הזקן והאגם

הכחול החליף אט אט את חוורון השחר, מתפשט מערבה וכובש את השמיים. על שפת אגם טריליום כרע חתול פרא, והתבונן במים בריכוז. דומם כפסל היה, ורק חרכי אישוניו נעו בעקבם אחר המתרחש מתחת למים. אויר הבוקר הצלול והקריר עמד בלא ניע מעל האגם, כחושש להרעיד את פניו החלקים כפני מראה. גם הדגים ששחו כה וכה לא קרבו אל פני השטח ולא העלו אדוות, כמו חשו בנוכחותו של הטורף האורב בגדה.
אך בקעו קרני החמה הראשונות באופק המזרח, ומספר דגים קרבו אל הגדה בחפשם אחר מזון. שפמו של החתול נרעד קלות וגופו נדרך, והנה פילחה את השמיים צווחה חדה ועוף גדול צלל בחטף והחריד את שלוות האגם בטפריו. החתול זינק אף הוא לאגם לזנב בדגים המתפזרים אך אחר את המועד. רעב ורטוב ירק את תיסכולו אחר השלך המתרחק עם הדג שחמד. בכעס יצא מהמים והתנער, ובעודו שוקל אם לשוב לעמדתו, שמע קול פסיעות אדם מתקרבות, שמט ראשו בהשלמה וחמק אל בינות לעצים.

ג'ון דייויס חש את צינת הבוקר עמוק בתוך עצמותיו. בעוד ימים ספורים יגיע לגבורות וזו לו השנה הראשונה בה חש באמת כי הזדקן. אולי עדיף היה לו להישאר בביתו החמים שבפורטלנד, הרהר, אך למראה האגם הנפרש לפניו מיהר לסלק את המחשבה מראשו. אדוות קלות על פני האגם היו העדות היחידה שנותרה לדרמה שהתחוללה בפינת הדייגים לפני שניות ספורות, וג'ון דייויס חייך אל כיפת השלג השגיבה של הר הוד המצויירת בדייקנות על פני המים. במתינות הניח את הדלי שנשא על הגדה ובתנועות בטוחות התקין את החכה ושיפד את הפיתיון על הקרס. לרגע הרים מבטו והתבונן ישירות בהר הנישא מעל האגם כמו מבקש את ברכתו לדיג, ואז פסע אל תוך המים והטיל חכתו הרחק לפנים. טרם חלפה דקה, והנה אחרונת האדוות גוועה ופני האגם שבו ושקטו סביב הדייג הזקן וחכתו, ועל מימיו נצטייר שוב הר הגעש הרדום.

בני משפחתו של ג'ון דייויס חשבו שקמפינג באגם טריליום היא הדרך הטובה ביותר לחגוג את חג העצמאות של ארצות הברית וקיץ אחר קיץ שבו בנאמנות אל גדותיו. מחשבותיו של הדייג הזקן נדדו אל האוהל בו דולורס כלתו, נכדו טום עם אשתו ההרה גאיה ונינתו רוז בת החמש עוד ישנו שנת ישרים, והנה שב ונלפת בכאב הישן שלא קהה מזה שלושים שנה, מאז שכל ביום אחד את שני בניו, ג'ון ג'וניור שהיה בעלה של דולורס, וטום הצעיר שלא זכה להינשא ולהוליד ילדים. לרגע הפנה הזקן מבט מאשים לעברו של הר הוד על אף שהיה זה שכנו מצפון, הר הגעש סיינט הלנ'ס, שקבר את בניו באפרו. משיכה פתאומית בחכה החזירה את הזקן להווה וזה מיהר לגלגל חזרה את החוט, התבונן בסיפוק בדג המפרפר והטילו בתנועה מנוסה אל הדלי. דקה אחר כך נרגעו המים ודמותו של ההר נרקמה שוב סביב הדייג וחכתו המוטלת, פיתיון חדש בקרסה.

