דברי הימים מאת מרים פיין

 

המלך יושב על רצפת חדרו, רגליו משוכלות. אני מתקרבת אליו, הוא זורק עוד זרד לתנור החימום. בדרך כלל הוא נכנע ונותן למשרתים לעשות זאת, אבל בחדר אין משרתים. אלו רק שנינו, בודדים מול האש המרצדת.

אני מתיישבת לצדו במרחק מכובד. הוא מסמן לי להתקרב עוד. "עמל, איש אינו מאזין." הוא אומר בשקט. הקול שלו משועשע, אבל לא מזלזל.

"אני תמיד מאזינה, אבא." אני מחזירה לו. ההקלה בבדידותנו משכרת. הצורך המעיק בטקסיות נעלם. אני מתקרבת אליו והוא משפשף את כתפי, מחמם אותה.

הוא מנשק את קודקודי ונוהם "מזל טוב," לתוך הקרקפת שלי. התחושה טובה. בימים כתיקונם אנחנו מוקפים משרתים, יועצים וכוהנים. האחרונים הם הבעיה העיקרית. המלך טוען שאמנם אין מצווה מפורשת האוסרת על כך, אך איננו אמורים לגעת אחת בשני. לפחות לא כאשר הם נוכחים.

"מזל טוב," אני מחזירה לו. "יום בו אב זוכה לבת כמוני הוא יום שכולו טוב."

הוא מגחך, ואז משנה טון. "תוכלי לסבול כמה דקות של שיחת חולין? ניגש מעט אחריה לדון במסעך הקרב." המסע לארצות הדרום. ניחשתי שזה יהיה נושא השיחה. בתור יורשת העצר, אני אמורה לצאת למדינותינו השכנות לביקורי נימוסין והצצה למשחקי הכוח שלהם. לשלנו כבר הייתי רגילה.

"אני אתמודד." אני לוגמת מעט יין ומחכה שיתחיל.

"הכוהנים, את יודעת מה מקור כוחם?" הוא שואל.

הכוהנים לא שלטו במיסים, זו הייתי סמכות שסבתי העניקה לראשי השבטים. אבל הם שלטו בדעת העם. ובדבר החשוב מכל. "ספרי דברי הימים," אני עונה.

עיניי המלך מאשרות. "לא חשוב אילו שינויים אני או את חושבים שצריכים לקרות, ללא אישור הכוהנים, או לפחות חוסר ההתנגדות שלהם, נכתב בדברי הימים בתור הנבלים בסיפור. העם ישוכנע שמעשינו יביאו חורבן על הממלכה."

"ועל כן שינויים צריכים להגיע באיטיות," אני ממשיכה אותו. "לשכנע את הכוהנים בצורך בהם ולתת לדברים לשקוע. המלכה יעל, יהי זכרה ברוך, לימדה אותי זאת."

המלך רוכן לכיווני. "למלכה יעל היו רעיונות רבים בנוגע לטיב הממלכה, בנוגע למוסדות הכהונה. אבל היא העניקה מכוחה לראשי השבטים בתקווה שישתמשו בו על מנת להיטיב עם האנשים הפשוטים שתחת חסותם, וטעתה בכך. היא כמעט השוותה את מעמדנו לזה של הכוהנים. וגם אם לא הייתה עושה זאת, שינוי הוא עדיין תהליך המצריך זמן. גם אם כוחנו היה עדיין בשיאו, לא היינו מצליחים לשנות דבר בלי לגרום למרד הכהונה והעם. לא אני ולא את נצליח לעשות את הצדק שצריך להיעשות עם אנשי הממלכה הזו. אבל שנינו ניזכר בדברי הימים, וכאשר יגיע היום בו עובד אדמה יוכל לבחור בין המקוש לעט, כולם יידעו היכן נטוע שורש העניין." הוא מסיים את דבריו באנחה קלה. הוא מעולם לא דיבר על שאיפותיו בלהט, וגם הפעם הוא היה מאופק. היו לו חלומות, אבל הם כולם הותאמו למציאות בה התקיימנו.

אני רוכנת אליו. "כל עוד זה תלוי בי," אני מנסה לא להישמע יומרנית, למרות תוכן דבריי, "שנינו נכתב ונחתם בספר דברי הימים, יחד עם צאצאינו."

הוא נועץ בי זוג עיניים בהירות. גוון חום, כמעט זהוב, בהיר יחסית לעורו העמוק. "ועכשיו, עמל." הוא מתרווח במקומו. "נאכל. אחר כך נדבר על ההרפתקה הקטנה שלך. היא עומדת להתרחש בכותלי העיר."

לעיתים רחוקות אני מופתעת. אני יותר מופתעת מהעובדה שהוא הצליח להסתיר ממני משהו. סמכתי על המלך יותר משסמכתי על כל אחד אחר, אבל זו לא הייתה סיבה להורות למרגלים שלי להתעלם מקיומו. הוא ידע את זה, כמובן.

"אסביר הכל, אך אני מציע שנאכל קודם." הוא אומר. שנינו היינו רעבים מיום ארוך של ישיבות מועצת השבטים, ויכוחים עם כוהנים ופשרות מול אנשי האוצר. אבל זו לא הייתה הסיבה להצעתו. הוא רצה שאבין שהוא שולט במצב, גם כאשר אני קרובה יותר מאי פעם לכס. אני מביטה בעיניו, והוא בשלי. הוא מנסה להבין אם אתנגד או אבליג. אני בוחרת באפשרות השנייה.

אנחנו אוכלים מאכלים פשוטים. המלך מתנגד לראוותנות, אך ראשי השבטים מתעקשים עליה, על מנת לשמור על כבוד בית המלוכה ובתיהם. כאשר מדובר באירועים פומביים, המלך דואג שלא יהיה ספק מי ערך אותם. בתוך חדרינו הפרטיים, אנו מתספקים בלחם, פירות, ובשר רזה. עדיין יותר משיש לרוב העם, המלך היה טורח לציין כאשר הייתי מתלוננת. אני כבר לא עושה זאת.

