו על גבו. "נהדר. בדיוק מה שהיה חסר לנו עכשיו."
"זה יכל להיות גרוע יותר."
כשעוד שלושה יצורים זהים נוספים הופיעו, אנדרו ידע שג'וליאן צדק.
הם הסתכלו אחד אל השני, כשהם מושכים במושכות לעצור את הסוס. שניהם ידעו מה לעשות.
הם קפצו מגבם של הסוסים אל האדמה המכוסה בעלים יבשים. הרעש שלהם נשברים עורר בג'וליאן רצון ללחימה. הוא התחיל לתקוף את היצורים בחרבו, כשמדי פעם הוא צולל מתחת לזנבו של אחד מהם. הם חייכו בכל פעם שנדמה היה להם שהוא איבד שליטה על החרב שלהם, או מעד לאחור.
אנדרו ירה חצים, והתכופף בכל פעם שהם שלחו חרב לעברו. הוא היה מהיר, יותר מהיר אפילו ממנו, אבל ג'וליאן ידע שהוא בחיים לא יודע על כך בפני אנדרו בקול רם.
בשלב מסוים, החצים באשפה שלו אזלו, והוא הוציא, בעודו עושה צעד מהיר לאחור מחרב שעברה על גבי פניו, את החרב הזהובה שלו מהנרתיק שמאחורי גבו. הוא שלח אותה קדימה, כשהוא מנתק את השליטה של היריב שמולו מהחרב שלו. לא לקח זמן רב עד שהיריב כבר לא היה יותר איום.
"אתה מסתדר, או שאתה צריך עזרה?" ג'וליאן התרברב, כשהוא מחסל יריב נוסף לפניו.
שניהם היו קצרי נשימה, כשהחרבות בידיהם מפלחות כל דבר שניצב לפניהם. הוא העיף מבט לשמאלו, אל ג'וליאן, לפני שהוא ענה. "אני לא רואה כאן מישהו שיכול לשמש לי לעזר."
אנדרו לא הספיק לראות את התגובה של ג'וליאן, כי בדיוק באותו הרגע החרב פגעה לו ביד. הוא נשך את שפתיו כשדם התחיל לנזול מידו החזקה, והוא נאלץ להשתמש ביד השמאלית שלו ללחימה.
למזלו, לא עברו יותר מכמה דקות עד שלא נשאר אף אחד להילחם בו.
"זה לא נראה כזה גרוע." ג'וליאן אמר, כשהוא בוחן בחיוך את הפצע של אנדרו.
"לדעתך גם רגל כרותה לא נראית כל כך גרוע."
ג'וליאן הושיט תחבושת מלאה באלכוהול. "זה הולך לכאוב." הוא הודיע. זה היה כמעט מוזר לאנדרו להתרפא בדרך כל כך רגילה. הקסמים בדרך כלל טיפלו בבעיות מהסוג הזה. אבל, הוא לא יכל להרשות לעצמו לבזבז את טיפת הקסם היחידי שהיה לו על דבר כזה.
הוא החניק צרחה כשהאלכוהול נגע בעורו. זה היה יותר גרוע ממה שהוא זכר. אפילו אחרי החבישה, הוא המשיך להרגיש את הצריבה בידו.
"אם אתה רוצה לעצור פה למנוחה למשך כמה זמן, אין בעיה." ג'וליאן הכריז לבסוף, במבט די מודאג.
למרות שהיד שלו המשיכה לכאוב, הוא רצה להמשיך. הוא ידע שג'וליאן ייתן לו לנוח, אבל יתחרט על זה בינו לבין עצמו אחרי זה, אם משהו יקרה לסקוט. "אני לא רוצה לעקב אותנו. יש לך את השרשרת של סקוט?" הוא שאל. הייתה לו הרגשה שאולי הפעם הוא יצליח יותר בחיפוש שלו.
ג'וליאן פלט קריאת ייאוש לאוויר, ואז הושיט לו את השרשרת. זאת הייתה שרשרת כסופה, ללא כל קישוטים. סקוט נהג ללבוש אותה כל יום. כל יום חוץ מהיום שבו הוא נעלם.
אנדרו הושיט את ידו ולקחת את השרשרת מידיו של ג'וליאן.
"אתה בטוח שאתה מספיק חזק בשביל זה?"
הוא הנהן לחיוב עם ראשו בתגובה. ואז, הוא התחיל עם הלחש, כשהוא מרכז את כל כוחו בשרשרת, תוך כדי שהוא עוצם את עיניו. זה היה קשה. הוא הרגיש איך הגוף שלו מתחיל לשרוף, את הגרון שלו המתחנן למים, ואת הבחילה שעלתה במעלה גרונו. הראש שלו הרגיש כאילו מישהו לקח אותו, בעט בו כמו כדור כדורגל במשחק, ואז החזיר אותו למקום שלו.
