בית סבי

אני אוהבת את המראות, שהיו תלויות בחדר העבודה של סבי. כילדה הייתי עומדת מולן, מתהדרת בשמלתי החדשה ובנעלי הלכה הלבנות עם הפפיון השחור שמקובע היה במרכזן ומתענגת משולי השמלה המתנפנפים סביבי בהידור. סבי מיקם את המראות בחדרון הלבשה בעל שש פאות, כך שלעומד במרכזו היתה, במקביל להרגשה שהוא נמצא בתוך קליידוסקופ ענק, גם האפשרות לבחון את דמותו המשתקפת במראות, כמעט מכל זוית אפשרית. בבגדי אלה נראיתי, קרוב לודאי, כמו אחת מהנסיכות שממלאות את סיפורי האגדות. כך גם התיחסו אלי כולם נסיכה קטנה, אמנם בלי כתר נראה של זהב על ראשה, אך בכל זאת נסיכה.
אני זוכרת שקראתי לסבי, שישב בכורסתו קורא את עיתוני הבוקר. קראתי שוב ושוב בשמו, אך הוא לא שמע, רק ישב באותה תנוחה קפואה בה ראיתי אותו קודם, כשהצצתי לעבר השתקפותו במראות. רגלו האחת משוכלת מעל השניה, ידיו אוחזות בספר וראשו, שופע שיער כסוף וגלי, שעון בהטייה על מסעד הכורסא.
אינני יודעת כמה זמן ישנתי, כשהתעוררתי היה החדרון מעט חשוך. גיששתי אחר מתג החשמל ואור צהבהב רך, שבקע ממנורות קטנות שבתקרה, יוצרות רושם של שמיים עטורי כוכבים הציף אותי. קמתי לאיטי משפשפת את קורי השינה מעיני, מעבירה אצבעותי בשערותי הסוררות בנסיון לסדרן. להפתעתי הבחנתי בעומק המראה בדיוקן ברור של פני סבי בצעירותו, כפי שראיתיו בתמונות הרבות שמעטרות את קירות ביתו. שושלות אצולה כבודות פנים וחמורות סבר, נשים וגברים כאחד, יושבים מול מכחולם של ציירים מתחלפים לאורך שנים, מנציחים את עצמם לדורות הבאים. גם אז כמו היום, אני עדיין מתפעלת מהדמיון הברור בין גברי המשפחה לדורותיה. פיו דומה לשלי וגם עיניו מציצות ירוקות, מתחת לשפעת תלתלים צהובים כפשתן. הפזלתי מבט למראה שמאחורי, פניו הופיעו גם שם. הוא חייך וקמטוטים קטנים הופיעו סביב אפו, ממש כמו שלי ושל סבי כשאנחנו מחייכים. הוא הסתובב והחל לצעוד אל מעמקי המראה. הסתכלתי בשאר הפאות, גבו המתרחק נשבר בזויות שונות וממש לפני שנעלם מעיני הוא הסתובב שנית וחייך. עצמתי עיניים, שאפתי עמוקות והתקדמתי לכיוון המראה הראשונה בה הופיעה דמותו. נגעתי בה באצבעי ודבר לא קרה. מאוכזבת ניסיתי את המראה השניה ואחריה את השלישית. גם במראה השישית נחלתי אכזבה. מתוסכלת מכישלוני נשענתי בכעס על החיבור הזויתי שמקשר בין המראה הראשונה לשניה, ולהפתעתי הוסט החלל שמאחריה לצדדים, כמעין מניפה גמישה ונמתח לעומק. הסתובבתי כלפי החיבור והושטתי את אגרופי קדימה לעברו. אגרופי חדר ועבר לצד השני, כך שיכולתי לראות רק את החלק של זרועי מהמרפק ועד לכתף. כל השאר נעלם ומראה הופיעה במקומו. לא עצרתי כדי להסס, ועברתי אחריו כולי. מנסה בסקרנות גוברת והולכת, להדביק את צעדיו של הזר-המוכר.
גופי התנועע קדימה, אבל זו היתה תנועה משונה. היום, שנים רבות אחרי, אני יכולה גם להסביר לעצמי מדוע, בעוד שכילדה, רק ניסיתי לשמור על שיווי המשקל ולהצמיד נואשות את כפות רגלי היחפות אל הרצפה. היום אני יודעת שמעבר למראה, חוקי הגרביטציה שאליהם התרגלתי והכרתי, התנהלו אחרת. ההליכה היתה מעין ריחוף, ספק נוגעת ספק לא נוגעת ברצפה. יכולתי למשל, וראיתי אחרים עושים זאת, לנתר לגובה ולהגיע בקלות אל חפץ גבוה ואפילו אל התקרה שמעלי. הרגשתי כמו אליס, גיבורת ילדותי.
