גניזת הארון מאת שרון קשרו

 

 

ברביעי לספטמבר, אלף תשע מאות ותשעים ושלוש, בשעה אחת ורבע, ניגשתי בחשש גדול, אל הפרופסור אלחנדרו בן ישראל עם רעיון לתיזה של עבודת הגמר לתואר השני בחוג לספרות עברית באוניברסיטת חיפה. הקפדתי לדייק ולבוא בדיוק בשעה הנקובה. הייתי נרגש וגאה לתאר לו את הרעיון הבסיסי לעבודתי: מחקר השוואתי בין סיפורו הראשון של ש"י עגנון, "עגונות", העוסק על דרך האלגוריה ביצירתו ואובדנו של ארון הברית, לבין סיפורו של ח.ל. בורחס, "האלף." פיתחתי תיאוריה שלפי הרעיונות שמציג בורחס ב"האלף",  שבו קיימת נקודה שממנה אפשר לראות את כל הנקודות,  כלומר,  מעין "מראה" שהמרחב ממנה פתוח אל כל הנקודות ביקום. הפרופסור נראה מוטרד ומבולבל בעת שדיברתי ומדי פעם מלמל בלחש, קשקוש, "לא יעזור לו". אבל אבל אני הייתי להוט לגולל בפניו את הרעיון עד הסוף המר והמשכתי עד אין קץ.  מסביר בפניו שגם אצל עגנון מוטיב המראה קיים, אך בניגוד לבורחס, שאצלו זו רק הזייה או מקסם כלשהוא אצל עגנון המראה קיימת באופן מוחשי.  כפי שהארון קיים כדבר מוחשי.

הפרופסור אלחרנבו אמר, עדיין מסתייג:"דבר אחד אולי נכון ברעיון שלך, הקשר בין "האלף" ל"עגונות" הוא בתורת הקבלה. אבל הארון נגנז, ואסור לחפשו. לא התווכחתי עם הפרופסור בן ישראל כי היה אדם דתי והאמין שהארון נגנז כעונש, עונש קשה אך מוצדק. אבל עדיין הייתי שבויי בטקסטים שחקרתי וטבעתי לתוכם, מעלה אזכורים מכתביהם של גרשם שוילם ורבי נחמן והרב קוק, והייתי נחוש לבסס את טענתי. דבר זה הרגיז מאוד את הפרופסור והוא כמעט גירש אותי מהיכל לימודיו, בטענה שאני נשמע מופרך כמו אותם החוקרים הדמיוניים שבורחס בשובבותו מאזכר בסיפורי האבסורד שלו, אומר שוב ושוב, "אבוד לך, בחר נושא אחר. זו הרפתקה טיפשת של סטודנט חסר נסיון. אני אומר לך מראש, אבוד לך", אמר אלחרונו. "אתה אדם עילג."

זעמתי על חרונו. הלכתי לחפש נושא אחר, אובד בספריות שעות ימים ושבועות ונצח נצחים של כאב שבו נסיתי להיטהר מהרעיון הזה, הטמא,  השגוי, פרי אסור של מוח קדחתני.. לא הצלחתי. וכעבור שבועיים ושלושה ימים קבעתי פגישה נוספת עם הפרופסור הנכבד. שוב הקפדתי לדייק בשעה, שלוש ושלושים, ביום שלישי, הארבעה עשר באוקטובר. כשפתחתי את הדלת ראיתי שהוא ציפה לי. מבטו היה כואב אך לא מאוכזב. אם אתה מתעכב כבר על השטות הזו, אמר לי, שתפגע בחייך האקדמיים ותזיק לבריאותך הנפשית. אתה מזכיר לי עצמי בעברי. נוטה לעוות את הדברים בכדי שיתאימו לפרשנות שאתה נלהב ממנה. אך זכור אתה מחפש להתחקות אחרי מעשה ידו של כופר, אתאיסט כמו בורחס,  העושה גם הוא מעשה מעוות בדבר קדוש! אתה מנוול את כסותה של התורה, את המילה הקדושה בכדי לממש את מאוויך האישיים,  רותם מושכות לפרה  ורוכב עליה כאילו הייתה סוס,  בכדי להגיע לאן שאסור להגיע, אבל חטאך חמור משלו, בורחס רק לוקח את הפרה לסיבוב, ואילו אתה לוקח אותה אל בית המטבחיים!  Bastardo!  הוא קילל אותי בשפה שלא הבנתי והטיח בפניי את ספרה של עדנה אייזנברג,  ואמר:"בסדר, אני אשתתף בהרפתקה הילדותית הזאת שלך, התחל ללמוד את נושא הקבלה אצל ח.ל. בורחס. התחל מעדנה אייזנברג, הספר שלה נמצא אצלי. היא חוטאת גדולה, אבל לא כמוך. אבל כשיצאתי שמעתי אותו שוב מלחשש, אבוד לך, זוהר, חוטאת גדולה. זוהר, קרא את הספר. שלם את המחיר. הוא קרא לי בשמי, זו הייתה הפעם הראשונה שבה אמר את שמי הפרטי.

