הטייס הקטן

נולדתי בג'ורג'טאון, קליבלנד שבמדינת אוהיו שבארצות הברית,
עד גיל שבע כמעט שאינני זוכר דבר, ילדות משעממת בעיר שקטה עוד יותר, הורי היו זוג פקידי ממשלה אפורים,
שיגרת יומי הייתה קבועה, הורי הסיעו אותי לבית הספר, ממהרים לעבודתם, בצהרים חזרתי תמיד עם אנדי חברי, וברוב אחר הצהרים הייתי מבלה לבדי,
באותו בוקר פתחתי את עניי כרגיל כשהחדר הוצף באור, אלא שאז התרחש אירוע מסעיר שזעזע את שלוות השכונה השאננה שלנו, ואשר בו בעצם מתחיל הסיפור שלי.
היה זה בוקר ערפילי במיוחד, שגרם למטוס תובלה בינוני לנחות נחיתת אונס באווניו גארדן, הריאה הירוקה אשר במרכז העיירה, ורק הודות לשעת הבוקר המוקדמת הסתכמה התאונה בנזקים קלים,
שני סוסים שנבהלו ודהרו מעל גדר החצר שלהן היישר אל תוך חלון הראוה של "מקדייויס הום גראונד אביזרי ספורט ופנאי", כמה צמרות עצים כסוחות, ופאולה יארדסטון רווקה אירית זקנה אשר מעוצמת ההלם חזר לה לשעות מספר כוח הדיבור.
רעש המנועים וקול ריסוק ענפי העצים גרמו לאמא ולי לזנק לחלון , הספקנו לראות קצה כנף מתנדנדת, מה שגרם לי לקשור במהירות את שרוכי נעלי ולומר,
"אמא אני רץ ,לפני שיבואו משטרת הריינג'רס, ויקיפו אותו במחסומים"!,
רצתי במעלה הרחוב , אנדי חברי עמד בפתח ביתו, צעקתי לעברו, "אנדי בוא יש מטוס באווניו גרדן!!!"…
רצתי מהר, עקפתי את התאומים שטנברג, עוקב אחרי החריצים של גלגלי המטוס,
כבר מרחוק הבחנתי בצבעי האדום כחול של צבא ארצות הברית, הצבועים על כנפי מטוס המטען ,
הטייס עמד סמוך למטוס והתבונן בכן הנחיתה שהתעקם, הוא סבב אחוז ייאוש את כלי התעופה שלו ואחז את קסדת הטייס,
מאחוריו כבר התאספו רוב תושבי העיירה חלקם עדיין בחלוקי בית,

חליפתו של הטייס רבת הכיסים והאבזמים ריתקה את מבטי, זיהיתי גם את דגם המטוס: "דה הבילנד פי איי 16" תוצרת בריטית מלפני מלחמת קוריאה. לבי הלם בי בפראות, אמא מצאה אותי, ואחזה בידי,
"אל תיגע בכלום, ואל תפריע לטייס!".
אימי שמנוסה הייתה במזגו הסוער של בנה המנומש, והבינה את משיכתי למטוסים, יחד איתה קניתי את כל חוברות מטוסים,אחזה בכתפי מרסנת,
ראשי ניצב בקו גובה אחד עם מכסה המנוע התחתון, אותיות צבע מתפורר אסרו את הדריכה על מוטות הכנף והורו היכן ניתן לפתוח מה וכיצד, ריחות חריפים של צמיגים חרוכים ומאזוט באוקטן גבוה סחררו את נחיריי,
עמדתי שם מייחל לקשר עיין עם הטייס, אך הלה נטפל משום מה לאיזו תיבת אלומיניום שבצבצה מעבר למדפי השיוט, ממלמל הברות נרגזות בלתי מובנות,

פתאום, כשאני מתעלם מן ההמולה, מאזהרותיה , אמרתי לטייס,
"קוראים לי בילי ווסטווינד וכבר בניתי את מודל המטוס הזה בחופשה כשאבא היה בניו ג'רסי!".
