הדרך אל הכוכבים

אנשים רבים זרמו לכיכר מלכי ישראל, רבים מהם עיתונאים. גם אני הייתי בדרך לשם. כל הרחובות הסמוכים היו חסומים, הכל היה פקוק. לא יכולתי להתעכב, החלטתי לרדת מהמונית ולהמשיך את דרכי ברגל. "שמור את העודף," אמרתי לנהג ומסרתי לו את השטר הכי גדול שהיה לי, 1,000 כמדומני. השארתי אותו פעור פה. הוא הביט בשטר כמו ילד קטן שמביט בקונסולת סוני הולוגרפית שקיבל ליום ההולדת. הפניתי אליו את גבי וחייכתי לעצמי. החיוך נמחק כאשר ראיתי את נחלי האדם שעשו את דרכם לעבר הכיכר. התחלתי לרוץ, התעלמתי מהמבטים התוהים שליוו אותי – גבר בשנות החמישים, שיער אפור פלדה, חנוט בחליפת שלושה חלקים, רץ ומתנשף, מזיע כמו חזיר.
בכיכר פילסתי את דרכי, לא היססתי להשתמש במרפקים. הבחנתי בו בתוך האזור הסטרילי, מעשן בשלווה, מוקף במאבטחים. "יצחק!" קראתי, מנסה להתגבר על ההמולה והרעש. נפנפתי בזרועותיי כמו משוגע והצלחתי ללכוד את תשומת ליבו. אחד המאבטחים נלחץ, יצחק סימן לו להירגע. "תן לו לעבור," הוא אמר בקולו האבהי, המחוספס. עברתי את סרט הסימון ולחצתי את ידו. "חם לך," ספק שאל, ספק קבע. "בוא איתי, יש מאחור פינה שקטה עם שתייה קרה ובורקסים." אהבתי לשמוע את האופן בו יצאו המילים מפיו. באיטיות. "תשתה משהו, ואז תדווח."
ידעתי שהוא ממתין לשמוע בקוצר רוח את החדשות שבפי. הערכתי מאוד את העובדה שהוא המתין בסבלנות בזמן שלגמתי מיץ מתוק מידי והסדרתי את הנשימה. בורקס לא היה הקטע שלי. "זה לא היה קל," אמרתי. יצחק נדרך. "אבל הוא הסכים." המתח בגופו התרפה. "שימון מאוד שונה ממך. אתה יודע את זה. הוא יודע את זה. אני יודע את זה." לקחתי אוויר, יצחק לקח עוד שאיפה מהסיגריה. "אבל הצלחתי לשכנע אותו, התרשם מחדות הטיעונים, אפשר לומר." יצחק הדליק סיגריה חדשה בבדל ישן ואז הישיר אלי את מבטו. "מתי אנחנו ממריאים?" שאל בישירות. אהבתי את זה. "עניין של שבוע, רשות החלל צריכה להריץ עוד כמה בדיקות." ידעתי שהוא היה מעדיף לצאת מוקדם יותר. מעדיף את זה על פני תצוגת התכלית בפני כל ההמונים. "חבל שאתה לא יוצא איתנו," הוא אמר. באמת שלא ציפיתי לזה. כוכבים אף פעם לא היו כוס התה שלי. סיכויי ההצלחה קלושים מדי. זה נכון אפילו כאשר על המעבורת מפקדים זה לצד זה שני הפכים משלימים, הדיפלומט והלוחם. שניהם ביחד על הסיפון – סיכויי ההצלחה מכסימליים ועדיין, נמוכים. אני את שלי עשיתי. עוד משחק נגמר בהצלחה.
*
קריאת ההשכמה עדיין הדהדה באוזניי בשעה שצחצחתי שיניים. בלילה מישהו ניקה את הכתמים מהראי. יכולתי ברגע אחד להקיף במבטי את כל החדר הקטן. חלל מינימליסטי, שהיווה עבורי חדר שינה וחדר אוכל, חדר רחצה וחדר משחקים. אור בוקע מהרצפה, קירות בצבעי פסטל מרגיעים, כיסא קטן ודלפק שעכשיו ניתן לראותם ובעוד כמה רגעים – ייעלמו. המיטה כבר נעלמה, נבלעה בתוך הקיר הגמיש בלא להותיר זכר לקיומה. מן חדר שכזה, שמתאים בדיוק לשעשועי הדֶמֶה מציאות. התכלית שלשמה התכנסנו, כפי שאמר לי פעם המנהל.
רציתי להתעורר מוקדם יותר. רציתי עוד זמן להרהורים ובערבים אני מותש מכדי לחשוב. ישנתי עמוק וקמתי נסער. לא אהבתי את זה. בדרך כלל אני רגוע. במהירות התקלחתי, התלבשתי וניסיתי להבין מדוע אני מוטרד. אין עוד זמן רב למחשבות. עוד מעט אצטרך להרכיב את עדשות הדמה מציאות ואמצא את עצמו במקום חדש – כללים חדשים, משחק חדש. עדיין יכולתי לראות את עצמי כפי שאני באמת – נער מתבגר, הבעה מוטרדת, שיער לח עדיין, כמה פצעונים. האף רחב מדי והסנטר קצת בולט. לא נראה חכם או טיפש או אפילו מיוחד. מדי בית ספר צמודים, הדוקים, בלתי מורגשים. צבע המדים כצבע עורי, שהיה כמובן חיוור ממחסור באור שמש. המציאות המדומה, דמה המציאות בלשון בית הספר, לא יכולה לבלבל את מנגנון השיזוף של הגוף. התודעה הרבה יותר נוחה להשפעה.