 

לאחר שיחתנו מיד יצאתי לספרייה, כי זמני בער בי ואיים להתכלות כמו להבת נר שרוח תוקפת אותה ומאיימת לחסלה.  התחלתי לרוץ בינות הספרים, לעלעל בכרכים כמו שד אבק שתוקף את המדבר. אכן, נגזר על החוקר להיות לבד,  להידבר רק עם מדבר של מילים, מילים רבות כמו גרגרים של חול. המחיר יהיה יקר,  ידעתי, עד שאצלח את משימתי.

שקעתי בעבודתי.

בנקודת זמן מסויימת, שלא אדע להגדיר, כי עד שהגעתי אליה כבר איבדתי את תחושת הזמן, התיישבה בפינת העבודה שלידי סטודנטית צעירה ונאה, לבושה בשמלה שחורה קיצית, והבעה של עצב על פניה. מגדל אבסורדי של ספרים היה מונח מולה, ערומים זה על זה ומאיימים לקרוס ולהרוג אותה, והיא בהתה בהם כמו כבשה תועה, מיואשת מרוב משימות שהטילו עליה מרצים עלומי שם ונעדרי מצפון. שמתי לב לקעקוע מוזר על גבה, אות כלשהיא,  שבחלקה רק הייתה גלוייה. היא צחקקה לפתע והביטה בי: "תגיד, לא מטריף אותך לפעמים, כל העבודות שהם מטילים עלינו, במיוחד הבן ישראל הזה, מה שמו?" לא! אמרתי ברוגז. אני אוהב את הלמידה, היא ממלאת את חיי יותר מכל דבר אחר בעולם כולו. היא נאנחה. "איך מתחשק לי ללכת לים עכשיו. רוצה לבוא? לא בא לי להיות שם לבד." בשלב זה, שמתי לב שהיה לה מבטא כלשהוא. "לא, ודאי שלא", אמרתי. "הרי זה מגוחך, עינייך הרואות, שיש לי עניין רב בלהתקדם עם מחקרי". הסתכלתי בה. על צווארה היה תלוי עדי נאה שנח לו בין שדיה, בו הייתה משובצת אבן נדירה שצבעה היה ככחול הים, מעין ירוק-תכלת עמוק, ואור השמש שחדר מבעד לחלונות הספריה היכה באבן, והיא בהקה באור גנוז. חלמתי לרגע. והתעוררתי מאותו חלום, כשהיא קמה והלכה. המשכתי לבהות, מצר על הרגע הבודד שבו בחורה שכזו בכלל התייחסה אליי, והראתה לרגע אחד תמונות אחרות של מי ים שאור שמש חזק משתקף בהם, ורוח נעימה המחייה את הגוף,  אישה נחה בעצלות לצדי, בגד ים לגופה בלבד. אני יכול לראות את האות על גבה, ויותר מזה. הרבה יותר, עולם ומלואו, כפי שעוד יתבהר. לצערי לא הספקתי לשאול אותה לשמה, או לומר לה את שמי.