השמש כבר חרגה כולה מהאופק. צינת השחר התפוגגה לה ומבין העצים החלו לעלות קולות הנופשים המתעוררים. בדלי נאבקו כבר שלושה דגים על לגימות החמצן האחרונות וג'ון דייויס גמר אומר לשוב למאהל אחרי הדג הרביעי, בטרם יגיח מהיער נחיל הנופשים על טפם וסירותיהם להפר את שלוות האגם. מבטו של הזקן שב ונתמקד בדמותו של הר הוד הנשקפת מולו. מה יפה היה, על ברדסו הלבן ושיפוליו המיוערים! בפני האגם החלקים למשעי כל תו כמו הועתק בדקדקנות כה רבה עד כי נדמה כי אם יחל לפסוע יהיה מעפיל בצלע ההר עצמו. כה שבוי היה הזקן בקסמה של הבבואה, עד כי ניתק ליבו בחרדה כאשר נבקע לפתע ראש ההר וענני אפר שחורים פרצו מלועו.

"הוא מתפרץ! הר הוד מתפרץ!" צעק הזקן המבוהל ומיהר לגדה. הוא כיוון דרכו את המאהל, מסתער כפומה במעלה השביל, ובקריאות "ההר מתפרץ!" פרץ אל בינות לאוהלים. למשך רגע ארוך קפא הזמן על האנשים ששותקו בתדהמה ובמשנהו פשטה במתחם המאהל צעקה גדולה מעשרות גרונות כאחד. בתוך שניות, לא נותר ולו אדם ישן אחד. אמהות ואבות נטשו את אישי הבוקר הדולקות בזנקם לאוהל להוציא את ילדיהם, וילדים מבוהלים פרצו בבכי ובצעקות. כלבים נותקו מרצועתם ובנביחות עזות פשטו סביב והפכו ארגזים וסירים בדרכם. פה ושם השתטח אדם שנתקל באחד הכלבים וקללות רמות נתוספו למהומה. מכוניות כבר הונעו והנה אחת או שתיים יצאו את החניה כאשר קול עז הרעים מעל ההמולה, "אין שום התפרצות! הר הוד שקט לגמרי!"

נסער, הגיע ג'ון דייויס לאוהל משפחתו, שם נלפת בזרועות נכדו שהפנה אותו להביט בהר הרוגע, ובברכיים פקות קרס הזקן לכסא המתקפל.
"אבל אני ראיתי … " מלמל הזקן בניד ראש, קובר מבטו בידיו הרועדות. דולורס הניחה יד מרגיעה על כתפו. "הכל בסדר עכשיו, אבא," אמרה כדברה אל נכדתה. "ההר שקט וזה העיקר." והיא משכה את רוז הקטנה מרגל אמה. "רוצה להכין איתי פנקייק?" שאלה, והילדה הנהנה וניגבה את חטמה בזרועה.
"באמת, ג'ון, כמעט ועשית לי התקף לב," התנשמה גאיה, והעבירה ידה בתנועת דאגה על בטנה. "אני מקווה שהתינוק לא הרגיש כלום," הוסיפה, והחלה לסדר את סביבת שולחן האוכל. "לך!" גירשה בצעקה כלב שטרם נקשר.

"זקן משוגע!" צעק לעברם מישהו, וג'ון דייויס טמן ראשו בידיו. טום כרע מול סבו והתבונן בו ארוכות. "מה בדיוק ראית, סבא?" שאל. "יכול להיות שנרדמת על החכה?" אך הזקן החל מנענע בראשו עוד טרם סיים לשאול.
"לא נרדמתי, טום," לאט. "ולא הזיתי. אני בטוח שלא הזיתי!" נטש הרעד את קולו, ולמראה מבטו המודאג של נכדו, המשיך. "לא הסתכלתי על ההר עצמו, טום. ראיתי את ההתפרצות בהשתקפות שבמים. ראיתי את זה ברור כמו הסרט שראינו בשבת שעברה. הפחד לא עוזב אותי, טום. אני בטוח שמשהו עומד לקרות. ההר עוד יתפרץ עלינו, אני אומר לך!"

טום נאנח והתיישב תחתיו. "רוז," קרא, והילדה נתמתחה להביט בו מעבר לסבתה. "הביאי לי פחית סודה! בעצם, הביאי שתיים. ככה, ילדה טובה. לא, אל תנערי אותן!" ובאנקה קטועה ספג את מכת גופה של בתו עת זינקה אל חזהו. רוז צחקקה, ולא ניכר כלל כי לפני זמן לא רב עוד היתה בוכיה ומבוהלת. בהנאה התכרבלה הילדה בחיקו של אביה ושלחה ידה ללטף את זיפי זקנו.
טום הושיט לסבו פחית אחת, פתח את האחרת ומייד התרומם בקללה, שכן זרנוק עז בקע מהפחית ומקלחת מי הסודה הספיגה את רוז ואותו. טום התנער ונפנה לסבו "הנה, סבא. ההתפרצות עברה. אתה יכול להירגע כעת. בואי, רוז ושבי פה בשמש. אחרי האוכל נלך לטבול באגם."

