גנב הציפורים מאת שול ויויאן

 בעקבות "הנסיך המאושר" לאוסקר ווילד

הם נולדו באותה השנה, באותו היום ובאותה השעה, אך רצה הגורל וכאשר מיכאל מיכאלוביץ' נולד, היה המלאך השומר עליו שרוי בתנומה. ארוחה כבדה מהרגיל, כמה כוסות תמד מיותרות,  וכבר החל אלליאל לנחור. למען האמת הוא אפילו לא שם לב שזה שעליו הופקד, עומד ממש ברגעים האלה לצעוד את צעדיו הראשונים על פני האדמה. ואם יטען מאן דהו שמלאך אינו אוכל, יחזור ויעיין בכתובים במטותא ממנו.

ימים ספורים בלבד חלפו מאז נשם מיכאל מיכאלוביץ' את אווירה המורעל של תל-אביב ובעודו בבית היולדות, כבר נרשם לחובתו פשעו הראשון. קורבנו הייתה אחות שחיפשה בכל רחבי בית החולים אחר אמו כדי שתבוא זו ותניק את עוללה הצווחני. ומשלא מצאה האחות את האם וביקשה בכל זאת להרגיע את צרחותיו  הנזעמות, נאלצה היא עצמה לתת את הבקבוק בין שפתיו הרוטטות, ומיד תקפה אותה מיגרנה שלא עזבה אותה במשך כמה ימים. את מיכאל מ. כבר לא יכלה לסבול.

שבוע לאחר מכן מצאה המשטרה גופת אישה על החוף. היא טבעה, והניתוח שלאחר המוות גילה שככל הנראה ילדה זה מקרוב. לא משפחה וגם לא בעל באו לדרוש את הגופה.

האם יכול היה אלליאל לחזות את ההתאבדות הזאת? הנה שאלה שראוי לשאול. אלליאל, כמו כל בירוקרט אמיתי, לא נותר בלי תשובה: "אני מצטער, בידי הפקידו ילד בשם מיכאל מיכאלוביץ'. אימו הייתה שייכת לסמכות שיפוטית אחרת".

כשנולד מיכאל בן-אור, טיפל בו אוריאל, המלאך השומר עליו במסירות רבה. מיד עם בוא הצירים הראשונים, מיהר אביו לשאול את הטנדר של הקיבוץ בו התגוררו, והצליח להביא את האם לבית החולים ממש ברגע שבו פקעה שלפוחית מי השפיר. איננו יודעים אם הלידה הייתה קלה, אבל עד היום הזה ממש, מלווה את מיכאל השני זיכרון שבו כרית רכה ולחה דוחפת אותו החוצה ובעוד מניחים אותו על עור משיי למגע, קול קטיפתי לוחש באוזניו: "מישמש שלי, מיכה שלי, משמוש קטן שלי, הנה סוף סוף הגעת".

מיכאל מיכאלוביץ' נמסר לאומנה למשפחה ראשונה, למשפחה שנייה ולאחר מכן לעוד רבות אחרות. בגיל שתיים עשרה, כדי להבטיח שיסיים את לימודיו וגם משום שאיש כבר לא רצה בו, הוא נשלח לקיבוץ. הנער החדש שהגיע לקיבוץ היה חסון, עם כתפיים רחבות מאוד לגילו, צווארו קצר ועבה, רגליו עקומות אך שריריות להפליא. קו שערותיו שצמח נמוך מדי חשף מצח צר וחרוש קמטים תמיד, ובכל עת שפנו אליו היו עיניו הקטנות והאפורות, בלתי נראות ממש, משפילות מבטן בעודו ממלמל הברות חסרות פשר בקול חד גוני. לאורך כל עשר השנים שהתגורר בקיבוץ לא רכש ולו חבר אחד. שכנו לספסל הלימודים היה מיכאל בן-אור. איזה הבדל בין השניים! בן טיפוחיו של אוריאל היה תמיר ודק-גוו, ואילו זה שהופקד להשגחתו של אלליאל, היה נמוך ומוצק. עורו של הראשון היה רך ובעל גוון שזוף משהו בעוד עורו של השני היה לבן חולני ואטום לאור. והעיניים! כהבדל בין מי-מעיין זכים לשמן מכונות משומש. עיניו של הילד האהוב מהקיבוץ היו שחורות ופיקחות בעוד שמעיני החרכים של היתום הבליח בקושי אור אפור ועוין.
למרות שמעולם לא דיברו ביניהם הצליח מיכאל מ. לסיים את לימודיו הודות למיכאל ב. האחרון אמנם לא רחש חיבה יתרה לשכנו לספסל אבל ריחם עליו מעט, ובכל מבחן הניח את הדפים באופן שהלה יוכל לקרוא ולהעתיק הכול. רק בדרך זו הצליח מיכאל ב. להשלים את בחינותיו, הגם שכתובות היו בכתב יד עבה ומרושל.