ישנו שולחן נמוך שכבר ערוך. כריות סדורות מסביב לשולחן, אבל המלך מתעלם מהן וכך גם אני. אנו סועדים בשקט.

"שיקרתי," הוא מצהיר בסוף הארוחה. "האזינו לנו. יותר מדויק: האזינה לנו. אישה צעירה." הוא מגביר מעט את קולו. "גאיה?"

שטיח קיר זז ואישה צעירה, בת גילי, נגלית. היא לבושה במכנסיים רפויים ונוחים וחולצה חסרת שרוולים, גרסה זולה יותר של לבושי. באור המהבהב מאח לוקח לי כמה שניות להבין שזהו אכן המצב: היא גרסה זולה שלי. אם הייתי נעמדת על ידה ומכריחה אותה להזדקף, היינו בגובה זהה. גוון העור שלה שזוף כשלי, לאפה עיקול דומה.

"היא תצא דרומה." אני אומרת.

"שבי, גאיה." המלך אומר. "שבי באותו מרחק שעמל יושבת ממני. את שווה לה, לשנתיים הקרובות." המלך אומר את המילים האחרונות לה, אך הן מיועדות לי.

"את תישארי כאן, עמל." המלך אומר.

"לא," אני מביטה בנערה. ראשה מושפל, ידיה רפויות על ברכיה. "אני רוצה שגאיה תסביר."

המלך לא משנה את הבעתו, אבל אני יודעת מה עובר בראשו. הוא מנסה להבין האם אני בוחנת אותה, או פשוט מתעמרת בה. הוא מהנהן אליה.

הסנטר של גאיה רועד. "אלופתי תישאר בעיר, בעזרת האל-"

אני צוחקת. "קדימה. את שווה לי. השאירי את האל על מפתן הדלת. לחדרו של המלך נכנסים רק בני האדמה."

היא מישירה אלי מבט. היא לא זהה לי לחלוטין, אבל העובדה הזאת תתבזבז על רוב האנשים. "א-את תישארי בעיר. אבל לא בארמון. את תרדי לרציפים, לנמל, מחופשת. את תחיי בין העניים והנדכאים שנה. אם וכאשר תחזרי, הכס יהיה שלך. כל זה עתיד לקרות עוד שנה. עד אז אנו נחלוק את חייך. את תלמדי אותי להיות את, ואני אמלא את חובותייך בארצות הניכר עבורך." היה לה מבטא של נערת חצר ממוצעת, אבל מתחתיו זיהיתי שאריות של הנחלה הדרומית. בת איכרים, ככל הנראה.

"מי את?"

"אני-" היא מביטה במלך. "אני אף אחת."

"מי את?"

"גדלתי בעמק ידאל, מרחק יום רכיבה מעיר המלך. יועץ המלך מצא אותי."

"למה המלך החליט שעלי לעשות זאת?"

"זוהי מסורת של השושלת שלך. כל הבכורים עושים זאת."

יכולתי לשאול למה, אבל לא ראיתי צורך. מהסיבה שהמלך וויתר על הכריות. מהסיבה שאמו מסרה סמכויות לראשי השבטים. הזדהות. הבנה. הפערים בתפישות שתמיד היו בין השושלת שלי לבין הכוהנים וראשי השבטים נבעו מאותה הסיבה שהמסורת הזו נוצרה.

המלך הביט בי. "האם תלכי?"

"יש לי ברירה?" אני נוטלת קנקן יין ומוזגת לכוסי. קנקן כסף שהיה מפואר בזמנו, אך לא נזרק גם כשבלה. המלך לא אהב בזבזנות.

"יש לך הרבה כוח, עמל. ויותר ברירה משהייתה לי בזמני. את יכולה לקחת ממני את הכס." הוא מחייך. חיוך גאה ומר בו זמנית.

"אני אעשה את זה." אינני יכולה להיכשל במה שהמלכים לפניי הצליחו בו, ובנוסף לכך, הסקרנות גוברת על כל חשש. אני תוהה אם גאיה קיוותה שאסרב. תוהה מה היה עולה בגורלה אם הייתי מסרבת.

"גאיה כבר עברה הכשרה בסיסית בהלכות החצר." אומר המלך. "ריחמתי עלייך. ועל גאיה, שתגלה כמה מעט סבלנות יש לך."

חיוך מהוסס חולף על פניה של גאיה.

 

 

השוק הומה באנשים כשאני עובר בו, אך הם כולם מפנים לי דרך. באזור הזה של העיר לרוב האנשים יש את האמצעים והזמן להתקלח באופן קבוע, והזוהמה שלי מפלסת לי שביל רחב ידיים ונוח. אני עובר דרך ההמון בקלות, לפחות עד ששומר מבחין בי. אני מתחמק ממנו בקלות, נסוג לסמטה צדדית ומטפס ממנה החוצה. גם כאשר ארנקי ריק, העיר הזו שלי. בצורה העמוקה ביותר שיכולה להיות. רגליי היחפות מחליקות על מרצפות האבן, טובלות בשלולית מי גשם. מבחינת רוב האנשים, לעיר ישנו מישור אחד. אבל אני מכיר את גגות העיר, ואת תעלות הביוב. אני תווה לי מסלול דרכם, מגיע לרציפים מהר ופונה לפגוש את רחב.

רחב נמצאת בסמטה הרגילה שלה, ותור ארוך משתרך מקדירת הנזיד הענקית עליה היא עומלת. יש שם קבצנים שבאו לתת את חלקם בנזיד – בדרך כלל עוף זקן שגנבו בשוק – ולקבל בתמורה מנה מהקדירה. חקלאים שהעונה לא היטיבה עמם והם רוצים את ברכתה של רחב. ואנשים כמוני – אנשים עם מידע.