המהומה שפרצה באחת לא שככה אלא כעבור שעה ארוכה. עוד זמן רב היו הנופשים עסוקים בהחזרת מצב המאהל לקדמותו, ועדיין היו אנשים זורקים מבטים נזעמים אל מתחם משפחת דייויס בחולפם על פניו. בזמן זה גבהה השמש ועם התחזקות החום נהרו הנופשים אל האגם, מי לשחיה, מי לדיג ומי לשיט סירה. בין יורדי המים היו גם רוז והוריה, ואילו דולורס נותרה מאחור, לפנות את שיירי ארוחת הבוקר.

"עוד קפה, אבא?" שאלה את ג'ון דייויס, שאמנם הסב עם כולם לשולחן האוכל, אך כמעט שלא נגע בצלחתו. הזקן נענע בראשו. "הספיק לי," אמר חרש, ובחן שוב את ידיו שרעדן נחלש, אך לא נעלם. דולורס נגשה אל הזקן והתיישבה לצידו. "לא עובר יום שאני לא חושבת על ג'יי ג'יי," אמרה בשקט.
"לא עובר יום שאני לא חושב על שניהם," השיב לה, ושניהם נשאו מבטם אל פסגת ההר.
"ייתכן …" פתחה דולורס, עצרה, ושוב המשיכה, דוברת לאט ובוררת מילותיה בקפידה. "יכול להיות שמה שקרה הבוקר היה בהשפעת המחשבות האלה, ג'ון. אי אפשר שלא לחשוב על זה כשהר געש ניצב לך בדיוק מעל לראש."

הזקן הניד בראשו שוב. "אני לא הזיתי, דולורס!" התעקש. "אבל מה זה משנה. אף אחד לא מאמין לי ממילא." והוא הזדקף ופסע לאוהל.
דולורס הביטה אחריו בעצב והמשיכה בפינוי השולחן. אחרי דקות ספורות יצא חמיה מהאוהל בבגד ים ומגבת זרוקה על כתפו. "אני הולך להצטרף לצעירים," אמר, והיא חייכה למראהו, שכן גם בגיל שמונים עדיין זקוף קומה היה, נמרץ וחסון.

אגם טריליום קידם את פניו של ג'ון דייויס בפנים חרוצי גלים ושובלי סירות שנתאבכו זה בזה. נופשים ונופשות שכשכו במימיו, קבוצות קיאקים פיטרלו לאורך קו צמיחתו של הסוף וסירות גומי צפו בעצלתיים במרכזו, סמורות חכות דיג. שגיא ורם, חלש הר הוד מעל, ודמותו במראת האגם היתה אך כמרומזת במכחול אימפרסיוניסטי על צלעי האדוות. ילדה קטנה בבגד ים סגול התרוממה, בהפיצה נתזי מים ססגוניים, וקראה, "הנה סבא!" וג'ון דייויס שמט מגבתו ופסע אל תוך המים.

על אף מזג האויר הנפלא והאושר שקרן מפני סובביו, לא יכול היה הזקן להירגע ולפוש. צינת המים פלשה לרגליו וטיפסה כצמרמורת במעלה גופו, סומרת את שערות ערפו. רגע שולח היה את עיניו אל ההר בציפיה קודרת ובמשנהו קובר מבטו במים, מחפש סימנים באדוות. כלאחר יד היה מוסר חזרה לרוז את הכדור המנופח אם רק הגיע זה אליו, או עונה במילה לשאלה זו או אחרת מפי גאיה, או שהיה מאלץ עצמו לחייך למראה פניו המודאגים של נכדו. וכשחש את התלקחות רגליו וראה את אודם הלבה המתפשט על פני האדוות שקודם הלבינו בהשתקפות ההר, נפל בזעקה למים.