נדמה היה לי, שהוא משחק איתי במחבואים. נראה ונעלם, נראה ונעלם ואני אחריו מציצה בהשתאות באולם ענק בסביבה החדשה שנפקחה לעיני. פי היה פעור וכל חושי נעורו מחודדים לנעשה מסביב. הריחות היו חזקים, מתקתקים קמעה ומעל כולם ריחף ריח לבנדר נעים. הצבעים בהקו ונשברו במספר הרב של המראות הענקיות, שעיטרו את הקירות שמסביב. המראות זזו בחוסר מנוחה, נגד כיוון השעון, מקיר אחד לאחר. כל דמות השתקפה באחת מהן וההשתקפות השתקפה במראה אחרת או יותר וכך הלאה. ההרגשה היתה כמו לצפות בסרט רב מימדי, מחד גיסא ולקחת בו חלק בו זמנית, מאידך גיסא. ראשי החל להסתחרר והרגשת קבס עלתה בגרוני.
גיששתי כסומא את הדרך החוצה מהאולם, רציתי לשבת ולהרגע. בטני החלה להשמיע קולות מצוקה ונזכרתי שלא אכלתי או שתיתי דבר, מאז ארוחת הבוקר. ניסיתי להבין, במונחי מציאות של ילדה בת שבע, היכן אני נמצאת ומה קורה מסביבי. לא ממש הצלחתי ודמעות יאוש החלו חונקות את גרוני, מאיימות להתפרץ בכל רגע. חיפשתי אחריו בעיני, עוגן כלשהו במציאות הזרה, שמצאתי עצמי הולכת לאיבוד בתוכה, אך לא היה לו כל זכר.
קרסתי בפינת רחוב, נשענת על קיר מחופה במראה והבטתי בעוברים ושבים. בתנועתם המונוטונית של ריחוף-הליכה, היתה תחושה של נדנדה עולה-יורדת, מה שגם לי להרגע מעט. כשהרגשתי מאוששת, החלטתי לנסות לחפש את הדרך חזרה, כל עוד יש אור יום ואולי, תוך כדי כך, אתקל בגירסה-הצעירה-של-סבי, או שהוא יתקל בי ויורה לי את הדרך הביתה. הן בגללו אני כאן. כעסתי עליו ועל עצמי, שהתפתתי ללכת אחר אדם זר, למרות אזהרותיהם החוזרות ונשנות של הורי, שלא אעשה כך.
שוטטתי בסמטאות המקום והגעתי אל בית, שהזכיר במראהו את ביתו של סבי. השער הירוק, עצי הערמון, ספסלי האבן ומשוכת הדשא הקוצנית, שלא פעם חזרתי שרוטה כדבעי, כשזרועותי חפרו עמוק בין ענפיה המסוקסים, בחיפוש אחר כדור אובד או צעצוע אחר. רק נדנדת העץ הלבנה, עם הגגון האדום שסכך עליה, שהתקינו לי סבי ואבי בחצר היתה חסרה.
התקרבתי אל הבית ולא עמדתי בפיתוי להציץ דרך החלון הצדדי פנימה, כפי שהייתי נוהגת לעיתים בביתו של סבי. עיני סקרו בגעגועים את החדר הזר והמוכר. על כורסא חומה, מרופדת בעור צבי משובח ובעלת רגלי אבן מעוקלות בקצותיהן, ישבה אישה מבוגרת, לבושה בשמלה פרחונית, בעלת שיער ששיבה נשזרה בקצותיו ופניה אומרות הדרת כבוד. רגליה עטורות גרביוני משי שחורות ושקופות, היו מונחות על הדום תואם. האישה, ששוחחה עם שתי נשים צעירות, הרבתה לחייך ונראה היה כי נעים לשהות במחיצתה. נזכרתי בסבתי, אמו של אבי ואישתו של סבי, זה שנותר בחדרו קפוא על אותה כורסא, בה יושבת, באותה תסרוקת סבתי המעומלנת, נוקשת המראה והלבוש, שמעולם לא חייכה, שלא אל המצלמה. הקשר בינינו הצטמצם למינימום ההכרחי ואף לא אחת מאיתנו ניסתה לשנות את המצב; ואילו זו הדומה לה כל כך והשונה ממנה לגמרי, נראתה כה חמימה וידידותית, עד שהרגשתי רצון עז להתקרב אליה ולהכירה.
יד מאיימת הונחה על כתפי ואני הסתובבתי באחת. ירוק עיניו נתקל בשלי וחייכתי בהקלה למראהו. "אני רואה, שמצאת את הדרך", אמר הגירסה-הצעירה-של-סבי. "תמיד את נוהגת להציץ לבתי אחרים ולחטט בענינים שלא נוגעים לך?" התפתלתי במקומי ובהסמיקי במבוכה התחלתי בהסבר מגומגם, על הדמיון המדהים שגיליתי בין האישה שבבית לבין סבתי. למרבית הפלאיה מהוא מלא הופתע כלל מדברי מורק הנהן בראשו כמאשר. "היא הנגטבית שלה", אמר. "היא הנגטיבית? אני לא מבינה למה אתה מתכוון" ניסיתי לשווא לרדת לעומק דבריו.