באותו רגע הגיעה ארוחת הבוקר בכוס. לא נראית כמו ארוחת בוקר של אלופים, אבל כמו שאומרים – אל תסתכל בקנקן. כוס צרה וגבוהה עומדת על מגש. מגש שעומד על דלפק הנשלף כהרף עין מתוככי הקיר. ליד הכוס מפית רכה מקופלת. המשקה תמיד טעים להפליא אבל בכל זאת אין לי תיאבון. לראשונה מזה זמן לא התחשק לי לחזור לדמה מציאות ולשחק את המשחק. אי השקט שחשתי הפך בבירור לדאגה. האם השגרה שחקה אותי? המציאות החלופית כבר לא מושכת יותר? יסלקו אותי מבית הספר? ומה יגיד אבא? ואימא? ובכלל, ירשו לי לפרוש? ואיזה מן קריירה כבר תחכה לי בחוץ? איש תחזוקה פשוט? לגמתי לגימה קצרה ואחריה עוד אחת. ידעתי שאני זקוק לאנרגיה, לכוח. אולי זה גם ירגיע אותי. כעס, חוסר שקט, דאגה, אלה לא תחושות שתרצה לקחת לשם. בפנים – הריכוז חיוני. פציעות אמיתיות נדירות, אבל אפשריות. ועוד לפני כן – יש להרכיב את העדשות באופן מדויק. ממשק עם עצב הראיה חייב להיות מבוסס היטב.
עוד מעט קט יגיעו העדשות. לקחתי לגימה נוספת וניסיתי לחשוב על משהו מרגיע. התרכזתי במשקה המזין. מרקם חלק מותאם ללגימה מהירה, טעם שמשתנה מרגע לרגע. פתאום אננס טרופי או מנגו חמוץ מתוק, פתאום לחם טרי, סלט ירקות, לפעמים חומוס או שיפודים או שניצל טבעול. את הכל היה אפשר למצוא במשקה הזה, מלבד ההנאה שבלעיסה. בסוף, גולת הכותרת – טעם של קינוח. עוגת שוקולד של בית. עכשיו, הכוס כמעט ריקה אבל הטעם כבר מתחיל להתקלקל. בעוד רגע הוא יהפוך חמוץ כמו חומץ. מעט אחר כך – והוא יהפוך למר ומבחיל. אני חושד שזו תכונה מהונדסת שאומרת – נגמר הזמן לאכילה, זמן למשחקים.
אני בתוך המשחק, מוקף בדמה מציאות ומרגיש חי. כאן בפנים נעלם הספק. צעדתי בשביל עפר כבוש המוליך למרומי גבעה. שני עצים בודדים נטועים בראשה המוריק מדשא. שמעתי ציפורים והן חרקו. אולי הן מסוכנות. שמש חלשה זרחה באופק מימיני ועוד אחת – משמאלי. זוהי שעת בוקר מוקדמת, ערפילים. אני מצטמרר מצינה ומהדק את אדרת הצמר הארוכה והכבדה לכתפיי. החדר שממנו יצאתי, אם אפשר לומר כך, הולך ומיטשטש בזיכרון.
פרח צהוב לכד את מבטי. אני עוצר לרגע, קוטף אותו, מסלק בנשיפה זבובון קטן. אני שואף את ניחוחו הבשום וטומן אותו בכיסי. בהחלטה של רגע, לכדתי את הזבובון בזהירות וטמנתי אותו תחת הכובע רחב השוליים. אני לובש את דמותי הנוכחית כמו בגד חדש. גבר כבן עשרים וחמש, חסון, לסת כבדה, כתפיים רחבות. הפנים מצולקות, מלאות חטטים. חרב כבדה בחגורה ושק מלא מטבעות טמון תחת המעיל. אני לא צריך להביט במראה כדי להכיר את דמותי, אך אם אתקל בנחל או בנהר לא אהסס לבחון את ההשתקפות. זמן רב חלף מאז לבשתי במשחק את דמותי שלי עצמי.
בכניסתי הראשונה לדמה מציאות לבשתי את דמותו של נער צעיר, בוגר ממני ובכל זאת – כמעט זהה לי בתווי פניו ובגופו. נער משרת בטירה עצומה שהוטל למטבח אפוף עשן אפור – שחור. לא הייתה ארובה שיכולתי להבחין בה. הושלכתי למשחק בחטף, כמעט בלי הוראות וכמעט בלי חוקים. מצאתי את עצמי כורע תחת הנטל של ערימת גזרי עצים להסקה. עמדתי סמוך מדי לקדירת נזיד גדולה שעמדה מעל לאש. האש החלה לחרוך את מכנסיי. נרתעתי לאור ורשמתי לפני – הכאב מוחשי. טבחית שמנה צחקה לי כשאיבדתי את שיווי המשקל ונפלתי לאחור על ישבני. משא העצים התפזר סביבי ורק בקושי עצרתי את הדמעות.
"מספיק להתבטל ג'וש, קום על רגליך!" קראה משרתת שנכנסה באותו הרגע לחדר הבישול. ידעתי מיד שהיא מדברת אליי והצטרפתי למשחק. התחלתי לערום את גזרי העצים וצירפתי אותם לערמה שניצבה בסמוך. התכופפתי בזהירות לעבר הקדירה, תחבתי פנימה מצקת וטעמתי. גרגרתי בהנאה ואז לגמתי ברעש. "גש מיד אל האורווה," המשרתת הסתירה את פיה בכף ידה וצחקקה, "זקוקים לך שם". הטבחית השמנה הזעימה את פניה, רצתה לומר משהו אבל נמלכה בדעתה. היה ברור שמצוי בליבה חשש מפני המשרתת. הבדלי מעמדות – רשמתי בראשי. המשרתת לא הייתה מבוגרת הרבה ממני, שערה זהוב ופניה רכות. "המשחק הראשון שלי," חשבתי וחייכתי לעצמי, לא מרגיש קשה מדי. המשרתת פירשה באופן שגוי את החיוך ושלחה בחזרה חיוך קורן. לאחר מכן חבטה בידי בעדינות בסמרטוט מוכתם. שמטתי את המצקת לתוך הסיר. "ילדים," היא נאנחה לעצמה ואז – "קדימה ג'וש, מספיק לשחק. הסייס לא אוהב להמתין." פניתי לעבר הדלת, חרצתי לשון לעבר הטבחית השמנה, זקפתי את ראשי ויצאתי החוצה כטווס. לא היה לי מושג איך נער משרת בטירה אמור להתנהג וניסיתי ככל יכולתי להשתלב, לזרום עם המשחק. בתחילה הלכתי לאט, חושש שמא בכל רקע אתקל בכתלים סמויים, השייכים לחדר המצוי בעולם האחר. תחושה של שחקנים טירונים, כמובן.
