בראי האנושות

הכל נגמר.
סופי בהחלט. אין תקווה. אי אפשר לנסות ולתקן שום דבר. כל מה שהיה, היה ולא ישוב עוד. אחרי כל ההיסטוריה המפוארת לדורותיה, נשארתי אני. יצור אחד, בודד, ביקום כולו. נושם את נשימותיי האחרונות, מחכה לכיליון באין אונים.

חורים שחורים, מנהרות תולעת, יקומים מקבילים… מה לא חיפשנו… מה לא ניסינו? מכל דרכי המילוט, בין אלו שמצאנו, ובין אלו שנרקמו בדמיוננו, מצאנו עצמנו בדרך ללא מוצא. בסוף הזמן ממש, הצטמצמנו לנקודה אחת קטנה וחסרת חשיבות כמעט, כמו לא היה דבר מעולם.
ועכשיו אני שרוע בבקתה קטנה עשויה טיט ואבן, האוחזת באדמת טרשים על כוכב לכת ידוע לשמצה, ניזונה מקרני האור האחרונות של כוכב מפרפר, ננס חום אשר הודלק באופן מלאכותי לפני עידנים רבים ובוער לאיטו תוך שהוא פולט אנרגיה מועטה בלבד, כמעט בלתי מורגשת, אי שם בקצה היקום, מרוחק אינספור שנות אור מכל מקום שאי פעם חשבנו שנוכל לדמיין אותו. ומתי הוא עכשיו? מהו הזמן בו אני נמצא? את ספירת השנים כבר החל והפסיק המין האנושי פעמים כה רבות, ולכל הספירות לא נותרה עוד משמעות. כולן תמו ונשלמו, החלו וגוועו, והגיעו לבסוף לכאן.

הכל היה צפוי מראש. כבר אי שם בכוכב הלכת הקטן שנקרא בפי המין האנושי בימיו הראשונים "ארץ", כור מחצבתם של התרבות והמין האנושי, ידענו כי יום זה יגיע, חרף חששות, ועל אף ההכחשות. גם היום, עת שעון החול כבר נופץ לרסיסי רסיסים, עוד אוחז אחרון הנציגים בתקווה קלושה, זאת ללא שום הגיון או סיבה נראית לעין.
האם הכל היה באמת לשווא? האם קורות המין האנושי נידונו לאבדון חסר תכלית? הלא גם הם ייכנעו לציפורני האנטרופיה האכזריות ולשיני הריקבון של החלל השומם, הנמתח עד בלי די בקצב גובר ועולה.

מדהים לחשוב שרק לפני כמה עשרות שנים התחלנו לחשוב ברצינות על שימור. היה זה בזמן שבו החלה המושבה הקטנה שלנו המונה כ-70 בני אנוש, לפרפר את פרפורי הגסיסה, אך עדיין תפקדה. מהו שימור? לא שימור הגזע, לא שימור היקום, ואפילו לא שימור הפרט או האינדיבידואל. לא בריחה, מפלט, תקווה או יהב. פשוט לשמור זכר, סימן.
הי ! היינו כאן! חיינו, חשבנו, אהבנו, ילדנו, נלחמנו… התפללנו. איפה הם כל אותם האלים עכשיו? היכן הוא יום הדין, זמן הגאולה המובטח? איה היא הנירוונה אליה פיללנו, המנוחה והנחלה, גן העדן האבוד?

ההבנה הכתה בנו לבסוף כאשר נותק כל קשר עם המושבה האנושית האחרונה שעוד תפקדה פרט אלינו. הדעת נותנת כי לאור יכולת התקשורת המהירה שפותחה בין מושבות בני האדם, תקשורת המאפשרת מעברי מידע כמעט מידיים, חרף ההגבלה התיאורטית על תנועת מידע במהירות האור בלבד, לא מתקיימות עוד מושבות אנוש ביקום כולו. והרי לו הייתה כזו, ודאי היינו מצליחים למצוא לה סימן. גם המכשירים הרגישים ביותר הקיימים ברשותנו, המסוגלים לאתר מקורות אנרגיה מזעריים, הנמצאים מרחק מיליארדי שנות אור מאיתנו, עומדים דוממים ללא כל רוח חיים מזה דורות רבים.