"הנגטיבים הם אלה שיכלו להוולד, אילולא נולדו הגרסאות שנולדו, כלומר האנשים שבעולמך". לא ממש הצלחתי להבין איך קיים מי שלא נולד. עדיין התקשתי להבין "כמו תאומים, רק שלא נולדו, לזו הכוונה?". זויות פיו נטו במין לעג קל לחוסר יכותי להבינו. "בדיוק ההפך", ענה. "כנגטיבים הם מכילים את התכונות הפוטנציאליות, שיכלו להיות לאנשים בעולמך". המשכתי ללכת אחריו, מביטה בנגטיבים שסביבי. הם ריחפו-הלכו לעיניניהם, כמעט בי אדם לכל דבר. המילה "נגטיבים", צלצלה והעבירה בי צמרמורת לא נעימה.
"היית רוצה להכנס פנימה?" כן, הנהנתי בשמחה, מוקסמת מעצם הרעיון לפגוש אישית את הנגטיבית הנחמדה של סבתי. את פנינו קיבלה אחת מהנשים, שראיתי קודם לכן משוחחת עם 'סבתי'. הלכנו אחרי במסדרון מחופה תמונות דיוקן מוכרות, כמו אלה שעיטרו את ביתו של סבי. בחלקם, כמו בגירסה-הצעירה-של-סבי, יכולתי לאתר בקלות קווי דמיון ביני לבינם. בדיוקנאות אחרים, הדמיון היה קלוש למדי או אפילו חסר לגמרי. בבית סבי הייתי מביטה לא פעם, בעיון רב בתמונות מלאות ההבעה, ששלטו במשך דורות על בית אבי. הרגשתי את דמם זורם בדמי והרגשתי שייכת למשהו גדול ועצום ממני. בהביטי בתמונות הנגטיבים, חשתי ניכור עויין כלפיהם, למרות המוכרות והדמיון הרב, שמצאתי בתווי הפנים.
תחושה מוזרה, שלא ידעתי לפרשה, החלה לתפוס אחיזה בי. כל בני משפחתי מוצגים כנגטיבים לנגד עיני, ממש כמו בבית סבי. אבל משהו שונה. עבר זמן מה, עד שהבנתי מה חסר. בבית סבי מונחת על הפסנתר תמונה שלי, לבושה בשמלה שסבי אוהב לראות אותי בה יותר מכל, ואולם כאן, בהעתק הכמעט מושלם של הבית, דבר לא מונח על פסנתר הכנף. רק את הנגטיב של עצמי לא ראיתי. לפתע היכתה בי ההכרה, שאני בעצם הילדה המקורית היחידה במקום. מראה פניו החתומות והרציניות של הגירסה-הצעירה-של-סבי העיד בו, שאל לי, לפחות בשלב זה, להאיץ בו בשאלות סקרניות.
המשכנו לרחף-ללכת ועברנו במסדרון ארוך, עליו תלויים דיוקנאות "הנגטיבים שלנו, בעולמך" אישש מלווי את השערתי בניד ראש. לאחר דקות מספר הגענו לחדר מוכר. "את מבינה" ענה הגירסה-הצעירה-של-סבי, לשאלה שעדיין לא שאלתי, "אנחנו 'האבסולוטים'", אמר והצביע על חדרון המראות, "זהו פתח המעבר שבין שני העולמות". בלעתי את רוקי , מנסה להבין למה כוונתו. "את ואני חריגים פה. כפי שכבר שמת לב, ואני יודע שהבחנת בכך, אין לך כאן כפילה הפוכה. גם לי אין כזה בעולמך שמעבר לחדרון הזה". הוא הצביע קדימה עד שיכולתי להבחין בזהרורי המנורות הקטנות שבתקרה.
"אנחנו מיוחדים אמר ואחז בזרועי החשופה. מגעו היה קריר וכשנרתעתי הוא הדק את אחיזתו, "הדם של הנגטיבים הוא קר, כמו של הזוחלים. הדם שלכם, בני האנוש הוא חם". הצטמררתי, עינינו הצטלבו וידעתי, שהוא מרגיש שאני מתחילה להבין. "כפי שראית", הוא לאט, "מרגע שעברת לעולמנו המראות משתוללות והאנשים בעולמי איבדו את האיזון. עלי מוטלת האחריות, למנוע שדבר כזה ישנה". הירוק בעיניו השחיר "את מבינה מה פירוש הדבר? שיש במציאויות של היקום שלנו, מקום רק לאחד מאיתנו ואני הוא האחד" הוא גיחך ולשונו השתרבבה ארוכה החוצה. ניסיתי להשתחרר מאחיזתו, גוררת את עצמי לכיוון עולמי; והוא כמשתעשע בטרפו, הניח לי לעשות זאת, אך ידו נותרה נעולה כצבת על זרועי.
כה קרוב הגענו, ואני, מרגישה איך תחושת הריחוף-הליכה הולכת ומתפוגגת ורגלי נעשות יציבות יותר ויותר על הקרקע. משכתי את זרועי בחזקה ולהפתעתי הצלחתי לערער את שיווי משקלו. אחיזתו התרופפה לשניה ואני בכל כח רגלי הקטנות בשמלה הנסיכית שלבשתי, שעטתי קדימה אל החדרון וממנו נפלטתי, באותה המהירות החוצה, אל חדר ההסבה של סבי, מותירה מאחורי עולם ומלואו.