דקה לפני הסוף מאת שגית פסטמן

הזקן נכנס אל הפונדק ובחן את יושביו בחטף. בקצה האולם זיהה צעיר צנום, ודק שפתיים, ששערו הדליל והבהיר דבוק לגולגולתו הורודה. רגליו נחו על השרפרף שלפניו. הוא נטל כד שיכר ושני גביעים מהנער המשרת, שעמד ליד שורת חביות העץ והתקדם לעברו. "בחורי הטוב, תחלוק איתי מקום ואחלוק איתך משקה?", הציע. הצעיר הביט בו במבט אטום אך משך את רגליו מהשרפרף. ריח של עובש עמד באוויר. קולות הסועדים התערבבו בצניפות הסוסים שהתחממו באורווה הסמוכה. הזקן התיישב, מזג את היין לגביעים ושאל: "שנשתה לחיי האהבה, לחיי העושר או אולי לחיי הכבוד?". הצעיר צבט את שיירי המזון שנותרו על השולחן. "אין לי אהבה לשתות לכבודה, גם לא כסף או תואר", ענה ביובש והפנה את מבטו אל עבר האח. לחייו בהקו באור האש. "בתוך פחות משעתיים תוכל ליהנות מכל אלה ואף יותר", גישש הזקן והוסיף, "תרצה לשמוע את ההצעה שלי?". הוא מיהר למלא שוב את הגביעים. "ברשותי מאה נשמות אבודות", סיפר בקול שקט, "יש לגאול אותן או לשרוף אותן עוד הלילה אבל כרגע לא ניתן לעשות זאת. הן כלואות מאחורי חומה אינסופית של צער ולאות עד שאשחרר אותן מהזיכרון של הדקה האחרונה לחייהן. אני צריך מישהו שיסכים לחיות שוב את הזמן הזה במקומן. דקה אחרי דקה בזריזות וביעילות". עיניו המנומנמות של הצעיר נפקחו והוא פזל בחשדנות לעבר בן שיחו. "אני מבין את חששותיך", הרגיע הזקן, "ואני ערב לך – לא תחוש כאב ולא תזכור דבר". הוא הביט לרגע אל תוך שלהבת הנר, שניצב במרכז השולחן והוסיף: "יש עוד עניין קטן – הזמן נזיל אצלנו. כל דקה שלנו היא שנה שלכם, כך שאם אנחנו נמצאים עכשיו בשנת 1915, אתה תשוב אלינו בשנת 2016". הצעיר השמיע נחרת צחוק. 'אם זה נכון אז מה גילו של כסיל שכמותך?', גיחך.  עיניו הצהובות של הזקן התערפלו אך הוא הצטרף לצעיר בצחוק נמוך וגס. "תרצה לראות איך נראה העולם בעוד מאה שנים?", שאל ומיד שלף מכיס פנימי בגלימתו האפורה דף כרומו מבהיק. בתמונה נראה גבר צעיר בחליפה כחולה, חובק אישה מטופחת וארוכת רגליים בשמלה כסופה וצמודה. מאחוריהם ניצבה מכונית פאר בצבע שחור בוהק וברקע התנוססו שלושה מגדלים רבי קומות. הצעיר רכן אל הדף ובלע את רוקו. "מה זה?" תהה והצביע על המכונית. "בעתיד לא רוכבים על סוסים. זאת מכונית. היא מהירה ונוחה יותר", הוא נענה. הצעיר בחן את האישה, אצבעותיו דשדשו על שמלתה. "הנשים בעוד מאה שנים לא מתקלקלות כל כך מהר", הוסיף הזקן וחפן את ישבנה הדשן של נערה משרתת שחלפה לידם. ריחה החמוץ עקצץ באפו. "והן מריחות כמו גן עדן", הוסיף כמו לעצמו. הוא אסף את הדף בחזרה אל מתחת לגלימתו, מזג את שארית המשקה לגביעים והמתין. בדלי נרות הבהבו על אדן החלון שמאחוריהם. "אני מסכים", אמר הצעיר, וחיוורון נורא התפשט על פניו.