אני עוקף את התור. היא מבחינה בי, ועיניה זורחות. היא אישה נמוכה וגוצית, עם זרועות חזקות שמתחבאות מתחת לשמלות ארוכות ורחבות.

"בוא, עדיאל," היא אומרת. "שמרתי לך קצת בשר שקיבלתי היום," התור כולו רוטן, ואני צוחק.

"גברתי, התור כאן רחב ידיים." אני מכריז ברוב רושם וקורץ לה. אני לא בטוח שרחב ידיים הוא התיאור הנכון. אולי ארוך גפיים. "אחכה בסבלנות עד שתתפני אלי." אנשים סביבי נמלאים בהקלה. מישהו מעיר שיכולתי פשוט לא לעקוף את התור, ולהפיל אותו בדרך, אבל אני מתעלם ומתיישב מאחורי רחב. אני מביט בה מאכילה את הרעבים ומאזינה לנדכאים. היא עומדת על יד הקדירה ומערבבת אותה בעזרת כף עץ עצומה. מלבד האנשים שבתור, מסביב לרחב מכרכרים ילדות וילדים, עוזרים לה בבישול הנזיד המשותף. הם יחפים ולבושים בבגדים שהתפוררו לכדי סמרטוטים עלובים.

הערב יורד. יכולתי להספיק הרבה בזמן שרחב טיפלה במחצית מבאי העיר, אבל ידעתי שהיא אוהבת כשאני שם, ממתין בחוסר מעש עד שתעניק לי מזמנה. יחסים עם רחב הם כוח. כוח הוא נדיר כשכיסי ריק.

לבסוף האש נכבתה, הקדירה הוברקה ורחב התיישבה מולי.

היא מביטה בי בחיוך מקסים. קמטים מעטרים את פנייה הרכות. יש בה יופי, באותה דרך בה לעץ עתיק יש אותו.

אני מספר לה את מה שלמדתי בחלקה האחר של העיר. החלק הדרך מתפנה לי על ידי אנשים הנקיים באותה המידה שהם מלוכלכים. היא שותקת לאורך כל השיחה, וכאשר אני מסיים היא לוקחת את ידיי בשלה ונושקת להן.

"אנחנו נקים את העיר מזוהמה בה היא מתבוססת." היא אומרת. עיניה בורקות. "זה ייקח שנה, או יובל. אבל אנחנו ניקח את עירנו."

 

 

גאיה לומדת מהר. בהתחלה אני מנסה להדריך אותה. אבל ככל שעובר הזמן היא צוברת יותר ביטחון, עד שיום אחד היא ניגשת אלי ומבקשת שאפסיק. במקום זה, אנחנו משחקות, שרות, רוקדות. היא לומדת אותי בעיניה.

לילה אחד היא מתבדחת על חשבוני. אני שופכת על עצמי מרק רותח, והיא אומרת שהיא לא ידעה שלחקות אותי יבוא במחיר כוויות, והאם, אולי, היא תוכל להציג גרסה פחות שלומיאלית שלי. אני לא תוקפת אותה על כך, אבל אחר כך אני תוהה אם עלי להעמיד אותה על מקומה. אני מגלה שאני לא רוצה בכך. הנוכחות של גאיה נהייתה נעימה יותר ככל שהיא תפשה את עצמה כשווה לי. אני מחליטה לא לוותר על כך.

היא נשארת תמיד בחדריי הפנימיים. הדרתי את המשרתות שלי משם מאז שגיליתי, תודות לאבי, שניקיון אינה מלאכה אסורה על בני מלוכה. העדפתי את הפרטיות שלי על הנוחיות שלי. כאשר גאיה הגיעה, לא נוצר שינוי חשוד. המשרתות ידעו לא להרחיק מעבר לטרקלין.

בהמשך גאיה מתחילה לצאת למשימות. אני שולחת אותה לארוחות מטופשות. ביקורי נימוסין אצל ראשי השבטים, הקרבת קרבנות במקדש. אני משתדלת ללמד אותה כל מה שאני יודעת על החצר, הממלכה. אם היא תבקר בארצות הניכר במקומי, עדיף שתהיה שימושית שם, והיא תוכל להיות כזאת רק אם תדע במה להבחין. אני כבר לא שואפת שהיא תחקה אותי, אלא שתהיה שלוחה שלי.

במבצר ישנם מעברים סודיים רבים, ואחד מהם מוביל את גאיה לחדריה. אבל לילה אחד אני מבקשת ממנה שתישאר בחדרי. אנחנו שרועות על מצע סבוך של כריות וסדינים, אוכלות ענבים להנאתנו.

"את גומרת לי את כל הטעימים," אני מאשימה אותה.

"אני מלמדת אותך להימנע מראוותנות. המלך היה תומך בי." היא מכניסה בבת אחת חמישה ענבים לפיה. הם מתפוצצים ואני נמלאת במיץ שלהם. אני צועקת עליה במחאה והיא צוחקת.

"אני אלמד אותך להימנע מראוותנות, גברתי יורשת העצר." אני אומרת כאשר אני מתקדמת לכיוונה. היא יושבת זקופה, ברגליים משוכלות, ואני מפילה אותה ומוחצת אותה תחתיי. המריבות שלנו חסרות תועלת כי שתינו חזקות במידה שווה. היא משתחררת בקלות וקמה, אני רודפת אחריה ומפילה אותה למיטה שלי.

אין לנו הרבה היסוס לגבי ההמשך. הייתה לי תחושה טובה לגבי העניין כבר הרבה זמן, ולא פספסתי את העובדה שהיא המשיכה לבחון את תנועות גופי באדיקות גם לאחר שלמדה לחקות אותו בצורה מושלמת. אני מנשקת אותה, בכוח. היא מהססת לרגע ואז מחזירה לי במידה שווה.