בחנתי את הסביבה בעיניים פעורות לרווחה. מבנה הטירה היה עצום מידות. הרבה צריחים נישאים, דגלים מתנופפים, חומות אדירות מרוחקות. שכחתי את החדר בעולם האחר. זרמתי עם המציאות החלופית והמשכתי ללכת. בצילה של הטירה עמדו להם, קטנים ומבוישים, מבנים צנועים. לא צריך להיות נבון במיוחד כדי לשער שאלה הם מגורי הטבחים, הסייסים, אולי גם איכרים. סמוך לשם נמצאת בוודאי גם האורווה. לשם הורה לי המשחק ללכת. שם אקבל הוראות נוספות. התחלתי לרוץ.
בדרך לאורווה שמעתי צעקות בהולות שהגיעו ממגדל שמירה שחלפתי על פניו. האם יתכן שעלי לפנות לשם? האם להמשיך לאורווה? שיניתי את מסלול הריצה, כך שבתוך זמן קצר עמדתי קצר נשימה תחת מגדל השמירה. עיניי צרבו מזיעה מלוחה. ניגבתי את פני בשרוול מטונף. "המפקד – מורגוד חזר!" קרא קול. "למה אתה מחכה, מטומטם, שלח התראה מיד!" ציווה מישהו. "צריך להכין קבלת פנים," קרא קול נרגש ומרוחק שהגיע ממגדל שמירה אחר. נשמעה תרועה רמה, מחרישה. מעולם לא שיערתי שרעש יכול לגרום כאב פיזי חזק כל כך. גופי התכווץ, אוזניי הצטלצלו. כל העולם רעד כשניסיתי לשוב לעשתונותיי. כשנרגעתי מעט דיברתי לעצמי, אמרתי משהו רק כדי לבדוק אם אני יכול לשמוע. זה עבד אבל מיד השתתקתי. שמתי לב שסביב השתררה דממה בלתי טבעית – לא הלמות פטישים של הנפח, לא צהלותיהם של סוסים מופחדים, שום דיבור אנושי, אף לא ציוץ. זה היה השקט שלפני הסערה. האהלתי בידי על עיניי והבטתי לעבר השמיים. למעלה, גבוה, רחוק, בתנועה גלית ולא חסרת חן ראיתי את התולע הראשון בחיי. יצור מעופף משוקץ למראה שנקרא מורגוד. הוא הלך והתקרב במהירות. אפשר היה להבחין בקרניים דמויי הכתר שעל ראשו, פרט שלרוע המזל לא ייחסתי לו חשיבות. "אני שוב במשחק," חשבתי לעצמי. פניתי לרוץ לעבר המבנה העיקרי של המתחם המבוצר, שם מצויה ללא ספק הנשקייה. לא עצרתי לרגע. רגלי כאבו, ריאותיי צרבו, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה – אני במשחק!
*
כאשר הגעתי לראש הגבעה נטפתי זיעה. התברר שהייתה זו גבעה גבוהה יותר ותלולה יותר מכפי שנראה מוקדם יותר, בבוקר. ערפילי הבוקר התפוגגו מזמן. השמש להטה בעוז אולם לא הסרתי את אדרת הצמר הכבדה שהגיעה עד למטה מברכיי. אם צופה בי מישהו, אין טעם שידע שאני חגור חרב. גם שק של זהובים לא כדאי לחשוף לעיני כל. לעיניים זרות שאולי הביטו נראיתי בוודאי טיפוס מפוקפק, בריון להשכיר. אולי זר יחליט שברנש קשוח אנוכי, אולי לוחם, אולי שודד, אולי רוצח. אבל אני? לא ידעתי עדיין מספיק כדי להכיר את דמותי, כדי לחרוץ משפט. מהי הדמות שאני משחק, מהם המניעים שלה – זה יתברר בהמשך. לא פחות חשוב – לגלות יותר על המשימה. אין משחק בלי משימה. צריך לאסוף מידע.
זכרתי היטב את המעשה במורגוד הדרקון האומלל, טעות מביכה של מתחילים. אח… כמה הייתי גאה בעצמי כאשר איתרתי את הנשקייה, מצאתי קשת וחיצים ומיהרתי בחזרה לעבר החומות. טיפסתי במדרגות העקלתון של המגדל והתעלמתי מהמבטים המבולבלים של השומרים. היו שם שלושה. איש מהם לא ניסה לאחוז בנשק ובזווית עיניי ראיתי כיצד חרשו איכרים את השדה, במחרשה הרתומה לשוורים. הסימנים הופיעו מול עיניי אבל הייתי צעיר, יהיר וחסר ניסיון. מתחתי את הקשת וכיוונתי לעבר מורגוד שריחף כעת ממש מול המגדל. כנפיו המפוספסות היכו מעלה ומטה באוויר, הרוח פרעה את שיערי. האישונים הסגולים רשפו בעיניו, כל עין גדולה ממני עצמי. פיו נפתח, הוא טלטל את ראשו והביט לעברי בזעף. בראייה לאחור, סבורני שהוא קימט את מצחו. בזמן אמת, ראיתי את עצמי צלוי היטב. כבר ידעתי שהכאב מרגיש אמיתי, אבל לא בזה היה העניין. יותר משחששתי, רציתי לנצח. רציתי לעמוד היטב במשימה הראשונה שלי. מתחתי את הקשת, כיוונתי את החץ. לא ראיתי דבר מלבד המטרה. בין הגוף לבין הראש המקורנן פעם עורק, עבה כמעט כרגלו של פיל. שילחתי חץ אחד ומיד אחריו עוד אחד. לא קיוויתי להצליח לבדי. קיוויתי שאצליח להוציא את חיילי המשמר מהקיפאון. קשה לתאר את ההפתעה שאחזה בי כשהחיצים לא ניתרו מקשקשיו של הזוחל המעופף הענקי. הם חדרו פנימה, כמו סכין חדה לתוך גוש של חמאה רכה. התולע השמיע צרחה והתרסק מטה בסחרור. אדרנלין פעפע בי, הרגשתי חזק, הרגשתי עצום. הרגשתי שאני יכול לקפוץ למטה והתחשק לי לפרוץ בריקוד ניצחון מסביב לקורבן. הרגשתי, כך חשבתי לתומי, כמו אביר מנצח. גייסתי את כל כוח רצוני כדי לשלוט ברוחי. "מזל שג'וש היה בסביבה, לא כן?" איש לא ענה. זה עצבן אותי. "אולי אני לא חייל, סתם משרת פשוט ואפילו צעיר אבל… מילה טובה? משהו?" שלחתי מבט מתריס לעבר דמות המפקד (כך נראה לי, הוא היה פחות חיוור מהשניים האחרים). חייל אחד הצביע לעברי, פתח וסגר את פיו כמו דג מחוץ למים. שני התנודד על רגליו, קרס והתעלף. המפקד היה מהיר, הוא זינק לעברי ונגח בראשי. הוא היה חבוש קסדה. התעלפתי.
