אקרופי מאת רלי הופשטטר-סבג

 

השמיים של אלסקה מתכנסים לקראת הלילה הארוך הצפוי כל שנה, כמו סדין סאטן שחור הם הולכים ומכסים את הקרחונים הבוקעים מן המים, את הלובן האינסופי והבתים הקטנים הפזורים בינו.

ימים ארוכים של חושך צפויים לעבור עלינו ואנחנו, אנשי קיץ וחום ישראלי קראנו כל מה שאפשר על הטירוף והדיכאון שעלול לבלוע אותנו במדינה הצפונית הזו, שאין בינינו ובינה כל קשר למעט אותה הצעת מחקר שגילגלה אותנו לפיתחה. ועדיין איננו חשים שאנו יודעים לקראת מה אנו הולכים ואם בכלל גופנו ידע להתמסר לאותו לילה נצחי, או שמא יקרוס במהרה.

״זאת תהיה חוויה.״ יואב ניסה לשכנע אותי, כשישבנו בפאב השכונתי שעל קירותיו נתלו תמונות של ״מועדון ה27״ – קורט קוביין, ג׳ימי הנדריקס, ג׳ניס ג׳ופלין ועוד. ״תסתכלי על זה כהרפתקה,״ הוא הוסיף ולגם מהבירה ״שלש שנים, ארבע גג.״ ואני לבסוף נעניתי כי המחקר היה מרתק וכי הזדמנות כזו לבטח לא תוצע לשנינו שוב.

מצמוצים אחרונים של שמש לאה שעוד רגע תעזוב ונדמה יהיה לנו כאילו אינה מתכוונת לשוב, כאילו עייפה גם היא מהדגים ומצמרות העצים שכיפתם כוסתה כפור לבן ומהקור הזה שחודר את הבגדים שהבאנו איתנו מהארץ וכי ניכר שבדיהם אינם מורגלים גם הם בצריבות הקפואות על סיביהם.

רגע לפני שאנקורג׳ נכבית, עוד הספקנו לפרוק ארגזים אחרונים של מעט בית ששלחנו מבעוד מועד וחיכו לנו על הפרקט בדירה החדש אליה הגענו.

מחוץ לחלון הגדול בסלון, דימדומים אחרונים של קיץ נמסים על הגבעות ממול, מטילים את צילם הכבד והעייף על החצר האחורית הרחבה; ציפורים משיקות כנף ונבלעות בעלוות העצים הסדורים כגדר לאורך הבית וחתול השכנים מתלקק בעצלות, ממתין לבעליו שיפתחו חלון ויבריחו אותו חזרה אל חום האח שהחלו להבעיר רק בימים האחרונים.

יואב מסתכל עליי, מחפש סימנים של אישור על התמונה שבדיוק סיים לתלות. חוף הים של פלמחים בזמן השקיעה. תמונה שצילם לפני שנים, כשעוד העמיד את שיערותיו בג׳ל מתוח, אותן שיערות שלימים ינשרו מהטיפולים ומהפחד.

אני מחייכת אליו ומניחה שורת ספרים עבי-כרס על מדף ישר, מחליפה את מקומותיהם שוב ושוב עד שכולם מתפקדים לפי הא״ב. אדמס. היינלין. אסימוב. קינג. לה גווין. מריל. מרטין. פראצ׳ט. רולינג.

יואב מתיישב, מרחיב נחיריים ושואב אוויר אל תוך ריאותיו. ״נקי פה.״ הוא אומר ואני מהנהנת. ״היתה פה מנקה אתמול.״ אני מוציאה סדרת ספרים נוספת ומתחילה מסדר חדש על מדף נוסף. ״האוויר נקי, האוויר. לא הבית.״ הוא אומר ומוציא את הסלולארי שמנגן black hole sun בכיסו.

