גן עדן עלי אדמות

מכסה הביוב הזה תמיד היה נראה לי חשוד. הוא היה רעוע מאוד והצבע שלו היה שונה ממכסים אחרים שהיו פזורים בירושלים. כולם השתלבו היטב עם הצבע האפור-מלוכלך של הכביש ורק המכסה הזה היה בצבע כחול מטאלי. הוא סגר על חור ביוב באמצע שדרות בן צבי, כך שבדרך כלל היה מאוד קשה להגיע ולראות אותו מקרוב. בכל פעם שעברתי דרך שם הוא בהק לי מול העיניים בצבעו המהפנט. החלטתי לגשת לשם מאוחר בלילה שקט אחד ולבדוק את הנושא מקרוב. בכל פעם שניסיתי לחצות את הכביש, הגיעה מכונית דוהרת שרגע קודם לכן לא היתה שם. כל המכוניות האלו נראו כאילו צצו מאמצע הכביש. ממש הגיעו משום מקום. החלטתי להמתין ולהסתכל על הרמזור של המכוניות שחוצות את מסלול הכביש שלי, עד שיהיה ירוק. כלומר שלמכוניות שאמורות לעבור פה יהיה אור אדום ואני אוכל לראות את המכסה בבטחה. חיכיתי בסבלנות וברגע שראיתי מכונית אחת חוצה, רצתי לעבר מכסה הביוב התכול – הנה אני מגיעה אליו. חצי מטר ממנו. כבר מגיעה. מצליחה לראות בחטף את האותיות ש.י.ח. מה זה ש.י.ח?! אורות מתקרבים אליי במהירות. שוטפים את פניי המבוהלות. מכונית דוהרת לעברי. אני ממשיכה בריצה לעבר השני של הכביש. רגלי השמאלית כמעט ונחטפת על-ידי המכונית. והנה אני על המדרכה ממול, מתנשפת ורגלי השמאלית איתי. תוך כדי הסדרת הנשימה אני מבינה שמכסה הביוב נותר רחוק ממני, ללא תשובה.
שנים שלא חשבתי על המכסה הזה. בפעם האחרונה שחשבתי עליו הייתי בת 17 ובדיוק האחיין שלי נולד. כנראה ששכחתי מכל הנושא, כי אחותי ילדה בגיל צעיר מאד והיתה צריכה את עזרתי. היום אסף כבר בן 15 יושב מולי ומספר לי על המכסה הזה בדיוק.
"בסביבות השעה עשר הלכתי מגן סאקר לכיוון נחלאות אלייך הביתה" הוא סיפר בהתרגשות, "ופתאום הבזיק במרחק משהו תכלת-כחול מוזר".
כשסיפרתי לו על הלילה ההוא לפני 15 שנה הוא השתתק וחשב. אחרי כמה דקות אמר "חייבים ללכת לבדוק את זה שוב, דודה נירה".
כך מצאתי את עצמי לילה אחד בחודש מאי נגררת אחרי האחיין-הסקרן-מדי-בדיוק-כמוני-שלי. הפעם הלכנו בשעה מאוחרת יותר, סביב השעה שלוש לפנות בוקר כדי שתהיה פחות תנועה על הכביש. למרות זאת, נתקלנו במכוניות הדוהרות שצצות מלב האדמה. רק שהפעם היינו שניים ויכולנו לתמרן – הוחלט שאסף ירוץ לעבר המכסה, כי הוא הרבה יותר אתלטי ממני, ואני אצפה לעבר הכביש ממנו מגיעות המכוניות ואצעק לעברו במקרה של סכנה. השתמשנו שוב בשיטת הרמזור. אסף רץ. אני צופה. הוא רץ. אני צופה. הוא רץ. ופתאום אני רואה את זה. המכונית באמת מגיחה משומקום, ממש עולה ממעמקי האדמה אל הכביש ומתהווה מול עיניי. כשהסתכלתי טוב יותר, גיליתי שגם אין בה נהג. אסף לא ראה את כל זה כי הוא נעמד מעל המכסה התכול והתבונן מהופנט. צעקתי לו שיתחפף משם והוא בשניה האחרונה ניצל מהמכונית המוזרה.
