אמאזונה מאת עדו סוקולובסקי

 עץ חום, סדוק בכמה מקומות, מנוקד פה ושם בכתמים כהים. היא הרהרה לעצמה שצריך לקחת מטלית  ולהסיר את הכתמים האלו. באיחור מה הבינה שאסור לה לחשוב כך, כמו משרתת. כמה זמן בהתה  בשולחן האוכל הארוך? כנראה שלא מעט, כי עכשיו ספגה דקירת מרפק בצידה, "היי, אם את לא רוצה את המרק הזה תעבירי הנה", דקר קולה המלגלג של יסמין את אוזניה.

"זורה נראית גמורה לגמרי", גיחכה שארינה מעברו השני של השולחן, חושפת את שיני הסוס המכוערות שלה.

"הגיעה אחרונה בריצה", ציינה ליביה בעודה בוצעת כיכר לחם וטובלת במרק שלה. זורה הביטה לעבר הכף שהיא מחזיקה בידה בלי משים ואז הכריחה את עצמה להרים את ראשה בהתרסה.

"עבר רק חודש מאז שהורדתי אותו", אמרה בתקיפות לליביה, מצביעה על שריון העור והמתכת שמכסה על מה שהיה פעם השד השמאלי שלה, "את חזרת מיד לכושר אחרי הכריתה?"

היא זקפה את ראשה ועברה במבטה על פני הלוחמות שלידה, מלמולים החלו להישמע בשולחן מלווים בהנהוני הסכמה. כן, אחרי הכריתה לוקח זמן לחזור לכושר, בהחלט.  לפעמים מרגישים חולשה, זה טבעי.

היא הכריחה את עצמה ללגום כמה כפות מרק, לא רק כדי להפגין שוויון נפש. עליה לאכול כדי להתחזק, גם אם המרק הזה דלוח וצבעו כמו של קיא כלבים.

כמובן שהיא הייתה יכולה להכין משהו טוב בהרבה אם הייתה פשוט ניגשת למטבח ו..לא, אסור לה לחשוב על זה בכלל. היא לוחמת , לא טבחית.

"זה גם עניין של שיווי משקל", הסבירה פרסאנה הוותיקה.  פרסאנה ישבה על הספסל של זורה ויסמין ביניהן כך שזורה נאלצה להתכופף קדימה כדי להביט בה. לפרסאנה יש פני נשר סגפניים והשריון שלה חבוט ושרוט מרוב שנים. למרות שהיא שווה בדרגתה לכל השאר כולן נוהגות בה כבוד.

"כשכורתים שד, לוקח לגוף זמן להתרגל למשקל החסר", המשיכה פרסאנה, "לכן יש יותר עומס על צד ימין של הגוף וזה גורם לכאבים בזמן הריצה".

"אז הפתרון פשוט אם ככה",משכה ליביה בכתפיה וחיוך דק עיקם את הצלקת שחוצה את פניה, "כורתים גם את השני והכול בסדר".

"מי אמרה את זה?", קולה החד של תאלנה המשגיחה גרם לכל הראשים סביב השולחן להזדקף בבת אחת.

"מי –  אמרה  – את – זה?", חזרה תאלנה באיטיות. אף אחת מהאמזונות לא פצתה את פיה. הן ישבו  בשריונות שלהן סביב שולחן האוכל הארוך בפנים קפואים, בעוד תאלנה, מתהלכת הלוך ושוב והשוט שלה בידה. לבסוף הרימה ליביה יד אחת והבעה לא אכפתית על פניה.

תאלנה נעמדה מאחורי ליביה, ידית השוט של תאלנה הרימה את סנטרה של ליביה כך שראשה התהדק אל בטנה החשופה של המשגיחה.  תאלנה היא נמוכה ומוצקה,ללא הקסדה , אפשר היה לראות כמה שיערה קצוץ קצר. אלמלא  השד האחד בשריון המתכת ניתן היה לטעות ולחשוב שהיא גבר.

תאלנה הרכינה את ראשה אל ליביה ולחשה באוזנה, "את רוצה להיות גבר, זה העניין?".

"לא", מלמלה  ליביה, "רק אמרתי שבשביל שיווי המשקל.."

"אנחנו לא צריכות את מבטי הזימה של גברים", קטעה אותה תאלנה בזעם, "אנחנו לא המשרתות שלהם ",היא  הזדקפה והצביעה עם השוט על דלת המטבח שבסוף האולם. משרתת לבנת שיער שבדיוק יצאה מהפתח ומגש בידיה, עצרה במקומה והרכינה את ראשה. תאלנה החלה להתהלך בחדר כשהיא מצליפה בשוט באוויר ברעש. "אנחנו לא כלי לסיפוקו של אף גבר", הרעימה בקולה ,"לא חיות למענם ולא צריכות אותם, חוץ מאשר בשביל דבר אחד כמובן".

כמה צחקוקים נשמעו סביב השולחן אבל תאלנה הצליפה בכוח באוויר ושקט השתרר . "ואנחנו גם..", היא הביטה בזעם בליביה ,"לא רוצות להיות כמוהם", קולה עלה בצרחה.