בגיל שמונה עשרה התגייסו שני המיכאלים לצבא. בן-אור התחיל כחייל פשוט, התקדם והפך לסמל ואף לקצין, בזמן שמיכאלוביץ' שירת שלוש שנים תמימות באפסנאות, סידר וקיפל מדים.

היתום ביצע את הפריצה הראשונה שלו בגיל עשרים ושתיים. הוא חדר לחנות מוצרי חשמל מבעד לחלון צדדי שלא היה נעול וסחב כמה מוצרים שבעזרתם היה משלם את שכר דירת המרתף ששכר בשכונה נידחת בתל-אביב.

בגיל שלושים, כמו כל אדם מן היישוב, שילם באופן קבוע את שכר הדירה ואת כל שאר החשבונות. אבל ברבות הימים עבר גם על החנות למוצרי חשמל תהליך של מודרניזציה. בעליה, התקינו בה מערכת אזעקה מתוחכמת, אבל את החלון השאירו פתוח…

באותו הערב כשהאזעקה הופעלה, בעוד מיכאלוביץ' מנסה להימלט דרך החלון, המשטרה כבר הגיעה למקום. השוטרים היו המומים לגלות מצבור ענק של מוצרי חשמל בדירת המרתף שלו. השופט גזר עליו עונש מאסר של שלוש שנים.

היכן היה אלליאל בזמן שבן טיפוחיו יצא לבצע את מלאכתו? האם לא יכול היה לסמן לו סימן? אולי לשים לו רגל, או לגרום לו למעוד לפני שחדר מבעד לחלון? "נו באמת, אתם הרי יודעים כמה עבודה יש לי, אני לא יכול להיות בכל מקום. לפני שש מאות שנה זה היה קל אבל היום… אגב, אתם בני האנוש מתעקשים להפוך עוד ועוד את העבודה שלי לבלתי נסבלת. למשל, האם לא אתם אלה שהמצאתם את הסיפור שכדור הארץ הוא עגול? נו נראה אתכם מתקדמים  כשאתם נאלצים לעשות פניות כל הזמן. וזה עוד לא הכול. לא מספיק שהעבודה שלי מסובכת גם ככה, הגיע האנגלי הזה שחשב לנכון להמציא את כוח המשיכה. כן, אני שומע אתכם אומרים: "מה זה משנה לך, הרי משקלך, משקל נוצה". אלא שנוצה שרוצה להתעופף צריכה להשקיע הרבה יותר מאמצים כשהיא נאבקת בכוח המשיכה. אבל זה באמת לא נורא, זה לא נורא בכלל לעומת ההמצאות האחרונות שלכם: חיסונים מצילי חיים, תרופות למניעת הזדקנות, טכניקות פוריות… אתם רבים מדי, אתם מתרבים ואתם שורצים ואתם ממלאים את הארץ. מצאו לי מדען שימציא יום שאורכו  מאה שעות ואז תוכלו לבוא אליי בטענות. בינתיים ולעת-עתה זה כל מה שאני יכול".