הוא הוריד אלי זוג עיניים עייפות, חייך והושיט יד מנומסת בכפפת טייס אל אמי הנפחדת,
-"נעים מאד גב' ווסטווינד, אני מניח,.. שמי פרלסמיט, ג'וני פרלסמיט" אמר במבטא זר,
"אני, זקוק נואשות לטלפון.. כלומר.. האם אתם גרים בסביבה?"..
אמא נענתה, "וודאי, אתה מוזמן אלינו בשמחה",
זו באמת היה מאורע, אימי אני והטייס, מלווים הביתה בתהלוכת כבוד,

הטייס הוכנס ישר למטבח וכובד במשקה, ישבתי בפינת השולחן ולחשתי את שמו, "ג'וני פרלסמיט" שיננתי לעצמי את שמו שוב ושוב, הוגה כל אות בחרדת קודש, אין שם מתאים ממנו לטייס, בטח היה הוא מהלוחמים, אחד מהמעופפים האמיצים על מכונות האוויר המוזרות שלהם, השלמתי את החסר בדמיוני, שערו השחור ועיני הפחם שלו הוו מופע נדיר בקרב הנוף הנורדי של אוכלוסיית המקום.
הוא הניח את שפופרת הטלפון, אמא הניחה לידו כוס הקפה כמה עיגולי דונאטס,
אל שמשת הבית שבחזית, נצמדו בקנאה לחייהם של כמה מהנועזים מהקהל שליווה אותנו, אימי טרחה במטבח, ואבי נשען אל דלת המקרר ,
הטייס בחור צעיר בשנות העשרים המאוחרות של חייו, הודה להורי וביקש רשות להמשיך ולנסות להתקשר למספרי החירום שנשלפו מכיס צדדי בחליפתו,
בזמן הקצר שחלף כבר הספקתי לעלות ולרדת כמה פעמים מחדרי ולהציף בהתרגשות את השולחן בחוברות ותצלומי מטוסים, דגמים וציורי טוש צבעוניים אשר בכולם כיכבו הטייסים ומטוסיהם על רקע מסלולי המראה או תכלת שמים ועננים.
הטייס שהיה מוטרד ניסה בנימוס להפגין התעניינות כלשהי בתצוגה הצוהלת שנערמה סביבו,
מעט זמן אחר כך דפק שוטר על דלת ביתנו וביקש מהטייס לסור אל המטוס, שם עמדה כבר קבוצת שוטרי רינגרס, והרחיקה מהמקום אנשים,
הוא חזר לאחר זמן קצר, ועדיין ישבתי שם עם כל החוברות , ניסתי ללכוד את תשומת ליבו,
-"הנה המוסטאנגים בצלילה על הטנקים של רומל!" קראתי מציג מיצירותיי בצהלה "והנה ווילבור רייט שוכב על הבטן!"..
וכך באמצע המשפט שלי, הוא הניח את ראשו על זרועותיו ונרדם ,
הורי פנו לענייניהם, ומהתקהלות שבחלון לא נותרו כי אם כמה כתמי מייקאפ ושרידי אדים.
השתדלתי לא לזוז, נשימתו הייתה חסרת מנוחה, פעם אחת הרים אלי את עיניו בכבדות, הציץ בשעונו וחזר אל תרדמתו,
ערכת מפות, תעודות ומסמכי טיס הציצו מרוכסן שחצה אלכסונית את שרוולו,
כשניעור לאחר כשעתיים והבחין בי, הציע לי לבוא עמו אל המטוס החונה, חלפנו על פני עיניהם העגולות של בני גילי שחיכו שנצא אל עבר המטוס, ועמדו נטועים כשדרה של כבוד וקנאה,
טיפסנו שנינו אל תא הטייס, אויר בעל ריח חריף הכה באפי, מאות מחוגים ונורות מהבהבות קידמו את ראשי הסחרחר, הרשרוש החדיש של חליפתו ותנועותיו המיומנות גרמו לי להרגיש כאילו כבר ריחפנו בשמיה הרגועים של ג'ורג'טאון,
מהחלון הבטתי במבטים העוקבים של הריינג'רס, הטייס העביר אצבעות זריזות על פני לוח הבקרה, סובב כפתור זה או אחר והאזין בקשב ללחש מכשיר הקשר העולה באוזניותיו. בין פעולה לפעולה השמיע באוזני כמה מילים של הסבר עבורי,
"זוהי המצערת, וזהו מוט ההגאים, כאן שעון מד הגובה וזהו הנווט האוטומאטי"…
הוא העיף מבט עצוב על הכלי הדומם הנטוע לו באופן זר ומשולל כל קשר עם הסביבה, מטוס מטען במרכזה של עיירה דרומית, בלא פתרון מצוי, בלא יכולת המראה,
כשעה ומשהו נמשכו ניסיונות הסרק שלו, אבל אני הייתי עד מעריץ ונעול על כל תזוזה מתנועותיו, לא העזתי לשאול, רק עקבתי כמסונוור הצופה בתושב של איזה כוכב לכת אחר אשר נחת לו פתאום .