*
חלפתי תחת שני העצים. בראש הגבעה המדושאה, על גבי מחצלת קש עגולה, ישבו להן ואולי רבצו – שלוש קרפדות. שתים מהן היו קטנות. האמצעית – שמנה, כפולה ומשולשת בגודלה. הן היו ירוקות ומנוקדות, עורן היה מחוספס ומיובל והן ניפחו את לחייהן בתיאום מושלם. בנוסף לכך, הן גם היו מסריחות. הן הביטו בי ולא זזו. אלמלא הלחיים הרוטטות מלאות האוויר, אפשר היה לחשוב שהן פסלים. האם הן המטרה? האם יש לחסל אותן? האם לשונן ארוכה ומורעלת וכשהן יכו בי – זה יהיה סוף המשחק, הפסד? ואולי יש בפיהן מסר או שהן שלוש קרפדות ותו לא, חלק מהנוף? הטעייה? הן לא נראו מזרות אימה ומלאות זדון כמו מורגוד הדרקון. אבל מה בכך? באותו הזמן האם עצרתי לרגע וחשבתי, מי הוא באמת? היו סימנים. כמובן שנוח היה לראותו כיורק אש חובב אוצרות. מי שמע על דרקון שהוא שליט ארך אפיים וחנון? למרות שהייתי שחקן מתחיל, יכולתי לחדד את תשומת ליבי, יכולתי לשאול יותר, לחקור. לא להניח הנחות. מה חבל שלא עשיתי זאת. מורגוד – אציל החוזר משליחות של שלום בטירתו של האויב, יהי זכרו ברוך. חבל שהכל נודע לי רק אחרי ימים קשים במרתפיה האפלים של הטירה. קרוב מדי לביב השופכין. משחק – 1, אני – 0. לא התחלה טובה, נכון?
*
הסרתי את כובעי רחב השוליים והחווייתי קידה לעבר הקרפדות. הזבובון שהסתרתי תחת כובעי מוקדם יותר ניצל את ההזדמנות והתעופף לדרכו, כצפוי. הקרפדות הביטו בי בעיניים מימיות והמשיכו לנפח את לחייהן, מתעלמות מהזבוב שחלף בקרבתן והמשיך לו הלאה. "ברכות!" אמרתי והזדקפתי. הקרפדות החליפו ביניהן מבטים תוהים ושבו למקד בי את מבטן. הוצאתי מהכיס את הפרח שקטפתי קודם לכן ושאפתי את הניחוח המבושם. שמרתי על מרחק בטוח, כך על פי הערכתי. הקרפדות נראו מבולבלות. השמשות המשיכו במסען לאמצע הרקיע, אד עלה מעורן של שלושת הירוקות. הזדהיתי איתן, באמת היה חם מאוד. מיאנתי להסיר את האדרת הכבדה. "אבקש את רשותכן לעבור כאן!" קראתי. "אוכל לשלם!"
"לשלם, חה!" קרקרה בבוז הקרפדה הימנית. קשה לומר שהופתעתי מההתפתחות.
"מה צורך לנו בכסף, איש טיפש!" קרקרה השמאלית.
האמצעית שתקה. שתקת גם אני זמן מה.
"אולי רצונכן במים טריים?" המשכתי במשחק, "זר אני כאן. אימרו נא לי היכן מצוי אי פה אי שם נחל או אולי מעיין. מים טריים אשא למענכן בכובעי."
הצעתי לא נענתה.
הקרפדה האמצעית ליקקה את שפתיה בלשון אנושית למראה. "בדבר אחר אנו חושקות!" קרקרה במתק שפתיים. נדמה שראיתי עווית בפניה, בזווית העין. "הלא תרצה לגלות מהו הדבר?"
"חידה!" קראתי, "כמה נפלא! אני כל כך אוהב חידות!"
שילבתי בתאטרליות את כפות ידיי מאחורי גבי והתחלתי לצעוד הלוך ושוב מול הקהל הירקרק.
"האם אתן חושקות… בזהב?" שאלתי. הקרפדות הנידו בראשן לשלילה, שלושתן כאחת.
"האם אתן חושקות… בנסיך?" מממ… באופן מסוים," גיחכה האמצעית.
הארכתי את צעדיי והתחלתי מקיף את מקום מושבן, צעדתי במעגלים. הקרפדות המשיכו ללוות אותי במבטן. צווארן גמיש כל כך.
"לפני שנמשיך," אמרתי בעליזות, "יש לי הפתעה בשבילכן!"
"הפתעה?" קרקרו הקטנות בהתרגשות. הגדולה נעצה בי את עיניה במבט עקום. שלחתי את ידי לתוך המעיל ושלפתי את שק המטבעות. הנחתי לעצמי למעוד ושפכתי את תכולת השק. הקרפדות לעגו למנהגי המגושם.