אין כל ספק אם כן… הננס הקטן שלנו הוא הכוכב האחרון ביקום, אם ניתן כלל לכנותו כך. אורו העמום וחומו החלש, מסייעים להפעלת מעוז ספר שכוח אל זה, וגם השימוש בטכנולוגיה מתקדמת המסוגלת לנצל כ98% מהאנרגיה הגרעינית המשתחררת מבעירת הכוכב, לא מסייעת רבות בזמנים קשים אלו. למעשה… בלעדי אותם מכשירים, היה כבה כבשן המימן הבוער בקרבו של הכוכב כבר לפני עידנים רבים. ובכל זאת- גם ניצול אדיר זה של אנרגיה מועטה כל כך, מגיע אל קיצו בעוד דקות ספורות…

ההומו ספיאנס, ה"אדם", הוא מין נבון, חושב, מודע. יצור שפרץ את גבולות העולם שלו, והצליח לרתום את רזי היקום כדי להפיץ את זרעו לכל עבר, בכל כיוון, בכל מקום. גומע כל פיסת אנרגיה קיימת בבזבזנות ראוותנית, ללא כל מחשבה אמיתית על העתיד הבלתי נמנע, אליו הגענו עתה, עתיד בו נותרתי אני, האחרון.
על נהר הייאוש ישבתי, דומע דמעה אחרונה, בזכרי את היקום. דמעות לא יהיו עוד, לא צחוק, לא מילים, מחשבות, תהיות. לא יהיה עוד שלום, וגם לא מלחמות.

הייתה זו שנת 456,734 בספירת העידן ה-17 למין האנושי.
לאחר טריליוני שנים של התפשטות וצמיחה, שגשוג בהוד והדר, עידנים של זהב ושל תום, של מדון ומורא, אדיקות שמרנית ופתיחות מתירנית, תם "העידן המואר" של היקום.
הכוכבים כולם כילו את הדלק שנותר בהם. המין האנושי, לאחר שכבש כל חלקה טובה ורעננה ביקום, מצא עצמו הולך ודועך, כמו טפיל שנושם את נשימתו האחרונה עת קורבנו משיב את נשמתו לבורא. היקום הפך ממקום שוקק חיים ואנרגטי, לבריכה מעוררת רחמים של יצורי אנוש מתדלדלים, הנאבקים מאבק אחרון של הישרדות, מאבק שנידון לכישלון מלכתחילה.

לאן הגעתי??? לעזאזל!?

לרגעים אני מברך כי הקץ הגיע. לפחות כך לא אצטרך לשוב ולחיות את הרגעים האחרונים בהם ה"אנושות" הפכה ל"אנוש". את הרגע שבו, בגלל רעב, צמא וייאוש בלתי מרפה, סגרתי את המעגל האחרון בהתפרצות קניבלית מעוררת פלצות. כפי שקיין טבח בהבל, ופתח את ההיסטוריה במאבק אחים שסופו אדום מדם, כך גם מסיימת האנושות את דרכה.
חצי צוחק, חצי בוכה, בעוד אני חושב לעצמי שלכל הפחות, לא אאלץ להפוך לאייקון לדורי דורות, לדיראון עולם. בשרי לא יישא את "אות הקיין" לו אני ראוי, והרי אין עוד מי שיתנכל לי, שיתנקם בי. את הדין על רצח אחי, בן האנוש האחרון איתו הייתי יכול לשתף את רגעי האחרונים, לא אצטרך לתת בפני איש. גם את בשר גופו, פיסת המזון האחרונה שנותרה, לא אחלוק עם איש. לא נותר עוד שופט שידון אותי, כהן דת או איש מוסר שינופף באצבעו ויצקצק בשפתיו. האם נותר כלל מוסר עת נשארתי לבד ביקום?
ואולי בעצם אני האדם החופשי הראשון שחי אי פעם?! חופשי ממחויבות מוסרית ותחושת מבוכה חברתית, חופשי מתקווה של ממש וחופשי מחששות לאכזבה. הסוף, לא רק ידוע, הרי הוא כבר כאן. כשהסוף מוסכם על הכל, איזו משמעות של ממש יש לבחירה? למוסר!?