רטוב ורועד ישב ג'ון דיוויס על הגדה, מצטפד למגעו הרך והמגונן של נכדו. מעליו נישא הר הוד, שלו ולבן משלג, ומולו נפרש אגם טריליום, שוטף את באיו בגלי לבה כתומים ואדומים ואין איש מבחין, ואין איש מבין.
"חייבים לעוף מפה," אמר, אבל דבריו לא חדרו את איוושת מלמולי המתקהלים מעליו. בחטף התרומם והניח ידיו על כתפי הגבר הצעיר. "טומי, אנחנו מוכרחים להסתלק מפה עוד היום. לא רק אנחנו. כולם חייבים לפנות את האזור, ומייד!" וג'ון דייויס הישיר מבטו אל טבעת המתקהלים שנשתתקו והסיטו עיניהם במבוכה. "אתם לא מבינים? הר הוד עומד להתפרץ בכל רגע!" צעק פתאום, מניף זרועו באצבע מורה על ההר. ולפתע, גלגל בעיניו השמימה והתנשם, ושמט זרועו ומבטו.

"בוא, סבא," אמר טום, בשלבו זרועו בזו של ג'ון דייויס, והוליכו לכיוון המאהל. בעלותם, פגשו את דולורס בדרכה לאגם, וזו כיווצה שפתיה ופנתה לשוב למאהל איתם.
"טום," אמר הזקן, קולו יציב וברור. "אני יודע שלא ראית מה שאני ראיתי, אבל אתה מוכרח להאמין לי. וגם אם אינך מאמין לי, אני מבקש, לא, אני מתחנן, שתסמוך עלי. אנחנו חייבים להסתלק מפה, וכמה שיותר מהר!"
רוז הופיעה, מדלגת בעליצות במעלה השביל, וגאיה התנהלה בכבדות מאחור, טבורה בולט לפנים ובידיה חכה ודלי ריק. "נאלצנו לזרוק את הדגים," אמרה.
"סבא רוצה שנחזור הביתה עוד היום," אמר טום.
גאיה הניחה את הדלי. "הוא יכול לחזור אם הוא רוצה," משכה בכתפיה, נמנעת מלהביט באיש בו נדברו. "שיקח את המכונית של דולורס." ופנתה והלכה אל מבנה השירותים, מותירה את בתה מאחור.
"אני אחזור איתך," אמרה דולורס בהניחה ידה על כתף חמיה, אך זה התנער בחטף. "לא חסר לי שום בורג," רגז, "ואני לא נוסע חזרה בלי כולכם." ונפנה לשבת, לרגע משעין מרפקיו על שולחן הפיקניק ובמשנהו הוריד זרועו לאמץ אליו את רוז הקטנה שנתיישבה לצידו.

"ההר מזהיר אותנו," הוסיף ג'ון דייויס לאחר זמן מה. "גם סיינט הלנ'ס הזהיר, ואביך ודודך בחרו להשאר שם למרות הסכנה."
"סבא," נאנח טום, והתיישב בקצה הספסל. "זה לא אותו הדבר. האזהרות של סיינט הלנ'ס היו ברורות לכולם. מדענים מדדו את הסימנים שהראו שההתפרצות קרובה, אבל פה …" ולא יסף, שכן בו ברגע שבה אשתו בלווית פקח היערות. מספר נופשים השתרכו בעקבותם ונעמדו בגבול מתחם המשפחה, כורים אזניהם בעניין.

"ג'ון, זהו מרטין גירי, והוא פקח פה כבר עשרים שנה," פתחה גאיה ללא הקדמות. "סיפרתי לו מה ראית."
הפקח חייך בחום וג'ון דייויס תלה בו מבט של תחינה וספקנות.
"כלתך המצודדת אמרה לי שראית במים חזיונות התפרצות," אמר, ומבטו של הזקן קדר. "היא אשת נכדי," תיקן את הפקח, מסנן מילותיו בין שיניים קפוצות.
"כן, כן," חייך הפקח. "יש לך אינטואיציה יוצאת מהכלל, מר …"
"דייויס," פלט טום באי נוחות.
"מר דייויס, אכן. הר הוד הינו הר געש פעיל וקיים סיכוי ממשי שיתפרץ עוד בדורנו. אבל," והפקח הסיר כובעו ומחה בו את אגלי הזעה ממצחו, ניערו, והשיבו לקדקדו, "זה לא יקרה בשבועיים הקרובים, וכנראה גם לא בשנה הקרובה, וזו לא דעתי, זו עובדה."
ג'ון דייויס לא אמר דבר, אך שפתיו נקפצו.
"מר דייויס, חדר המגמה בראש ההר אינו מלא, ולא נרשמה התנפחות באזור הפסגה מזה זמן רב. גם הפעילות הסייסמית באזור ההר מועטה ביותר. ההר הזה עוד יתפרץ, אין בכך ספק, אבל לא היום וגם מחר לא. אתה ומשפחתך יכולים להמשיך ולנפוש כאן בלב שקט עד תום הקיץ."
הזקן הרכין ראשו.
"תודה, מר גירי," אמר טום, והפקח הרים ידו בברכת פרידה והלך לדרכו.
"נחזור הביתה מחר, סבא," אמרה גאיה בפסקנות. "זוהי החופשה האחרונה שלי לפני הלידה ואני רוצה ליהנות ממנה עד תום."
"אני רעב. יש ארוחת צהריים?" שינה טום את הנושא, ואמו מיהרה לפשוט על ארגזי האוכל.