לקחתי את הספר לחדרי הפרטי והתחלתי לעיין בו. בעמוד הראשון ראיתי את ההקדשה "לדודי אלחנדרו, מרעייתך אלדינה, לך אשיר בהיכלות כל חיי" דבר זה היה מתמיה, כי חשבתי שהפרופסור היה ערירי. הנחתי לעניין סתום זה ללכת לאיבוד בין שאר המחשבות הסתומות המכלות את בעליהן,  והתחלתי לנסח את התאוריה שלי, בטיוטה ראשונית עילגת, כפי שאמר אלחרונו הגדול. פתחתי במשפט זה: "בסיפור "עגונות" הארון נזרק ממקום גבוה בגלל קנאתה של אשה, הרואה בו כמעין אישה בשר ודם,  השובה את לבו ונשמתו, את כל כולו של אהובה. הם אינם מחליפים מילה בניהם, הוא רק שר לה. כשהוא מפסיק,  דינה הזועמת דוחפת את הארון ומפילה אותו מגובה רב. לאחר מכן היא מביטה במראה ורואה את עצמה, אבל חושבת על אמה, ודבר זה מעלה רגשות אשמה קשים על תשוקתה העזה שהניעה אותו לרצות גבר למרות אירושיה, כלומר למרות צו אביה, היא בוחרת לתור אחר מאהב אחר, ואף עושה מעשה שמביא לגניזת הארון. כלומר, מול עיניה ישנה מראה, המשקפת את מהות החטא. ואם יש מהות לחטא זה, היא מהות חובקת כל,  מהות נוראה שאין כמוה, של רדיפה אחר פנטזיה, אחר תשוקה אסורה בדין, לכן שמה דינה.

 

בהמשך הסיפור, הארון נעלם ואין איש יכול למצוא אותו.  מהות זו לפי הקבלה היא שורשית לכל הרוע, כפי שהאלף לפי הקבלה כולל את  מהות כל החוקים.  חזרתי לעיין בה"אלף". ראיתי שהאיש מוצא את ה"אלף" בחלקה התחתון של מדרגה, כלומר בתנועת ירידה למטה. והחטא המביא לאובדן הארון, הוא חטא של הפלה, כלומר גם תנועת ירידה למטה. כמו שהאור יורד עלינו  מן השמש ומכלה… ראשי החל להסתחרר, והמראה בחדרי הציגה לי חוורון לבן, מעין צער נורא, התחלתי לתהות את אותה תהייה שיש לה מקום רק על הנייר,  שלו יכולתי להכנס לסיפורו של ח.ל בורחס ולהציץ דרך הכדור שהוא מתאר, הייתי יכול לראות אולי,  לקרוא בין השורות אולי, להיכן בעולם זה נלקח הארון שדינה ברוב תשוקתה דחפה, ואולי, אצטרך לכתוב על עצמי,על גופי, על נשמתי, כמו שהאל כתב את התורה בתחילה על הגוף, את סיפורו שלו.

אבל אז חזרה בי המחשבה על אלדינה. מי זאת? אישתו שעזב והשאיר בארגנטינה? למה עזב אותה?  למה עזב את הבית? אולי בית זה, הוא בעצם אותו הבית, שבורחס מצא בו את האלף בסיפורו? אולי זו אותה אישה שהוא שוכח? עליי למצוא את האישה הזו, שהגלה עצמו ממנו אבל אינני יודע דבר על ארגנטינה.  בכדי למצוא את האישה הזו, האבודה, את הארץ הזאת שבה היא נמצאת. הזמן והמקום תמיד חשובים כל כך. אינני יודע כמה זמן עבר. אצטרך לקרוא כל דבר שיש עליה, כל אות ומילה כתובה שיש בנמצא. עם זאת, אינני יודע ולא אספיק ללמוד  ברמה שאבין לליבו של אדם ששפת אהובתו היא ספרדית. כמו שאמר, אני עילג. או שהאלף יראה לי הכל, בו זמנית, כדי שאוכל להבין משהו על ארגנטינה, כדי שאוכל לתאר במהימנות, ולו רחוב אחד שם, סמטה אחת, בית אחד, הבית. בו מראה אחת, שם משתקפת בבואה אחת, של אישה אחת, שאת פניה אינני מכיר, ומכיר. ואז אדע מדוע עזב אותה, רק מלהישיר מבט בעיניה. אדע, אני בטוח בזה.