"מספיק!" צווחה האמצעית בזעף. "אמרנו לך, אין לנו צורך בכסף. גם לא בזהב וביהלומים. וכעת – התקרב!" הציווי שבקולה לא מצא חן בעיני.
"רק עוד רגע, מלכתנו," קראו השתיים בתחינה. ואז פנו לעברי (אני מוכן להישבע שהן עפעפו) "הב לנו הפתעה! בבקששששה!"
"בוודאי, יקירות," עניתי, "ההפתעה הינה היא כאן, נחבאת בתוך השק."
"שקרן!" קראו השתיים בקול.
"לא כן," קולי נטף נופת צופים והתקרבתי בזהירות. פתחתי את השק והתכופפתי. "זהו שק קסמים והוא תמיד מלא בהפתעות. הינה, הביטו וראו!"
"אבל, אבל אין כאן כלום… " קראו השתיים באכזבה. הגדולה צמצמה את עיניה וכופפה את רגליה הקדמיות. אני לא ממש מבין בקרפדות, אבל לא היה ספק – היא מתכוננת לזנק. הקדמתי אותה.
"אין כלום? עכשיו יש!" הכרזתי, ברגע שהקרפדות נפלו בפח. הן פרפרו כשקשרתי את השק, אך לא החזקתי בו זמן רב. הטלתי אותו במהירות על המחצלת והמשכתי בדרכי. פניתי לעבר הצד האחר של הגבעה, השארתי מאחוריי את חלקת הדשא ואת הקרפדות. נזהרתי שלא לדרוך על העצמות המרוסקות שנחבאו בינות לגבעולים הירוקים. לא הייתי זקוק למבט מקרוב. ראיתי די והותר במהלך ההופעה התיאטרלית ומשחק הניחושים. אחרי שאמשיך לחקור את הסביבה, אולי אחזור לכאן ואשאל בנימוס את הקרפדות כמה שאלות, אם יהיה בכך צורך. התעלמתי מהקללות שלהן ומהתחינות. מרחוק הבחנתי בבקתה נאה וסמוך לה – נחל. קיוויתי שבבקתה יתגלו רמזים נוספים. קיוויתי ששם תהיה התקדמות יותר משמעותית. קיוויתי שאגיע לשם לפני חשיכה.
*
בוקר נוסף מצאתי את עצמי מתעורר מהשינה לקולו הרועם של המנהל. מערכת הכריזה חזקה מדי לטעמי, אבל התרגלתי. הוא תמיד אומר בדיוק אותו דבר. התרגלתי גם לזה. הקלטה? "בוקר טוב שחקנים ותלמדים יקרים! הזדרזו והצטרפו למשחק. זוכרים? זוהי הדרך הנכונה להכשיר את המוח! זוהי הדרך להתקדם בחיים! רק כך מגיעים להישגים! בלי משחקים אין לימודים!" אתנחתא קלה ואז – "יום טוב ומהנה לכולנו!"
אינני יודע אם התלמידים האחרים נוהגים כמוני. למיטב ידיעתי, אולי הם כבר נבחנו וסיימו ויצאו לחופשי. אני? אני ממשיך לדקלם בכל בוקר את אותם המשפטים. הם כבר לא מתגלגלים מהגרון בלהט. עברו הימים שזה נראה הדבר הכי נכון, לחזור אחרי המנהל כמו תוכי. אני אפילו לא מכיר אותו במיוחד. למען האמת, אם הוא היה דמות בתוך הדמה מציאות, הוא היה דמות משנית עבורי ולא יותר. פגשתי בו רק פעם אחת וגם אז – הוא לא דיבר יותר מדי. אני זוכר כיצד הביט בי בעיניים עצובות ונתן לי חומר לקריאה. אני מניח שהוא למד מאז להכיר אותי, אך אין לי שמץ של מושג באילו עיניים הוא מביט בי בשלב זה של הדברים. עיניים אוהדות? מקוות? אדישות? מאוכזבות? תמיד צופים בי, אין לי ספק בכך, ככל הנראה אפילו מצלמים ומקליטים. כך אני הייתי נוהג אם הייתי הם.
אתמול ראו אותי זועף. קשה לי להאמין שלא הבחינו בכך. היום יראו אותי מלא התלהבות, משחק את המשחק. אולי הם מנטרים את לחץ הדם, את המוליכות החשמלית של העור. אולי יש להם דרך לקרוא את מחשבותיי. אם זה כך, לא אוכל באמת להסתיר את האמת. אם רק הייתה לי דרך לגלות יותר על המקום הזה. על בית הספר.
אני כבר לא מאמין שכל ההכשרה הארוכה וכל המשאבים הכרוכים בה נועדו רק כדי להכשיר מהנדסים יעילים יותר, רופאים טובים יותר, עתידנים טובים יותר. אז אם אתה שומע על מה אני חושב, אדוני המנהל, תקשיב היטב. אינני יודע מה אתה זומם, אבל אני עוד אגלה. כשנפגשנו, ראיתי לפניי איש ענק ומזוקן, קרחת מבהיקה, פנים רציניות ובשרניות. המעט שאמר – הוא ניסה לדבר בעליזות, אבל הרגשתי שדעתו טרודה. זה היה היום הראשון שלי. משרדו לא היה שונה בהרבה מהחדר שקיבלתי זמן קצר לאחר מכן – צנוע בגודלו, ריהוט מינימלי. הקירות היו אמנם אפורים כסופים, ללא צבעים עליזים ומרגיעים, אבל כל היתר היה דומה למדי. התאורה שבקעה מהרצפה הייתה מעט חזקה יותר, אבל זה הכל. אחר כך פגשתי בטכנאי.