טרוד מכדי לחוש ברעב, קם ג'ון דייויס ממקומו והכריז שהוא יורד לאגם, להיות קצת לבדו.
"סבא ג'ון, הזהר שלא ליפול באש שבמים!" קראה אחריו רוז. טום סב אליה, נרעש, והזקן חג על עקבותיו באחת. "שמעתם את הילדה? גם היא ראתה!"
"נו באמת!" התפרצה גאיה, "הרי כל הבוקר זה מה שהיא שומעת ממך. פלא שהיא חוזרת על זה?" וטום הסיט מבטו.
הזקן עמד כנטוע, שפתיו קפוצות ולסתו רוטטת, ולפתע נעתק ממקומו ואץ במורד השביל.

חולף על פני פינת הדייג, המשיך הזקן בצעד נמרץ לצידו המערבי של האגם, הרחק מריכוז המתרחצים, שם האט צעדו ונפנה שנית להביט במים. הפעם לא נאלץ להמתין, שכן חיזיון הגעש פרוש היה לפניו במלוא אימתו.
ג'ון דייויס לא נזקק לפירוש דברי הפקח שכן הכיר היטב את טבעם של הרי שלשלת הקסקייד אליהם השתייכו גם הוד וגם סיינט הלנ'ס. אם ההר עצמו אינו עומד להתפרץ מה, איפוא, פירוש החיזיון? ברוגז רכן ארצה, הרים אבן ובהתרסה ידה אותה בבבואת הוד המתפרצת, ובפסעו לאחור מעד והתיישב.

תנועה מהירה בשולי האגם משכה את עינו וג'ון דייויס הבחין באנפה כחולה אוחזת דג במקורה. האנפה מתחה צוארה אל על ובתנועות מקור מהירות כיוונה את שללה ראש מטה ובלעה אותו חיים. הזקן עקב אחרי בליטת הדג גולשת במורד צוארה של האנפה, וכשהחזיר מבטו למים ראה שם דג נוסף שצף, מת, על פני המים, מחליק על פני האגם כעל רמץ לוהט.
הציפור הגדולה חזרה לעמדת המארב, אך טרם חלפה דקה נוספת ושוב שלחה מקורה במהירות ושלתה דג נוסף. הפעם לא התעכב הזקן לצפות בבליעה, שכן לבסוף הבין היכן טמונה הסכנה. בנחישות קם על רגליו, שלח מבט אחרון בחזיון ההתפרצות שבמים, סב על עקביו וצעד חזרה למאהל.

משפחתו של ג'ון דייויס הסבה לשולחן לארוחת הצהריים והזקן עצר לרגע, כפוסח על הסעיפים. גאיה הישירה אליו מבטה והחוותה בהזמנה על מקומו הריק, והזקן ניתק מעומדו חלף על פניהם בלי לומר מילה ונבלע באוהל, שם מצא, כצפוי, את תיקה של כלתו. בעוד כולם אוכלים התלבש הזקן, רוקן את שק הכביסה מתכנו ומיהר לדחוס לתוכו שק שינה אחד ומספר פריטי לבוש. בחשאי הגניב את השק ואת תיקה של דולורס אל מחוץ לאוהל, וחמק אל בין העצים. בשובו התיישב בלי אומר ליד השולחן ומילא לעצמו צלחת. בני המשפחה ברכו על בואו, והזקן השיב בהמהום לא מחייב.
"אני צריכה פיפי!" הכריזה פתאום רוז ואמה נאנחה וגלגלה עיניה. טום כבר החל להתרומם ממושבו אך ג'ון דייויס הקדימו. "אני אקח אותה. עוד לא התחלתי לאכול."