״הלו?״ הוא שואל וקול חד וגבוה פורץ מתוך המכשיר. הוא מרגיע את אמו ומתאר לה את הבית. ״רצפת פרקט בצבע עץ דובדבן…״ הוא פוסע לאורך הסלון, מסית את הוילון בחלון הגדול, מניח את מצחו כנגד החלון ומותיר בו כתם חלבי של עיגול מקומט.

 

שבועיים עברו מאז שהגענו לשממה הקפואה הזו. הספקנו להכיר עוד זוג סטודנטים מאוניברסיטת אלסקה שבה התחלנו לעבוד על הדוקטורט שלנו. שניהם אמריקאים וכמונו, גם הם פלאונטולוגים שמבלים את רוב ימיהם, או שמא לילותיהם, במעבדה, עוברים על מאות ליבות קרח, מנסים להסיק מתוכן את ריכוז הפחמן הדו-חמצני שנלכד בקרח לאורך עשרות אלפי שנים. ג׳רמי ואסתר שמם, יהודים אמריקאים מאוניברסיטת קולומביה שמראם הדומה – שיער בלונדיני שופע, ירוקי עיניים ממוסגרות במשקפיים אופנתיים, ארוכים כגבעול וצרי-היקפים, בלבל אותנו בתחילה, כך שחשבנו שמדובר בכלל באחים. ״זה נפוץ,״ אמרה אסתר והצמידה את גשר המשקפיים לאפה. ״הרבה חושבים ככה.״ במקצוענות היא ניסרה פלח מליבת הקרח שאספה מהמקרר הגדול בקצה המעבדה.

כבר שבועיים ששנתנו טרופה, מסתובבים בבית כרוחות רפאים, לא מצליחים לסנכרן את הגוף עם השעה, הבוקר והלילה אפלים שניהם ורק תנועת הרכבים על הכביש או רעשי הרחוב מבחינים ביניהם.

הימים החשוכים מתחלפים בלילות ארוכים וחשוכים אף יותר, קרים אף יותר ומוחנו, שהיה חד וממוקד, הופך מעורפל ומבולבל.

שעת צהריים של יום ראשון, שנינו במיטה עדיין, לראשונה מאז הגעתנו הצלחנו לישון ברציפות מספר שעות לא מבוטל. יואב שולח יד רכה ומלטף את שיערי, ״רוצה ללכת לדיינר אחר-כך?״ הוא שואל ובידו השניה מדליק את הטלויזיה. ״אפשר,״ אני עונה קצת בחוסר חשק, ״אחרי המקלחת נדבר.״ אני מסובבת את ברז המים החמים ואלה פורצים ממנו כמו מתוך מבער, מהבילים ומנחמים ובעיקר מזמינים לאמבטיה ארוכה ושקטה. אני מדליקה את הטרנזיסטור הקטן שנח על שפת האמבטיה אך דבר לא בוקע ממנו מלבד רעש לבן. מזיזה את המחוג ימינה ושמאלה אך כלום לא קורה, שום מוזיקה לא מתנגנת, אף פוליטיקאי לא מתלהם ואף שדרן לא מברבר בלי הפסקה.

״יואב?״ אני צועקת אך אין תשובה. ״משהו קרה לקליטה,״ אני מלפפת סביב גופי העירום מגבת גדולה ״אני לא שומעת כלום חוץ מרעש לבן.״ עדיין אין תשובה. אני פותחת את הדלת לכיוון חדר השינה ומבחינה ביואב עומד מול הטלויזיה, גופו קפוא במקום, ידו עדיין אוחזת בשלט וזה עוד רגע ונשמט ממנה. ״מה קורה?״ אני שואלת ומתקדמת לכיוונו והוא מתיישב בשתיקה על קצת המיטה הרחבה, זו שקנינו ביומנו השני באלסקה בחנות שהבטיחה מזרן רך וסיפקה אחד קשה שלבטח היה אחראי גם הוא לחוסר יכולתנו לישון בסיפוק. הוא מסובב את פניו לכיווני ומבטו כמו ועובר דרכי, צמרמורת מזדחלת לאורך גופי. ״יואב? מה קורה?״ אני שוב שואלת והוא רק מצביע על מסך הטלויזיה.