"בוא! נחזור לצהרים",הציע, "נמתין אצלך בבית, הוא נאנח, אין לי מושג איך נוכל לצאת מזה".. פסעתי לידו שותק,
"אפילו לפרק ולחלץ אותו מכאן בחתיכות יהיה זה בלתי אפשרי!".. שמעתיו מתלונן בקשר,אחרי שסגר את מכשיר הקשר נאנח,
"זהו דגם כה ישן שכל השרטוטים והתוכניות שלו מזמן נגנזו!",

כעבור שבוע ג’וני הפך בלי משים לבן בית אצלנו, מידי בוקר היה הוא לובש את סרבלו ויוצא אל מטוסו,
משאיות ענקיות של הצבא הגיעו עם הזמן, ונשאו משם את מטענו, ויום אחד הם הביאו כן נחיתה חדש,
ג'וני ניסה את כוחו מאלתר, ולי כל יום ליד המטוס שמחתי על מתנת השמים הזו, שעבורי הייתה הכי דמיונית ועליה לא העזתי לחלום.
בני העיר השקטה עם חלוף החודש הראשון התרגלו למראהו החריג ולצלליתו של המטוס שהיתה מקדמת בברכה את שובם הביתה מדי ערב, רבים אף הפכו לידידיו של האורח שצנח לו לפתע אל תוך חייהם וגם למספקי עצות, אך מכל בני המקום הייתי הקרוב מכל חבריו החדשים ועל אף עקשנותו להשתכן במלון המקומי, שכנענו אותו להישאר אצלנו,
וכך בקרי הדוממים, הפכו לרבי עניין, כשאנו מנהלים שיחות מרתקות,
-"תגיד ג’וני," שאלתי אותו בוקר אחד כשניגב שפתיו מטיפות מיץ התפוזים,
-"אתה אוהב לטוס?".. הוא הנהן בראשו מזמזם לו בלחש.. בידיו אחז באוסף שרטוטים שהגיע בדואר והוא עיין בהם בריכוז, אבל אני המשכתי,
– "עד איזה גובה טסת?, ספר לי"..
הוא הרים את עיניו, התבונן בי ושאל
" בילי אני מניח שאתה רוצה מאד לטוס נכון"?,
הנהנתי במרץ, גו'ני החל להסביר לי באורך רוח את ההבדלים שבין הליקופטר ולמטוס מדחפים ובין מטוס נוסעים מסחרי לסילון קרב, ובאיזה גובה מטוס מתייצב, הוא לרגע עצר, אבל אני המשכתי לשאול,
-"איך זה שמתרוממים למעלה?, ואיך נראה הירח כשמתקרבים אליו והכוכבים, האם הם גדולים?, אפילו יותר מהתפוזים הללו?, ואם מושיטים יד, האם אפשר לגעת בהם? ואיך השמש?, האם היא שורפת?, ומה יש בסוף העולם?, ומה יש אחרי זה?"..
ברד השאלות גרמו לג'וני לחייך הוא הניח את ידו על כתפי ושאל,
"היה לך פעם עפיפון?",
"אתה רוצה שנעשה אחד, שנעיף אותו ונלמד ביחד איך פועל כוח הדחף של הרוח, ואיך נוצר אפקט ההמראה?"..
