גוף ראשון יחיד מאת אסתי הלפרין

הדלת נפתחה ובטרם נפלה תמונת הבדידה על עדשת טריל 398723418756 ועובדה דרכה, שבה אותה התחושה של הנפילה האינסופית, אך מיד פסקה כלעומת שבאה. עינייה המבריקות מדמעות נצצו בתכלת שהלם כל כך את צבע התלבושת האחידה בה היתה לבושה, כמו מציית לכללים המחמירים של בית החולים. היה עליה לשבת הרחק ממנו, על הספה החומה שבקצה השני של החדר. היו אלה נהלי בטיחות קפדניים במיוחד כיוון שטרם התגלה בוודאות האופן שבו עוברת ההפרעה מיצור אחד למשנהו. עם זאת, מוסכם היה במילייה המקצועי כי היא עלולה להיות מדבקת. שערה היה ארוך וגלי וגלש על פני הספה הקשיחה והמחוספסת עליה נשענה בזהירות. זיו פניה הנגוהות בערגה שטף את החדר כולו. לפתע, כמו נלחץ מתג ונדמה היה כי אי שקט מוטורי קל כבש ומשל בתנועות גוף 398723418756B, אך ההאצה שככה במהרה, והגוף נדם. הבדידה הזו, 348720689785A, דורגה כסובלת מהחמרה בסימפטומים. היא בההתה בקיר ואז הסבה את פניה כלפי גוף 398723418756B ולחשה ברחש חלוש אך נחוש: "בבקשה תעזור לי. אני רק רוצה שזה יפסק, הכאב הזה, הכאב- " דבריה נשברו ביבבה נוראית ונראה היה כי היא שוב נסוגה פנימה, כמו שוקעת בתוך עצמה. הלמות הלב החלו פועמות בקצב חדש, והגוף 398723418756B החל מציית להן מבלי דעת. התחושות הפיסיות המו והמו ועתה התווספה אליהן סחרורת קלה. אזהרת סכנה חלפה בתודעה. הנהלים! הנהלים! לבצע את הנהלים לאלתר! אך הלמות הלב עיכבו את הנהלים.

החושים כבר לא משלו ברוח. כמעט תמיד היה הטריל מחוסן מפניהם בעידן החדש, עידן האחדות. מחוסן מפני כל נוירוזה ופסיכוזה. מחלות הנפש היו דבר נדיר ביותר מהסיבה הפשוטה: כולן נבעו באופן כזה או אחר מבעיית האני. העצמי. האגו. קונפליקט פנימי של יצור הכלוא לבדו בגופו, ואילו הטריל היה תודעה חובקת שאיחדה את החלקים הגבוהים של שלושה מטענים גנטיים וניתקה אותם במידה המקסימלית מהגוף המקורי שמתוכו הם נשאבו. בעיית הגוף-נפש נפתרה ברובה. יחד עמה נפתרה גם בעיית הבדידות הקיומית, והטריל ניצח על העידן החדש ביעילותו וחוסנו הרב. כבר לא היתה חרדת נטישה, כבר לא היה דיכאון, הכל בא על מקומו בשלום. הפסיכיאטריה הפכה גוף ידע זניח ביותר וכמעט מיותר, והיתה אף נשכחת כליל, אילו לא הגיחו כמו מבין שברי הריסות העבר, אותותיה של מגיפה חדשה.

קודם שנכנסה הבדידה לחדר, נפל דבר. האותיות שעל המירקע ריצדו אל מול זוג עיניים חומות בהירות. למרות שתאריך התפוגה היה ידוע מראש היה צורך בתזכורת הזו. הגוף היה פגום במקצת והתודעה המשותפת של טריל 398723418756 הכירה בסופו הקרב. בזמן שנותר היה אמור הכל להימשך כרגיל, חוץ מהנהלים. לתלוש את המזרק, למלא בו את החומר המיועד, להזריק אותו עמוק אל תוך הוריד ולאשר את הביצוע תודעתית. אבל למרות האוטומטיזציה של הפעולות כולן, משהו כעת פעל שלא כשורה. המחשבה על ביצוע הנהלים היתה כרוכה לפתע במאמץ חדש. לא עוד אותה קלות בה החליקו הדברים עד כה. בתודעה התרחשה תמורה, תנועה מוזרה. מעין תחושה של נפילה מבלי יכולת לעצור, למרות שהגוף 398723418756B נח לו על המיטה, שכוב על הגב מבלי לנוע כלל. בדרך כלל זה לא קרה. התחושות הפיסיות בקושי הגיעו אל סף התודעה. זו היתה חריגה יוצאת דופן.