"אנחנו מורידות אחד כדי לירות יותר טוב בקשת", שצפה המשגיחה, "כי לוחמות לא מתחשבות במה שאוהבים הגברים אלא במה שמועיל בקרב".זורה הרגישה בחילה קלה כשמבטה המגנה של ליביה פגש את עיניה, היא משכה בכתפיה והחזירה לליביה מבט מתריס, אבל ידעה שהתחנונים נשקפים מעיניה. מדוע ליביה מאשימה אותה בכך שתאלנה התרגזה? ליביה בתשובה העבירה אצבע על צווארה בתנועת שחיטה. זורה חשה יובש בפיה, לביה עוד תיפרע ממנה הלילה במגורי הלוחמות, זה בטוח.

"אנחנו לא מקנאות בהם על החזה השטוח שלהם!", צרחה תאלנה, "זה ברור?"

מקהלה של מלמולי הסכמה נשמעה מסביב לשולחן, תאלנה לא הייתה מרוצה ,"שאלתי אם זה ברור?", שאגה.

"כן המשגיחה". הדהד קולן של הלוחמות במקהלה.

"היו אמורים להיות לכן עוד כמה רגעים", המשיכה תאלנה, "אבל אם אתן מנצלות את הזמן לפטפוטים כנראה שאתן כבר לא רעבות יותר, כולן לצאת למגרש המסדרים בזה הרגע."

במקהלה של רטינות קמו  כל הלוחמות על רגליהן. זורה שרצתה להימנע ממבטה של ליביה, התכופפה   להרים את הקסדה שלה בראש מורכן וספגה חבטה כואבת מהשולחן. היא קיללה אבל לא יכלה להרשות לעצמה לשבת ולאחוז בראשה.  במאמץ רכסה את הקסדה , הרימה את החנית מהרצפה ואז נדחקה  עם כולן החוצה.

בקרקוש שריונות יצאו חמישים הנשים מאולם האוכל , משאירות אחריהן ניחוח כבד של זיעה. היציאה הבהולה שלהם גרמה למשרתת לסגת אל המטבח וכעת שבה האישה הזקנה אל חדר האוכל והביטה בייאוש בשולחן הארוך. צלחות מרק מלאות למחצה וחלקי כיכרות לחם פזורים על פני משטח העץ הארוך באי סדר. שטיפת הצלחות היא תמיד עבודתן של המשרתות אבל הלוחמות יכלו לפחות להשאיר שולחן יותר מסודר אחריהן, הלא כן? בהיסח הדעת נגעו ידיה בשני שדיה, כאילו כדי לוודא שהם עדיין במקומם.

מגרש המסדרים נמצא בצדו השני של המבצר, כשזורה הגיעה לשם מתנשפת גילתה ששוב היא האחרונה. היא התכופפה, משעינה את ידיה על ברכיה וניסתה להביא קצת חמצן לריאותיה המעונות. "את ואני נהיה היום זוג", לחש באוזנה קולה של ליביה מאחוריה וזורה שולחת מוכנית את ידה ומוחה את רסיסי הרוק מעורפה.

"זורה איתי היום", אמרה פרסאנה מהצד, זורה הביטה בלוחמת הוותיקה בתודה אבל ליביה לא ויתרה, "או עכשיו או בערב במגורים", אמרה בקול גס. לזורה לא היה אכפת, העיקר הוא להרחיק ככל האפשר את רגע המפגש עם ליביה.

"קדימה עצלניות", הדהד קולה הצורמני של תאלנה בין קירות האבן הגבוהים שהקיפו את המגרש מארבעת צדדיו. "כולם לעטוף חניתות". כל הלוחמות ניגשו אל שולחן עץ נמוך שניצב ליד קיר הארמון ולקחו את כיסויי הבד המרופדים שעליו. בתנועות מיומנות הן קשרו את הכיסויים על חודי  החניתות  כך שאפשר יהיה להתאמן בביטחון. השמש החלה  לשקוע מעבר לחומה שמצידו השני של המגרש וזורה ידעה שקרב הזמן שבו תצטרך לחזור למגורים ולהשפיל את עצמה בפני ליביה כדי שזו תניח לה.

אחרי כמה רגעים, תוך כדי גערות בלתי פוסקות של תאלנה, הסתדרו הלוחמות בשתי שורות.

"קרב חימום", הכריזה תאלנה וזורה נאנחה בהקלה. אין בת זוג טובה יותר מפרסאנה. האמזונה הוותיקה אמנם קשוחה אבל מנוסה ועושה הכול כדי ללמד אחרות מניסיונה.  "הנה, שוב הרגל שלך קרובה מדי", במקום להכות היא הצביעה עם חוד החנית על ברכה של זורה שמיד זזה לתנוחה הנכונה. "את מורידה ראש",  ההערות המשיכו להגיע בקול יציב ושליו ולמרות העייפות והכאבים חשה זורה שהיא מתקדמת. הנה התחמקה בצורה נכונה מהחוד המכוסה,  דקרה  בלי לאבד את היציבות ובכל פעם ששגתה תיקנה אותה פרסאנה  בסבלנות.