"אתם מתעקשים לטעון שאוריאל לא היה מניח למיכאל בן-אור ליפול באותו פח, שהוא היה עומד על המשמר ועוזר לו? במטותא מכם הפסיקו עם ההשוואות. ראשית, אוריאל הרבה יותר צעיר ממני, ושנית, הוא לגמרי מכור לעבודה".

הם היו שישה-עשר בתא. מיכאל נאלץ לעמוד במבחן מיד כשנכנס אליו. יד אחת אחזה בירכו והפילה אותו ארצה בזמן שיד אחרת הצמידה להב סכין לגרונו. אבל הפורץ שלנו התעשת, נשך עד זוב דם את היד שהחזיקה בסכין, בעט בעיטה עזה ביריב השני והשליך אותו הלאה ממנו,  תפס את הסכין, חתך את לחיו ולפת את גרונו עד שהלה נחנק. הוא לא הניח לו אלא כשהתקרב אחד השומרים. מאותו יום איש לא העז לתקוף אותו. הוא התמקם באחת הפינות, מתחת לחלון המסורג היחיד שבחדר, טמן את אגרופיו הקמוצים בכיסיו ולא החליף מילה עם איש.

יום אחד, בעודו לועס את פרוסת הלחם הקצובה שלו נחתה יונה על אדן החלון והתחילה הומה ומגרגרת.
הוא צבט פיסה קטנה מהלחם, הזדקף על קצות האצבעות, מתח זרועות, והניח אותה לרגלי הציפור. הימים חלפו והדבר הפך להרגל. פעמיים ביום הייתה מגיעה הציפור ומיכאל מ. היה מאכיל אותה. ימים ועוד ימים חלפו והחלון הפך למקום מפגש לכל בעלי הכנף שעברו בישראל. יוני סלע נודדות מלוות בזמירים ממדבר סיני וסנוניות מאתיופיה היו נאחזות בסורגים, ורק התעופפו להן וכבר היו עורבים קצרי זנב תופסים את מקומן. עם שחר שרקרקים ירוקים וירגזים מצויים היו משלבים זה בזה את שירתם בדואטים נפלאים. בשעת אחר-הצהרים חמסינית אחת נדמה היה למיכאל מ. שהוא מבין את המיות גרגוריה של אחת היונים. היא ביקשה מים. הוא מילא קערית קטנה ונשא אותה אליה. שיחה זו הייתה הראשונה מבין שיחות ארוכות שניהלו היתום והציפורים. לאחר שנתיים, כששוחרר בגין התנהגות טובה (או מוטב לומר בגין אפס התנהגות), חיכו לו ביציאה ענני ציפורים.

במהלך אותה תקופה התגייס מיכאל בן-אור לשורות המשטרה ופתח בקריירת בילוש מבריקה. הוא לכד  גנבים, הביא למאסרם של זייפנים, סוחרי סמים, רוצח אחד או שניים, ופתר עוד מקרים מסובכים רבים. מיכאל חיכה בקוצר רוח להצלחות חדשות שתקדמנה אותו עוד ועוד בסולם הדרגות.

כשיצא מבית הכלא מצא מיכאל מיכאלוביץ' עבודה בחברת ניקיון שהתמחתה בחללים גדולים. ידיד הציפורים עשה את עבודתו במוכניות שאפשרה לו להתעלם מהעושר שאפיין את הוילות שצחצח. הוא גלגל שטיחים, הזיז רגלי רהיטים והסיר כתמים מעל הרצפה אבל לא ידע לציין אפילו את מיקומם של הבתים המרהיבים שניקה.

לאחר כחודש, ביום שקיבל את משכורתו הראשונה, בהגיעו הביתה, אחת מהציפורים שחלקו את דירתו בת שני החדרים צייצה לעברו "צוויץ צוויץ'" שבשפת הציפורים משמעו "בוא אחרי! יי.