הכל מתגמד לדקות בודדות שחולפות, כך נדמה, בקצב הולך וגובר, בלתי מתפשר.
אני ואחי התאום היינו שיבוטים של אחד מאבותיה המוקדמים של מושבתנו. המושבה הוקמה לפני כמעט 15 מיליארד שנים על ידי קבוצה דומיננטית של מדענים מהשורה הראשונה, שביקשו למצוא פיתרון לכמות ההולכת ומתדלדלת של החומר ביקום, ממנו ניתן להפיק אנרגיה. אחד מאותם מדענים היה קרסטול, אבי ההיתוך ה- תת גרעיני, ששכלל את שיטת הפקת האנרגיה באמצעות טכנולוגיה מהפכנית (לפחות באותם הימים). עוד עם הקמתה של מושבתנו, קבע בלא היסוס כי על אף שבמרכזה של מערכת כוכבי הלכת שבה התיישבו אבותיי נמצא ננס חום שהוצת באופן מלאכותי, והכיל כמות מועטה של חומר בעירה- תהא זו המערכת שלנו שתשרוד זמן ארוך יותר מכל כוכב אחר בגלקסיה.
לא בכדי עשו בני המושבה הקטנה שימוש הולך וחוזר בחומר הגנטי של אותו גאון בכדי להעמיד דורות רבים של שיבוטים. אותי ואת אחי חינכו, מגיל ינקות כמעט, ברזי המדע המתקדם ביותר, מתוך מטרה ברורה לנסות ולמצוא (בצעד אחרון של ייאוש, יש יאמרו) מוצא מהיקום הגוסס שלנו, או, לכל הפחות, דרך חדשה ומהפכנית להפיק אנרגיה שתאפשר למין האנושי להמשיך לחיות.
שנות חייו של בן האנוש הממוצע התארכו לאין שיעור ברבות הזמן, וכך היה שאני ואחי התחלנו בניסוי לקרוע חור במארג זמן- חלל, רק בהיותנו בני 63, מקווים למצוא צוהר למקום אחר, לעולם שאינו גוסס אלא מלבלב ופורח. כעת, 274 שנים לאחר מכן, בהיותנו בשיא פריחתנו, ביקש היקום לכבות את פתיל חיינו בטרם עת.

הנה הוא מביט בי, צוחק. אני מביט בעצמי ורואה אותו משתקף אלי בחזרה. איך…? איך יכולתי לעשות זאת לאחי? לעצמי ובשרי. איך נגסתי בידי שלי? לא היה הוא סתם משפחה או קרוב אלא נפש תאומה, כאילו היה הוא אני, והיינו שנינו אנו אחד.

רואה אני את רעי בראי,
הנה הוא מביט מצידו השני,
שואל את עצמו ואותי – מי אני?

האדם האחרון שנותר, משקף מבעד לראי את מושא החטא הנוראי שלו…. מפלצת!
רק מעצמי לברוח לא אוכל, וכך גם אחי ילווה אותי ברגעי הייסורים האחרונים שלי, בבואתו משתקפת, מצקצקת בשפתיה. האם ברצח אחי, תאומי, שלחתי ידי בנפשי? לפרקים, כך נדמה, לא נותרתי אלא בבואה של עצמי, משתקפת בראי, מביטה בי מבחוץ. גופי עוד נושם, אך נשמתי כבר פרחה לה מזמן, יחד עם אחי, עברה למקום אחר, נאספה אל אבותיי. אין אני עוד שלם. גם מחצית הנפש, המביטה בבבואתה המשתקפת, לא תוכל להשלים את עצמה, להשלים עם עצמה, לעולם.

לעולם???? על מה אני מדבר? שעון העצר של הננס סביבו אני חג, עומד על 7 דקות, ו- 41 שניות. זה כל הזמן שנותר! בתום הזמן הזה, כמעט ולא תישאר שום עדות לאנושות ולהיסטוריה הארוכה שהותירה אחריה. רק תיבה קטנה תחזיק בתוכה לנצח נצחים תמונה אחת בודדה, עולם ומלואו יש יאמרו, שתמנע כביכול את היכחדות קורותינו.