אבל הוא לא הפסיק. הוא לא הפסיק עד שלבסוף, אחרי מה שנראה היה ככמה דקות ארוכות ומייסרות, הוא הצליח להרגיש משהו.
"הצלחתי." הוא אמר בקול חנוק כשהוא מרשה לחיוך קטן לעלות על שפתו. "הוא בבקתה, במרחק של ארבע שעות רכיבה מפה."

ג'וליאן רק הביט בו במשך כמה שניות. "מתחיל להחשיך." ג'וליאן אמר, כשהוא מסתכל מסביב. הוא צדק. הגוונים הצהובים התחילו להתחלף לגוונים אפורים וקודרים יותר, כשהם מסמלים על הלילה שעומד לבוא. "אולי כדאי שנעצור פה בכל זאת לכמה זמן."
"לא."
הוא הוביל את עצמו אל הסוס, ואז הוא ניסה לעלות עליו. לרגע היה נדמה לו שהוא מצליח, ואז הוא הולך לאחור בכאב.
ג'וליאן הניח את היד שלו על הכתף של אנדרו. "אם אתה חייב להרוג את עצמך מכאב, לפחות תן לי לתת לך סיכוי לשרוד."
הוא שם את כפות הידיים שלו אחת על השנייה וכופף את גבו, ככה שהכפות שלו היו כמעט בגובה הרצפה. אנדרו שם את רגלו עליהן, כשהוא אוחז עם ידו השמאלית בשיער הסוס. הוא הניף את עצמו למעלה, כשהוא נעזר בתמיכה של ג'וליאן. חיוך עלה על פניו כשהוא בסופו של דבר היה על גבו של הסוס.
"נהדר," ג'וליאן הכריז, "הידיים שלי הרוסות, אבל העיקר שהצלחת לעלות."

***

הם רכבו במשך שעות, כשהם חולפים על גבי כפרים ויערות. הקצב של הסוסים הואט, ואנדרו יכל להרגיש בכאב שהלך והתגבר במעלה הזרוע שלו. "ג'וליאן אנחנו עוד נהרוג את הסוסים. אפשר לנוח?"
"חשבתי שאתה לא רוצה לבזבז אף טיפת זמן." הוא לעג לו בחזרה.
"ג'וליאן."
הוא גלגל עיניים. "בסדר, נעצור בכפר הבא."
בניגוד למה שאנדרו ציפה, ג'וליאן התכוון לעמוד בהבטחה שלו. כשהם התחילו לראות כפר באופק הם סטו מעט לכיוונו, אלא שאז, אנדרו הבין שהוא מזהה את המקום.
"אנחנו קרובים, קרובים מאוד."
"איך אתה יודע? עוד כמה זמן עד שנגיע ליעד?" הוא שאל, להוט יותר מתמיד.
אנדרו בחן את הסביבה ואז עצם את עיניו, כשהוא לוקח נשימה עמוקה. הוא ניסה להיזכר במה שראה בחיזיון שלו, בכמה פריטים שהיה אפשר. הוא פתח את העיניים שלו, והתחיל להשוות מה שהוא זכר; הוא ראה את העץ השרוף, שנטה על צידו מולו, את הפרחים הלבנים שכיסו את כל הדרך ואת העשן באופק, שעלה מהבקתה.
"אני חושב שזה עניין של דקות." הוא ענה, אחרי שאמד את המרחק מהם עד לעשן. "תשכח מה שאמרתי. אנחנו חייבים להמשיך. אנחנו לא יודעים אם סקוט מוחזק או לבד, ויש סיכוי טוב מאוד שאם נחכה, יעבירו אותו למקום אחר."
ג'וליאן הנהן בראשו להסכמה. "אתה לא רוצה שאני אחבוש את הפצע שוב? אתה לא תהיה יותר מדי שימושי אם אתה לא מסוגל להילחם."
"אני בסדר." הוא סינן, למרות שהוא לא היה. כל דקה שהם נשארו על הסוס הכאיבה לו יותר ויותר. היה לו קשה לאזן את המושכות, והוא ידע שאם הם יצטרכו לדהור, הוא יוכל להשתמש רק ביד אחת לאחיזה.