תחושת הנפילה הזרה פגעה כל כך ברצף הפעולות המיועד, וכך קרה שהנהלים לא בוצעו למרות שהתודעה רשמה את אישור ביצועם. שגיאות כאלה היו נדירות מאוד, למרות שהאפשרות התיאורטית להתרחשותן התקיימה תמיד. המזרק והחומר נותרו דבוקים לירך, ובמקום לקרוע אותם ולהחדיר אל הגוף את מה שימוטט כל אפשרות של כאב ותחושת מגע עם העולם, היה הגוף מחיש את צעדיו אל מעמקי התודעה. מלבה את היצרים והתחושות כבוחש במרקחת כשפים. הנהלים תבעו את ההזרקה המיידית כיוון שהיה צריך קודם כל להיפטר מהכאב. לאחר מכן היה עובר הגוף המת לעניין המטופל בידי תודעת הטריל, אבל לכך היה די והותר זמן. ברגעים הקריטיים היה צריך להתרחש התהליך החשוב ביותר: תוך כדי הטיפול המאלחש היה אמור להישאב אל תוך תודעת הטריל כל מה שניתן היה לשאוב מהמבנים שעוד באו במגע עם הגוף. אך הלמות הלב כבשו את התודעה באותו חלקיק שניה קריטי. שבריר של רגע בתוך רגע, שנתן את האות לעריצות חדשה שהגיחה בפראיות, תאבה עד בלי די לרודנות שלטת חסרת פשרות במרחבי התודעה.

הדפיקה בדלת נרשמה בתודעה 398723418756, והתמונה שנחה על העדשה לרגע קט הטשטשה. ההודעה אודות המוות נזנחה לטובת פרטי הבדידה ששטפו את התודעה כזרם קולח מתארים את 348720689785A שעמדה להיכנס בעוד מספר שניות מבעד למפתן הדלת. עוד בדידה. התמונה שבה בבהירות והתחדדה. המידע נקלט ועובד, מעלה מן האוב את הספרות המקצועית הדלה ביחס למגיפה שהחלה מאיימת על בריאות הנפש של עידן האחדות.

עכשיו כשהבדידות חדלה מלהיות בעיה קיומית, היא הפכה להפרעה מוכרת ורשמית.    ה-DSM החדש הגדיר אותה כך: בן או בת אנוש שמוצאים את עצמם עסוקים בחוויית גוף מעוותת, המניחה כי גופם ונפשם חד הם. בהתאם לכך הם מפתחים מחשבות שווא אודות היותם נפרדים בקיומם מצורות חיים אחרות. במקרים רבים נלווים לכך סימפטומים רגשיים: תחושת דיכדוך עזה, חוסר הנעה קדימה לקראת משימות שונות ושימוש מאסיבי, לא הכרחי בעליל, בשפה. תועד במקרים מסוימים מלל בלתי פוסק אודות היותם גלמודים, רובו מתמקד בהיותם בני תמותה. במקרים רבים מדובר בהפרעה שעמידה בפני טיפולים שונים באופן קיצוני וסופה לעיתים הוא פגיעה עצמית אנושה ואף קטלנית. האתיולוגיה למחלה אינה ברורה. קיימת השערה בעלת גיבוי מחקרי באופן חלקי בלבד, כי כבר בשלבי עוברות ראשוניים ביותר נוצר חיבור בין הגוף לנפש המתואר על ידי החולה בדיעבד באופן מעוות כ- 'הרמוני'. כמו כן, ממצאים מצביעים על כך שדילול עוברים ברחם נמצא בקורלציה להתפרצות ההפרעה בשלבים מאוחרים יותר של ההתפתחות. למרות מאמצי הסביבה לנתק את אותה סינכרוניות מסוכנת שבין הגוף לנפש, ישנה נטייה חזקה ואף קיצונית לאחדותם, אשר פוגעת ביכולת להתמזג באופן טבעי עם צורות חיים אחרות. שלב ההתמזגות הטלפתית נכשל, וכך נוצרת חוויית בדידות קיומית המסבה סבל אדיר לנפגעים ממנה. אין הבדל משמעותי בשכיחות ההפרעה אצל נשים ואצל גברים.