בהמשך התקופה שלנו ביחד, החדרים שלה ריקים ברוב הלילות. וכאשר מגיע זמננו להיפרד, הריקנות עוקרת ועוברת אל לבי.

 

אני שוב ליד הקדירה של רחב. זה חורף, אבל הקור מסרב להגיע. בלילות ישנם טפטופים שהופכים את העיר לחלקלקה ואת ההליכה ללא נעליים לקטלנית, אך בצהריי היום, השמש עדיין חמה ומעיקה.

 התור לרחב קצר מהרגיל. אני מבחין בקצה הסמטה בקבצנית. רחב נדה בראשה אליי ואני ניגש אליה.

"את לא יכולה לשבת כאן," אני אומר. הקבצנית לבושה מעיל שמכסה גם את ראשה. הוא ארוך ובלוי, אבל מרמז על ימים יפים יותר. בד עבה, שימושי להגנה מפני הרוח. היא נועלת סנדלים בלויים. הם אמנם במצב עגום, אבל עדיין יותר ממה שיש לרוב הקבצנים.

"מי את?" אני שואל. היא מישירה אלי מבט. הפנים שלה מעט מלוכלכות, אבל העור שלה חלק וחף מפגמים. היא אינה קבצנית. לפחות לא אחת וותיקה. ומעולם לא ראיתי אותה ברציפים.

"קוראים לי עמליה." היא אומרת. הקול שלה נמוך ויציב. הגייה נכונה וברורה. היא תהייה שימושית.

"עמליה, אני רוצה להכיר לך את רחב." אני מחייך אליה בעידוד.

"מי זו?" שאלה לא נכונה. איך היא לא יודעת?

"רחב זו מי שאת צריכה להכיר את אם רוצה לשרוד ברציפים יותר מיום. בואי."

היא קמה והולכת צעד מאחוריי. רחב ישובה על הרצפה, עיניה עצומות והיא ממלמלת. "בוגד, בוגד, בוגד." כל גופה נע בקצב אחיד. קדימה אחורה קדימה אחורה. היא פוקחת את עיניה בבת אחת. "או אולי בוגדת?"

הנערה לא נרתעת ממנה. היא מתיישבת מולה ללא הזמנה, גבה זקוף.

"אני עמליה."

"אני רחב." היא מרימה מבט אליי. "אני מחבבת אותה." עיניה חוזרות אל הנערה. "תני לי את הנעליים. הם יגנבו תוך יום ממילא, ואם תתני לי אותם תזכי לנזיד בכל יום. תוכלי לשרוד את החורף." עמליה מהססת, ורחב סוטרת לה.

הנערה המומה לחלוטין. היא מסירה את נעליה.

"ברציפים," רחב אומרת. "את יכולה להיות שלי, או שכל מה ששלך לא יהיה. זכרי את מילותיי." היא מסתכלת עליי. "שמור עליה קרוב, נצטרך אותה." גופה שב לאותו המקצב. קדימה אחורה.

עמליה קמה מיד. היא עדיין נראית המומה.

"יש לך מקום לישון בו?" אני שואל. היא לא עונה. אני תופס אותה בכתפייה ומנער. היא הודפת אותי.

"שמור את הידיים שלך לעצמך." היא אומרת. היא הולכת משם.

 

היא מופיעה באזור כשבוע אחר כך. אחד מהילדות הרחוב של רחב מבחינה בה ומספרת לי. כשאני מוצא אותה, אני מגלה נערה מהוהה הרבה יותר, צועדת בזהירות על כפות רגליים פצועות. הליכתה כבר כמעט שפופה.

"אני צריכה את רחב," היא אומרת לי.

 

הן ישובות שוב, אחת מול השנייה.

"ראיתי את הרציפים, רחב." אומרת עמליה. "והם מלאים ביגון. ושמעתי עלייך. שמעתי על הנזיד הציבורי, והמילה הטובה שאת נותנת לכל דורשת ודורש. ראיתי סוחרים שזהב גולש מכיסיהם וראיתי ילדים מורעבים, מנופחי בטן. אבל גם ראיתי אישה זקנה עם הסנדלים שלי, ואני מבינה יותר עכשיו." רחב מסמנת לי להתיישב. עמליה פונה גם אלי. "שמעתי גם עלייך. שמעתי שאתה יודע את העיר, ושאתה מכיר כל גג וסמטה. גם את החלקים שנמנעים מכם –" היא עוצרת, מתנשמת. "נמנעים מאתנו."

"עמליה," רחב זורחת. "אני לא יודעת מהיכן הגעת. אני יכולה לנחש, וגם," היא מתכופפת ולוחשת, "אני יכולה לשאול אותה." עיניה מביטות למעלה. עמליה נראית מסופקת, אך מיד משתלטת על הבעת פנייה. "אם תהיי משלי, אהיה משלך, בתי. תגיעי לכאן בכל ערב, ותקבלי מקום לצד אש הקדירה וצלחת מהנזיד."

עמליה מהנהנת. "אני אגיע." רק שני דברים אנוכי מבקשת – שכל דבר-מאכל שיכול לשרוד את דרכו לכאן, יגיע אל הנזיד. וכל פרט מידע, בין אם נאמר ברציפים, או בפרוורי העיר, או בהיכל המלך עצמו – יגיע אליי. או אל עדיאל." היא מחווה אליי. עמליה מהנהנת. 

היא מושיטה את ידה ומרמזת לנערה להתקרב. היא מניחה שתי ידיים על ראשה ומזמזמת ברכה.

"הנזיד הוא הקרבן שלנו, דבריי אל אנשיי הם הברכות. לא לנו הם הכוהנים, כי אם לעשירי העיר. לא לנו הם ראשי השבטים, כי אם למשפחות הגדולות. לא לנו הם המלך ויורשת העצר, כי אם לתאוות הבשר שלהם."

"לא לנו," אני מסכים. עמליה ממלמלת אחריי.