***

מבעד לעפעפיו זיהה מקור אור. הוא פקח את עיניו וסקר את סביבתו. ממול ניצבה יחידת חיילים במדים חומים, מוכתמים בדם. רוביהם שלופים לקראתו. בשורה מסודרת, משמאלו ומימינו עמדו גברים לבושים בבגדיהם התחתונים בלבד. ידיהם קשורות מאחורי גבם. אחד מהם ילל וטלטל את שלשלאותיו בפראות. "בזה נטפל בסוף", צהל קול מכיוון יחידת החיילים. חייל חמור סבר, שעבר בין האזוקים וכיסה את עיניהם ברצועות בד מוכתמות, התקרב אליו. הוא נעמד מולו, התכופף מעט וכרך בעדינות את רצועת הבד הגס מסביב לראשו. "זה יעבור מהר, ילד", הוא לחש. מספר שניות לאחר מכן עשרות כדורים ריטשו את גופו. כפי שהבטיח לו בן לווייתו בפונדק הוא לא חש כאב. רק זיכרון החבטות העמומות ליוה אותו, בזמן שנשם את נשימתו האחרונה וחזר אל החשיכה. פעם ראשונה.

***

הוא גרר את גופו בתוך שדה קצור אפוף בריח של ריקבון עז. מסביבו היו פזורות ערימות של גוויות לחות. הוא חפש משהו ולא ידע מה. לפתע הבחין בידיו – ללא ספק ידי אישה, צעירה למדי. בזוית העין זיהה משהו מוכר והתקרב אליו בריצה. הוא חפר באדמה וחילץ מתוכה גופה קטנה ומבותרת של ילד רך בשנים. דמעות קרות טפטפו על הגופה שהחלה להבשיל. מרחוק נשמעו נקישות פרסה של סוס, וכשהרים את ראשו, קרביו התכווצו. האביר שרכב לקראתו התכופף ובתנועה מהירה ומדויקת פילח את צווארו בחרבו. פעם שנייה.

***

אין אוויר. הוא פתח את עיניו וניסה להתבונן כלפי מעלה אל עבר הצללית המאורכת שדחפה אותו מטה ללא רחם. אצבעות קרות לפתו את גולגולתו. נראה לו שגופו מקרטע ורועד בתוך המים לנצח. נשימתו האחרונה בקעה בהתנשפות מבעבעת וסחפה אותו אל תוך החושך.

***

נטול גוף ריחף בתוך ערפל לבן, כשהוא חש תשוש ומרוקן. פנים מטושטשות הציצו אליו מידי פעם, קולות מחרידים לחשו באוזניו. ילד הסתכל בו, יפה כמלאך. ידו הקטנה והרכה רפרפה על פניו. "אני שמתי את התרופה בתה שלך", הילד חייך, "אבא ביקש ממני". צמרמורת עטפה אותו והוא חזר אל החשיכה. פעם שמינית.

 

 

 

***

הוא אחז בבהלה במעקה האבן שלפניו, עיניו התרוצצו בחוריהן לכל עבר. למטה הריע הקהל לכבודו בהתרגשות. אישה נאה ודקיקה בשנות החמישים לחייה, לבושה בשמלה מפוארת עמדה לצידו וחייכה לכל עבר. על צווארה נחה שרשרת זהב כבדה שבמרכזה אבן רובי בוהקת. "אתה נראה חיוור, יקירי. אתה בסדר?", היא לחשה אליו ברוך, אך עיניה היו מצועפות ומרוחקות. היא רמזה למישהו מאחוריו וכשהסתובב לראות במי מדובר, סכין ננעצה בגבו, זרועות נכרכו סביב גופו, והניפו אותו בפראות מעבר למעקה. הוא שמע צרחה דקה ואז חושך. הפעם העשרים?

***

דשא צהוב דגדג אותו בכל חלקי גופו. לצידו נחה חבורה של צבועים פחוסי אף. אחד מהם כרסם גוש בשר ורדרד. החיה הפראית קרעה את העור וליקקה ביסודיות את העצם החשופה. זבובים זמזמו סביבו, וריח של צחנה עטף אותו. צבוע אחר התרומם ודידה לעברו. על הפרווה העדינה שמסביב לפיו נצצו טיפות דם. הטורף נעמד מעליו, חיכך את אפו הלח בעורו, ואז נעל את לסתותיו על ראשו. עיניו התגלגלו לאחור ולא ראו עוד דבר.

***

הוא רץ ביער, כמעט ריחף. שולי שמלתו רפרפו סביב רגליו הדקות. הוא שמע הדהוד של צעדים מהירים וכבדים מאחוריו והבין שהוא במנוסה. מישהו מבקש לצוד אותו. היער היה קודר וערפילי, והעצים הטילו צלליות מעוותות על האדמה הקשה. לפתע מעד על גדם עץ. "זונה, אני לא אתן שתביישי אותי". הוא שמע קול מעליו וכשהסתובב, גוש ירוק ודביק ניתז על פרצופו. אדם שעיניו כהות ושוליהן אדומים הניף לעברו מחתה. "אבא, לא", הספיק ללחוש בקול פעמונים צלול לפני ששלולית אדומה וחמימה הקיפה אותו. הוא חש שהוא קורס לתוך עצמו.