"נו, מה היה כתוב על המכסה?" שאלתי אותו.
"משיח", הוא ענה מתנשף, "משיח. זה כל מה שהיה כתוב".

בפעם השנייה שהגענו לשם, כבר היינו מצוידים במצלמה או יותר נכון מוכנים להשתמש במצלמה שיש בסמארטפון של אסף. ניגשנו לשם שני לילות מאוחר יותר, מוכנים לצלם את המכונית ללא נהג שמגיחה מבטן האדמה ולהוכיח שהיא קיימת. בכלל לא ידענו שמצפה לנו מפגש מעניין הרבה יותר מזה.
הפעם אני ניגשתי למכסה ואסף היה אמון על הצילום. השקעתי את כל האנרגיה שיכולתי בריצת אמוק לכיוון המכסה, כדי שהמכונית לא תדרוס אותי. הגעתי מתנשפת למדרכה בצד השני, הרמתי את ראשי וראיתי את אסף מביט בי בתימהון. שום מכונית לא הגיעה. אפילו לא רמז או צליל של מנוע. רצתי פעם נוספת, וכלום. פעם שלישית ורביעית – וכלום לא קורה למעט כאבים בצד שהחלו לתקוף אותי. ניסיתי לנשום עמוק בלי שיכאב ובזווית העין ראיתי את אסף פשוט הולך אל המכסה. ככה לאט, בלי לרוץ, נעמד מולו – מהופנט שוב, ממלמל לעצמו. הלכתי אליו לאט, נעמדתי לצידו והסתכלתי גם אני על המכסה הזוהר.
"הוא מגיע" אמר אסף פתאום בקול שבור ומחוספס, "הוא מגיע הלילה".
בו ברגע שהוא סיים את המשפט, המכסה החל להתנועע. האותיות שעל גביי המכסה הולבנו בבת אחת, האור התכול התחזק ושטף את הרחוב כולו, כל עמודי התאורה ברחוב התעקמו והופנו לשמיים, כבויים, הרמזורים נעצרו ונדלק בהם אותו אור כחול שבקע מן המכסה. אסף הביט לשמיים וחיכה. מחכה למשיח, גיחכתי ביני לבין עצמי, לא מעזה להעלות את הבדיחה על סף שפתיי. בלית ברירה הסתכלתי גם אני לשמיים שנצבעו עכשיו גם הם כחול זוהר, בוהק, מסנוור. עברו דקות ומשיח לא בא והטלפון של אסף גם לא מטלפן.
"סליחה? אפשר פה קצת עזרה?" שמעתי לפתע, "פה למטה, נירה. תעזרי לי לצאת אני קצת תקוע".
"מי אתה? איך אתה יודע מה השם שלי?"
"אני המשיח. את לא יודעת לקרוא? אסף, הלו! אסף! בוא תעזור לי"
אסף התעשת מיד ועזר למשיח לצאת מתוך הביוב. ברגע שהוא נעמד התחלתי לצחוק. מולנו עמד נער בן 15, אולי בן 16, לבוש בג'ינס וטי-שירט לבנה, על צווארו שרשרת מוזהבת שרשום עליה משיח באותיות מחוברות. שיערו בלונדיני, גלי ומושלם, כזה שכל אמא חולמת שיהיה לבן שלה. לרגליו סניקרס אדומות נקיות מדי ועל ידו הימנית שעון שחור וגדול, ממנו בקע שוב האור הכחול הזה.
"אבל רגע, איפה הגלימה הלבנה? והזקן הלבן? והחמור? איפה החמור?" שאלתי בתדהמה, מנסה להכיל את מי או את מה שעומד מולי.
"אה, זאת סתם אגדה, כדי שיאמינו בי. לאבא שלי אפילו לא קוראים דוד" אמר בקריצה מחויכת, "עכשיו בואו איתי, אני מחכה לשניים כמוכם כבר 253 שנה".