 

 

רוב הימים שלי מלאים בעניינים אחרים, שליחויות בשביל רחב, אבל למרות זאת אני עוקב אחריה מפעם לפעם. היא ישנה בצד הדרומי של הרציפים, באורווה של סוחר סוסים שננטשה בחורף. יש שם כמה ילדים. הם של רחב, כמובן, ולכן לא יזיקו לה. ברוב ימיה היא אורבת בשוק עם נערות אחרות. הן גונבות מה שהן מצליחות ומסייעות אחת לשנייה לברוח מהשומרים. הן מוצאות כיכר ריקה, לצד באר שיבשה, או סמטה, חולקות את השלל ומדברות. יש לה מנהג לדובב אותן. חלקן הגיעו מהנחלות, בנות לעובדי אדמה. חלקן נולדו בעיר, כמוני. גדלו ברחובותיה. היא שומעת אותן, ולא מדברת על עצמה.

לפעמים אני יורד מהגגות, או מגלה את עצמי מהגומחה בה אני מביט בה. אנחנו מדברים. היא נבונה יותר מכל אדם אחר שפגשתי בחיי. אני מתחיל לחלוק עמה פיסות מידע. כוהן שסרח וברח למדבר, ראש שבט שנפגש עם רחב בסתר והבטיח את תמיכתו בה, בבוא היום. היא מהססת.

"אני יודעת מי הוא," היא אומרת. "ואל לכם לסמוך עליו. אינני יודעת מה רצונכם בדיוק, אך הוא אינו ראוי לאמונה של רחב."

אני לא מפקפק בדבריה. עברה של עמליה שלה הוא. כמו של כל אדם שהתדרדר אל הרציפים. ורחב סבורה שיש לה ערך. רחב יודעת. דבריה של עמליה רק מוכיחים זאת. מי שהייתה לפני הרציפים הכירה את ראש השבט ההוא, וידעה.

אני מודה לעמליה וממהר לרחב.

 

ימים עוברים. החורף מומר לאביב, והאביב הופך לקיץ לוהט ואיום. רחב ואני מתקדמים, מעגל התומכים שלה גדל. השליחויות שלי הופכות למשימות מרובות משתתפים. אני ועמליה חולקים ארוחות לעתים, והיא מספרת לי על חייה ברציפים. היא גזזה את שערה והשיגה את הבגדים הנכונים, והתחילה להרוויח פרוטות מסוחרים שהיו זקוקים לעזרה בסחיבת משאות וכדומה.

 

זהו ערב חם ומעיק, וכשעמליה מגיעה לקבל את קערת הנזיד שלה, היא נושאת שק בצלים שגנבה ושתיקה כבדה. אחרי שהיא נותנת את השק לרחב וקיבלה מנת נזיד, אנחנו חומקים לפינה שקטה.

"עדיאל," היא אומרת. "לא הייתי צריכה להגיד את שאמרתי. אינני יודעת מה רצונכם –"

אני מחייך אליה. אני רוצה למשוך אותה אליי ולחבק, אבל אני יודע שפעולה כזאת תזכה אותי במכה כואבת, ותגרום לה לחוסר נעימות. "עמליה, רחב כבר ציוותה עלי לספר לך הכל."

עמליה נראית מופתעת. "אתם לא מכירים אותי. מאין לכם שאני רוצה בטובתכם?"

"את רוצה בטובת העיר." אני מבטיח לה. "לרחב יש עיניים בכל מקום. שמעתי שאת לעולם לא גונבת מהסוחרים העניים, אלו שנמצאים בשולי השוק. ושמעתי שאת טובה לאחרים, לילדי הרציפים ולנערות מהפרברים, למרות שזה כל כך קל לקחת מהם את המעט שיש להם. ורחב יודעת. רחב מדברת איתה." אני מביט למעלה.

"האלה?" עמליה שואלת. "אשתו של האל של הכוהנים?"

אני מגחך. "היא אינה אישה של אף אחת. היא התגלמותו האמתית של האל של הכוהנים. הם קטנים, ולא הבינו אותה. לכן הקטינו אותה למשהו שיוכלו להבין, לדמות נקמנית של אל זועם שיביא חורבן בכל רגע על הממלכה."

עמליה מחייכת. חיוך קטן ומריר. "אולי אתה צודק."

"אני לא צודק. רחב צודקת."

עמליה צוחקת לרגע. זהו צחוק שתואם לחיוכה. יבש וציני. "לא הבנתי שאתה כמו כולם עד עכשיו."

"כמו כולם?"

"מאמין לה. גומע את מילותיה כשהיא מתחילה להתנועע ולמלמל. זו אסטרטגיה. מופע. והוא יצירת מופת," קולה מתמלא בהערכה לקראת הסוף, "אבל הוא שקרי. היא חושבת שיש בי תועלת כי היא מסיקה שאם הגעתי לכאן ממקום גבוה יותר יש בי שילוב נכון של מידע ומרירות כלפי השלטון. כמובן שהיא צודקת –"

"את רואה!" אני קוטע אותה. "היא צודקת. אפילו את מכירה בזה. גם אם אין לך אמונה, את יכולה לראות את צדקתה."

עמליה מנידה בראשה, ואז נאנחת. "אני לא אשכנע איש הלילה. מה רחב רוצה שתספר לי?"

"התכנית שלנו. אנחנו נפיל את העיר המושחתת הזו. המלך אמנם שולט בשומרים ואנשי הצבא, אך הכוהנים שולטים בהלך הרוח בעם. אם הכוהן הגדול יתסיס את האנשים, נוכל ליצור מהומות. במיוחד אם התססה תהיה על ידי הכוהן הגדול – נגד שאר הכוהנים."

"מהומות?" שואלת עמליה בטון עייף. "זו הייתה התכנית כל הזמן? איך תשפרו כך את מצב אנשינו?"