הם חצו כמה רחובות זרועי אשפה והגיעו לפתח בנין שחזיתו מתקלפת. לאחר שעלו ארבע קומות נכנסו לדירה בעלת קירות סדוקים, מרצפות עקורות וכולה אווירה של זיעה, זוהמה ומחנק. למרגלות אחד החלונות, על מזרן חשוף, שכבה אישה. דומה היה שהיא שקועה בשינה, רזונה היה חולני ופקעת שערותיה ירדה על מצחה וכיסתה את פניה. הציפור – הייתה זו סיס חומות – פלטה כמה ציוצים והאישה פנתה לכיוונם, שלחה לעברם חיוך מסומם, וחזרה לשקוע בשינה. הציפור שוב השמיעה כמה ציוצים ומיכאל עקב אחריה לחדר הסמוך. היו שם שתי ילדות לפותות זו בזו, מביטות בחשש לעבר פתח החדר. כשהופיעה לעיניהם הציפור הן יצאו מקיפאונן וחייכו. "את מוכנה לומר לי לאן הבאת  אותי? " רטן הפורץ לשעבר לעבר הציפור. וההסברים לא איחרו להצטייץ. "אם עד מחר הדירה לא תבריק, העובדת הסוציאלית תיקח אותן מכאן!" "נו, אז מה? זאת לא הבעיה שלי! שתיקח אותן לאן שמתחשק לה!". "אבל אתה לא מבין, היא תיקח אותן מאימן, הן יופקדו אצל משפחה מאמצת!". למיכאל התחשק לענות שלא איכפת לו, שהוא לא כאן כדי להציל אנשים, אבל כשעיניי הילדות נחו עליו, הוא חש מין צביטה בלב, עווית במעיים, וכמו נוסטלגיה משונה לדבר שאולי מעולם לא הכיר שטפה אותו. "משפחה מאמצת? נהם, ומה אמרת שאני צריך לעשות כדי שהזונות האלה לא ייקחו אותן מאימא שלהן?". כשהבין, מיהר וחזר עם כלי הניקיון שלו, דליים, סמרטוטים ומברשות. בתוך כמה שעות הבית הבריק, כל המזרקים שהתגוללו על הרצפה הושלכו. אחרי שניקה את הבית התיר את הקשרים משערות הילדות והעביר את האימא למיטה מסודרת. כשסיים את עבודתו ביקש ללכת אלא שהסיס עצרה אותו: היי אתה! אתה חושב שכשהעובדת הסוציאלית תגיע ותראה את המקרר הריק, את הבגדים המרופטים, את חסרון ספרי הלימוד, היא תהיה מרוצה? ובעוד היא מדברת, תחבה את מקורה בכיס החולצה של מיכאל, שלפה משם כמה שטרות של כסף והניחה אותם על השולחן. "הנה בנות, זה בשביל הקניות! רק החביאו את הכסף מאימא. להתראות בחודש הבא".

במשך השנה שחלפה הצטרפו לילדיה של הנרקומנית עוד רשימה ארוכה של נזקקים שאכלו אט-אט את מרבית משכורתו של מיכאל. מוכר מיצים קטן שכבר הגיעו אליו פקידי ההוצאה לפועל משום שאיחר בתשלומי השכירות לחנות, ירקן שלא הצליח לשלם הלוואה נושכת שלקח מהבנק, כופר כסף שאדם אחר היה צריך לשלם בכדי להרגיע את נקמנותה של משפחה שכבודה חולל. היו גם פרוצות שלא הצליחו להשיג את מכסת הקליינטים שלהן, נשים מוכות שנדרשו לאמצעים על-מנת להימלט מיד בעליהן, צעירות שנאנסו על-ידי אחיהן וביקשו לברוח, או פועלים זרים שאשרת העבודה שלהם פגה ומשכורותיהם לא שולמו.