אסף ומשיח מיד התחברו והפכו לחברים הכי טובים, אני הלכתי מאחוריהם, מנסה להדביק את הקצב. הלכנו ברגל לכיוון מוזיאון ישראל. בדרך משיח סיפר לנו שלפני 15 שנה, בדיוק בשנת 2000, הוא רצה להתגלות בפניי, אבל הרגיש שאין בי ממש את כל מה שצריך. והנה עכשיו בשילוב עם אסף, אנחנו שני האנשים המושלמים למשימה, למרות שהשנה כבר לא עגולה ומגניבה בעיניו. נעלבתי לרגע, אבל לא היה לי יותר מדי זמן בשביל זה, כי משיח הוביל אותנו לכיוון היכל הספר וביקש מאיתנו להחזיק לו את הידיים, אני מצד ימין ואסף מצד שמאל. תוך מאית השניה היינו באוויר מעל חלקו הגבוה ביותר של ההיכל. משיח ביקש מאיתנו להתיישב. ככה, באוויר, בלי לדאוג. התיישבנו על מה שנדמה כמו הכסא הבלתי נראה הנוח ביותר בעולם.
"טוב, שמעו, אז יש לכם קצת פחות מ- 24 שעות להודיע למאמינים שלי שהגעתי" הודיע משיח, "הם יצטרכו להרוג את כל הכופרים עד חצות ורק כך אוכל להתגלות בפניהם, לעשות את כל העניין הזה של תחיית המתים ולהביא את ימות המשיח. הבנתם? פשוט וקל".
"רגע רגע, אבל אפילו א-נ-י לא מאמינה בך" אמרתי.
הוא צבט אותי ואמר – "זה מספיק מוחשי בשבילך? עכשיו את מבינה למה לא יכולתי להתגלות רק בפנייך נירה?"
"אבל איך נעשה את זה?" שאל אסף במעשיות מפתיעה, "למה שהם יאמינו לנו? אנחנו בעצמנו נראים כמו כופרים".
"אה, זה קל. אתם פשוט תקבלו ממני כוחות מיוחדים ותופיעו מעופפים בשמיים ממש מעל הכותל בשעה שבע בבוקר. עכשיו תראו קטע נחמד" הוא אמר משועשע, "מפה אנחנו מתגלשים למטה על ההיכל".
גלשנו מטה כמו ילדים וזו היתה ההרגשה הכי עילאית בעולם, נדמה היה שאנחנו גם מרחפים על עננים, גם מקבלים מסאג' וגם אוכלים שוקולד – בו זמנית. ההרגשה הזאת היתה איתנו רק לרגע, כי כשרגלינו נגעו בקרקע נפלה עלינו ההבנה שאכן המשיח הגיע ושכל הכופרים הולכים למות.
"זה אומר שגם ההורים שלנו הולכים למות? והחברים שלנו? וכל מי שלא מאמין בך?" שאלתי בבהלה, "זה אומר שכל החילונים לא הולכים להיות פה בכלל?"
"אל תדאגו" משיח אמר, "סמכו עליי".
שלושתנו הלכנו ברגל לכיוון הכותל, השמש כבר התחילה להאיר את השמיים והציפורים החלו לצייץ. בשבע בדיוק זה קורה. נלחצתי. זה ממש עוד מעט. הולך להיות פה טבח ואנחנו הולכים לגרום לו לקרות. והכל בגלל ילד בן 15 שיצא מתוך מכסה של ביוב? מה, נפלתי על הראש? זה בטח הכל חלום. חלום רע. עוד מעט אני אתעורר.
"זה לא חלום", אמר משיח כקורא את מחשבותיי, "אני באמת קורא את מחשבותייך ואת חייבת לסמוך עליי. הכל יהיה בסדר".
אסף היה נראה מאד בטוח בעצמו, כאילו הוא נועד לזה. הוא החזיק לי את היד חזק והסתכל לי בעיניים ככה שלא יכולתי לסרב לו, ולו בגלל הסקרנות מה הולך לקרות.
ישבנו וחיכינו בצלו של עץ, סמוך לכותל. בשעה שבע בדיוק הרגשתי משהו רועד בבטני ובלי התראה נוספת, היינו בתוך ענן אדום, מעופפים מעל הכותל ולא יודעים מה להגיד. עיניי כולם היו נשואות אלינו – ואני כאילמת. בזווית עיני ראיתי את משיח מתחת לעץ מתחיל לדבר אל תוך השעון הכחול שלו ולפתע קולו של אסף בקע ממנו מבלי שרצה, כמו בובה על חוט, ונשמע ברחבי העולם כולו:

"הקשיבו אליי! הקשיבו! המשיח מגיע!