"לחזור לשורות" קולה של תאלנה מלווה בהצלפת השוט המוכרת גרם לכולן להסתדר בחזרה בשתי שורות, זו מול זו. "האימון הסתיים?", תהתה זורה, "עוד מוקדם".

"יסמין", צעקה המשגיחה, "רוצי מהר לצד השני של השורה". יסמין שחורת השיער צייתה מיד. זורה חשה יובש בפיה כשהבינה מה מתכננת המשגיחה.

"כל השורה הקדמית לזוז צעד אחד ימינה ולהחליף בת זוג", הכריזה תאלנה," קרב חופשי עד שאגיד להפסיק".

מכל הלוחמות שעל המגרש, דווקא ליביה ניצבה כעת מול זורה וחיוך על פניה. זורה חיפשה במבטה את פרסאנה, טעות גדולה, החנית של ליביה פגעה בלחי שמאל שלה, יוצרת שריטה אדומה ארוכה על פניה.

"אני לא.. זאת לא הייתה אשמתי…", התחננה זורה אבל נאלצה לזנק אחורה, שרירי הרגליים שלה צורחים במחאה. לא מספיק רחוק, החנית של ליביה פגעה בבטנה החשופה, שולחת גלים של כאב. אחרי שלושה זינוקים כאלו נשמעה לפתע הצלפת השוט המוכרת מאחוריה, "פחדנית! אמרתי קרב, לא מנוסת בהלה" , צווחה תאלנה באוזניה.

אומללה, חבולה ומיוסרת, ניסתה זורה להגיע לסופו של הקרב בשלום. היא אפילו לא עשתה ניסיון להשיב מלחמה, אלא רק הדפה בצורה מסורבלת את התקפותיה של ליביה. לעיתים הצליחה, אבל לרוב זכתה בדקירה כואבת וסימנים אדומים התווספו בזה אחר זה לחלקים החשופים בגופה , מתי לעזאזל יסתיים כבר האימון תהתה ? לפתע, מכה חזקה בבטנה גרמה לה להתקפל בייסורים. דמעות כאב הציפו את עיניה והיא הרימה יד אחת באצבעות פרושות כדי לסמן לליביה להפסיק. במטושטש יכלה זורה לראות שהאישה הגדולה לא רק שלא חדלה אלא הניפה את החנית להנחית אותה על ראשה של זורה.

חלק מזורה רצה להישאר במקום ולספוג את המכה. הקסדה הגנה על ראשה והמכה רק תעלף אותה. קצת מנוחה לא יכולה להיות דבר רע כל כך.  אחרי שתפיל אותה חסרת הכרה על הארץ, ליביה בוודאי תעזוב אותה לנפשה.

המוט הארוך של החנית ירד במהירות לעברה ואז, כאילו מישהו אחר שולט בהן, התרוממו לפתע שתי ידיה כשהן אוחזות בחנית במאוזן. בו בזמן כופפה זורה את ברכיה עד שכמעט ונגעו בקרקע. היא הצליחה לבלום את החנית של ליביה ממש לפני שהלהב העטוף פגע בקסדתה.

ליביה כיווצה את פיה והרימה שוב את החנית, זורה הביטה בבטנה של ליביה, יש לא מעט בטן, ציינה לעצמה. היא יישרה את ברכיה וקפצה הצידה.   החנית של ליביה חבטה ברצפה וזורה כיוונה את זו שלה לכיוון בטנה של ליביה. ליביה חסמה את המכה ואז, עם הצד הקהה של החנית, הכתה זורה בסנטרה של יריבתה. דם פרץ מפיה של ליביה והיא הרימה יד אחת אל פניה והביטה בזורה בתדהמה . זורה השיבה לה במבט ריק. כן, היא חשה את הכאב, את חוסר האונים ואת העייפות, אבל הרי היא כבר מכירה רע מזה.

בעצם גם לליביה חסר השד השמאלי ובנוסף גם צלקת חוצה את פניה. כנראה עבר מספיק זמן בשביל שהיא תשכח, תשכח כיצד זה להיות כל כך מוכה, כל כך שקועה בייסורים, עד שהסבל הופך להיות לשגרה וכבר לא אכפת לך יותר.

אולי היא צריכה תזכורת, חשבה זורה, ובכן היא תקבל אותה עכשיו.

 היריבה הזועמת שלה תקפה אותה במשנה כוח וזורה, באותה אדישות של מי שכבר אין לה מה להפסיד, הדפה את החנית בקול נקישה חד ואז הכתה  עם המוט בכתפה של ליביה. הגוף הכבד של ליביה נפל לארץ תוך כדי שהיא מתחככת בחנית של זורה לכל אורכה, קצה החנית פגש בחזיית השריון של ליביה וכיסוי הבד נשלף מעל הלהב.