הסב הזקן עמד בפתח השירותים והביט בהר. לפתע לא היה בטוח עוד כי יבואו אחריו כפי שקיווה, וכשיצאה נינתו בחיוך ניצחון נפנה אליה בהארת פתאום. "רוצה לבוא איתי לשחק בשלג?" וליבו נמס למראה חיוכה המתרחב.

בהגיעם לבסיס אתר הסקי אשר בשיפולי ההר העליונים החנה ג'ון דייויס את מכוניתה של כלתו והותיר עליה פתק, בדומה לזה שהותיר על מכונית נכדו. רוז חפצה לסור מיד אל השלג אבל סבא-רבא הוליכה אל מרכז המבקרים טימברליין, שם נאלצה להמתין עת רכש עבורה פריטי לבוש, בקבוק מים וקופסת עוגיות. כשיצאו הוביל אותה הזקן אל אתר הגלישה. "אנחנו עולים למעלה לשחק בשלג. תודיע לעובד שם שאנחנו יורדים ללא מגלשיים," הורה לבחור בבסיס הרכבל.
הילדה עלצה בהתרגשות עת העפילו בהר, וכשירדו מהרכבל, משך אותה הזקן הצידה והוליכה לקצהו של שדה השלג.
"אני רוצה לשחק!" תבעה רוז וג'ון דייויס התיר לה לזרוק מספר כדורי שלג בטרם משך אותה אל אזור הסלע החשוף והורה על פסגת ההר. "לשם אנחנו הולכים, קטנטונת שלי," אמר לה. "הכי גבוה שרק אפשר."

זמן מה הדרימו לארכו של קו הגובה ובהגיעם לשביל החלו להעפיל בו.
"נמאס לי לעלות" אמרה רוז אחרי שעה קלה. "אני רוצה לחזור לאוהל."
"אבל רצית לשחק בשלג," אמר סבא-רבא ומשכה בעקבותיו. הילדה ניערה ידה ממנו. "יש שלג פה," אמרה והורתה לצד השביל.
"תלול מידי," פסק ג'ון דייויס. "בואי עוד קצת למעלה." והביט בקוצר רוח בשמש המעריבה. עדיין רב אור היום, ועוד יש ביכולתם למצאו ולהורידו עם הילדה. בנוקשות אחז בכפה של נינתו ומשכה הלאה, למעלה.

לאחר שעה נוספת ניתקה הילדה מידו ונעמדה מולו, מושיטה זרועותיה אל על. "ידיים!" הכריזה, ללא הותיר מקום לספק. ג'ון דייויס הניד בראשו. "אין לי כוח לשאת אותך," אמר, "וגם יש לי את השק הזה לסחוב."
"אבל קר לי ואני עייפה!" רקעה רוז ופניה החלו להתכרכם. "למה אבא לא בא איתנו?"
הזקן שלח מבטו אל מורד השביל, אך איש לא העפיל בו מלבדם.
"בואי עוד קצת למעלה. הנה," אמר ופשפש בשקו, שלה משם עוגיה אחת ונתן לה. "וכשנגיע לסלע ההוא שם, אתן לך אחת נוספת."

השמש הוסיפה לגלוש לכיוון מערב והשביל נקבר תחת שלג הדוק ומלוכלך. כבר לא היה די בעוגיות להפיס את דעתה של רוז והיא נגררה בעקבות סבה בבכי ולבסוף קרסה ונתיישבה תחתיה, ממאנת להתקדם ולו צעד נוסף.
הזקן כרע מול נינתו וחיבקה. "עוד מעט אבא יבוא אלינו," לחש לה. והוא חיטט שוב בשקו, הוציא את שק השינה ועזר לילדה להכנס בתוכו. לרגע ממושך עצם את עיניו ונשם עמוקות, ואז חגר את חבל שק הכביסה למתניו, הניף את הילדה העטופה בזרועותיו והמשיך להעפיל, עקב בצד אגודל. רוח ערבית החלה מתחזקת ופניה של רוז נבלעו בשק השינה, ורק תלתליה נותרו תלויים מחוץ לו, מדגדגים את הזקן בסנטרו. חושק שיניו המשיך ללכת עד שהגיע לעיקול תחת סלע גדול, שם התנודד ועצר תחתיו. בעדינות הניח את הילדה העטופה על השלג ההדוק, התיר את שק הכביסה ממתניו והתיישב עליו, נשען בגבו לסלע. לא נותר להם אלא להמתין.