למזלו, הוא צדק בהערכת המסע שלהם. בתוך כמה דקות הם עמדו לפני בקתת עץ שנראתה כאילו היא הולכת להתפרק בכל רגע; הקרשים שהיו אמורים לשמש כקירות זזו ממקומם – חלקם אפילו נפל לרצפה, הצבע שכיסה את המשקופים התקלף והותיר אחריו ברזל חשוף, שכוסה בצבע חום-כתום בוהק, שהעיד על החלודה באזור. אפילו הארובה, שנראתה לא קשורה למקום, הייתה מפורקת בחלקה.
זה לא היה מקום שאנדרו היה רוצה לחיות בו.
"בספירה שלי נכנס ביחד. מוכן?"
"כן." הוא אמר.
שניהם הוציאו את הסכינים שלהם. ג'וליאן הלך לעבר השני, ככה שהדלת ניצבה מימינו. ללא קול, הוא ספר לאחור. אחת, שתיים-
הדלת נפתחה. הוא נשען על הקיר והתחבא מאחוריה. הוא מהיר להביט בין הרווח שבין הדלת לקיר.
ג'וליאן לא היה שם. מה שאומר, שרוב הסיכויים שהם לא ראו אותם.
יש להם עדיין סיכוי.
"לא אמרת שאמורים לחכות לנו פה?" נשמע קול עמוק. אנדרו הקשיב בחשש. הם צדקו בהשערות שלהם. סקוט לא עזב – אלא נחטף. אם הוא רק היה יכול לראות מי דיבר…

"סבלנות. הם יגיעו." קול דק ונשי ענה לו.
הוא צריך למצוא את ג'וליאן ולערוב להם. הם לא יודעים מי עומד להגיע, ואם הם ימצאו אותם מתחבאים מסביב לבקתה, הם יהרגו אותם.
הוא עשה צעד זהיר לצידו השמאלי. הוא שיער שג'וליאן נמצא מאחורי הבקתה – ממתין לו, או מנסה לראות את תכולת המקום. הוא עצר את הנשימה שלו ולקח את הסיכון לעשות צעד נוסף. ואז עוד אחד, ואז-
"הם פה!" קול צוהל הודיע. האיש בעל הקול הנמוך עשה צעד קדימה ובכך חשף את עצמו; הוא היה בחור מלא, שהבגדים שלו לא התאימו למידותיו. החולצה השחורה שלו נראתה כאילו היא עמדה להיתלש מעל גופו בכל רגע, המכנסיים שלו היו צמודים עליו עד כדי כך שאנדרו חשש שהוא ייחנק. השיער שלו נצבע בגוונים זהובים, והיה פרוע לכל עבר. וכשהוא חייך, את אותו חיוך שמחה, הוא יכל לראות שכמה מהשיניים שלו היו חסרות, ושרובם המוחלט נצבע בגווני צהוב ושחור.
"אמרתי לך שהם יגיעו." האישה, שדמותה לא נחשפה לפניו, אמרה בגאווה. "עכשיו, תתכונן. תביא את הבחור."
סקוט. הלב שלו התחיל לפעום במהירות. סקוט בסדר? הוא לא ציפה לשמוע עליו שוב. הוא החליט שהוא מת, כי היה לו קשה להאמין במשהו אחר. הוא איבד תקווה. אבל עכשיו, יש סיכוי שהוא עוד חי. שהוא באמת יוכל לחזור איתם.
הוא לא יכל להבחין בהרבה מבעד לרווח, אבל כשהבחור חזר, הוא יכל לראות את היד של האדם שעמד לצידו. הוא יכל לזהות את קעקוע הנשר הזה בכל מקום.
הוא חיכה, כשהוא מנסה להאזין לקול מתקרב – לדהירה, אבל לא נשמע שום דבר באופק. דממה התחוללה בכל הסביבה שהם היו בה. זה היה מוזר, בהתחשב בעובדה שהבחור הודיע כי הם באים.
"הנה הם!" האישה הודיעה בצהלה, כשהיא מצביעה לעבר האופק הימני הסמוך.
אנדרו ניסה להציץ טיפה מעבר לרווח. הוא הצליח לזהות אור מתקרב, אור צהוב בוהק שהשתלב עם הרקע שהתחיל להשחיר בכל דקה שעברה. הלילה איים לפרוץ בכל רגע.
כשהאור התקרב, אנדרו התחיל לחשוש. הוא לא ידע מה מצפה מולו. מי שזה לא יהיה נע במהירות מטורפת. מהירות אליה אף סוס לא יכל להגיע.
וכשהדבר התקרב לחלוטין, ככה שאנדרו יכל לראות את כל מה שעומד מולו הוא עצר את נשימתו.
לא היה לו מושג מול מה הם עומדים.