האופן בו תיאר את המונחים היבשים שעד כה רק קראתי עליהם ריתקו אותי, הוא המשיך והסביר לי על לחץ תרמי תחתון, זווית שבירה של זרמי רוח, וכיסי תת לחץ בארומאטרים,
-"אם נצליח אי פעם לחלץ מכאן את הציפור הזו, אתן לך להטיס אותה במו ידיך!" הבטיח לי,
מאותו רגע חגו מחשבותיי סביב ההבטחה שלו כפרפרי ערב המרחפים מעל פנס הרחוב, הבטחה קצרה אשר הותירה אותי בלילה מתהפך על משכבי ושנתי נודדת לה בין העננים.
בדמיוני מושך הייתי במוט ההגאים מכוון את חרטום המטוס קדימה ולמעלה למעלה עד סוף כל הגבהים.

את חברי שיתפתי במסעות הדמיון הללו, גם להורי העסוקים בענייניהם כבר מסרתי את פרטי התוכנית שלי, להגיע אל המקום אשר אליו טרם הגיע אדם, ואז למשוך אלי את המוט ביתר שאת ולהיות הכי גבוה שיתכן, כל כך גבוה עד שאפשר יהיה לראות את ה.. וכאן נעצרתי תמיד בנקודה הזאת לא ידעתי להיכן אגיע, כל ערב הבטחתי לעצמי לשאול מחר בבוקר את ג’וני, אבל בבקרים ג’וני היה טרוד בסיום הברגת כן המטוס, ולא הייתה לו דיי שהות כדי לשמוע את סיפור החלום שלי..
בוקר אחד החלטתי להישאר בבית, בחשאי יצאתי לעבר המטוס, גו'ני היה שם עם כליו,
"גו'ני המטוס יכול להגביה מעל ה"סנט הלנה".
גו'ני הרים אלי את מבטו וחייך,
-"בוודאי, שהמטוס הזה יכול להגביה מעל הסנט הלנה",
"עד לגובה שלושים אלף רגל"?
-"מה זה שלושים אלף רגל בשביל האווירון שלנו, רק שנוכל לגרור אותו לאיזה שדה המראה כלשהו"..
-"ונוכל מגובה זה לראות את כל הים?", המשכתי
-"בטח!" ענה ג’וני, "את כל האוניות, את החופים ואת הנמלים והמנופים"..
-"ואפילו את הארצות שמעבר לים?"
-" כשהראות טובה אפשר לראות אפילו את וויניפיג בקנדה"..
-"ותגיד ג’וני, אם נמשיך לטפס לגובה, נעבור אפילו את העננים?"
-"כן!"..
-"ואז.. נוכל אפילו לראות את ה..",
-"את מה?" שאל ג’וני,
-"את ה.." ידי היו מונפות באוויר, מנסות לתאר אבל שתקתי,

למחרת בבוקר שוב לא הלכתי לבית הספר, אימא אסרה עלי לקום, בלילה שמעה אותי גונח, היא הזמינה את ד"ר קינגספרינג שמדד את חומי, הציץ אל תוך אישוני ומנה את הדופק..
"הוא ממעט לישון גב' ווסטווינד, קבע אל אמי המודאגת, תני לו כפית דבש עם כמה טיפות רום לפני השינה!"..
אבל אני רק חיכיתי שהרופא יצא, ומיד החלקתי אל בגדי וטסתי מתגנב דרך הדלת האחורית אל ג’וני ואל מטוסו, הוא הביט בי כשנכנסתי, ונזכר בשיחה של אתמול, הוא עצר את פעולת הכוונון של אחד משעוניו של המטוס, ליטף את שערי וחייך,
"בילי חברי הטוב ביותר בג’ורג’טאון!, מה דעתך שנבנה היום את העפיפון"?,
"יופי"!, שאגתי,
"טוב אז נלך אל חנות "הום גראונד", ודאי נמצא שם את כל הדרוש לבניית עפיפון".