אלא שמשכורת אחת אי אפשר למתוח בלי סוף ועכשיו, כשמיכאל מ. צועד היה לעבודה, ראשו היה שקוע במחשבות כיצד ימצא די כסף לחודש הבא. והנה יום אחד בעת שמירק את רצפתו של איזה בית, נשא בפעם הראשונה את עיניו ומה ראה שם על הקיר? כספת! מיכאל מ. לא צריך היה לזמן רב כדי לחבר כספת וכסף למשוואה אחת. מאותו יום, בכל פעם שהיה חוזר לביתו היה משרטט בדייקנות את תרשימי הוילות או החנויות הגדולות שאותן נשלח לנקות, היה רושם את מיקום החלונות, הדלתות, וכמובן היה מסמן, כשהיו כאלה, ובדרך כלל היו, את מיקומם של כל הכספות. הפתרון לפתיחת הכספות הגיע בקלות מפתיעה או שמא נאמר בקלות ציפורית. הציפורים היו מתמקמות בחלון הצופה לחדרי הכספת, צופות יומם ולילה על היד שמסובבת את הכפתור הגדול ואז: ציף-ציף ציף, ציף. ציף צף… המספרים לפתיחת הכספת לא היוו עוד בעיה. ובכל זאת היה עוד מכשול אחד. במשך כל שעות העבודה התייסר מיכאל מ. בהרהורים. הוא שבמשך כל ימיו בכלא לא הפגין רגשות בכלל, רחש שנאה עצומה לזה שסימן כאשם. לא השופט, שבסך הכול עשה את עבודתו, לא  בעלי החנות שבהתקינם את מערכת האבטחה רק רצו להגן על עצמם מפני תהפוכות החיים. הדבר שאליו רחש שנאה עצומה היה דבר אחר. הוא שנא שנאה חרופה את האזעקות. את כולן בלי יוצא מן הכלל. הוא התחיל ללמוד אותן על מעגליהן, בלש אחר תנועות השומרים ומצלמות האבטחה, עד שהגיע למסקנה: מערכת אזעקה אינה מסוכנת כל עוד היא אינה פועלת.

עכשיו שנפתרה גם בעיית האזעקות, שום דבר לא עמד עוד בדרכו. בתום חמש שנים, במרווח זמן של שישה חודשים, עשרה חללים רוקנו בהצלחה.

השעה הייתה מוקדמת ומיכאל בן-אור, מכיוון שלא עמדה בפניו אף משימה גדולה ומרתקת, השתעמם במשרדו והחליט לצאת לשתות קפה. בזמן שלגם קצובות מן המשקה, משך אליו את העיתון המקומט שנח על הדלפק ופתח אותו, כמובן במדור הפלילים. ומה רואות עיניו? במשך חמש שנים, עשרה מעשי שוד גדולים שלא פוענחו! הוא רכן לקרוא ביתר תשומת לב את המאמר, יצא מבית הקפה והלך לקנות את כל עיתוני היום. הוא סקר בעיון את כל הדו"חות על שרשרת הפריצות, השיטות היו מגוונות. פעם אחת צפצפה האזעקה ללא הרף בשעה שתיים לפנות בוקר עד שלחץ השכנים הכריח את השומר לנתק אותה עד לתיקונה. זמן ארוך דיו כדי שהתבצע בו שוד. הבלשים שהגיעו לחקור לא מצאו באזור חיישני האינפרה-אדום אלא נוצות. במקרה אחר, כתמים חומים-ירקרקים הופיעו פעם אחר פעם על אקרן מצלמות האבטחה, והשומר בילה את כל הלילה בניסיון לנקותם. בהזדמנות נוספת השומר, בדיוק ברגע שהיה צריך להפעיל את מנגנון האבטחה, נרדם. החוקרים מצאו בבקבוק ממנו שתה קודם ריכוז גבוה של סם שינה, ועקבות של צעדי עורב בבקתת השמירה שלו. אבל מהשודד, לא דבר ולא חצי דבר. כמה עיתונאים פרסמו שמדובר בכנופיה קולומביאנית שהופעלה על-ידי המאפיה הרוסית במימון החמאס, אחרים ראו בשרשרת הפריצות עקבות של סוכני הריגול של הסי.איי.אי, ומתקשרת שרואיינה לאחת הכתבות הצהירה שחייזרים גילו לה שלצורך הפריצות נעשה שימוש בגלי גמא ואלפא.