הטכנאי היה איש קטן גוף, שהוביל אותי בין מסדרונות מפותלים שנצצו בצבעים מרהיבים. גם שם האור קרן מהרצפה. הוא לבש סרבל כחול עם תג זיהוי. הוא הציג את עצמו ללא צורך (איגור, זה היה שמו). איגור החל להסביר על המערכת הווירטואלית, על הדרך שבאמצעותה צריך להתחבר, על סימנים מיוחדים שיכולים להצביע על תקלה בזמן משחק ועל האופן שבו נפלטים באמצע, אם קורה מקרה חירום ("נדיר ביותר"). "אני יודע שהכל נראה לך משונה. לא אתפלא אם גדעון (המנהל) הפחיד אותך במקום לעודד. הוא לא עושה את זה בכוונה." איגור הצטחק ורכן לעברי, "אין כל צורך לחשוש, בני. כל מי שמגיע לכאן מתרגל במהירות." הוא הוסיף עוד כמה דברים ואז, כלאחר יד – "ותזכור דבר אחד," אמר, "אחרי שאתה מתחבר, אל תיאבק בזרימה של המשחק. תחשוב שהמערכת היא נהר והמשחקים הם הרפסודה. תמיד עליך לשוט עם הזרם – אף פעם לא נגדו".
*
ברגע הראשון חשבתי שאני עף. זו לא הייתה הפעם הראשונה שאני מתרומם גבוה באוויר בתוך הדמה מציאות. טסתי לא פעם בין עננים, לפעמים במטוס, לפעמים כציפור. הייתי לוויין חושב ששידר תמונות ל-Google Earth והתמודד עם וירוס זדוני. הייתי צנחנית שהובילה לשינוי במלחמה הגדולה. אבל תחושת הריחוף הפעם הייתה מטעה. לא. לא עפתי באוויר. צללתי בים. דולפין. הנעתי את זנבי בגמישות נפלאה. חשתי חופשי ומאושר כשדהרתי קדימה. המים ליטפו את עורי כשעליתי מעלה מעלה, מן המצולות. זינקתי ופרצתי מבין הגלים, באופן מרהיב אם יורשה לי לומר. האוויר היה מתוק ומלוח בעת ובעונה אחת. הזמן קפא לרגעים מספר, לפני שירדתי ושוב צללתי. האם אוכל לדבר דולפינית? מסתבר שאת המחשבה האחרונה הבעתי בקול. מיני קליקים מופלאים הרעידו מיתרים נסתרים בגופי ובראשי. בתוך רגע ידעתי שחבורה עליזה מתקרבת לעברי. אבל משהו לא כשורה! אני מרגיש מישהו במצוקה!
*
שטפתי פנים ומחיתי את קורי השינה. זמן רב חלף מהפעם האחרונה שהתעוררתי כך, מלא מרץ ותקווה. התמתחתי. בעודי מצחצח שינים (אין זמן לבזבז) ניסיתי להעביר במוחי שוב ושוב את אירועי המשחק מאתמול. זה לא היה קל. בפעמים שבהם התודעה משתלבת עם ישות לא אנושית חסרים לשכל הכלים להקיף את הדברים. צריך לתת לזה זמן, צריך לתת לדברים לשקוע. בינתיים רק זכרתי שריחפתי באוויר, אולי שחיתי באוקיינוס. בינתיים, הגיע מגש ארוחת הבוקר. הסימן ברור – זמן ההתחברות מתקרב בצעדי ענק.
הרבה זמן לא התעוררתי במצב רוח מרומם שכזה. אולי היו אלה התחושות שנותרו מהמשחק האחרון (הרגשתי שהצלחתי). אולי החלום שחלמתי על אבא (גם הוא היה פעם תלמיד כמוני, אך במסלול שונה מעט). התמכרתי להרגשה הטובה והתעלמתי מהדלפק שצץ מתוך הקיר ועליו המגש עם הכוס והמפית המקופלת. ישבתי כך זמן מה, עד שהחלטתי לטעם משהו, רק בשביל להתחזק. הרי לא אטעם דבר נוסף עד הערב.
תפסתי את הכוס בשתי הידיים וקמתי על רגליי, כמנהגי לאחר כל הארוחה. המושב נשאב במהירות לתוך הקיר בקול אוושת יניקה. מיד אחריו נשאבו גם המיטה, כיור הרחצה, ארונית הבגדים. הדלפק נותר עדיין במקומו, ממתין שאניח את הכוס הריקה. ידעתי שאם לא אטעם מהמשקה במהירות הוא כבר לא יהיה ראוי לשתייה. רחרחתי והבנתי שאיחרתי את המועד. ריח רע. נורא. אבל היה לכך גם צד נוסף, חיובי. בפעם הראשונה ראיתי מה קורה אחר כך. אחרי שלב המרירות. הנוזל הסמיך שבכוס החל להתקשות. צבעו דהה במהירות והפך מכתום עז לצהוב חיוור ואחר כך לאפור מחליא. הבטתי במחזה כמהופנט. ראיתי כיצד קורים אפורים דמויי עובש מטפסים לאיטם על דפנות הכוס בעוד שאריות המשקה הולכות ומתפוגגות.
למרות שהמראה גרם לבטני להתכווץ נותרתי דרוך, אפילו לא מצמצתי. לא בכל יום מגלים כאן משהו חדש. במציאות דווקא ולא בצד השני. לרגע אחד עלתה המחשבה שאולי זוהי התחלה של פרוצדורת משחק חדשה, משהו שעוד לא חוויתי. אולי לא שמתי לב וכבר הרכבתי את העדשות? אולי אני כבר נמצא בתוך הדמה מציאות? זו הייתה מחשבה מאוד מבלבלת. הרגשתי לרגע שוב כמו טירון. מעולם לא הרכבתי את העדשות בהיסח הדעת. זה תמיד מתנהל כמו טקס, בסדר קבוע. קודם כל מסיימים לאכול. אחר כך מניחים את הכוס על המגש. המגש שעל הדלפק נבלע בקיר ונעלם. רק אחר כך צץ לו מחדש הדלפק ועליו הקופסא. בהיותי טירון, דימיתי שהקופסא הינה תיבת שודדי הים. אין זה רעיון מוזר כל כך, אחרי הכל. בפנים נמצא האוצר הגדול ביותר של בית הספר – העדשות. הן הותאמו במיוחד בשבילי, לפי מבנה העיניים, בתיאום עם הגנים, עם גלי המוח. כל זאת סיפר לי פעם אבא, הידען והמשכיל. בינתיים, החומר שנראה כעובש שינה את צורתו לגושים קטנים ושחורים. ואז, הגושים נעלמו ואת מקומם תפסה אבקה שחורה כפחם שריחה עז. הנחתי את הכוס על גבי הדלפק הקטן, מעל למגש, ליד המפית המקופלת. כהרף עין נבלע הדלפק לתוך הקיר ולא נודע כי בא אל קרבו. ספרתי בליבי עד עשר. בדיוק של שעון הדלפק צץ שנית, כנושא כלים נאמן המביא עימו מפתח לעולם אחר.