השמש הוסיפה לרדת, והנה כבר נגעה באופק מערב. הצינה נתחזקה פתאום עשרות מונים והזקן אימץ אל חזהו את הילדה הטמונה בשק הפוך, שואב חום מגופה הקטן, וכאשר החלו שיניו לנקוש מהקור הוציא אותן והניחן על אבן שבלטה מן השלג.
"אני צריכה פיפי," עלה קולה של רוז ממעמקי שק השינה כעולה באוב, והזקן נאנח וגלגל בעיניו. הוא קם בנוקשות וקילף את שק השינה מהילדה שמחתה בקול על הקור הכבד. "עשי פה," הורה לה, "ומהרי, לפני שתקפאי!"
ביבבה כרעה הילדה על השלג בישבן חשוף וכשסיימה קפאה לפתע, מבטה נעוץ במורד ההר.
"התלבשי מהר!" פקד עליה סבא-רבא, אך הילדה לא שמעה אותו.
"אבא! אבא!" צעקה פתאום. "אבא! אנחנו כאן! אבא בא אלינו!" נפנתה פתאום לזקן, שחייך מאוזן לאוזן. "בדיוק כמו שאמרתי לך," חרק בקול נטול שיניים.

טום לא אמר מילה כשהגיע אליהם. בפנים חמורות פרק תרמילו ואסף את בתו אליו בחיבוק אמיץ. בלי להביט בסבו טמן אותה חזרה בשק השינה ושלף טלפון נייד מכיסו.
"מצאתי אותם," קרא לתוך המכשיר. "הם בסדר. לא, אנחנו לא יכולים לרדת עכשיו. לא, השמש כבר שקעה. אין ברירה, אנחנו חייבים לעבור את הלילה למעלה. אתקשר שוב בבוקר. לא, אל תדאגי אמא, יהיה בסדר. הבאתי מספיק ציוד. לכו לישון עכשיו, טוב?"

"אתה החלקת על השכל לגמרי," אמר טום לסבו לאחר שניתק את השיחה.
"עזבתם את המאהל, נכון?" אמר הסב, איבריו רועדים ללא שליטה. "כולכם?"
טום נישא מעל סבו ברוגז. "כן, סבא. עזבנו כולנו. השארנו הכל במאהל ונסענו למעלה לחפש אתכם. אמא וגאיה לא הסכימו להשאר מאחור ומזל שמצאנו חדר עבורן באכסניית טימברליין. תגיד לי," נבח טום לפתע. "אתה השתגעת לגמרי? מה פתאום לקחת את הילדה? היא יכולה למות פה! אני נשבע לך, איך שאנחנו חוזרים אני מכניס אותך לבית אבות!"
ג'ון דייויס חייך בעצב. "היא, כולנו, היינו מתים אם היינו נשארים על שפת האגם, טום. האגם הוא מקור הסכנה, לא ההר."
הנכד נפנה הצידה במיאוס. "כבר בקושי יש אור. כדאי שאבנה מחסה." ושלף מתרמילו את חפירה מתקפל.
"הבאתי איתי את רוז כי אחרי לא הייתם באים," הוסיף הזקן בעצב.
"סבא! די כבר!" וטום החל לערום קיר של שלג סביבם. "יכולת לקחת אותה לפורטלנד!" נפנה פתאום בצעקה. "שם לפחות לא היינו קופאים מקור!" ומונע בכוח כעסו המשיך לעבוד ביתר שאת.
"לא הייתי מגיע לפורטלנד," הפטיר הזקן. "שיחה אחת למשטרת הדרכים והיו עוצרים אותנו ומחזירים לכם את הילדה להמשיך בנופש. לא. כרגע המקום הבטוח ביותר עבורנו הוא פה, על ההר הזה, שלא יתפרץ היום ובטח גם לא מחר," הוסיף הזקן וחיוך עקום על שפתיו.