לפני שבכלל הספקתי לעצור בעצמי חיבקתי אותו,
"אתה יודע" אמר וליטף את שערותיי,
"בזכותך אולי הצליח היום להטיס, ולא אכפת לי אפילו יהיה זה רק עפיפון"!,
יצאנו מחנות הכולבו כשידיו של גו'ני עמוסות, סליל חוט פלאסטי שקוף בידו האחת וצרור ניירות סינתטיים ומוטות אלומיניום דקיקים בידו השניה, ואני מעריצו מאחוריו, צעדנו אל חדרו הקטן שבעליית ביתנו. בתנופות יד בטוחות גזר הוא את יריעות הנייר למשולשים ישרי זווית, הצמיד אותם אל מעויין המתכת האפור שהכין קודם לכן, בחן בקפידה את חוזקו של הגוף האווירודינאמי הזה ותוך כך חזר הזכיר לי את העקרונות שלימד, לבסוף חיבר את מתקני האיזון הדרושים תוך שימוש בכמה מסמרי ברזל שמצא ואמר,
"קח את הסליל בילי ובוא נלך אל השדה שממערב לעיירה, המקום שם, כך ראיתי, נקי מעמודי חשמל וצמרות עצים גבוהים, הרוח שם דרומית ויציבה,
שמים של אחר צהרים אפורים כיסו בערפל את כל פני העמקים שמסביב, עצרנו באמצע דרך עפר אשר חצתה שדה שהשתרע אל עבר כל האופקים.
"לכאן יש לחבר את החוט!" הצביע כשהוא מרכין את העפיפון שבידיו עד לגובה ידיי המושטות, קשרתי בגאווה וכהוראותיו את החוט כמשולש שווה צלעות אל הנקודות אותן ציין, הוא בדק את הקשרים מחייך,
הוא הביט אחורה, "בוא בילי, הבט אל הכיוון הזה!" אמר כשהוא מסובב אותי על צירי, פני היו כעת דרומה, הוא נטל את החוט בידיו מניח לסליל להתגולל על הקרקע מתרחק ממני לאורך שביל העפר הכבוש תוך הילוך אחורנית.
"אחוז בעפיפון אל מול הרוח כך גבוה ככול שתוכל!" אמר, "וכשאקרא אליך הרפה ממנו והנח לו להמריא". הוא המשיך להתרחק כשהחוט השקוף מתוח בינינו. כשלושים רגל ממני עצר, מתח את החוט נדרך לקראת זינוק ההמראה וצעק אלי,
"עזוב!"
עזבתי, העפיפון ניתר קדימה מתוך ידי המושטת וזינק לו אל תוך האוויר.
ג'וני האט את ריצתו, עצר וחזר מתקרב לעברי כשהוא משחרר במהירות עוד ועוד מן החוט השקוף לטובת העפיפון המתרומם. הפשלתי את צווארי לאחור ואת עיניי לשמים.
כעת היה העפיפון כבר בגובה של כעשרים רגל, הרוח נשפה בו ברעש מפתיע, והוא הלך והצטמצם לכתם בהיר המתרחק לו צפונה בסחרור. ג'וני עמד לצידי מתנשם עוקב אחר מעשה ידיו השוחה לו כדג בים השמים,
סליל החוטים שבידו נפרש במהירות בתנועה סיבובית, ופרפר הנייר המעויין כבר כמעט ונבלע בתוך אפרורית העננים הנמוכה.
"זהו! עכשיו הוא כבר משייט לו בכוחות עצמו", אמר ג'וני והתיישב לנוח על הקרקע. הוא העביר לידי את קצה הסליל מחובר אל גליל עץ קטן.
"אתה חושב שתוכל לעמוד בכוח המשיכה שלו?", שאל אותי גו'ני, אני רוצה לרוץ קצת כדי לשמור על כושר,
"זה בסדר", אמרתי ונשכבתי על הדשא,
חשתי לפתע את עצמת המעוף שלו, מה מוזר!, העפיפון כבר היה בלתי נראה אך טלטלת הרוח בו העבירה זרמים ומשיכות כאילו איזו יד נעלמה משוחחת עמי בשפה חדשה ובלתי מוכרת.