"מה בשם זאוס..", תאלנה מצאה את הזמן להפנות את מבטה אל זורה בדיוק כשזו עמדה מעל יריבתה והחנית, בחוד גלוי, מכוונת אל גבה של ליביה השרועה על הרצפה. הצלפה מדויקת כרכה את השוט על החנית של זורה ותאלנה משכה בכוח כדי לשלוף את החנית מאחיזתה, אבל זורה לא הרפתה. למרות מאמציה, לא הצליחה המשגיחה לגרום לזורה לעזוב את החנית. רחש חלף על פני המגרש כשכל האמזונות חדלו  בזו אחר זו מהאימונים והביטו במחזה. פרסאנה מיהרה לרכון ליד ליביה מזהירה אותה לבל תרים את ראשה.

"ובכן",עלה קולה של תאלנה, "זורה שלנו חושבת שהיא קשוחה".

זורה התנערה מעמידתה, היא רצתה להסביר, להגיד שהכיסוי נפל מהחנית בטעות, שלא התכוונה לדקור באמת את ליביה, משהו אמר לה שכבר איחרה את המועד. היא שחררה בידה הפנויה את מוט החנית מהשוט של תאלנה ואז הפכה את החנית כך שהחוד הצביע מעלה ונעמדה בעמידה מתוחה, שתי רגליה צמודות. עכשיו כבר שקעה השמש והצללים הפכו את פניה של תאלנה למסכה קודרת.

"את רוצה להילחם בחוד גלוי", תאלנה גלגלה את השוט סביב זרועה, " את חושבת שאת מוכנה כבר לקרב אמיתי?", היא התהלכה סביב זורה, משחקת בשוט שלה בעודה מביטה בזורה בעיניים מכווצות . דממה מתוחה השתררה במגרש האימונים כשתאלנה נעמדה מאחורי זורה שמצידה המשיכה להביט קדימה בעקשנות.

"עוד מישהי חושבת שהיא גיבורה?", הרימה תאלנה את קולה ומבטה סקר את הלוחמות שעל המגרש. מקהלה של מלמולים ונענועי קסדות הבהירה שאין מתנדבות.

"חבל", משכה תאלנה בכתפיה, "הייתי מארגנת פה קרב לחיים ולמוות, אבל אף אחת לא רוצה".

היא קירבה את פיה לצד פניה של זורה, כמעט עד נגיעה. "יש לך מזל שאסור לי להרוג אף לוחמת", סיננה, "מצד שני, המלכה לא תגיד כלום אם אשאיר לך כמה צלקות על הגב היפה שלך".

תאלנה חזרה ונעמדה מאחורי זורה, רעד חלף בגווה של זורה ועיניה הצטמצמו בציפייה להצלפה שתנחת.

"עשר הקפות מסביב למבצר!", צרחה לפתע תאלנה באוזנה וגמרה לה לקפוץ בבהלה, כמה קולות צחוק נשמעו מקבוצת הלוחמות. זורה פרצה בריצה , רגליה היו כבדות, דקירות כאב הציקו לה במקומות שלא ידעה שקיימים בגופה. היא השאירה את הקבוצה מאחוריה ורצה אל השער. למרבה המזל השער לא היה רחוק והיא הגיעה בדיוק כשהשומרות התכוננו לסגירה. לפידים כבר דלקו משני עברי הפתח המקומר ושתי לוחמות עמדו ליד הגלגלת הגדולה, מוכנות להוריד את הסורגים הכבדים מטה.

"קי..קיבלתי עונש", התנשמה זורה כשהאחראית המשמרת הביטה בה בשאלה. האחראית, אישה נמוכה ומוצקה, בעלת לסת רבועה נאנחה בהשלמה. "זה אומר שנצטרך לפתוח לך את הפשפש הצדדי", רטנה, "תדפקי שלוש פעמים". זורה הרכינה את ראשה והמשיכה בריצה אל מחוץ למבצר.

 זורה רצה במדרון התלול, מסתייעת בחנית כדי לשמור על שיווי משקל בחשיכה הגוברת. בסוף המדרון הגיעה לשביל שמקיף את המבצר כטבעת, הכוכבים כבר החלו לנצנץ בשמיים והשביל היה פס בהיר רחב בין שורות של עשבים גבוהים כהים. היא רצה בשביל עד למקום שבו התרוממה הקרקע ויצרה גבעה קטנה שמסתירה אותה מהארמון. כשהייתה מוסתרת מעיני השומרות שעל החומות, פנתה בחדות אל תוך היער. בתוך העצים הייתה האפלה כבדה יותר והיה עליה להרים את ידיה כדי להגן מפני ענפים נמוכים.  היא הגיעה אל המחילה וצנחה ארצה מתנשמת.