חזרתי לשקוד על הספרים, אוסף לעצמי את העובדות לגבי שני הסיפורים שנקלעתי בניהם, מחפש את הקשר. האם יש קשר בכלל? יש. או שאין, ואני הוזה אותו, מעוות את העולם בכדי שיתאים לצרכי, כפי שהטיח בי הפרופסור. לאחר שעה, קול תקף את דממת הספרייה, מעיר אותי מקדחת הקריאה. "נו, גילית משהו בינתיים?" אמרה לי פתאום אותה האישה היפייפיה עם אבן הים בקולה הנעים. "האות אלף' היא האות הראשונה שנחרטה על לוחות הברית. לפי המקובלים, היא מחזיקה בתוכה את כל תורת השם כולה. כשמשה זרק את לוחות הברית, היא התנפצה, ואת שבריה הניחו בארון הברית.  וכשזה נגנז, האלף אבדה לעולמים. כך גם בסיפורו של עגנון. עם זאת, הסיפור עוסק בהזדמנות לתיקון, שחוזרת שוב ושוב לאורך הזמן, וכל פעם יש תמיד שבר, משהו שמונע את התיקון  מלהתרחש". "זה יפה" אמרה. שמתי לב הפעם, שהמבטא שלה דומה למבטא הארגנטינאי של הפרופסור. "אבל  אתה טועה." אמרה לפתע. מצחקקת. "האלף, היא לא אבדה.  היא אצלי, אני נושאת אותה איתי תמיד." אמרה בטון מחוייך, כאילו שמה ללעג את מחקרי כולו. "על מה את מדברת? איפה נשמעה שטות כזו?!" היא רק צחקה בקול רם יותר, כאילו הבחינה בעילגותי ואינה יכולה לחוש דבר פרט לבוז ושעשוע כלפי.

ואז אמרה:" דבר זה לא נשמע באף מקום. אבל אפשר לראות אותו, בכל מקום שבו אני נמצאת, לפחות בימים עם הרבה שמש." אמרה וצחקה שוב. "לא הבנתי." אמרתי שוב ברוגז.  "הבט!" אמרה בעליצות, והסתובבה, מראה לי גבה. ואז הבנתי למה התכוונה השובבה. על גבה החשוף בשמלה הקיצית, הופיע ראשו של שור,  שדימה את האות A בלטינית, רק במהופך. עכשיו, אינני יודע מדוע קרה דבר זה, אך משום מה כעסתי מאוד,  הציף את בטני זעם, מעין רעד בלתי נשלט בבטן, וצעקתי עליה, ממזרה! את עושה מעבודת הגמר שלי צחוק!  אני דורש שתניחי לי עם הבלייך! היא הביטה בי בתמיהה שכזו, כמו מישהי שצריכה להתאפר מול מראה שבורה. "אתה נשמע נפוח כמו פרופסור בן ישראל, אתם דומים זה לזה וראויים זה לזה." לאחר שהלכה, השתדלתי למחות את זיכרון השיחה הזו ממחשבותיי ואת זיכרון פניה, על עוז הרוח שבהם.

הגליתי עצמי מאגף הספרות, אל אגף ההיסטוריה בתקווה נואשת למצוא רמזים על הארון בכתביו של יוספוס פלביוס. אולי הפרופסור צדק, אולי אני מין אינפנטיל עילג שחושב שהוא מין אינדיאנה ג'ונס במסע אחר התיבה האבודה. תעיתי שעה ארוכה בין שורות של מדפים, הספרים דחוסים להם כאבני בניין צפופות וקשות, נעתי אובד עיצות בין מעבר למעבר, מביט לעבר קצהו, ומייד מוצא עצמי אבוד במעבר אחר.  זמן לא מבוטל העברתי כך, נזכר באותה שנה, שבה השאיר אותי אבי לבדי בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, כדי שאסע לבית הספר למחוננים, אליו שובצתי. חיכיתי זמן, ואז עליתי על אוטובוס לא נכון. כשחזרתי לתחנה המרכזית, פתאום שמעתי קול קורא:" עילג!" "עילג!". פתאום הרגשתי טפיחה של יד כבדה על גבי.  הסתובבתי בבהלה. ראיתי מישהו, איש זר. הוא צחק בקול גדול, ושאל אותי:"שמך עילג?" אמר. פתאום ראיתי את אבא. לידו. האיש שוב ציחקק. "כן, זה השם שלו!, לבני קוראים עילג." אמר אבא. האיש המשיך לצחוק.  "בחרת בקו הלא נכון! זעם עליי אבי, אוחז בי זרועותי, באותו הרגע, שבו מצא אותי שעות לאחר מכן עדיין מחכה. אתה מחונן, אך אינך יודע לקרוא? מעולם לא ראיתי דבר כזה! אתה גבר בן שלושה עשרה, צעק עליי, או ילד? כל זאת התרחש, בעודי עומד בתחנה, בנוכחותם של אנשים רבים. כבר מאוחר, אמר, אבוד לך, לא תגיע היום לבית הספר, ואם תגיע, אז לא תגיע בזמן, אלא מאוחר מדי, ותעשה מעצמך צחוק. גבר אחרי בר מצווה שלא יודע לקרוא שלט?  האיש המשיך לצחוק. עוד ועוד. מצאתי את ספרו העתיק של פלביוס לבסוף,  גופי שמוט ורצוץ.  לא מצאתי שם דבר על הארון, אבל כן על לוחות הברית. גיליתי דבר מופלא. בארון הוטמנו גם שרידי הלוחות שמשה שבר בזעמו, וגם הלוחות החדשים, שניתנו לו אח"כ. כהזדמנות שנייה. הייתה לו הזדמנות שנייה! נואשתי מהחיפושים אחרי הארון, וחזרתי הבייתה, בתחושת רעב ועייפות.  בחילה וחוסר שקט מילאו את בטני, ורעדתי.  הנחתי את ידי על ראשי וראיתי שאני קודח מחום. קודם נוצרו לוחות הברית, לאחר מכן נוצר הארון, ולאחר מכן בית המקדש,  זה הסדר הנכון, לפי עגונות, וכנראה כך יתנהל חיפושי.