מיכאל בן-אור סגר את העיתונים נסער כולו. סוף סוף מצא משימה למידותיו! גל של התרגשות שטף אותו כשחשב על השבחים העתידיים והקידום שעומד בפתח.

חשיפתו של האחראי לשרשרת הגניבות המסתורית הפכה אצל בן טיפוחיו של אוריאל לאובססיה. במשך השנים הבאות למד בדקדקנות את כל אחת מזירות השוד, הרכיב רשימה של כל אלה שנכנסו לבתי המידות המפוארים, שלח כמה מהם להיבדק במכונת אמת, אבל לא הצליח לגלות שום מידע חדש.

בוקר אחד, כשבחן כספת שנפרצה בחדר ספרייה בווילה בקיסריה, מצא בה פיסת נייר. הוא מיהר לאסוף אותה בתקווה. בין הכתמים החומים הצליח לקרוא: ציף ציף, צוף צוף, קריק קראק. הוא לא הבין דבר מתוכן הכתוב אבל שלח את הפתק למעבדה. המעבדה לא גילתה טביעות אצבעות אבל הבדיקה הכימית מצאה נוכחות של חומר אורגני שקיים בלשלשת ציפור מסוג  Erythropygia galactotes דהיינו חומריה חלודת-זנב.

בן-אור הצמיד את הפתק על הקיר שמול שולחן הכתיבה שלו והביט בו במשך ימים שלמים. הכתיבה הרשלנית הזאת הזכירה לו משהו, הייתה מוכרת איכשהו, אבל הוא לא הצליח לזכור מאיפה.
הוא שוב עיין ברשימת האנשים שנכנסו לאותה וילה במשך השנים האחרונות ופתאום שם מסוים קפץ לעיניו. בדמיונו צצה דמות בעלת עיניים זועמות, ידיים מסוקסות המשרבטות על דף בקווים לא בוטחים בזמן בחינות הסיום. הוא מיהר לשלוף את קורות החיים של אותו ברנש, וגילה שחברו לשעבר לספסל הלימודים בילה בעבר בכלא. אושר הציף אותו. הנה, סוף סוף הוא מצא את השודד שלו! ובאותה הזדמנות גם את הקידום שלו עצמו.