***

מכות פראיות פגעו בו מכל עבר. הוא הטלטל לימין ולשמאל, בלי יכולת להבחין בין בעיטה לאגרוף, כשלבסוף איבד את שיווי המשקל וקרס לארץ. עורו התקלף ודמו זלג. הוא התפתל והתכדרר אבל המהלומות והחבטות התחזקו או שאולי זה הוא שנחלש. מסביבו שמע כיצד קצב הנשימות של תוקפיו הולך וגובר בעוד שהלמות ליבו הלכו והאטו. עצמות התבקעו. הוא ניסה לספור את השניות בראשו אבל הזמן אבד לו. הוא התחנן ללא מילים שיניחו לו לחזור אל החושך.

 

 

***

הוא שכב על מרצפות אבן קרות ואפורות, פניו נוטות על צידן. אחת מידיו – שעירה ורופסת, נחה על הקרקע בתנוחה לא טבעית. שני אנשים התקרבו לעברו, קולותיהם נשמעו בקושי. "הוא מת?". "מנפילה כזאת?! בטוח". "משהו ראה אותך נכנס למגדל?". "לא". קול רשרוש רך של מטבעות כסף עטופות בד הצטלצל מעליו, והאנשים התרחקו. עורב התקרב אליו בטפיחות כנף מסורבלות, הביט לעברו לרגע קצר ואז הטה את מקורו היישר לעבר פרצופו, ונעץ אותו בחלל עינו השפוכה. לפני שהחושך סגר עליו, הבין שהרחיק מעבר ליכולתו.

***

"תמותי, מכשפה, היישר לגיהינום". פרצופים מעוותים משנאה ניבטו אליו מכל עבר ואבנים – גדולות וקטנות – הושלכו לעברו. הוא היה כלוא בתוך כלוב ברזל צר שרחף באוויר, רגליו דחוסות לבטנו. בחור צעיר, שנשא דלי עץ, התקרב אל הכלוב ובתנופה גדולה שטף אותו בנוזל קר ודלוח. אדם נוסף, בעל מבט סגפני ולפיד בוער בידו התקדם לעברו. "לא, לא, אני מתחרט", הוא צרח. האיש חייך אליו בהבנה אך המשיך להתקרב, ובעודו ממלמל תפילה השליך את הלפיד אל תוך הכלוב. הוא ייבב כחיה עד שנפל אל תוך התהום החשוכה.

***

עדיין חושך אבל אפשר לשמוע ממרחק את נהמת ההמונים. ידיו נאחזו בידית הברזל שלפניו כדי שיוכל להמשיך לעמוד. לפתע, נשמעה חריקת שער ברזל, והוא נדחף בגסות קדימה. מתוך דחף טבעי פקח את עיניו ולמרות שאור היום סנוור אותו, זיהה לאחר כמה שניות את הזירה החולית שעמד במרכזה. החרב בידו הכבידה עליו והוא הפיל אותה על האדמה. ההמונים שהקיפו אותו ממרחק צרחו בשפה שלא הבין, והצביעו לשמאלו. הוא הטה את מבטו מאוחר מידי. ציפור טרף דגה אותו בפיה וקרעה ממנו את אחת מזרועותיו. כששכב המום מתחתיה, שמע כיצד צהלות הקהל התחלפו בקריאות בוז.

***

ביחד עם ילדים נוספים המתין ליד עגלת עץ ארוכה הנושאת חצובה, כף עץ גדולה ומיתר עצום. כולם הביטו אל עבר העיר הנצורה שלפניהם, שחומתה גבוהה וגאה.

 

 

 

"נתחיל עם הכי קטנים", אמר אחד החיילים ונעץ בו מבט. "לא", צרחה ילדה לצידו וסירבה להרפות מידו. החייל הצליף בפרצופה ומיד הרים אותו והניח אותו מקופל בתוך כף העץ. הוא חש את הרוח על פניו הרטובות, וליבו המריא. כמה שניות חלפו ועשרות כידונים שיפדו את גופו הרך והטיחו אותו בחזרה לחושך האינסופי.