הנהלים היו מוכרים היטב. היה צריך לבדוק עד כמה נתונה כרגע הבדידה להשאה, לנסות להכניס אותה למצב מדיטטיבי ולהפנט אותה לפרק זמן שבו יוכלו להיערך השינויים הרצויים במעמקי תודעתה על מנת לנסות ולמזג אותה אל תוך תודעת טריל. אולי אפילו טריל 398723418756, עלתה לפתע המחשבה, בהינתן תאריך התפוגה של של הגוף. אבל התחושות הפיסיות הכו, מפתיעות מחדש בעצמתן ובכוחן, מתעמרות בתודעת הטריל העצומה. וכך, במקום להתחיל ולפעול על פי הפרוטוקול, החל הגוף 398723418756B מניע את עצמו כלפי הבדידה.

הבדידה חשבה שראתה אותו מביט בה והחלה לדבר בשטף בלתי פוסק. מבול של מילים כמו ניתזו אל החלל שבחדרון הקטן. בניגוד לעבר, בו עיבדה תודעת הטריל את המידע וניתחה אותו עד לייצור תגובה הולמת, עתה התרחש דבר מה אחר. המילים נגעו בו כפי שלא חש עוד מאודו. מהדהדות את הסימנים הראשונים של השפה. מחשבה רדפה מחשבה. אדים של חום לח הצטיירו כאגלי טל על צמח רענן, ריח מנטה הפך לקרירות מחייה של סדין כותנה נקי בו הלחי מוצאת מנוח לעת רב, זמזום נמהל בשריקה של רוח, זכר אצבעות ממוללות פרווה חומה ודמעה זולגעת במורד האף נצרב בפיו, מלח זרוע על השפתיים מעקצץ בזוית הפה, מייבש את החיך, וכאב קל מנומנם שב והנעור, כמו כיווץ של רגל הנתקלת שוב ושוב בתנועה חוזרת, בלתי מתפשרת, בנוקשותו הצוננת של קיר —

המלל של הבדידה פסק ותודעתו נותרה ריקה ומתפקעת בעת ובעונה אחת. התוכן לא נרשם. המידע אבד לו אי שם בתודעה, אבל המנגינה המשיכה מאליה מזרימה מילים וצלילים, דימויים ותמונות, זרם שאין לעצור בעדו. הגוף אמר את דברו. אותם מחושים נטולי שם, חידודים חידודים שרגמו בבשר החי, זעקו עתה מתוכו. פקעות של מתח נפוצו והתפרצו, מוגלה כמו צפה וזלגה אל תוך איבריו. עתה היה כבר נאנק תחת עולו של הגוף. ער כביום היוולדו. התודעה היתה כעת שבויה נרדפת, נכנעת תחת נחשולי הכאב, טובעת בגלים האינסופיים שחרכו בעור, שדקרו בקצות העצבים. האנחה הראשונה נפלטה מפיו ומיד רדפה אותה אנחה נוספת מכבידה יותר, מעיקה יותר. תוך שניות מהירות הן הפכו לזעקות. המילים אבדו בדקה הזו והתודעה ניסתה לשוב ולהתנתק אך הניתוק היה עתה רק חלום רחוק.

תודעת הטריל נפגעה והחלה מתפצלת. השותפות הטלפתית שנשזרה בין 398723418756B לחלקי התודעה האחרים החלה נפרמת. שנים רבות קודם, גופות הטריל נותרו כנפח פעיל בעוד שתודעותיהם שולבו בטלפתיה חזקה זו בזו כשמלאו לגופים שנתיים. זו היתה עובדה היסטורית ותו לא. כללי האחדות לא התירו לאף זיכרון מהתקופה של הבדידות להישאר בתודעה. נותרו רק שברי רסיסים שלא התלכדו לכדי דבר. תם עידן האינדוידואליזם, ועימו תם הצורך בתיעוד הבזקי עצמיות. כך גם קרה כי הספרות הפיסכואנליטית הישנה שעסקה בנפש של יצור אחד, במבנה של עצמי וסביבתו, והפכה מיושנת ולא רלוונטית בפסיכיאטריה החדשה, ורק עתה באופן חריג, נדלתה מתהום הנשייה על מנת להתמודד עם המגיפה. אבל גוף הידע הזה לא נוצל כראוי. באופן משונה למדי, תודעת הטריל המתקדמת כל כך התקשתה להפנימו, ומשהו בהבנתו נותר חסר.