 

״שששש… אל תעשו הרבה רעש.״ ג׳רמי מדליק את האור בביקתה שאליה ברחנו ואסתר נכנסת אחריו, פניה אדומים מהבכי הכבד ומהשעות הארוכות אותן בילנו בדרך, בשלג העמוק, רכובים על-גבי אופנועי שלג, בורחים מהגיהנום שנפתח עלינו באותו בוקר של יום ראשון. ריח דחוס של אבק ממלא את הביקתה הקטנה והאור העמום מוסיף לתחושת הדחיסות. אני מושכת כסא ומתיישבת, אנחת רווחה נפלטת ממני ללא שליטה. התיק הכבד נשמט מכתפי ומעלה עננת אבק קטנה. ״חייבים לטאטא פה,״ אני אומרת בקול ויואב מניח יד על כתפי.

״מאיפה יש לך מפתח?״ הוא מתחיל לפרוק את התיק הנוסף שהבאנו איתנו ואותו מילאנו בחופזה בקופסאות שימורים וערכת עזרה ראשונה ובקבוקי מים ושני פנסי ראש ואספקה גדולה של בטריות, ואת אותו טרנזיסטור קטן שחטפתי במהירות מהאמבטיה, רגע לפני שנסנו מהבית. רגע לפני שאנקורג׳ עלתה בלהבות. ״זה של המנחה שלי,״ ג׳רמי עונה ופורק גם כן את התיק שסחב עימו. אספקה נוספת של בטריות, בשר קפוא, קצת ירקות ופירות ושני אקדחים כסופים בליווי ארבע מחסניות שהוא מצא בבית הסמוך לביתם כשערך חיפוש אחר אספקה וכלי נשק. הוא מרוקן מכיסי מכנסיו כדורי-אקדח רבים ואסתר סופרת וממיינת אותם על השולחן.

״62.״ היא מונה ״בלי שתי המחסניות.״ ״יופי,״ יואב עונה וסוגר את ארונות המטבח הצהובים. ״צריך להדליק את האח ולוודא שיש לנו מספיק עצי הסקה לתקופה הקרובה.״ הוא מוסיף באותו טון סמכותי שרכש בצבא, שם הכרנו. כולנו מתפזרים כמו לפי פקודה ומתחילים להתארגן לשהייה בלתי מוגבלת.

 

מיטת העץ עליה יואב ואני ישנו היתה קשה אף יותר מאותו המזרן בבית בו גרנו באנקורג׳, וכל תנועה בה הובילה את בסיסה לחרוק בצווחה דקה. יואב כבר נרדם ואני עדיין ניסיתי להבין מה קרה בעולם ואיך תוך זמן קצר כל מה שהיה מוכר ושגרתי, הפך לכאוס מדמם ובלתי-נתפס.

חשבתי על אותו הרגע באותו יום ראשון, שנקרא כבר מאז בכל מהדורות החדשות ״יום ראשון האדום״ בשל אותן דמויות אדומות גוף ועיניים שברגע אחד הפכו את כולנו, בני-האדם, למין נכחד. יואב הביט בי כרוכה במגבת על-סף חדר השינה, באותו המבט שהיה לו כשהודיעו לו שהגידול שהוציאו לו מהברך, הינו גידול ממאיר. מבט של תדהמה ופחד, מבט של בלבול. ״משהו קרה,״ הוא אמר והצביע שוב על המסך. ״מה קרה?״ שאלתי והתיישבתי על המיטה הקשה. תמונות בלתי-נתפסות מכל העולם התחלפו במהירות. מדינות שונות אך המראות דומים – גופות שוכבות ללא ניע ברחובות, בסופרמרקרטים, בגני-הילדים, בבתי-החולים, על מעברי החצייה ובגנים ציבוריים. עשרות ומאות אלפי אנשים שלפתע מתו. רכבות החלו לרדת מהפסים ומטוסים התרסקו במהירות אל תוך מרכזי אוכלוסיה. אמרו פיגוע, אמרו טרור, אמרו זיהום אוויר או מים, אמרו מחלה מדבקת. אך כלום לא היה הגיוני ואף גוף או ארגון לא התרברב במעשה.