האומנם? האם עץ שנופל ביער בו לא עומד איש, מרעיש בנפילתו? הרי בהיעדרו של מתבונן, איזו משמעות יש בכלל לתמונה? לצליל? למי יהיה אכפת שהייתה פה פעם תרבות, מין פורח, אמנות, הגות ומחשבה, אהבה ושנאה? למי אכפת מכיבוש גלקסיית אנדרומדה, גילוי האש, רתימת אנרגיית ההיתוך הגרעיני? למי אכפת מהגילוי המרעיש כי לא ניתן לעבור את מהירות האור, שנעשה על ידי פיזיקאי עלום שם אי שם בסוף האלף השני לספירת הנוצרים, ולמי אכפת משבירת מהירות האור על ידי קבוצת גלנר שהתרחשה רק 23 מליון שנים לאחר מכן, כמעט כהרף עין???

אני מרגיש כל כך חלש ומבולבל. גם סמי ההרגעה שנועדו לנסוך בי תחושת חמימות ולהאט את קצב חילוף החומרים שלי, מתחילים כבר להתפוגג. כנראה שלקחתי מנת סם גדולה מדי. ייתכן ובשל כך חמקה מידי האחיזה האיתנה במציאות. האמת היא שלולא אותו סם, וללא אותו מעשה קניבאלי, כנראה שלא הייתי כאן כדי לחשוב מחשבות אלו, והייתי מוסר את נשימתי האחרונה ליקום הגווע לפני דקות רבות.
ובעצם במה זה היה משנה? הדקות הסרוחות שקניתי ברצח, בקניבליזם, הותירו טיפות מירורים על לשוני, ונשארו לייסר אותי עד לרגעי האחרונים. אחרים יאמרו שמחירן לא יסולא בפז, והרי איך ניתן לקבוע "ערך" כלשהו על הדקות האחרונות של הקיום? מה יכול להיות יקר יותר?

תחושה מרגיזה של אירוניה מציפה אותי. אינני בטוח שרבים הם בני האנוש שהיו עומדים במקומי בחפץ לב, וגם אם כן, ספק אם היו מברכים על כך בהגיעם למעמדי המשוקץ. אולי זה גם אירוני שדווקא האירוניה היא ההרגשה השולטת ברגעים אחרונים אלו בסערת הרגשות העמומה שמתרחשת בראשי. כמעט ואיני מצליח להשלים מחשבה אחת שלמה. אולי זו המציאות שדופקת על חלוני, עת אני גולש אט אט אל מחוץ להזיה שנסך בי הסם המתעתע. אולי אלה התשישות והצמא הנוראי, "ירושה" שקיבלנו אני ואחי אחרי שרצחנו את הטכנאי האחרון בהיסטוריה, בדיוק רגע לפני שמזקק המים שבק חיים. אם תרצו… התקלה הטכנית האחרונה בהיסטוריה….

רק עוד כמה דקות נותרו. בניסיון להפיג את הדכדוך, אני לוחץ על כפתור ההפעלה של מערכת השמע הפרימיטיבית שהשאירה לי אימי. תמיד הייתה אישה נוסטלגית, לפחות בעיניה שלה, שהיו תמיד רומנטיות במידת מה, ואולי דווקא אנכרוניסטית, בעיניים ציניות כמו שלי. השיר שהחל מתנגן ברקע היה פרי יצירתו של גדול אומני מערכת הכוכבים טולגנסט, שנחשבה אחד ממעוזי האמנות הגדולים של האנושות. שם פותח לראשונה סגנון אמנותי שחרג מהשבלונה של 3 מימדים וצלילים גליים רגילים, ובכך פרץ "גבול חדש" בעולם האמנות, אחד מבין אינספור שנפרצו לפניו, וגם אחריו.
באותה מערכת כוכבים ידועה גם נכתבו עוד יצירות רבות, מהגדולות שהמין האנושי הכיר, ורק אחת מהן הגיעה אל "קו הגמר" וזכתה להיות, כנראה, היצירה המוזיקלית המושמעת האחרונה בהיסטוריה.