בוקר אחד, הוא הציב מארב מול כתובתו של מיכאל השני וחיכה שייצא. לאחר זמן מה דמות מוצקה שעל כל אחת מכתפיה נחה ציפור יצאה מהמבנה ופנתה לרחוב הסמוך. הוא המתין עוד מעט עד שהלה התרחק והסתנן אל הדירה הריקה. החדר אליו נכנס היה מצויד בפשטות וכל ריהוטו היה מיטה מתקפלת, שמיכה מרופטת, ארון, שני שקים מלאים במזון לציפורים ותנור גז קטן. לאדם שצבר לכאורה אוצרות של ממש, הדלות הזאת הייתה מפתיעה. הוא פתח דלת שנייה. שאון מחריש אוזניים התעורר לפתע. עורב התנפל על קרחתו ונעץ בו את טפריו, שתי יונים הכתימו את משקפיו, פלומת נוצות דבקה לכתפיו. בקושי רב, כשזרועו מקופלת על ראשו להגנה, הוא בחן את החדר מבעד לחרכים הצרים שנותרו נקיים בזגוגיות משקפיו. בקושי רב הבחין ביותר ממאה כלובים פתוחים לרווחה, ובמאות ציפורים שהתעופפו לכל עבר, המו וקרקרו, צייצו וצווחו סביב לקעריות מלאות בגרעינים ובמים. הוא נרתע לאחור ורמס מבלי שהתכוון קליפת קרום של לחם יבש. לבסוף הצליח להתחמק מהציפורים הצרות עליו, סגר את הדלת ומבלי להתייאש החליט לשוב ולסקור את החדר הראשון אליו הגיע. הוא לא מצא דבר במגירות ותחת המיטה. השקיע עמוק את זרועותיו בתוך שק הגרעינים הקרוב אליו, ולא מצא דבר. הוא החדיר את ידיו גם לשק השני וכשהגיע כמעט לתחתית חש במין חפץ נוקשה. הוא שלף אותו. הייתה זאת מחברת והוא מיהר לפתוח אותה. כשבחן את תוכנה, רצה לבכות מאושר.כל הכתובות, תרשימי הבתים על פרטי פרטיהם, לוחות הזמנים של תושבי הבית והרגליהם, ובעמוד שהוקדש לחדר הכספות אפילו הקוד: ציף ציף, צוף צוף, קריק קראק.
את הצופן לא פיצח אבל הבין שמעשי השוד בוצעו בקצב קבוע של פעמיים בשנה. ולמרות שהיה מתוסכל על שלא הצליח לפענח את אותו צופן הצליח במהרה לחשב את תאריך הפריצה הבאה. ליבו החל להלום בחוזקה, הוא דפדף בקדחתנות בדפי המחברת ומצא גם את הכתובת. השוד היה מתוכנן לעוד שבוע בדיוק בבית בסביון! הוא שקע בעיון מדוקדק בכל תוכניות הפריצה, ולמרות השאון שהקימו הציפורים בחדר הסמוך הצליח לשנן בעל-פה גם את התוכניות של כל הפריצות העתידיות. ארבעים פריצות לפחות. כשהניח את המחברת בתחתית שק הזרעים הופתע מהשקט שהשתרר לפתע. הציפורים כולם השתתקו. הוא חש פתאום בנוכחות מאחורי גבו. הוא הסתובב בחדות, מוכן להגן על עצמו, מצטער שלא לקח איתו את האקדח, אבל למרבה תדהמתו לא ראה דבר. עם זאת חש כיצד האוויר מולו נרעד. ואז הגיע אליו קול לחישה: שמי הוא אלליאל, אינך מכיר אותי אבל אבקש ממך ללוות אותי". הוא הרגיש כיצד יד קלילה כמו נוצה מושכת אותו בזרועו. במשך כל שעות הבוקר ביקר את ילדי הנרקומנים, את הפרוצות, את הסוחרים הזעירים השקועים בחובות, את הבנות האנוסות, את העובדים הזרים שנרדפו על-ידי משטרת ההגירה, ובכל אחד מהמקומות הסיפור חזר על עצמו. " איש הציפורים הוא שעוזר לנו".

כבר למחרת אסף הקצין מיכאל בן-אור צוות ללכידתו של השודד. "זהירות, יש להפתיע ולעצור אותו רק אחרי שיפתח את הכספת. לא שנייה אחת קודם. הסתתרו היטב ואל תשמיעו קול עד שאתן לכם אות".

אלא שבמשך הלילה בן-טיפוחיו של אוריאל לא הצליח להירדם. בכל פעם שעצם עיניים צפו ועלו הילדים, הנשים והסוחרים הזעירים שסיפרו לו על איש הציפורים. בה-בעת ולמרות נדודי השינה הוא המשיך בעקשנות בהכנות. ביום הפריצה המיועד הוא התעורר עם מיגרנה עזה. הצוות אמור היה לכתר את הווילה בשעת חצות. בשעה אחת עשרה הוא התקשר אליהם ווידא שהם מוכנים, באחת עשרה וחצי שב ופירט באוזניהם את ההוראות, ובחצות התקשר כדי לומר להם: "המשימה מבוטלת! כולם להתפזר ולחזור הביתה!".