אני מניד בראשי. "אני לא מסביר את עצמי כראוי. יותר ויותר אנשים שמעו על רחב. אם האמון של שאר העם בכוהנים יתמוטט, רחב תהיה בעמדת כוח. האנשים יקשיבו לנו, הם יפרצו את החומות הפנימיות וייקחו את הארמון ואוצרותיו."

"אז אתה רוצה להמליך את רחב?" הפקפוק בקול שלה ברור. אולי טעינו לגביה.

"לא!" אני כועס. מדוע היא לא מבינה? "אנחנו נמליך את האלה. זהו רצון רחב. זה יהיה רצון העם. רחב רק תדבר בשמה. תפיץ את מילותיה להמונים."

עמליה מביטה בעיניי. כמה רגעים שקטים חולפים ביננו.

"מה כבר יוכל הכוהן הגדול להגיד, שיגרום לעם לתסוס כך?"

"קיבלנו מידע, לפני זמן רב. כוהנים שהמרו את דבר האל. נתנו מנחות לאלים זרים, עברו על גילוי עריות. אחד מראשי השבטים מכלכל את ביתו של הכוהן הגדול בתמורה לתמיכתו. ראש השבט הסכים ללחוץ על הכוהן הגדול. בתמורה לשיתוף הפעולה של הכוהן הגדול, סודותיו לא ייחשפו ורחב תשמר את מעמדו. כבר הוחלט, שלאחר ההכתרה של יורשת העצר, כאשר הכוהן הגדול יעלה למשוח אותה בשמן, הוא יישא דברים. יתוודה על הכל. כל העיר תהיה שם. אנשי רחב יהיו בקהל ויתחילו מהומות."
"זה יכול לעבוד." עמליה נשמעת מפוחדת.

"זה יעבוד," אני מנסה להלהיב אותה. "ואחרי שיסתיימו המהומות, ורחב תהיה בארמון המלך, את תעזרי לנו לדבר עם ראשי השבטים האחרים. להגיע עמם להסכם."

"רחב מפריזה בערכי," היא מנסה להגיד.

"אל תשקרי לי." אני קוטע אותה. היא מביטה בי, מנסה לקבוע האם אני רציני. אני מחייך. היא מהססת, ואז מחייכת אלי חזרה. חיוך רחב, שיניים לבנות מושלמות. שיניים של נסיכה.

 

עוברים חודשים. רחב צוברת תומכים מרחבי הממלכה, ויום משיחת יורשת העצר למלכה קרב. עמליה מצטרפת אלי. היא עדיין לבושה כנער. אנחנו יוצאים לשוק, מזמינים חקלאים לדבר עם רחב. בלילות אנחנו מסתובבים בבתי מרזח ומדברים עם האנשים. העיר היא עיר נמל, והמסבאות מלאות באנשים זרים, בהירי שיער ומשונים, לבושים בבגדים נוקשים. אנחנו מספרים גם להם על רחב. מדברים על מלך, הכוהנים. שותים ביחד. צוחקים. עמליה מתגלה כדוברת מצוינת. בהתחלה הצפוניים חשדניים כלפיה, כאשר הם מגלים שהנער הוא למעשה אישה צעירה. אך היא מדברת איתם בשפתם, צוחקת. רחב צדקה, כמובן. עמליה הייתה לעזר רב.

זהו ערב סתיו כמעט קריר, מעט אחרי השקיעה. אנחנו מדברים עם זוג זרים חיתיים כאשר שומרים מתפרצים אל המסבאה. הם באו לשתות, אבל הם מזהים אותי מיד. יותר מדי פעמים הסתובבתי בחלקי העיר שאמורים להיות אסורים על אנשים ממעמדי. הם גוררים אותי החוצה ומטיח אותי על האדמה. הם בועטים בי, יורקים עלי. עמליה רצה אחרינו, מנסה לעצור אותם. גם היא זוכה לכמה בעיטות.

אחרי זמן מה הם הולכים. עמליה גוררת את עצמה ומתיישבת כנגד קיר.

"עדיאל," היא לוחשת. "עדיאל, קום."

אני גונח.

"עדיאל," היא אומרת שוב. קולה מעובה, כמו על סף בכי. זה מעיר אותי.

"אני בסדר," אני אומר. "לא פעם ראשונה. רחב כבר תרפא אותי."

"רחב תרפא אותך," היא מפטירה. "כמובן."

אנחנו אוספים את עצמנו והולכים משם. עמליה מכוונת אותנו לרציפים, אבל אני לוקח אותנו מחוץ לעיר, דרך פרצה. אנחנו הולכים כמה שעות, מתרחקים מהים אל חורשה. שנינו יחפים, וההליכה על שביל החצץ מאטה את עמליה, שכפות רגליה עדיין לא פיתחו את העור הקשה ששלי עטו. אני שוקל להציע לה עזרה, אבל אני יודע שהיא מעדיפה לעשות את זה בכוחות עצמה. שנינו שקטים במשך כל ההליכה.

שנינו מכוסים לכלוך ודם כשאנחנו מגיעים ליעד. זוהי בריכת מים צלולה, מרוצפת בחלוקי נחל. בהמשך הדרומי שלה נמצאת הנביעה, ומצפון הנחל ממשיך לנחלות אחרות בממלכה. ירח כמעט מלא נוצץ על פני המים. אנחנו נפטרים מבגדינו ונכנסים לבריכה. הדם והבוץ נשטפים מאתנו.

 עמליה מתרחקת ממני. שנינו עומדים בקצוות השונים של המעיין. המים מגיעים למותנינו. היא מביטה בי.

"עמליה," אני אומר.

היא נדה בראשה. "אני לא רוצה לעשות כלום, עדיאל."

"אני לא רוצה שתעשי משהו." אני אומר. היא מביטה בי במבט חשוד. היא מתקרבת אלי, ואני אליה. היא מרימה את זרועותיה סביבי.