למחר בבוקר, כשהתעוררתי, החלתי לשמוע את רחש הגלים. אותו רחש, שלומדים להתעלם ממנו, כשגרים בעיר כמו חיפה, במיוחד אם אתה גר ליד החוף.  משום, אחרי שנים רבות שבהן אני גר בחיפה, לא יכולתי להתעלם ממנו. הפכתי לזר בעירי, אמרתי לעצמי בקול. אך איזו שטות זו, אם הזר הוא זה שמעריך את עירו של המקומי ולא להיפך?  לבשתי את בגד הים תחת בגדיי ויצאתי. כשהגעתי לחוף, מיד פגשו עיני חבורה של ילדים הרצה על החול, בטוחה בעצמה כנחיל ציפורים העף בשמיים, כך גם הם, אל הים, מתיזים ניצוצות של מים  זה על זה. רטט וחרדה עברו בליבי, והחלתי לצעוד לאורך היום בבטחון. ובמהרה פגשו עיני את אותה הבחורה מיום האתמול, זו שהעליבה אותי.  נכונתי למחול לה,  ועם זאת חשש קינן בי,  שמא תעלוב בי בשנית.  התקרבתי אליה ונעמדתי מלפניה היא שכבה על גבה ויכולתי לראות את ראש השור במלואו, הפעם מהזווית הנכונה, שיצרה מעין A. השמש להטה באור, משתקפת במי הים, ולבי הלם כאילו הזמן פסק מלכת ברגע שנפגשו מבטינו.

"צר לי שמפגשנו הראשון לא היה נעים.  האם תתני לי הזדמנות שנייה? " אמרתי.  היא הביטה בי במעין שמחה מהולה בגיחוך, או שמא היה זה גיחוך מהול בשמחה.  משקפי השמש הסתירו את עינייה, ואני השתקפתי מהן.