טום הניד ראשו בתסכול והמשיך בעבודתו. כעבור זמן לא רב הפכה אפלולית הערב לעלטה, והשלושה רבצו צפופים בתוך מחסה שקירו האחד סלע, והאחר שלג, ויריעות פלסטיק להם לרצפה ולגג. רוז ואביה דחוקים היו בשק שינה אחד ואילו ג'ון דייויס רבץ, מותש ונוקשה באחר, ועל אף שהיה זה שק של פוך מתוצרת דה-לוקס לא יכול היה להתחמם. למרות זאת, היה הזקן רגוע כהר עצמו, ושלוה ובטחון פשטו ברוחו עת עצם את עיניו.

עם שחר הוציא טום את חטמו משק השינה. "סבא!" קרא. "הגיע הבוקר. הגיע הזמן לרדת." ובדוחק שלף עצמו משק השינה ומיהר לנעול נעליו ולעטות את מעילו.
"סבא!" טילטל את השק השכן, וכשלא הרגיש תזוזה מיהר ופתח את הרוכסן.
דקה ארוכה רכן טום והביט בסבו בטרם הרכין את ראשו.

באצבעות נוקשות חייג טום לבסיס אתר הסקי. "אני צריך שיעלה לפה צוות חילוץ," אמר, והבל פיו עלה כענן וקפא על המכשיר הקר. "לא, כבר מאוחר מידי. סבא שלי הלך לעולמו. מה זאת אומרת זה לא בעדיפות? אני לא יכול להשאיר אותו פה! מה? מה זאת אומרת האגם התהפך? לא, אני לא יכול להוריד אותו בעצמי, יש לי ילדה קטנה להוריד ואני לא יכול להוריד את שניהם. כמה הרוגים אמרת? כן, כן, אני מבין. אתם תורידו אותו אחרי שתפנו את המאהל. בסדר, ארד עם הילדה בכוחות עצמי."

טום הניח יד עדינה על השק בו היתה מכורבלת בתו וחש בהקלה את נשימתה. נוטל את האת בידו יצא את המחסה ורועד בצינת הבוקר, החל בחפירה. כאשר היה הבור גדול דיו משך טום את סבו מתוך שק השינה, הניחו בפנים וכיסהו בשלג.
"שלום סבא," לחש מעל הקבר המאולתר. "נראה שצדקת למרות הכל."
והוא נעץ את האת בחזקה בשלג כציון לקבר ונפנה לקחת את תרמילו ואת בתו הישנה.

בבסיס אתר הסקי נתקבלו רוז ואביה בחיבוקים מועכים מאימותיהם האדומות מבכי. טום ניתק מזרועות אימו, העניק חיבוק לאשתו ומיהר לדוכן הקפה.
"נגמר להם הקפה!" רטן בשובו לנשים, ובידו פחית סודה מהמכונה. הוא הניח את הפחית בצד וחלץ את נעליו, מותח את בהונותיו בזו אחר זו. "אז מה קרה שם למטה?" שאל.
"התפרצות לימנית," אמרה גאיה בשפל קול, מאמצת את בתה אל כרסה.
"מי אגם טריליום היו רוויים בגזים מגמתיים שביעבעו לתוכם מבסיסו של הר הוד," אמרה דולורס. "בעיקר פחמן דו חמצני. כנראה שהיה בלילה רעש אדמה שם למטה. קל מכדי לעשות נזק, אבל חזק מספיק בשביל לנער את מי האגם ולשחרר את כל הגז בענן אחד שהיה גדול מספיק בשביל לחנוק למוות כל אדם ובעל חיים ברדיוס של שלושה מילין."
טום הרים מבטו מבהונותיו, נטל את פחית הסודה שלו, ניער אותה בחזקה ופתח את הלשונית.
"כן, בדיוק כך," אמרה אמו, וארבעתם צפו בשתיקה בסילון מי הסודה עד שדעך לשלולית עכורה על רצפת מרכז המבקרים.

כשעה לאחר מכן עשו שתי המכוניות של משפחת דייויס את דרכן במורדו של הר הוד ובהגיעם לכביש הראשי פנו לכיוון פורטלנד והשתלבו בשיירת האמבולנסים שעלתה מהמאהל שעל גדות אגם טריליום.