"אני אוהבת אותך, עדיאל." היא לוחשת. השם שלה מתוק וצלול כשהיא מבטאת אותו. אנחנו מתיישבים בתוך חלקה הרדוד של הבריכה ונשארים ככה. שעה, שעתיים. כשהעור שלנו מתקמט כליל אנחנו יוצאים החוצה ונרדמים על שפת הבריכה.

לפני שאני חסר הכרה לחלוטין, עמליה מקריבה את שפתיה לאוזני ולוחשת, "אני לא אהיה פה תמיד, עדיאל."

 

היא נעלמת. לא מיד. אנחנו מבלים עוד ימים רבים יחדיו. אבל אחרי בוא הגשם הראשון אני מאבד אותה. בהתחלה אני מאמין שהיא עוד תצוץ, אבל רחב מאשרת את חששותיי.

"חשבתי שהיא תביא לנו תועלת," אני אומר לה.

"היא כבר הביאה." היא אומרת.

 

 

הגשם הראשון הוא הסימן שלי לחזור. אני מוצאת את המנהרה דרכה הגעתי לרציפים וחוזרת אל הארמון. המעבר מוביל אל חדריה של גאיה. תנור חימום דולק שם, ובגדים רכים ונקיים. אני מתלבשת ונרדמת על הרצפה.

 

אני מתעוררת כאשר גאיה נשכבת, צמודה לגבי. גופנו הזהים מתאימים אחד לשני בדיוק מושלם. אני מסתובבת אליה ומתחילה לבכות. אני בוכה על עדיאל, ורחב, והילדים ברציפים. אני בוכה על הנערות והנערים שמכרו את גופן כדי לקנות לחם, על החלק השבור שאבי מעולם לא הצליח לתקן.

גאיה מדברת. היא מספרת על מלכים זרים, חצרות מלכות משונות. היא מספרת על מועמדים אפשריים לנישואים פוליטיים. אני אוכלת תוך כדי.

במשך כל הימים הבאים אני ישובה בחדר שלה. היא ממלאת את תפקידיי בשבילי, כפי שעשתה במשך זמן כה רב. אני מגלה שאנחנו לא זהות כשהיינו: אני רזה וצנומה לעומתה, עורי מכוסה חבורות, כפות רגליי פצועות. במשך מספר שבועות אני רואה רק אותה, והיא מעדכנת אותי בכל מה שקרה בשנה שנעדרתי. היא מזכירה את רחב. השמועות עליה הגיעו לכל הארצות בהן ביקרה.

אני לא מדברת הרבה. אני רוצה לספר לה על עדיאל והרציפים. אני יודעת שהיא תבין, גם אם זה יכאיב לה. ערב אחד היא מתקרבת אלי, מחברת את שפתיה לשפתיי. אני הודפת אותה.

"גאיה," אני אומרת. הקול שלי חלש וצרוד מחוסר שימוש. לא דיברתי יותר מתריסר משפטים מאז שחזרתי. "אני לא רוצה שתעשי את זה."

"אבל אני אוהבת אותך," היא אומרת. התמימות נוטפת ממנה. איך יכולתי להיות כל כך עיוורת? מעולם לא היינו שוות. ניצלתי אותה. אני אומרת לה את זה.

"עמל, לא ניצלת אותי. אני רציתי בכך –"

"באמת יכולת לסרב לי?" אני שואלת אותה.

"כן – זאת אומרת – לא בדיוק -" היא מגמגמת.

"זוהי התשובה שהייתי צריכה." אני אומרת. דמעות זולגות על לחיי. גאיה ואני חיינו ביחד שנה לפני שעזבתי, אך זו הייתה הפעם הראשונה בה היא ראתה אותי בוכה.

אני רוצה להתקרב אליה, לגעת בה. להחזיר את מה שאבד. אבל אני לא מסוגלת. מעולם לא היינו שוות. לעולם לא נהיה. אני חושבת על עדיאל. הוא רצה בי, אבל נתן לי את האפשרות לסרב. אני מעולם לא נתתי לגאיה את מה שהייתי צריכה לתת.

 

כמה ימים אחר כך אני נפגשת עם המלך. אנחנו משוחחים על ענייני המשיחה למלכות, שעתידה להתרחש באביב. עדיין לא סיפרתי לו על תכניתה של רחב. אני לא יודעת אם אספר לו. בסתר לבי רציתי שהיא תתממש. רציתי לראות את כל אנשיה הנדכאים עולים אל הארמון.

אבל גם רציתי למלוך. וכמו שהמלך אמר לי שוב ושוב, שינוי לא בא במהירות. אם רציתי לשפר את חיי האנשים שפגשתי בשנה ההיא, הייתי צריכה לעשות זאת בחכמה. תכניתה של רחב תוביל לשפיכות דמים, ויותר מכך: חשדתי בה. התכנית שלה יכלה לאפשר לה להגיע לעמדת כוח, אבל נתיניה יוותרו ככל הנראה באותו מצב.

על התכנית אני לא מספרת, אבל אני מספרת על רחב. מירב הסיכויים שמרגליו סיפרו לו עליה בכל מקרה. אני מספרת על הנזיד, ועל עדיאל.

בסוף דבריי המלך מחבק אותי. "פחדתי שלא תתני להם להיכנס לליבך," הוא אומר. "אבל את אימצת את פשוטי העם. ואני יודעת שאת תעשי כל שביכולתך כדי ליצור שינוי, כזה שיכול להישאר לאורך זמן. לא מהפכה." עיניו נפגשות בשלי. האם הוא יודע? "כי אם תהליך. מעשיך יכניסו אותך לדברי הימים."

אני מהנהנת. החיבוק שלו חם ועוטף.

 

האביב הגיע. המשיחה למלכות קרבה יותר מתמיד. אני כבר זהה לגאיה בשנית, ומבצעת את חובותיי.