טלטלת רוח פתאומית משכה את כתפי וגרמה לי להתיישב, ליתר בטחון תפסתי גם בידי השניה את החוט , התבוננתי אחורה תר אחר גו'ני ראיתי אותו רץ במרחק כמאה מטר, הטלטלה הבאה העמידה אותי על הרגלים, הפעם עשיתי כבר לולאה מסביב לשני מרפקי מתלבט אם לצעוק לגו'ני,
הרוח התגברה ואני התרוממתי רגלי חורשות את השדה, ראיתי בזווית עיני שגו'ני ראה והוא רץ לעברי, אבל בשלב הזה הרוח כבר הרימה אותי נושאת אותי כלפי מעלה כשהמחשבה הראשונה שלי היתה, אולי בכל זאת אתעופף מעל הר הגעש סנט הלנה",
ידי היו קשורות ,רגלי מתנופפות ברוח בעוד אני צופה כלפי מטה ומביט במחוזות ילדותי הנעלמים.
הבתים הפכו לקטנים יותר ויותר, כבר לא ראיתי את "גורג טאון" ורק כתמים ירוקים חגו מסביבי,
ככל שעלינו למעלה הרוח רק גברה, חשתי כמו אותן בועות הקצף בכיור מלא המים עת הייתי מוציא את הפקק, הן היו נשאבות כלפי מטה בסחרור, כך עתה הייתי מסתחרר מעלה כלפי חור נעלם במהירות הולכת וגוברת,
עצמתי את עייני מקווה שהסחרור יסתיים ואיתו הבחילה שהייתה שמורה איתי רק למתקנים "בלונה פארק", פתחתי אותן רק שחשתי שהמהירות בא נעתי מואטת, הסתחררתי לאיטי בשמים, הן היו כמראה ענקית ששיקפה את הים שנח מתחתי , לרגע אחד ריחפתי על פני שמיים ,ולפתע נשאבתי כמו מאחורי המראה, אל עבר עולם חשוך שבמרכזו נע כדור גדול מואר באור לבן שנע במהירות לקראתי,
מהירותו הייתה כה גדולה שתוך שניות נסחפתי לעברו,הושטתי את ידיי המלופפות בחוט קדימה, מנסה לרכך את עוצמת המכה,
ואז בבת אחת שקעתי במרבד פרחים לבנים, התהפכתי על גבי,ושכבתי כשידי פרושות לצדדים מתנשם, סוקר את השמים מעל שהיו כהים מאד,
הפרחים הלבנים הקיפו אותי עד קצה האופק, התרוממתי לאט המום, העפיפון נחת הרחק גלגלתי את החוט מנסה לסדר את מחשבותיי, לבד לגמרי בעולם זר מסביב הייתה עלטה, יכולתי לגעת בה כה סמיכה הייתה, והאור שהקיף אותי נבע ממיליוני פרחים לבנים שהשתרעו לאורך כל קוו העין, הנחתי את העפיפון לידי, ומבלי משים מוללתי עלי כותרת של פרח, "איי! זה כואב!", שמעתי קול דקיק,
קפצתי נעמד מחפש את הקול מסביבי לא הייתה אף נפש חיה, מתוסכל התיישבתי מקווה שאשמע שוב את הקול, אבל רק קול אוושת הרוח שהניעה את שדה הפרחים מסביב נשמעה,
השענתי את ראשי על ברכי, מתבונן, למול עיני נעו הפרחים, גחנתי מקרב את פיני אל הפרחים, כשמראה הפרח הקרוב לעיני משך את תשומת ליבי, הוא היה שונה מכל הפרחים שראיתי אי פעם, במקום עלי כותרת היו לו שתי זרועות קטנטנות ושתי רגלים ולפרח היו פנים! הן הציצו אלי ממרכז הפרח סקרניות, מבטי עבר מיד לפרח אחר וגם משם התבונן אלי פרח שמבטו סקר אותי, בהתבוננות מהירה גילתי שאני יושב במרכזם של אלפי פרחפנים זעירים, פניתי אל הפרח הקרוב ביותר אלי,