***

ד"ר ארווין גונטר פתח את דלת משרדו לרווחה כדי לקבל את פני המטופל הבא. הוא התבקש באופן חריג לקבל את האיש לטיפול דחוף ובאופן חריג אף יותר הסכים לכך. המקרה עורר את סקרנותו. המטופל ישב מכווץ על אחת מכורסאות העור בחדר ההמתנה, כשלצידו צעירה נאה, שעל פי האופן שבו החזיקה את ראשה אפשר היה להסיק לגבי אופייה הנחוש. "אל תדאג", היא ניסתה לעודד אותו במילים אך הקפידה שלא לגעת בו. "אני מחכה לך פה בחוץ", הודיעה. הוא התעלם ממנה, התרומם מהכסא באיטיות, והתקדם בחשש לעבר המשרד. לאחר שנכנס לחדר, סקר אותו בבהלה. "שב, בבקשה", ביקש הדוקטור, והצביע על אחד הכיסאות. "איפה שנוח לך". חלפו מספר שניות ונראה שהאיש, יותר משרצה לשבת, פשוט התעייף מלעמוד. הוא צלע לעבר הכיסא הקרוב אליו והתיישב כאילו חשש שהכסא יתמוטט תחת כובד משקלו.  הם שתקו במשך מספר דקות אך לבסוף, חייך הדוקטור ואמר: "אתה יודע, המקרה שלך מאוד מעניין אותי כי בספרות המקצועית שלנו אין כמעט מקרים שבהם מטופלים קמים מתנומה של שעתיים באמצע היום ומתמוטטים נפשית ופיזית כך סתם. כלומר, בלי רקע של טראומת ילדות, הפרעה אישיותית קודמת, שימוש בחומרים מסוימים. כל דבר..". האיש ממולו לא מצמץ.         ד"ר גונטר התרומם בזהירות ממקומו, הסיר את מקטורנו האפור ופנה לארון צדדי שמאחורי שולחנו. הוא שלף מתוכו בקבוק יין, אסף שתי כוסות דקיקות ממדף סמוך וחזר למקומו. "על פי הדיווח שקיבלתי, מאתמול בצהריים אתה מקיא, סובל מחרדות ומסיוטים, חושש ממגע עם אנשים אחרים ובאופן כללי חש מדוכא וחסר מנוחה. איך אתה מרגיש היום? נגיד, עכשיו?"

"מת", אמר האיש, מפרקי אצבעותיו הלבינו סביב כוס היין שרוקן בלגימה אחת.

ד"ר גונטר מילא את הכוס שוב ואז חזר להביט במטופל בציפייה. "למה אתה בדיוק מתכוון כשאתה אומר מת?". האיש לגם שוב מהיין. "מת מבפנים. אני לא יודע להסביר", השיב ביובש. המטפל הביט בעיניו חסרות הצבע, ואז דקלם: "כאשר אבדנו הכול, כאשר אפסה כל תקווה, החיים הם עלבון והמוות הוא חובה. זה ציטוט של הפילוסוף הצרפתי, וולטר", הוא הסביר. "אני חושב שאני מבין למה הוא התכוון", ענה האיש.                                                                      "אבל אתה פה, אז התקווה לא אבדה לגמרי, נכון?". אמר הדוקטור בעידוד. הוא קם מכיסאו, פנה אל עבר החלון הפנוראמי והשקיף על נופה הצונן של שיקגו.

 

הוא אהב להתבונן מהקומה הגבוהה של משרד הבניינים המפואר על הדמויות הזעירות שהתהלכו למטה. הוא ערג לנקודת המבט הכמו אלוהית מאז שזכר את עצמו. גם המקצוע שבחר מילא אותו סיפוק. המאה העשרים ואחת, ללא ספק, הציעה לו אפשרויות פעולה נרחבות בכל הקשור להתנהלותו מול בני האדם, כאלה שיכל רק לחלום עליהן בעבר. עם זאת, הוא היה מוכרח להודות שלמרות שהעולם השתנה ללא היכר, האנשים עצמם נותרו כשהיו: מתפתים בקלות לעסקאות עם השור, ומופתעים בכל פעם מחדש כשהם חוטפים את הקרניים מאחור. "כמו שאתה בטח יודע, הזמן קצר, במיוחד בתקופה הזאת. כל דקה שאתה לא יכול ליהנות מכל הטוב שיש לעולם להציע לך מתבזבזת, לא?", הוא שיתף את האיש במחשבותיו ואז נזכר בצעירה שחיכתה בחדר ההמתנה. למרות גילו, ואולי בגללו, הוא ידע שלא היה מבזבז שום רגע מיותר איתה. " לכן במקרה שלך אני מציע לשקול סוג של טיפול בזק ייחודי – פגישה אחת של פחות משעתיים, שתאפשר לך לזכות בפרספקטיבה חדשה על החיים", הוא גישש ועיניו הצהובות הבזיקו כנגד זגוגית החלון, "תרצה לשמוע את ההצעה שלי?".