זהו יום חם ולח, ואני צועדת בתהלוכה ארוכה המרוכבת מראשי השבטים, אצילים זרים. אנחנו מתקדמים לכיוון המקדש, להשתתף בהקרבת קרבנות חגיגה.

כל זמן התהלוכה אני מעיפה מבטים בגגות הבתים. ובסופו של דבר הוא מופיע. ואני מבינה את מה שעליי לעשות.

 

 

"עדיאל," רחב אומרת בבהילות. "הבוגד. הוא נמצא בתהלוכת האביב. האלה אמרה לי."

אין צורך בעוד מילים. אני רץ משם, מטפס על גג ומדלג ברחבי העיר. השמש קופחת על גבי כשאני מגיע אל הצעדה.

ואז אני רואה אותה, והכל מתבהר.

 

אני יושבת באחד מהאולמות המרשימים ביותר שיש בארמון. דלת האולם נפתחת, ושומרים מכניסים את רחב. היא נראית קטנה ומפוחדת. היא מתקדמת אלי, ואני מסמנת לה להתקרב עוד. היא מזהה אותי.

"הוד מעלתך," היא אומרת ומשתחווה עמוקות.

"אין צורך בכך, רחב." אני משיבה.

היא סוקרת אותי. היא לבושה סמרטוטים בלויים, ואילו אני במיטב בגדיי. אני קמה ממקום מושבי ומתקרבת אליה.

"התכנית שלך לא תתרחש." אני אומרת לה.

"בוגדת," היא מסננת. "האלה הזהירה אותי –"

אני צוחקת. "רחב, חדלי. שתינו יודעות שזהו משחק." אני מופתעת מהאומץ שלה. להתנהג ככה אלי אחרי שהיא התוודעה למעמדי הוא לא דבר מובן מאליו. "ושתינו גם רוצות בטובת אנשי הרציפים, ושאר האנשים בממלכה שהצדק לא נעשה עמם."

"אני מפקפקת בכך," היא אומרת.

אני מנידה בראשי. "לא חשבת  לרגע להבין למה הייתי בכלל בחלק הזה של העיר? המלך רצה שאכיר אתכם. והכרתי. ועכשיו, אני מתכוונת לעזור. אבל אני לא אעשה זאת כפי שאת רצית."

"אני יודעת מה את רוצה," רחב אומרת. "האלה אמרה לי. להיכתב בדברי הימים. אם היית רוצה באמת לעזור, היית עוזרת ללא קשר למה שיישאר ממך אחרי שתקברי עם אבותיך."

"אולי את צודקת." אני אומרת. "אבל כך או כך, אין לך ברירה. את יכולה להצטרף אלי, או שאפטר ממך."

רחב מתמהמהת לפני שעונה, "אז מהי התכנית, הוד מעלתך?"

"ביום בו אמשח למלכה, הכוהן הגדול יאמר את מה שרצית שיאמר. אך הוא ייעשה זאת בשלשלאות. אנשייך לא יתסיסו את ההמונים, כי אם יפיצו את השמועה שאני אסרתי אותו. אני אמשח למלכה. אני אשתמש בכוחי על מנת לשלוט בחלוקת המסים. אני אבנה מחדש את הרציפים. אגביל את כמות התבואה שראשי השבטים ראשים לקחת מעובדי האדמה בכלל הנחלות. כל ראשי השבטים והכוהנים יפעלו נגדי. אבל לי יהיה אותך, ולכן – את העם. והם יפחדו מכך, כי הם כולם יודעים מה עלול לקרות להם אם כל ההמונים יתאחדו נגדם."

"למה שאעזור לך?" היא שואלת. "התכנית שלי הייתה דבר האלה. למה שאצדד בכופרת?"

"כי אני אשים אותך במקדש." אני משיבה לה.

העיניים שלה מתבלטות לרגע. היא נאלמת.

"זה לא יהיה קל," אני אומרת. "אבל שוב, ההמונים יהיו לצדי."

"מה יוצא לך מכל זה?" שואלת רחב. היא מנידה בראשה. לא מבינה.

אני מחייכת חיוך רחב, מעבירה את ידיי בבדים הרכים של שמלתי. "שכחתי לציין פרט אחרון." אני מתיישבת בכס של המלך. הכס שלי. "דברי הימים יעברו לארמון. מהיום הזה והלאה, הם ייכתבו על ידי בני ביתי."

רחב מהנהנת. "לא כל התומכים שלי יבינו את השינוי בתכנית."

"אני אאסור אותם." אני מודה בכך מיד. "אצטרך שתגידי לי מי לדעתך לא יגלה הבנה."

היא מהססת. "יש כמה," היא מתחילה, "והראשון שבהם הוא עדיאל."

 

 

רחב נעלמה. הבוגדת בוודאי אשמה בכך. במשך כשבוע אני מסתובב בחוסר מעש בסמטאות הקבועות שלה. מקווה שהיא תופיע. אבל היחידים שנמצאים שם הם אני, ילדים הרציפים וקומץ חולדות.

עד שהיא מופיעה.

משהו שונה בה. קשה לשים את האצבע על כך. היא לא מדברת איתי. רק נוטלת את ידי. אנחנו יוצאים מהעיר. במקום מסתור, מרחק חצי יום מדרך המלך, מחכה לנו זוג סוסים. אנחנו עוזבים את הנחלה ורוכבים דרומה.

היא לא מסבירה. היא בקושי מדברת. אבל אני מבין.

 

זהו יום המשיחה. אני חושבת על גאיה, ועדיאל. שניהם רחוקים. אמרתי לגאיה שמרגע ששניהם רחוקים מספיק מהבירה, היא יכולה לבחור מתי לספר לעדיאל.

אני מרגישה אשמה על הפקודה האחרונה שלי לגאיה, אבל זה לא מספיק. אני לא אוותר. לא על הכס. לא על האפשרות לבצע משהו גדול יותר מגאיה ומעדיאל וממני. לא על האפשרות להיכתב בדברי הימים.