כמה רגעים לא זזה ממקומה ורק הסדירה את נשימתה, אחר כך שלחה יד אל פתח המחילה ושלפה משם שק עשוי אריג גס. היא פתחה את אבזם הקסדה שלה והורידה אותה, מטלטלת את ראשה כך ששיערה התפזר על גבה. אחר כך דחפה את החנית לתוך המחילה עד שזו נעלמה בחור האפל והורידה את שריון החזה שלה. היא לא הביטה מטה כדי לא לראות את השד האחד שתלוי שם לבדו. לכן שלפה במהירות מתוך השק חזייה ישנה, מהזמן שבו עוד היה לה חזה רגיל. כשחשה את הגביע הריק מידלדל מעל רקמת הצלקת פרצו הדמעות מעיניה בלי שליטה. תוך כדי יפחות חנוקות, הוציאה מתוך השק חולצה בצבע אדום. לא עבר כל כך הרבה זמן מאז שקנתה אותה במבצע וכבר צריך לעשות בה תיקונים. כמו החזייה גם החולצה הדגישה את המראה הלא סימטרי שלה. אחרי רגעים ספורים, זוג מכנסי ג'ינס ונעלי התעמלות החליפו את שריון המפשעה והמוקסינים שנכנסו בעקבות שריון החזה אל השק. היא הוציאה תיק יד מהשק , השליכה את השק חזרה אל המחילה והזדקפה במאמץ. עכשיו, כשכשלה באפלת היער, החלה לחוש פחד. קולות של יצורי לילה נשמעו במרחק ומי יודע אם לא אורב זאב בחשיכה הזאת? היא המשיכה ללכת, מחבקת את התיק כאילו הוא יכול להעניק לה בטחון. היער אמנם מאיים וקודר אבל היא לא פנתה לאחור. דבר אחד ידעה בוודאות, למבצר היא לא תחזור יותר, לעולם.

האור בחדר המדרגות נכבה בדיוק כשזוהרה הגיעה אל הדלת. בידיים כואבות נאבקה בצרור המפתחות עד שמצאה בחושך את המפתח הנכון ואז היה עליה לגשש אחרי חור המנעול. פרק היד שלה ייסר אותה כשסובבה את המפתח.  היא פתחה את הדלת ונכנסה לביתה.

"זוהרה זאת את?", שמעה את קולו של אמנון מהסלון.

"כן ", השיבה בצעקה ותלתה את תיק היד על אחד הווים שבמסדרון הכניסה. היא התנשמה עמוקות ואז הלכה אל הסלון כשראשה מורכן, רוצה לדחות ככל האפשר את הרגע שבו יתחיל אמנון לשאול אותה על פניה החבולים.

אמנון לא הסתכל לעברה. אפשר להבין, בדיוק יש משחק כדורגל בטלוויזיה. הוא ישב על הספה, עיניו פעורות בבהלה והוא משמיע קריאות אזהרה חנוקות אל עבר המסך. "לא, לא, מה הוא עושה.. לא", הוא לפת את ראשו בשתי ידיו בייאוש, "איזה מטומטם, איזה.." מלמל לעצמו בתבוסה.

זוהרה הביטה אל שולחן האוכל, לתדהמתה גילתה שהכלים המלוכלכים מהארוחה עדיין נמצאים עליו, מכוסים בשאריות אוכל וחתיכות לחם.

"תגיד, לא יכולת לפחות לשים הכול בכיור?", שאלה.

מבטו של אמנון לא עזב  את המסך אבל ידו נשלחה לכיוונה בתנועת עצירה, "לא עכשיו חמודה, בסדר?"

זוהרה בלעה רוק, היא החליטה להבליג והלכה למטבח להכין לעצמה כוס תה. כשהתכופפה להוציא כוס נקייה מהמדיח גילתה להפתעתה שהכלים במדיח מלוכלכים. כמה זה כבר קשה לשים טבלית וללחוץ על הכפתור?

היא הוציאה את הכוס והחלה לרחוץ אותה בכיור. למרות שהיה מרוכז כולו במסך הפלזמה הגדול, אמנון שם לב מספיק כדי לצעוק מהסלון, "אם את עושה לך קפה, תעשי גם לי, בסדר חמודה?", היא נאנחה. כבר שנים שאיננה שותה קפה אלא תה בלבד, היה אפשר לצפות שאמנון יקלוט את זה כבר.

אחרי שהמים רתחו הלכה זוהרה אל הסלון ושתי כוסות בידיה. גם עכשיו אמנון לא הסתכל בה אלא הושיט את ידו ולקח את הכוס ממנה כשעיניו עוקבות אחרי השחקנים המתרוצצים על הדשא. הצד הטוב שבעניין הוא שאמנון לא שאל מהיכן הגיעו הסימנים האדומים והכחולים המעטרים את פניה וזרועותיה. זוהרה לא רצתה לריב, היא התיישבה באנחה לצידו והניחה את הכוס שלה על השולחן הנמוך. גם אמנון הניח את הכוס אבל לא על התחתית שנמצאת שם לצורך זה אלא על משטח העץ. עיגול לח נוצר על משטח העץ החום.

"תשתמש בתחתית", נזפה בו. אמנון, שידו הייתה מורמת באוויר בדריכות, הוריד את היד והעלה אותה שוב ושוב כאילו מסמן לה להנמיך את הרעש.