שבוע שלא יצאנו מפתח הדירה, ג׳רמי ואסתר הצטרפו אלינו אחרי יומיים והסתגרנו בחרדה בביתנו. בכל יום שעבר הדיווחים התרחבו לעוד ועוד מדינות – סין ומונגוליה, הודו, נפאל, מרוקו, לוב, חוף השנהב, בורה-בורה, צרפת, פורטוגל, דרום אפריקה, קזחסטן… אחת אחרי השניה מדינות שיוועו לעזרה, אך לא היה מי שיספק אותה. עד שאחרי שבוע נוסף גם הדיווחים האלו פסקו מלהגיע ותחנות הטלויזיה השונות הפסיקו לשדר. ״העולם אבוד.״ אסתר הכריזה אז כפי שהכריזה כמעט בכל יום מאז. ״לא נשאר אף אחד.״

אחרי שבוע נוסף של הסתגרות ג׳רמי יצא מהבית לכיוון המעבדה, הוא אמר שיש לו רעיון ונעלם לכמה שעות. כששב, גופו הארוך נראה היה זקן פי כמה מכפי גילו, וכתפיו נשמטו ללא שליטה קדימה. נראה היה שאינו יכול עוד להחזיק את עצמו, ומיד התמוטט על השטיח האפור העבה במבואה. כשהתעורר יממה לאחר מכן, סיפר על דמויות אדומות שראה מבעד לחור המנעול בחדר בו הסתתר במעבדה. ״הם חיפשו משהו,״ הוא לגם מכוס המים שהנחתי בידו ״הם הפכו שם את הכל, כל ה׳קורים׳ נמסו, לא נשאר כלום.״ הוא אמר והעביר יד פצועה על מצחו. ״מי זה ׳הם׳?״ שאלתי והתיישבתי על-ידו, יואב ואסתר פסעו בחדר הלוך ושוב. ״אני לא יודע. אני לא יודע.״ מבטו ההמום היה עבורי כמו חבטה בבטן ובחילה של פחד החלה להסתחרר בבטני. ״חוצנים?״ אסתר פסקה מפסיעותיה ונעמדה מולו, ליטפה בעדינות את שיערות ראשו ״אתה חושב שמדובר בהשתלטות?״ היא שאלה.

״אני לא יודע.״ הוא שוב מלמל ולגם מכוס המים. ״איך הם נראו?״ יואב שאל וג׳רמי סיפר שבמבט ראשון הוא חשב שמדובר בבני-אדם, ״אולי אפילו עובדי המעבדה…״ הוא התרומם והתיישב במיטה וסיפר שכמעט יצא ממחבואו עד שבמבט שני הבחין בגובהם הרב, ״גבוה יותר מאדם ממוצע,״ הוא הוסיף. גוון עורם אדום, ראשיהם אובליים שקצהם מעט מחודד ופניהם נעדרו פיות ואפים ואוזניים. שלש עיניים ניקדו את פרצופם ואישוניהן אישוני חתול שעפעפיים כפולים מכסים עליהם. ״היו להם יותר אצבעות משיכולתי לספור. ועל גופם,״ כך אמר ״הם עטו שריון בצבע אדום בוהק.״ למחרת היום התחלנו את מסענו לעבר הביקתה. לימים יתברר שנסיעתו של ג׳רמי לאוניברסיטה, באותו היום בו נתקל ב״פולשים האדומים״, כך קראנו להם אנחנו, היתה לשם הבאת המפתח לביקתה.