מצחיק לחשוב על יהירותו של המין האנושי.
עוד בטרם יצאנו מגבולות ארגז החול הקטן שלנו שנקרא בימים ההם "מערכת השמש", כוכב קטן ושולי בגלקסיית שביל החלב, חשבנו שגילינו כבר כמעט הכל, המצאנו כבר כמעט הכל, ושלא נותר עוד כלום כמעט לחדש. זאת להראותכם עד כמה אגוצנטרי היה המין האנושי כולו, ועד כמה מרוכז היה כל אחד ואחד ממרכיביו. כמוני….

האם מישהו עצר רגע לחשוב ברצינות מה יקרה? איך מצא את עצמו המין האנושי ברגעיו האחרונים מתייפח ומתרפק על עבר שנגנז בתוך קופסה אחת קטנה שמושלכת לעבר החלל הקר והריק, רק בכדי לצוף שם לנצח? כל התגליות, המחשבות וההגיגים, מצטמצמים לכדי קופסה אומללה, שאמורה לשמר ולתעד קורותיו של מין שלם, הנפרסים על פני עידנים וזמן בלתי נתפסים.

וכך הוחלט במועצה האנושית האחרונה, 3056 ימים לפני קץ הקיצים האחרון בהחלט לנסות ולהציל "משהו". לאור הקץ המתקרב ובא, הבלתי נמנע, הוחלט כי יש ליישם את תוכנית "פלאביקוס" לשימור זכר האנושות. המכשיר שפותח לשם כך היה די פשוט למראית עין. קופסה קטנה, בנפח של כמה ליטרים בודדים, אשר הכילה בתוכה מערך מורכב של מראות וחריץ אחד קטן. לאותו חריץ אמורה האנושות ברבות הימים להזריק קרן אור מרוכזת, עליה יורכבו מאות פרטי מידע שונים. אומנות, היסטוריה, מדע, הגות ופילוסופיה, תיאולוגיה, ועוד כהנה וכהנה תגליות המצאות ומחשבות אנושיות. בקופסה הזו, כך התכנון לפחות קובע, אמורה אותה קרן אור, הנושאת על גביה מידע דיגיטלי, להשתקף מראי לראי, בדרך כזו שלעולם לא תיפסק, וכך למעשה תהווה אותה קופסה תיעוד חי למין האנושי. לאחר מחקר ארוך שנים וניסיונות אינספור בטכנולוגיות רבות ומגוונות, הגיעו למסקנה גדולי המדענים שהאנושות ידעה להעמיד (לפחות לקראת סוף ימיה) כי זוהי הדרך היעילה והבטוחה ביותר לשמר את המידע. כך למעשה "תשתקף" האנושות בפני כל מי שיפתח את הקופסה, אם בכלל יהיה מישהו כזה.

אל נא תיכנעו לציניות ולגלוג, לא מדובר בסתם איזה ראי פשוט. מדובר באחד משיאיה של הטכנולוגיה האנושית, כזו שמסוגלת להכניס כמויות מידע שנצברו לאורך אינספור שנים, בתוך קופסה אחת קטנה! מתוחכמת הרבה, וממוזערת יותר, מכל טכנולוגיה שהמין האנושי העז לדמיין ברוב שנות קיומו. ובכל זאת עדיין מדובר בראי. דווקא ראי הוא זה אשר יכלא את האנושות בסוף ימיה, כאשר היא עצמה נמוגה בפעימות הדמדומים של היקום.

מה בכך? הרי איש מעולם לא יצפה שוב בהשתקפותה של האנושות מבעד לראי זה. איש לא ידע על התפתחותנו מהיצורים הקדומים שאכלסו את "ארץ", את התפתחות תודעתנו והכרתנו בעצמנו כיצורים קיימים. איש לא ילמד עוד את קורותיהן של הדתות הגדולות ואת נפילתן, את חקר החיים, היקום וכל השאר. איש לא יזיל עוד דמעה, עת ישמע את שירתם של מיליוני המשוררים, הזועקים אל מעמקי השיממון האינסופי של הקוסמוס כזאבים המייללים אל הירח באמצעו של חודש חורף קר. איש לא יספר עוד בדיחה וימתין בציפייה לשמע צחוק.
כך, מביט בעצמו אחרון בני האדם בראי, עוצם את עיניו, ומשאיר את בבואתו לצוף בעולם, ללא כל משמעות, ללא כל צופה.