אנו שליחיו הנבחרים ובפינו הודעה:
המשיח לא יתגלה בפני מאמיניו עד שלא יוסרו כל הכופרים מעל פני האדמה.
מאמיני המשיח – בכוחכם לעשות זאת. עזבו הכל וסורו לעבודת הקודש.
הלילה בחצות, אם כל הכופרים יסולקו מעל פני האדמה, יתגלה המשיח בפני מאמיניו"

מצאנו את עצמנו יושבים ואוכלים גלידה במדרחוב בן יהודה וסביבנו תוהו ובוהו.
"אף אחד לא רואה אתכם עכשיו" אמר משיח, שישב לימיני וליקק גלידה בטעם קוקוס, "נותר רק לחכות שהמאמינים יעשו את שלהם".
סביבנו סדום ועמורה – אנשים בטליתות מסתובבים ברחובות ומכים למוות את כל מי שנראה להם כופר. כל מי שלא לבוש כחרדי או עם כיפה על הראש – דינו מוות. המאמינים לא רואים בעיניים – הם הורגים את כולם – נשים, ילדים, זקנים, חולים. דם מתחיל לזרום במורד המדרחוב, הופך לנהר של ממש ובתוכו טובעים כל הילדים והתינוקות הכופרים שלא יודעים לשחות. הנהר מתנקז לכיכר ציון ונעלם תחתיה כלא היה יחד עם הגופות הצבורות בו. משיח מסתכל בחדווה על הנעשה סביבו, מלקק גלידת קוקוס שלא נגמרת וממשיכה להתמלא כל הזמן. אסף ואני יושבים ואוכלים גלידה בעל כורחנו. לא מסוגלים להזיז את רגלינו ולא מסוגלים לעזור לאף אחד. בשלב מסוים אני מנסה להניח למה שקורה סביבי. גם ככה אני כבולה לשולחן הזה וגלידת הוניל שלי לא מפסיקה להיערם, נוזלת במורד ידי הימנית וגורמת להכל להיות דביק.
אחרי כמה דקות אני רואה את ראשו של אסף מאדים ומבינה שמשהו רע הולך לקרות.
"היי, לא! אני מכיר אותה. משיח תעשה משהו! הורגים אותה, רוצחים אותה! זאת יעל, היא חברה טובה שלי" אסף צועק ומתייפח, "למה אתה לא עושה כלום?! מה זה משחק בשבילך?!"
"גלידת השוקולד שלך נוזלת, אסף" לוחש אליו משיח בנינוחות, "תיזהר".
השעות עוברות ואנחנו עדיין יושבים בשולחן עם הגלידות בידינו. מוזר, אכלנו כל כך הרבה גלידה ובכלל לא כואבת לי הבטן. אסף, שהיה החבר הכי טוב של משיח עד לפני כמה שעות, לא מוכן להסתכל עליו ומפנה לו את גבו כל הזמן הזה. השעה רבע לחצות והגלידות נעלמות מידינו באורח פלא.
"קדימה!" אומר משיח בשמחה, "הגיע הזמן לימות המשיח".
אסף ואני נשרכים אחריו, מותשים. אני מסתכלת ימינה ושמאלה ולא מזהה אף אחד מהאנשים שעוברים מולי ברחוב. בדרך כלל אני עוצרת כל כמה דקות להגיד שלום לחברים ומכרים כשאני במרכז העיר. כנראה שהם כולם היו כופרים, אני חושבת.
"הם לא", אומר לי משיח וממשיך ללכת במרץ, "סמכי עליי".