הווילה נפרצה בשעה שלוש לפנות בוקר, ושבוע וחצי לאחר מכן הורד מיכאל בן-אור בדרגה.

את כל השנים הבאות עד לפרישתו הוא בילה במשרד חשוך, פיהק וקרא עיתונים. בכל שישה חודשים, בתאריך המוכר לו, פרסמו העיתונים את מעשה השוד שבוצע על-ידי חבורה קולומביאנית בעזרת הסי.איי.אי וחייזרים מהמאדים.

אלא שבתוך כך איש אחר זכה לשבחים. המדובר היה בראש עיריית תל-אביב. נכון שהעובדות הסוציאליות של העירייה, חרדות לנוכח האבטלה הגוברת בשכונות מסוימות ומיעוט הצעות התעסוקה החליטו לפרוץ בשביתה; נכון שהבנקאים ופקידי גבייה למיניהם התרעמו על שהקטינו את גובה עמלותיהם (אבל לשבות לא יכלו), אלא שהסטטיסטיקה היא הסטטיסטיקה ובמקרה דנן אי אפשר היה להתכחש לה. ראש העיר זכה לשבחים במהלך טקס ציבורי על פועלו המצוין בתחום החברתי. הוא קיבל לידיו את המדליה בחיוך מנומס גם אם אדיש-מה, משום שעמוק בליבו, הוא לא פקפק לרגע שפרס זה הגיע לו. הוא תמיד ידע, ואגב גם אימו לא חדלה מעולם לפטפט זאת באוזניו, שהוא היה איש מבריק.

יום אחד בעודו מכין את המרק לארוחת הצהרים, ידיו זרועות הכתמים רועדות, עלתה בו מחשבה. איך זה שאמש לא פרסמו העיתונים דבר בקשר לשוד. הלוא הגיע התאריך. ואולי בגלל הגיל זיכרונו מתעתע בו? יתכן בהחלט. בעוד הוא חותך את הגזרים לפרוסות ראה מבעד לחלון אמבולנס דוהר לכיוון בית החולים. כמה שניות אחר כך התכסו השמיים ולהקת ציפורים מכל המינים – ניצים מצויים, דרורים אדומי מקור, סנוניות, עורבים ועוד רבים אחרים – חגו סביב לגג המכונית. בן-אור נאנח. הנה הסיבה. הנה הסיבה שבשלה לא פרסמו העיתונים דבר, השוד פשוט לא בוצע.

באותו ערב, קודם שמיכאל ב. הלך לישון שוב נפלטה מפיו אנחה. הוא הרגיש בודד, כמו איבד זה עתה ידיד. בזמן שהתקין את מיטתו שמע דפיקות בדלת. מוזר, מי בא לבקרו בשעה שכזאת? הוא פתח את הדלת אבל לא ראה איש על המפתן. "מי שם? תתביישו לכם! "כבר שכחת אותי, לחשש לעברו קול מעבר לדלת. אני אוריאל, המלאך השומר שלך. באתי לקחת אותך". "לקחת,  אותי?". "כן, הגיע זמנך. פיסת האדמה בה תמצא מנוחה כבר מוכנה. בוא אחריי".

היום השוטר והשודד שוכבים זה לצד זה. הגורל, שאינו מבחין בדרגה או במקצוע, סוגר על כולם באותו חלל.

אלה המבקרים בבית הקברות הירקון מופתעים תמיד לגלות את להקת הציפורים שמכסה בציוצים רמים את שני הקברים התאומים. מדי פעם בפעם היה מבקר סקרן, שהתופעה משכה את עיניו, מתקרב לקרוא את הכתוב על המצבות המזמרות. וכשהיה מגלה ששני גברים, בעלי אותו שם פרטי, שנולדו ונפטרו באותו יום, קבורים זה לצד זה, היה תמיד שוקע במחשבות על נפתלות הגורל ותהפוכותיו.