*
יום חדש. עדיין אין שום רמז לגבי סיום הלימודים, לגבי הדרך החוצה. הרגשתי שאני לא יכול יותר. תפסתי את הכוס בשתי ידיים וקירבתי אותה לפניי, דפנותיה נוגעות ולא נוגעות בקצה אפי. התרכזתי בכל שלבי התהליך. חיכיתי שהנוזל יהפוך לרקמת עובש חוטית, ראיתי כיצד העובש האפור נעשה שחור ואז מתגבש לאבני החצץ השחורות. ניסיתי למצוא תבנית כלשהי, סימן, רמז. לא היה כלום. כשהופיע האבק השחור הטחתי את הכוס בזעם. היא פגעה ברצפה ואפילו לא נסדקה. חבטתי בתסכול בקירות עד שעייפתי. הקירות הגמישים (מרקם של בטן אנושית רכה) רטטו מעט וחדלו. לא היה דבר שיכולתי לעשות. כל דבר בחדר היה חסין למכה, חסין לשבר, עמיד בפני פירוק.
נשכבתי בגבי על הרצפה ועצמתי את עיניי. המתנתי עד שלחץ הדם יתאזן, עד שהולם הלב באוזניי יירגע. זה לקח זמן, אבל בסוף זה הגיע. פקחתי את העיניים והתיישבתי. גירדתי בראשי וחשבתי, מה עושים עכשיו? אילו היה לי מטאטא הייתי אוסף את האבקה השחורה שנחה לה על הרצפה, המוארת מלמטה. זה היה כל כך מכוער ולא שייך. לא התביישתי במה שעשיתי. התביישתי שלא עשיתי זאת מוקדם יותר. אם לא אמצא תשובות בקרוב, אם לא אצליח לפחות להבין מהי התכלית של הכל אפסיק לאכול, אפסיק לשתות. אמות. לא אכפת לי. אם אראה עוד פעם אחת את העדשות – ארסק אותן. יהיה מה שיהיה. "נמאס לי!" צעקתי. "אתם שומעים אותי! נמאס לי!"
*
התעוררתי. נדמה לי שחלמתי. זה לא קורה הרבה. היינו שם אני ואימא ואבא וגם אחותי הקטנה, שהייתה צריכה להיוולד מתישהו אחרי שנכנסתי לבית הספר. איך אימא רצתה לקרוא לה… שני? כן, זהו. שני.
שמתי לב שאני שוכב על הרצפה וכמו הקירות – היא הייתה גמישה ורכה. החדר היה ריק, כפי שצריך להיות בזמן שמרכיבים את העדשות. מה קורה כאן? לנשום. לחשוב. נזכרתי במה שקרה קודם לכן. אתמול? לא נראה סביר, לא הרגשתי רעב. השלפוחית לא לחצה. קמתי על רגליי, הרצפה הייתה נקייה.
התקרבתי אל הקיר, בדיוק אל המקום בו בוקעים בכל בוקר וערב הכיור והמראה. המתנתי זמן מה ודבר לא התרחש. גלגלתי עיניים, זו נראית להם התנהגות בוגרת? "מספיק עם המשחקים," אמרתי בעייפות. "אני רוצה לשטוף פנים. לצחצח שיניים. אחר כך אני רוצה לצאת מכאן. אני רוצה הביתה. אני רוצה להכיר את אחותי." הסתובבתי על עומדי והמשכתי לדבר. "אני רוצה לראות את אימא שלי ואת אבא שלי. לא רוצה להיות מהנדס. לא רוצה להיות מדען. אפילו לא אכפת לי אם תשלחו אותי להקים מושבה בכוכב נידח, בהסתברות זעומה של הצלחה וקרוב לוודאי – מוות רחוק וקר!"
וואו. זה היה המשפט הכי ארוך שאמרתי אי פעם כאן, בבית הספר. בחדר, לא באמצע המשחק. לא היה אכפת לי יותר מהוראות בטיחות שאוסרות להרים את הקול, מהנחיות שלא לדבר אלא במקרי חירום. עד כמה שיכולתי לנחש, כל בית הספר הזה שרוי בתוך מין מבנה חצי אורגני, יותר מדי דיבורים מטרידים אותו. לא אכפת לי. המשכתי לדבר בקול רם עד שהתעייפתי. זה לא עזר. לא קיבלתי את הכיור שלי. לא קיבלתי תשובה. לא ידעתי אם מישהו מקשיב.
*
התעוררתי. ישנתי על הרצפה ועבר קצת זמן עד שהבחנתי שהחדר איננו ריק לגמרי. הדלפק ועליו המגש, המגש ועליו כוס המשקה, הכוס ולידה המפית המקופלת, כל אלה המתינו לי. נחפזתי לעבר הדלפק. גיליתי שהכוס ריקה, בתחתיתה אבקה שחורה. הפכתי את הכוס ושפכתי את האבקה. באמצעות האבקה רשמתי בקצרה כך: תשובות או הביתה. הנחתי את הכוס בפינה של המגש וחיכיתי שהדלפק ייבלע בתוך הקיר. זה קרה. ספרתי עד עשר. הדלפק חזר עם קופסת העדשות. הרמתי את הקופסא. אבקה שחורה סימנה לי במילים – הרכב אותן. הרכבתי.