משיח מוביל אותנו לכיוון תיאטרון ירושלים ואני לא מצליחה להבין מה אמור לקרות עכשיו. דווקא מתיאטרון ירושלים הוא מתכוון להתגלות? למה לא שוב בכותל? אך הוא בכלל לא ממשיך לתיאטרון עצמו ומוביל אותנו לתחילתו של רחוב פינסקר, שם עומדת וילה שרובר הנטושה. משיח פותח את השער האחורי בקלילות, למרות המנעול העצום שמונח שם. שנים שהמקום נטוש ומעולם לא הייתי פה בפנים. המבנה מרתק אותי. הפסיפס המפורסם כמו מושך אותי אליו, רגליי מוליכות אותי אל תוך המבנה האדיר בעודי חושבת כמה עצובה ההזנחה במקום כל כך יפה. יופיו של המקום מהפנט אותי, ריח הטחב פורץ לנחיריי בכל חדר מחדש, מנורה אחת שעדיין עומדת על תילה, זהובה אך מוכתמת בנגעי השנים שובה את לבי. העולם בחוץ לא מעניין אותי כבר, הייתי יכולה להמשיך להסתובב במסדרונות ובחדרים פה לעד ולחשוב על האנשים שחיו פה פעם.
נגיעה בכתפי השמאלית מנערת אותי מחיים קודמים שלא חייתי. זה משיח והוא אומר שהגיע הזמן לתחיית המתים. אסף מחכה בחוץ, הוא מודיע, ואני נאנחת.
אנו נאספים שלושתנו מתחת לקונכייה היפה שהיתה פעם בית התה של הוילה, אותה קונכייה שהייתי נעצרת לראות מהרחוב בכל פעם שעברתי שם. תחת רגלינו פסיפס שהשנים הרסו אותו כליל.
"מוכנים?" שואל משיח בהתרגשות ולא ממתין לתשובה, "היכון! הנה! מגיעים! ימות! המשיח!".
מגגה של הקונכייה בוקע האור הכחול המטאלי שלמדתי להכיר. פניו של אסף, שעד כה היו חתומות, מתעוררות ברגע. עיניו נפקחות ותופסות פתאום חצי מפניו ההמומות. האור עולה מעלה ומעלה והקרקע מתחילה לרעוד תחתינו. משיח מחייך אלינו וקורץ כמו אומר 'עוד קצת והמשחק נגמר'. הכחול המטאלי שוטף את כל פני האדמה, מעגלים-מעגלים של אור שגדל וחודר לתוך הקרביים של האנשים שנותרו בחיים. אני מעיזה להזיז לרגע את עיניי מהאור ומתאמצת להסתכל החוצה אל הרחוב, למרות הסינוור. אחד-אחד אני רואה אותם נופלים אל האדמה – כל אותם מאמינים שהיכו, הרגו ורצחו את הכופרים, נופלים מתים לאדמה. אני מחזירה את עיניי אל האור הכחול מעלה אל השמיים ורואה את כל גופותיהם של הרוצחים נאספים אל תוך האור ונעלמים. מיליונים מרחבי העולם שבילו את היום האחרון שלהם עלי אדמות ברציחות. עוברות כמה שניות של דממה מוחלטת ואז מתפשט אור חדש על העולם, אור אדמדם ונעים, כזה שבא להתפנק בתוכו לנצח. בתוך האור אני רואה דמויות שנעות מטה באיטיות. הדמויות מעופפות באוויר ונוחתות לאט על האדמה, כאילו לכל אחת ואחת מהן יש מצנח בלתי נראה. משמאלו של אסף אני רואה את יעל נוחתת ברכות על הפסיפס השבור. באותו הרגע שרגליה נוגעות באדמה, הפסיפס כמו חוזר לחיים, נצבע מחדש בצבעיו העזים. אסף צובט את עצמו כלא מאמין, הרי רק לפני כמה שעות ראה במו עיניו איך הורגים אותה באכזריות. הם מתחבקים ויעל לוקחת את ידו ומתחילה לפסוע בגן המוזנח בדממה. עם כל צעד שלהם עוד פרח מפציע בגן, עוד עץ חוזר לחוזקו, הבריכה הריקה מתמלאת מים, המדשאות גדלות אל מול עיניי בירוק הכי בוהק שראיתי מימיי.
"אמרתי לך לסמוך עליי", פונה אליי משיח בחיוך מנצח, "בואי, יש גלידה בטעם קוקוס שלא נגמרת. באמת גן עדן עלי אדמות".