"שמחה לראות שיצאת מארון הספרים." אמרה. "יש לך בגד ים? המים ממש טובים היום, כדאי לך להכנס." "כן." אמרתי. היא הזדקפה, והחלה לרוץ כילדה אל המים הנוצצים, מראה לי את האור הנפלאה על גבה.  זאת היא, חשבתי לעצמי, זו האישה שארצה לבלות עמה את חיי. משהו בה, מחזיר לי את היכולת לשמוע את רחש הגלים.  רצתי אחריה, ורציתי לטרוף אותה. רצח של זמן יקר, לחש לי לפתע פתאום קול. אבוד לך. משחק ילדים אתה עבורה,  משחקם של ילדים רפי שכל. נכנסנו למים. היא התיזה מים על פניי טופחת על המים בידיה כציפור משוגעת,  צוחקת בקול רם ופרוע, מתהפכת וצוללת. לרגע אחד רק רגלייה היו מעל המים. והשמש היכתה. החלתי להזיע. הרגשתי את החול התת מימי תחת רגליי. רך ואינו יציב. לפתע קרבה אליי.  ראיתי שוב את האבן הכחולה על צוארה, שוב זוהרת באור השמש, זוהרת בחוזקה, הקרניים המשתקפות ממנה צרבו את עורי, כמעט הבעירו אותי, אני שכבר בערתי גם ככה. אולי כך הרגיש הסנה הבוער.  או שמא כך הרגיש משה. אינני יודע מה שמך. אמרתי לה פתאום. היא צחקה שוב, בשובבות. למה אתה צריך לדעת? אמרה וחייכה. "שמות זה דבר חשוב." אמרתי.  "לא הם לא" אמרה. חשתי שהיכתה בה רוח שטות, אבל לא הנחתי לה. אחזתי בזרועה.  אמרי לי את שמך. אמרתי. היא שיחררה את זרועה. "לא." אמרה. "למה לא?" היא צחקה שוב, אבל הפעם לא יכולתי לשאת את מה שאמרה וכך אמרה:"אומר לך אותו מחר, אם תבוא לכאן שוב." מתי מחר. "לא אומר לך מתי, אמרה, "רק תבוא, ואם היום יאיר לנו פנים, ניפגש." לבי הלם שוב, אך הפעם מתוך כעס גדול ובלתי מוסבר. "את רוצה לשחק בי!" הבטתי בגופה שוב, בשדייה, בפניה, בשערה. "אני משחק ילדים בשבילך." אמרתי ברעד. המומה מעט, היא חייכה שוב, ואמרה בשקט: "אהיה פה מחר. ואם זה כ"כ חשוב לך, שמי קונסטנסיה." היא פנתה לאחור, פרשה את ידיה כציפור ושחתה הרחק ממני.

 

באותו הלילה, בחלומי, ראיתי אישה שאת פניה אינני מכיר. היינו בבניין האוניברסיטה, וירדנו במדרגות, והיא חייכה אליי,  ואני אליה חזרה. לפתע התחילה לשיר בשפה שאינני מכיר. ואינני מזהה: וידגם, ירפ לכאיו ונגל ידוד אובי"   כעסתי עליה כל כך!  הרגשתי שוב את אותה העילגות, זו שהפרופסור זיהה, זו שאין לי מנוס ממנה, אז דחפתי אותה במורד המדרגות. התעוררתי שטוף זיעה ומגורה.  הסרתי ממני את השמיכה, היא הייתה רטובה גם היא. וחרטתי עם קולמוס ישן את המילים ששמעתי בשיר על גופי, מול המראה. ואז זה קרה.  זוהר ולובן הציצו מבעד למראה, כה עזים עד שהסטתי את מבטי בהתחלה, אבל הבנתי שבכדי לרדת לעומקו של סוד, יהיה עליי להכיר בעילגותי עד הסוף, ולהביט במילים שאיני מבין, בכדי לשמוע את השיר שלך.  עם זאת, ככל שעלתה הכרתי, וראיתי את בבואתך, הציף אותי הזוהר יותר ויותר,  מאיר את החדר החשוך כאילו היה זה אור יום, ולא סתם יום, אלא היום האחד שהוא הבהיר ביותר בשנה, היום שבו כל האורות משתקפים ללא מיסוך. והוא רק גבר, עד אינסוף, הציף אותי עד לנקודה שבה נראית לי ממשית. את צריכה אותו, זקוקה לו, את רוצה לשיר לו, אך הוא לא ישמע אותך, כי הוא כאן בארץ ישראל, הגלה עצמו ממך, שוכח אותך בעל כורחו, בבואתך היפה אט אט חונקת מתודעתו, ובכל פעם שאת מסתכלת במראה, ופושטת את שמלת הערב הלבנה, איתה את מופיעה מדי חודש, כשאת עירומה, אין מי שיראה את אותה האות, אותן הצלקות שהותיר בגופך.