*
אני בבית. אני שומע את אימא בחדר הסמוך. היא מסבירה לשני כמה עקרונות בתורת המיתרים ואיך זה משתלב בתורת היחסות הכללית. שני עוד לא בת שש. מוכשרת. אבא בעבודה. הוא עדיין עובד כמהנדס אווירונאוטיקה וחלל. הוא אחד מאלה שמתכננים את מסעות החלל למטרות התיישבות. עדיף לתכנן ולא להישלח לכוכבים כמו אותם ממזרים מסכנים שנמאס להם מהצפיפות, מהאובך, מהקרינה, ממלחמות ומכל היתר. הם באמת מאמינים ששם, רחוק, טוב יותר? שיש להם סיכוי?
אני הולך למטבח, פותח את המקרר ושולף משם קרטון משקה, פריגת. הוא לא סמיך ומשביע כמו המשקה בבית הספר (הטעם אפילו לא מתקרב), אבל לפחות אין סכנה שיהפוך לאבקה שחורה. אני שותה בשקיקה, ישר מהקרטון. קר. טעים. מרענן. סוגר את הפקק. מחזיר את הקרטון למקרר. עומד לסגור את הדלת ואז שומע קול – "בוא, היכנס."
בתוך המקרר, על קרטון של ביצים, יושב לו מנהל בית הספר בישיבת לוטוס שאיננה מחמיאה לגופו הכבד. כבר ראיתי דברים יותר משונים. אני אומר: "למה התעכבת כל כך?" וניכנס פנימה.
*
אני נכנס פנימה, בוחר לעצמי מקום ומתיישב מול המנהל, על גביע קוטג' המשמש לי כיסא. דלת המקרר נטרקת. חושך. המנהל מדליק גפרור, שנראה בידו גדול כמו לפיד. הוא תוקע את הלפיד בתוך פרוסה של עוגת שוקולד. בינינו, על גבי פרוסה נוספת, מונח לוח שחמט. הלוח ערוך ומוכן.
"שנתחיל?" הוא שאל.
"בכבוד," אני משיב, "יתחיל כבודו".
המנהל משחק היטב, אבל ניכר שדעתו מוסחת. אין לי ספק שלא אתקשה להביס אותו. כשהמשחק מתקדם, אני משתדל לשלב מהלך מוטעה פה ושם, רק כדי לא להרוס את האווירה.
"אבל למה?" אני שואל בשעה שאני מקדם את אחד החיילים כדי לפנות דרך לרץ הלבן.
"למה אתה חושב?" הוא שואל, ומזיז צריח שחור באיום, ארבע משבצות קדימה.
"המשחק הוא כיסוי," אני אומר, "תפאורה." אני חוסם את דרכו של הצריח ותוך כדי כך, מגבש בראשי את המהלך הבא. "העדשות משדרגות את המוח," אני ממשיך. "מעבות את הנוירונים, אם ננקוט לשון ציורית. הפוטנציאל עצום ואתם זקוקים לאנשים החכמים ביותר, לתפקידים החשובים שלכם."
המנהל מלטף את כרסו ונאנח. אחר כך מעביר את ידו בזקנו הלבן הסבוך, מנסה להיראות מרוכז במשחק. הוא שולח את ידו, מוריד את הפרש שלי, עיוור לחלוטין למלכודת שנפרשה.
"זה נכון למחצה," הוא אומר, "זה היה ככה פעם. היום זה יותר."
"והיום?" אני מקשה, ומקדם חייל פשוט לעמדת איום על המלכה.
"היום אנחנו זקוקים לחוקרי שטח, אנו זקוקים לאנשים חכמים שיכולים לצאת לכוכבים. אנחנו זקוקים לאנשים סתגלנים, אנשים שיכולים להסתדר גם בסביבה זרה ולא מוכרת. אנחנו מוכרחים אנשים שלא ממהרים לשפוט, שלא משלים את עצמם לחשוב שקל לדעת מה נכון ומה לא."
המנהל ממלט את המלכה, זהו צעד נואש שעולה לו בצריח.
"עד כמה גרוע המצב שם בחוץ?" אני שואל. אני יכול לאיים על המלך, אבל מעדיף למשוך זמן. אני חושב לרגע ומזיז את הפרש.
"העולם?" משתעל המנהל. "ישראל?"
אני מהנהן, בלי לומר דבר.
"רע מאוד, אין מה לדבר. המדענים שניפקנו במשך שנים יצרו דברים מדהימים, אבל לא הם מנהלים את העולם. עדיין לא וגם לא בקרוב."
"וגם להם יש חולשות," אני אומר, "וגם לי".
המנהל מהנהן. "נכריז על תיקו?"
"רק אם תענה לי על שאלה נוספת."
המנהל נועץ בי עיניים שואלות. יש חשש במבטו.
"המשפחה שלי, הם… הם בסדר?"
המנהל פולט אוויר. "שני בריאה – מצב גופני מושלם. גם היא הצטרפה לתוכנית, לפני ימים ספורים."
"ואימא? ואבא?" אני בקושי מזהה את קולי.
"הגיל השלישי, זה כבר לא מה שהיה פעם," הוא מחייך בעצב. "גם אני כבר לא מה שהייתי, אבל אתה כבר בטח מתאר לעצמך. אני דימוי, אני אוויר. אני אפילו לא יודע אם ההשראה שלי חיה או…" המנהל משפיל את עיניו.
אני מניח את כף ידי בעדינות על זרועו והוא מרים את מבטו, מופתע. הוא מחייך אלי ומבטו מעוּדד.
"אתה יודע," הוא אומר, "אולי כשתישן שינה קפואה בדרך אל הכוכבים, עוד ניפגש. זה הפרוטוקול, אתה מבין."
אני מעודד אותו במחוות יד, מסמן לו שימשיך.
"הדמה מציאות שומרת על המוח כשגופך קפוא במרחקים. זו התשובה. כעת, המסעות הרחק אל החלל כבר לא מסוכנים לאין שיעור."
"מתי יוצאים לדרך?" אני שואל.
"בקרוב," באה התשובה. "עכשיו, הבה ונצא מהמקרר. אני זקוק לאור השמש."