לשם מה כל זה? נראה כאילו כל כולה של האנושות הגיע לרגע האמת. אני, בן האנוש האחרון, המייצג את סופן של כל השושלות הגדולות, וכל בני האדם האנונימיים, אני הוא בעצם שיא השיאים של מערכת החי, ראש הפירמידה האבולוציונית. אני האחרון שנשאר "עומד".
ומה עושה אני ברגעי האחרונים? את מה שעשתה כל האנושות לאורך כל ההיסטוריה. כלום! והרי מה לי אם אשחרר את קופסת ה"פלאביקוס" אל החלל, אחרי שאזריק לתוכה את קרן הלייזר המכילה את קורות האנושות? איש לעולם לא יצפה בה. האם יש לכך משמעות כלשהי?
בסופו של הזמן, ככל בן אנוש, אני מתחבט בשאלות קשות, אך חסרות כל משמעות. בין אם אשלח את האנושות למסעה האחרון, ובין אם לאו, אין הדבר משנה.
אז האם עץ הנופל באמצע יער משמיע קול? התשובה לשאלת עתיקת יומין זו כלל איננה חשובה. בין אם ישמיע קול, ובין אם לאו, הכל כבר נגמר.

מבט אחרון בראי שממול. תוהה לעצמי אם בכלל היו דברים מעולם. המחשבות כבר מזמן אינן בהירות, מתערבבות, עמומות, ולפתע אינני מצליח לזכור.
האם הייתי אני, או היה זה אחי.
ואולי בעצם היינו שנינו אני… ולא אף אחד אחר!?

מביט בזרועי השמאלית אכולה ומדממת. ראשי סחרחר, מתעתע בי. אולי כבר איבדתי גם אני את שפיותי!?

אחי שהיה כמוני אני,
מאז לידתי ועד יום מותי,
אכל הוא אותי, את זרועי, את עצמי,
ולבסוף שוב נותרתי, כמקודם, אני לבדי.

זה היה הראי שהיתל בעיני, שהחדיר מחשבות, שהונה עד בלי די.
את מותי, את אחי, אבכה עד בלי די, ברגעי אנושות אחרונים… אללי!

בזעם אדיר מוצא אגרופי הנותר את המראה, אך זו בשלה, איננה נשברת לרסיסים, איננה כנועה. סדקים סדקים נוצרים לאורכה ורוחבה, ומשקפים בפני את נשמותיהם של כל השיבוטים שקדמו לנו, כולם כאחד זועמים, נרגזים! וכך אולי, ברגעי האחרונים, שוב מוצא אני נחמה בזרועותיהן של דמויות, נשמות אחרות, שהייתי אולי יכול להיות.

אנחת ייאוש אחרונה, ובלחיצת כפתור אני מורה למחשב לבצע את פעולת הזרקת האור, המלווה אוטומטית בחתימתה של תיבת הפלאביקוס. מנגנון השיגור משלח את הקופסה בשקט מופתי מהמקלעת המגנטית, אל עבר החלל במהירות מסחררת, והיא נעלמת מעיני רגעים בודדים לפני פרפורי הגסיסה האחרונים של הננס החום, הכוכב המלאכותי למחצה אותו אני סובב, שרוע בבקתה אבן וטיט קטנה, האוחזת באדמת הטונדרה הקרה ממילא.

הקור חודר העצמות הולך ומתעצם. בנשימותיי האחרונות אני תוהה לעצמי מה יעלה בגורלה של "תיבת נח" אנושית הזו. האם יעלה בגורלו של המין האנושי להשפיע באמת על גורל היקום? להשאיר חותם?

האם אי שם, בחלל השומם, יש, או יהיה, מישהו שיביט בראי האנושות, יראה אותנו משתקפים ממנו, וידע כי פעם היינו כאן?

פעימת לב אחרונה, ואחריה….