למחרת בבוקר, חזרתי לספרייה. היה זה בשבילי אחד מהדברים הקבועים הללו, שנמצאים בשבילי בכל מקום שאהיה. אני יכול לחפש את הדרך אל הארון הגנוז, כל עוד יש לי עיניים לקרוא, לראות את האמת המצטרפת באותיות, את הסוד. אתמול בלילה, משהו מהסוד ניצנץ לי.  הבבואה שראיתי בלילה, הייתה כשל קונסטנסיה. עם זאת,  לא זהיתי את האישה שפגשתי בחלום. אישה. פתחתי את ספרי המחקר על "עגונות." , ונסיתי להבין את נושא המראה שוב.  דינה דחפה את הארון, בגלל שקינאה לבן אורי. היא שפטה אותו. דינה ייצגה את הדין המעוות שבתפיסה. האישה שלא פגשתי, ושאת פניה אינני מכיר, אלדינה, הזמרת,  זו שאלחרונו עזב. ודאי פגע בה. שמא הכה אותה? אם כן, הוא זה שעיוות הדין. מצלק את גופה באותות זעמו. אות הזעם קבועה על גופה. מקועקעת. לעזאזל, קונסטנסיה נהדרת, יפייפיה. מתי אפגוש אותה בשנית, האם בכלל? האם יש לי עוד הזדמנות לתקן את הרושם הגרוע שנוצר? היום אני עילג מתמיד, מבלבל עולם אחד בשני. הבה נעשה סדר. קודם כל הייתה דינה, אהובתו של האמן, ששפטה אותו. לאחר מכן, הייתה אלדינה, אהובתו של  הפרופסור, ששפט אותה.  לבסוף, או בעצם, בראשית סיפור חיי, היה אבי. שקבע שאני עילג. תמיד מישהו חורץ את הדין. מי שבידו הכוח לחרוץ אותו, זכר האלפא בשבט.

ואז נפל לי האסימון. האלף נמצא בכל מקום שבו חורצים את הדין. הוא סמוי מהעין לרוב, אך נגלה ברגע שנופל הדין. אפשר לומר שמצאתי את האלף. באותה מידה יהיה נכון לומר שאני מדבר שטויות מתוך זה שאני עילג ואין לי מושג אפילו איפה להתחיל לחפש. זה כבר עניין של פסרספקיבה.  איפה הייתי? האלף נמצא כאן, עכשיו איתי ואינני רואה אותו. בכדי לראות אותו יהיה עליי לראות את האמת, אבל את זו שאני מאמין בה, במלוא הווייתי, באותו הרגע. הלכתי שוב לספר של אייזנברג על הקבלה אצל בורחסאולי אמצא שם שוב משהו. דפדפתי בלי לקרוא, למילים שם לא היו משמעות פתאום, כבר לא הבנתי את השפה שם, לפחות לא כמו בעבר. פתאום, לפתע, נפל על הרצפה פתק מעמוד חסר מספר. עמוד ללא מספר, בספר. טעות של העורך?

"את הולכת לבית האופרה הערב, זה שבבואנוס איירס, שמלה מכסה את גופך ואת כזביו. את מאמנת את קולך בסולמות שלא אוכל לעלות בהם. אל תשירי, התחננתי בפנייך אלדינה, אל תלכי להיכן שלא אוכל לבוא. אני נשאר בבית ובוכה. הדמעות נוטפות על שולחן הכתיבה שלי, שוטפות את האותיות על מחברתי, וצורתן מתעוותת. אלף אינה אלף, בית אינו בית. מה אני בשבילך. את זקוקה לאהבת הקהל. ואני לא מספיק בשבילך. הבנתי את זה כבר, ברגע שנטרקה הדלת."

ואז קראתי את ההקדשה שלה שוב. איך לא הבנתי קודם. הפרופסור טעה, הוא פירש את שירת אשתו כדבר אסור, במקום להבין שהיא רוצה שכולם ישמעו אותה שרה אליו, הוא-הוא-קינא. מוזר. הוא שומע את טריקת הדלת והוא חושב, שהוא מחוץ לעולמה, כשהוא כל עולמה. איזה עיוורון. איזו עילגות. זו עילגות. לכן האלף התעוותה לו. ואז הבנתי. אלוהים עצמו עילג. העולם מעוות כשאלוהים עילג. זה חילול קודש. לכן הוא עיוות את הדין. התחלתי לבכות, הטחתי את הספר בקיר. הבכי רק התגבר, ושמעתי את הים.  הבטתי במראה, אלדינה, דינה, קונסטנסיה, לא הבנתי אותך. אבא טעה.  ואני האמנתי למילים של התחלתי לצחוק, כמו מטורף שלמד שפה חדשה, את כל המילים שבה, בו זמנית. נשכבתי על הרצפה וצחקתי,  עד שנרגעתי, כי שמעתי את הים.