 

פיצוצים רמים הקפיצו אותנו ממיטותינו חודש לאחר הגעתנו לביקתה. בשידורים המועטים שהצלחנו לקלוט בטרנזיסטור הקטן, כולם דיברו כל אותן דמויות אדומות אשר מכחידות אוכלוסיות שלמות בעזרת מכשירים עגולים גדולים, מעין רמקולים אפורים הנישאים על-גבי יצורים דמויי צבי-יבשה אימתניים. מנגנון ההרג עדיין לא היה ידוע לנו או למעטים ששרדו והתחבאו באיזורים נידחים ברחבי כדור-הארץ, משדרים מידי כמה ימים עידכונים על מספר הנספים שהלך והצטבר למאות מיליונים.

זינקנו ממיטותינו ורצנו לעמדות אותן קבענו מראש ושסמוך להן חיכו שני האקדחים שהבאנו עימנו. ג׳רמי הסית במעט את הוילון וסימן לנו שאין דבר בחוץ. לאורו הבהיר של הירח, יכולנו לראות פיטריות של אש נישאות לשמיים, לא רחוק מאיתנו. זמן קצר לאחר מכן, כשעוד הרעד ברגליי טרם התפוגג, שמענו צרורות של ירי הולכים ומתקרבים לביקתה. ״אלה בני אדם!״ אמרה אסתר ושובל של תקווה נמתח מאחורי מילותיה. ״אז מה. זה לא אומר שזה דבר חיובי.״ ג׳רמי הצית סיגריה והצמיד לשפתיה של אסתר ״אי אפשר לסמוך על אף אחד עד שלא נבין מה בדיוק קורה.״ הוא אמר ואסתר פיזרה עשן אפור על החלון. הוא הצית עכשיו אחת לעצמו והציע לנו גם כן. שנינו הנדנו בראשנו לשלילה.

צרורות הירי נדמו. יואב ואני שבנו למיטתנו בזמן שאסתר וג׳רמי איישו את העמדות עד הבוקר, אז נתחלף במשמרת. ״אתה פוחד?״ שאלתי ויואב הנהן. ״כשחליתי לא פחדתי ככה.״ הוא אמר ואני נזכרתי בימים הארוכים שישבתי לצד מיטתו בבית-החולים, מחכה שיחלים או שימות, אחד מהשניים. ההמתנה שמשהו יקרה ייסרה אותי וידעתי שהרצון הזה, שימות כבר או שיחלים, היתה נוראית. אהבתי אותו כשהיה חולה ואהבתי יותר כשהחלים. אחרי שנה של טיפולים וקרחת ועיניים טרוטות, עירומות מריסים וגבות, וימים ולילות של הקאות וכאבים וכדורים וזריקות וקנביס רפואי; אחרי שנה שבה תפקדתי כאחות לכל דבר, שמחתי לשוב למעמד בת-הזוג. מי ידע ששנתיים אחרי-כן נשכב פה, בביקתה הקרה עם אנשים זרים, נסים על נפשנו ממשהו שטרם הבנו לחלוטין מהו ושוב נדבר על הפחד הזה שעוטף את הנפש כמו בגד גוף שמידותיו קטנות ממידות גופינו והוא צמוד וחונק ולעיתים אף אינו מותיר מקום לנפח את הריאות ולנשום.

״קומו, מהר!״ אסתר העירה אותנו בנדנוד אלים כמעט, ״צריך לצאת מפה! עכשיו!״ היא אמרה ואנחנו, חיילים ממושמעים, השתחלנו למעילינו ובזריזות עלינו על אופנועי-השלג והתחלנו לברוח כשקולות ירי ופיצוצים רודפים אותנו.