אמנון הוא בעלה, הזכירה לעצמה וכשהתגלה הגידול בגופה הוא עמד לצידה במסירות לפני ואחרי הניתוח.   אם להיות ישרה עם עצמה, מאז ומתמיד אסור היה להפריע לו באמצע משחק. היא נזכרה בקצין הצעיר  בעל הפנים המוארכים שגרם לה להרגיש מיוחדת מעצם העובדה שבחר בה. תיכף תהיה מחצית ואז הם יוכלו לדבר, בינתיים, במחווה של קירבה, היא שמה את ידה על ירכו של אמנון.

הוא סילק לה את היד.

הוא לא עשה זאת בכעס או בגועל, התגובה שלו הייתה כה טבעית עד שנדמה היה שידה של זוהרה היא פירור עוגה שנחת במקרה על מכנסיו.

לפחות חמש דקות ישבה זוהרה קפואה במקומה. היא חיכתה לדמעות של עלבון שיופיעו בעיניה אבל הן לא באו, ואז התחיל הזעם. חתיכת מנוול, חשבה, אני לא אמרתי כלום כשהשערות נדדו לך מהראש אל הגב. אני מתעלמת כבר שנים מהכרס הזאת  שהופיעה – לא כל כך הרבה זמן – אחרי החתונה. הרי היו זמנים שחיוך מרוצה היה מתפשט על פניו של אמנון אם הייתה שמה עליו יד, רצוי כשכולם מסתכלים. פעם לא היה יכול לחכות עד שייכנסו הביתה כדי לשאת אותה אל הספה כי חדר השינה היה רחוק מדי.

עם הזעם הצליחה זורה בקושי להבקיע את מחסום האדישות הקהה שרובצת עליה. היא הזדקפה, לסתה מזדקרת בהחלטיות וטבלה אצבע בכוס שלה. לא חם מדי, החליטה . היא המשיכה להסתכל ישר לפנים על הטלוויזיה ובתנועה חדה, שפכה את תכולת הכוס הצידה על אמנון.

הצווחה של אמנון הייתה כה רמה עד שזוהרה נרתעה במקצת. אמנון זינק ממקומו והדף תוך כדי כך את שולחן הסלון הנמוך. זוהרה ציינה לעצמה שגם הספל של אמנון נפל ותכולתו  הציפה את השולחן. אמנון נעמד בגבו אל הקיר והביט בעיניים קרועות לרווחה באשתו. זוהרה מצידה, לא קמה כלל ממקומה והשיבה לו במבט אטום, זוויות פיה משוכות מטה.

תוך כדי קללות וגניחות, קרע אמנון מעל עצמו את החולצה הספוגה תה חם ומיהר אל חדר האמבטיה. זוהרה שמעה קול של מים זורמים וגידופים ממושכים, המילה 'זונה' נשמעה כמה פעמים ועוד כמה מחמאות שלא הצליחה לזהות מבעד לרעש המים.

זוהרה הביטה בריכוז בשלולית הקפה על השולחן שהחלה לטפטף על השטיח, היא קמה כדי לנקות אבל הכאב בצד התחתון של גבה גרם לה להתיישב שוב והמשיכה להביט כיצד השטיח סופג אליו את הקפה.

אחרי כמה רגעים הופיע אמנון בפתח הסלון, כתמים אדומים על גופו החשוף במקום שבו צרב אותו התה. זוהרה סקרה את הכרס המיטלטלת ואת יער השיער שמעטר את הגוף שפעם היה דק ונערי. היא ידעה שגם היא צברה כמה קמטים עם השנים, אולי וריד או שניים בולטים עכשיו בירכיה, לכן החליטה להניח לזה ולפגוש את העיניים האפורות שמביטות בה עכשיו מבעד לגבינים מכווצים.

"אם אני..", ידו של אמנון רעדה כשהצביע עליה , "אם אני הייתי עושה לך דבר כזה, כבר הייתה ניידת מחכה כאן למטה".

חיוך דק עלה על שפתיה של זוהרה, איכשהו הזעם הזה מוצא חן בעיניה יותר מאשר מה שהיה קודם.

"זה מה שמלמדים אותך שם ב.. קבוצת תמיכה הזאת שלך?", רטט קולו של אמנון, "תביני דבר אחד ותביני מהר. החברות שלך שם לא באמת חייבות לך שום דבר. זה מאד קל להן למלא לך את הראש בשטויות". הוא פצח בחיקוי של קול נשי, "תראי לו מה זה, תשפכי עליו את הקפה, שילמד". הוא הנהן בכובד ראש וחזר לקולו הרגיל, "כשאת תישארי לבד ואני אחגוג לי עם מישהי שיודעת להעריך, נראה איפה כל החברות האלה יהיו אז".

"אני כבר לבד", אמרה זוהרה, "או שאתה חושב שלהביא לך קפה ולעשות כלים להוד מעלתו, עושה אותי פחות בודדה". הם מחליפים מבטים רגע ארוך ואז החליטה זוהרה לקחת את היוזמה לידיה.

"אמנון", היא קמה ממקומה וניגשה אליו, פניה התרככו  וידיה נשלחו  לאחוז בפניו, בחצי הדרך אחזו בהן ידיו בכוח.

"אם זה איזה סוג של פורפליי חדש אז לי הוא לא עושה את זה", זעם אמנון.  הוא הדף אותה ממנו וזוהרה הרכינה את ראשה.