אילו היה הידע המתאים נגיש בתודעת טריל 398723418756 באותם הרגעים, כנראה שהדברים היו מתרחשים אחרת. אבל הידע לא היה ברשותה. לא הידע שהקרבה למוות היא זו שמשיבה את האחדות האבודה שבין הגוף לבין תודעתו, וגם לא ששיבה זו היא המולידה את הכמיהה העצומה לאהבה.

בעיניי הבדידים היתה הבדידות למרד. חתרנות אל מול כל מה שהיה טוב ונכון בעולם. הם לא הכירו בהיותם נתונים תחת הפרעה. הם קראו לעצמם "רומנטיקנים". סיפרו שהם חווים דברים. מרגישים אהבה, שנאה, שהיצרים עושים בהם שמות. אבל זו היתה חולה רעה שיש להיפטר ממנה ביעילות. הרי ההתדרדרות האדירה ביותר של האנושות היתה באותו עידן של אינדוידואליזם. אז היה מקובל ללבות את הדחפים, לחגוג את יצרים. הגוף העלוב והזמני היה חזות הכל. כמעט והושמדה התרבות כולה ואיתה גם הכוכב, בשל אותו הנגע שעכשיו היה ברור כי יש לבער מתוך האנושות בכל מחיר. בעידן האחדות לא היתה תודעה מעובדת שראתה בהרפתקה הפיסית ערך רב, בטח לא בהינתן המחיר היקר הכרוך בה. ובכל זאת התגבר היקפה של המגיפה, והיה צריך להתמודד עמה. זה החל במקרים חריגים. הבדידים. כל מי שנמצא מאובחן כ'בדיד' נלקח להסגר פסיכיאטרי ועבר טיפולים שונים על מנת להשיבו אל המוטב. אולם נותרה בעיה אחת שטרם נמצא לה מענה. ההדבקות נעשית באופן פרימיטיבי שקשה לצפות מראש ולכן גם היה בלתי אפשרי להתחסן מפניה.

כשפקח את עיניו הבין שהוא שוכב. מעליו ניבטו פניה המיוסרים והיא הביטה בו עד אשר לא יכול היה יותר גופו לשאת את המבט והדמעות החלו נקוות. "אני, אני," החל לגמגם. והיא הסתה אותו במגע כף ידה בשפתיו: "אין לך כבר כוח, וגם אין לך כבר זמן." המילים שלה נצצו בו כמו בדילים טהורים של קריסטלים, מפיצים כפלא את האור הטבעי במחשכי אפלה.

ליבו הלם במהירות והסחרחורת שבה. האיברים כולם היו פוליפוניה צווחת נטולת מקסם ידי מנצח. רעש בלתי נסבל. שוב הוא דימה את עצמו כמתפקע  מאליו. אפה הסולד נראה עקום קמעה והשריטה שבתחתית השפה התחתונה שלה- פתאום נודע לו דבר מה שלא היה מעודכן באף דוח. שלא תועד מעולם. אצבעותיו גיששו אחר השריטה הוורדרדה וחומו התענג על רכותה. שני זרים גמורים שאין ביניהם דבר, חלפה המחשבה בראשו. שברי דברים מתודעת הטריל המתפוררת ריחפו וצפו בו כאוניות השטות בלב ים מבלי לדעת לאן ומדוע. מחשבות משייטות שחלפו כלעומת שבאו. בדידה מסוכנת. נהלים. מגיפה. אבל אף מחשבה מבין אלה לא הצליחה לעגון בליבו ולא הצליחה להתחרות במגעה המנחם. "אני, אני," הוא החל לומר, "אני"—

"אני".