״מה קרה?״ יואב צעק לעבר ג׳רמי. ״יש קרבות והם מתקדמים לכיווננו.״ ג׳רמי השיב ומזה זמן רב חיוך נמתח על שפתיו. ״מחזירים מלחמה!״ הוא הניף את ידו באוויר. ״מחזירים מלחמה!״ אסתר צעקה גם כן. אחרי שרעש הקרבות שכח, עצרנו את אופנועי-השלג סמוך לאגם קטן וקפוא וג׳רמי סיפר שלאחר שנרדמנו, אדם התקרב לביקתה. זה היה המנחה של ג׳רמי בדוקטורט, ארווין. הוא שיער שג׳רמי שם, במידה ושרד, ורצה לגייס אותו ואת מי שאיתו, למאבק ב״האדומים״, כך אותו מנחה קרא להם. ״מצאנו דרך להרוג אותם!״ סיפר להם ארווין במילים מהירות.  לאחר ניסויים רבים ב״אדומים״ שהצליחו ללכוד, התגלה שגוון העור האדום שלהם הינו שכבת הגנה, מעין שיריון דקיק אך חזק אשר אינו מאפשר את הריגתם. אך יריה מדוייקת בעין האמצעית, שלמעשה אינה מתפקדת לשם ראייה, אלא מהווה את הפתח היחיד לגופם, הורגת אותם כמו כל יצור חי אחר. ״אז למה ברחנו?״ שאלתי, ״יכולנו לעזור להם!״ ירדתי מאופנוע-השלג והצתתי סיגריה. יואב הביט בי במבט שואל ואני רק אמרתי ״זה לא הזמן להטפות מוסר!״.

״ארווין אמר לי שניפגוש אותו פה כשנשמע את הקרבות מתקרבים. הוא לא רצה שניקלע באמצע.״ הוא הראה לנו טלפון לוויני שארווין נתן לו ואני מיד חשבתי על הבית וכמה הייתי רוצה להתקשר, לשמוע אם מישהו בישראל עדיין חי. ג׳רמי כמו וקרא את מחשבותיי. הוא הגיש לי את הטלפון ״את יכולה להתקשר.״ הוא אמר.

 

ממיטת בית-החולים המאולתר באנקורג׳, צפיתי בזריחתה המחודשת של השמש. בהתחלה רק פס דק של אור ולאחריו פסים נוספים, מבקעים את השמיים, מאירים בנקודות-נקודות את פני הקרקע. הפסים החלו מתרחבים לכדי רצועות ואלה התמזגו אחת בשניה עד שכל השמיים הוארו כאילו והחושך מעולם לא היה פה. רגע לפני שעצמתי את עיניי בפעם האחרונה, יואב ליטף את ראשי כפי שהייתי מלטפת אני את ראשו כשהיה הוא זה שמחובר לעירויי ולחמצן אז, בחיינו הקודמים. ״לחמת כמו חיה רעה.״ הוא אמר וחייך ואני רק רציתי שיקח אותי הביתה, לישראל, רציתי לסיים את ההרפתקה הזו שהסכמתי לה, רציתי לשבת בסלון עם אמא ואבא שמתו ביום הראשון להשתלטות, כך גיליתי באותה שיחה מהטלפון הלוויני כמה שבועות קודם, ואולי לגלגל שיחה עם איילת ולילך, חברותיי ללימודים שמתו גם הן בזמן שהן ממיינות פלנקטונים, במעבדתן בגבעת רם. רציתי שניכנס למיטה הרכה שהיתה לנו בעמק רפאים, ושיפשיט אותי בעדינות שהפשיט ושינשק אותי ושיאהב אותי כפי שלא אהב כבר זמן רב. דמעה אחת ועוד אחת החלו לזלוג מעיניו ולחישות רכות בקעו מפיו. ״תנוחי.״ הוא אמר ״אני אמשיך את העבודה.״

 

 

ממרום ספינת החלל של בני האקרופי, או ״האדומים״ כפי שקראו להם למטה, בכדור-הארץ, יכולתי לראות את אותו הכדור שהיה לנו לבית ועכשיו כולו בוער ופצוע, והוא יפה ותכלכל כפי שתמיד נשקף מתמונות שצולמו מתחנת חלל או מלווין כזה או אחר. אמא הניחה את ידה על כתפי, ״גם הוא יגיע בסוף,״ היא חייכה אליי ושלווה התפשטה בתוכי, מחממת את איבריי ומרגיעה את הדאגה. ״כולם מגיעים בסוף.״