"מה כן עושה לך את זה?", שאלה, מבטה נעוץ ברצפה, "כדורגל? או שמצאת כבר אחת ש'יודעת להעריך'?", היא זקפה את ראשה והביטה אליו.

"כדאי שתהיי בשקט הבנת?", אצבעו של אמנון כמעט דקרה אותה וזוהרה החניקה את הדחף להדוף אותה, "את חושבת שמישהו אחר ירצה אותך ככה?", המילה 'ככה' הסתיימה במבט קצר, הרסני לעבר החזה הפגום שלה ואמנון פנה ונעלם בחדר השינה.

זוהרה הלכה אל המטבח. מהמדיח היא הוציאה את הסכין הגדול שמשמש אותה לחיתוך ירקות.  הסכין היה מלוכלך והיא הזליפה סבון כלים על ושפשפה היטב את הלהב הרחב. בעוד היא שוטפת את הסבון מהלהב מתחת לברז, חלף אמנון על פני דלת המטבח, צרור המפתחות בידיו וחולצה חדשה לגופו. זוהרה גיהצה וקיפלה את החולצה הזאת אתמול בערב. אמנון נמלך בדעתו, עצר לרגע בפתח והביט בה קצרות, "אני הולך עכשיו ועד שאחזור כדאי שתחשבי טוב טוב על ההתנהגות שלך", אמר.

 חיוך קלוש עלה על שפתיה של זוהרה, אז עכשיו היא ילדה קטנה שצריך לנזוף בה?

ידה התהדקה על קת הסכין אבל היא לא זזה ממקומה. כששמעה את הדלת נטרקת הרפתה את אחיזתה, מעיפה את הסכין באוויר ואז תופסת אותו שוב בהבעה מהורהרת. מה באמת הייתה עושה אם היה ניגש אליה? מה הייתה עושה אם היה אוחז במתניה ומקרב אותה אליו? האם אז הייתה מניחה את הסכין בכיור ומשעינה את ראשה לאחור על כתפו? או שהייתה משספת אותו באבחה מהירה אחת ומשאירה אותו לדמם למוות על רצפת המטבח? ככל שהרהרה בעניין היה לה קשה להחליט איזו אפשרות עדיפה.

הדירה שלהם בקומה הראשונה כך שאפשר היה לשמוע את דלת הכניסה לבניין נפתחת ונטרקת כשאמנון יצא. בקול צלצול, נפל הסכין מידה אל הכיור. היא בהתה בקיר שלפניה, רגע ארוך סקרה במבטה את ריבועי החרסינה המוכרים.  אחר כך התעשתה, צעדה בהחלטיות אל הכניסה והכתיפה את תיק היד שלה. עמדה לרגע בלי לזוז ואז הפילה את התיק על הרצפה.  אמנון השאיר את הדלת פתוחה כך שלא היה עליה אפילו להוציא את המפתחות מהתיק.

היא נשמה עמוקות ואז מיהרה במורד המדרגות מבלי להביט לאחור, פס האור מהדלת הפתוחה למחצה האיר את דרכה למטה.  הכאבים לא חלפו, היא חשה היטב את שרירי רגליה וגם הפנים עדיין נפוחות וכואבות, מכוסות חבורות שאמנון כנראה לא מסוגל לראות.  למרות הכאבים, למרות תחושת הבעירה ששבה מהר מאד לריאותיה, היא רצה על מדרכות, חלפה על פני כבישים וגינות והגיעה מתנשפת אל השדה שבקצה השיכונים. בקצה השדה, כמו גוש אפל, ניצב היער. היא עצרה לרגע אחד אבל לא היה בה שום היסוס כשחצתה את השדה בריצה לעבר העצים.

"מה שיש לנו פה בנות, זו דוגמה לחוסר משמעת מהסוג שאני, באופן אישי, מאד לא אוהבת". שוב צועדת תאלנה סביב זורה, מסובבת את השוט שלה בידה, תנועותיה ספק אגביות ספק מאיימות.

זורה ניצבת במרכז מגרש המסדרים בראש מושפל, עדיין מתנשמת בכבדות.

"אז מה?", דחפה תאלנה את ידית השוט מתחת לסנטרה של זורה, מכריחה אותה להרים את ראשה," יש לך מה להגיד? איזה הסבר אולי? ", היא מחווה בידה השנייה על שורת הלוחמות הניצבות מחוץ לאגף המגורים, " הבנות כאן מאד ישמחו לדעת למה הן היו צריכות להתעורר מהשינה".

"התעלפתי", משקרת זורה.

כשהיא חזרה למבצר, הרבה אחרי הזמן שבו הייתה אמורה להגיע, כבר הייתה משלחת בשלבי התארגנות כדי לחפש אחריה. מגורי הלוחמות הוארו בלפידים וכולן נקראו לצאת כדי לצאת בעקבות האמזונה שנעלמה. אפילו פרסאנה מביטה בה בכעס לא מוסתר, אף אחת לא אוהבת להתעורר באמצע הלילה, בוודאי שלא לחינם.

"מה נעשה איתך זורה?", עוברת המשגיחה לנימה פיוטית, היא נושאת את עיניה מעלה, כאילו מחפשת השראה במגדל הגבוה שמעבר למגרש. "אולי", אומרת תאלנה בקול מהורהר, "אם את מתעלפת כל כך בקלות, עדיף לך לעשות משהו מתאים יותר לכישורים שלך?"

זורה מפנה אליה את ראשה ותאלנה שבבירור נהנית מכל רגע אומרת, "אה כן, מצאתי! שבועיים במטבח של הארמון עם המשרתות, את בטח לא תתעלפי מזה, נכון?"

קולות צחוק נשמעים משורת הלוחמות וזורה אומרת בפשטות "לא".

"מה אמרת?"

"אמרתי לא, אני לא הולכת למטבח". היא כמעט אמרה 'יותר' אבל עצרה בעד עצמה בזמן.

הצלפת שוט נשמעת באוויר, הקצה המתפתל של השוט חולף ליד אפה וגורם לזורה לזוז צעד לאחור, היא מבחינה בחיוך רחב שעולה על פניה של ליביה שבולטת בקומתה הגבוהה בין כולן.

"העונש על סירוב פקודה הוא עשרים הצלפות", אומרת תאלנה באיטיות מכוונת, מטה את ראשה כדי לבחון את פניה של האמזונה הסרבנית.

"בסדר", מהנהנת זורה, "עשרים הצלפות", מקהלה של מלמולים נשמעת בקרב הלוחמות.

"היא לא תעמוד אפילו בחמש", נשמע קולה של שארינה. זורה משיבה לה בחשיפת שיניים, מחקה את חיוך הסוס של שארינה.

תאלינה זוקפת אצבע מזהירה לעבר שארינה שדיברה ללא רשות אבל בו בזמן מהנהנת ואומרת, "אם את מתעלפת כל כך בקלות עדיף לך לא לנסות אפילו, אני לא עושה הנחות לאף אחת".

בלי מילים שולחת זורה את ידיה לאחור ופותחת את שרוכי השריון שמכסה את החזה שלה. השריון נופל לארץ ועכשיו גבה חשוף לגמרי והשד האחד שלה מצביע על שורת הלוחמות. עווית של זעם עוברת בפניה של תאלנה והיא מניפה את השוט בכל כוחה.

כשהן אוחזות אותה מכל צד, נושאות פרסאנה ויסמין את זורה אל חדר המרפאה. הן משכיבות אותה על בטנה על מיטת הטיפולים.  גבה הוא פצע אחד גדול שותת דם וכל נשימה היא עינוי. זורה איננה יודעת אפילו מיהי זו שמזליפה על גבה כרגע את הנוזל משכך הכאבים, היא ממילא מסוגלת לראות רק את רגליהן של הלוחמות שלצידה, להרים את הראש זו משימה בלתי אפשרית במצבה.  מקהלה של מלמולים נשמעת סביבה, מישהי דוחפת לפיה של זורה בקבוק יין ומפצירה בה לשתות. ידיים עדינות מניחות תחבושות ספוגות בשומן אווז על הגב שלה וכשהיא מעווה את פניה בכאב נשמעות התנצלויות. מהקולות המהוסים שנשמעים מסביב מבינה זורה שחלק מהלוחמות חושבות שלתאלנה לא הייתה ברירה ועם זאת היא מנוולת ואילו האחרות חושבות שתאלנה מנוולת  ועם זאת לא הייתה לה ברירה.  זורה עוצמת את עיניה. בסופו של דבר נכבים הלפידים וחשכה משתררת בחדר, היא לא חשבה שתוכל להירדם כשכל נשימה גורמת לכאב מפלח בגבה אבל בכל זאת שקעה במין נמנום. היא התעוררה כשיד טלטלה אותה. מבעד לשמורות עיניה העצומות למחצה היא ראתה נר דולק ופניה המודאגות של סילוג הצעירה הביטו בה בריכוז.

"את צעקת", אמרה סילוג, בדאגה, "שאני אקרא לפרסאנה? היא אמרה שאפשר להעיר אותה אם יש בעיה".

במאמץ הניעה זורה את ראשה לשלילה, "זה היה חלום רע, זה הכול", מילמלה בקושי.

חיוך נפחד עלה על פניה של סילוג, "טוב זה טבעי במצב שלך", אמרה, מנסה להפגין ביטחון.

זורה הנהנה ועצמה את עיניה, היא שמעה חריקת דלת ואת קולה של יסמין שבאה להחליף את סילוג במשמרתה ליד המיטה.

"היה לה חלום רע", הסבירה סילוג בהתרגשות ליסמין. יסמין אמרה לסילוג שתלך לישון והיא, יסמין, כבר תישאר במרפאה עד הבוקר. זורה עצמה את עיניה ושקעה שוב בשינה. יסמין שישבה לידה חיכתה לסיוט נוסף שיעיר את זורה אבל לשווא. תחת זאת הופתעה יסמין לראות חיוך עולה על פניה של הלוחמת הישנה.