"מי אתם"?,
"שמי לבונה", ענה לי הפרח ושאל, "ואיך לך"?,
" בילי",
אתה כל כך גבוה!, הכול אצלך כל כך גדול, צפצף הפרח מולי,
פחדתי לזוז, מודע למאות היצורים שהקיפו אותי,
"אני מצטער שהכאבתי לך", הפרח הניף את ידיו הזעירות בתנועת ביטול, "זה בסדר לא ידעת, מאיפה אתה מגיע בילי"?, "אני גר בעיר קטנה של ארץ גדולה, אמרתי ונאנחתי,
מדוע אתה עצוב? שאל לבונה
פניתי אל הפרח , "תראה היה לי חלום לעוף מעבר לעננים, ופתאום כשזה קרה אני בעצם מאד מודאג",
לבונה צחק בקול גדול שהיה עדיין קטן מאד, אתה יודע על מה אני חולם?, התקרבתי עד ממש סמוך לפנים הזעירות סקרן,
"להתנתק!, להתנתק מהקרקע!",ידיו הזעירות נעו בהתרגשות, "ללכת להגיע עד קצה הכדור!,
לטוס?, יואוו…, איזה חלום הצלחת לממש!",
מצמצתי, הוא צדק, מסבבי נעו כל הפרחים מתכופפים קדימה ואחורה,
אמרתי ללבונה בעצב,
"אתה יודע בעצם כרגע אני נטוע בדיוק כמוך, איך אחזור?",
הפרח רכן קדימה אל חברו הסמוך עוד ועוד פרחים רכנו ונראים מתייעצים אחד עם השני, לבונה אחרי כמה דקות הזדקף ראשון, ואמר "אנחנו נעזור לך!",
איך?, שאלתי,
"ישנה שעה ביום שהכדור משנה זווית הסתובבות וכתוצאה מכך נושבת רוח חזקה, אתה תרוץ עם העפיפון ושוב תעוף בחזרה,
"לרוץ, איני יכול עניתי,
"מדוע"?, הם שאלו,
"אם אני ארוץ אכאיב למאות פרחים"
"שקלנו ואנחנו מוכנים!",
"הכדור נוטה בדיוק שעה מעכשיו, תכין את העפיפון",
בצעדים זעירים חיפשתי נתיב בין פרח לפרח צועד לעבר העפיפון במסע הכי ארוך ואיטי שצעדתי בו מאודי, הרמתי אותו בוחן, הוא היה שלם, פרשתי חוט ארוך וחזרתי לאט אחורה, מותח את החוט לכיוון משב הרוח שאמור היה להגיע,
התיישבתי בזהירות שוב, התכופפתי ועם אצבעי הקטנה בזהירות ליטפתי את זרועו של לבונה, "אני מודה לכם, על עזרתכם ",
"תתכונן"!, ציווה בקולו הדקיק לבונה,
"הכדור החל את נטייתו!", התרוממתי, גלגלתי את החוט מסביב לפרק כף ידי הנעתי את החוט מוודא שהוא מתוח, והכול קרה במהירות,
הכדור נטה לפתע והעפיפון החל מעופף מושך אותי אחריו, רצתי מסביב חגו פרחים לבנים שנתלשו, רגלי ניתקו, מצאתי את עצמי שוב באוויר מעופף,
העפיפון התערבל ברוח, חשתי בסחרחורת מסתובב סביב עצמי טיפות מים קרות הכו בפני ומבין חרכי עייני ניבטו אלי שוב השמיים כחולים עם כתמים ירוקים המשקפים את תוואי הנוף , שייטתי בענן, נרטב מאלפי הטיפות, ואז כשהרוח האטה התבוננתי כלפי מטה אבל הרוח הכתה אותי חזק בפני, על כן קשה היה לסקור את הנוף, ואז חשתי שהרוח מרפה, והעננים נעלמו, התבוננתי למטה כתמי צבע חלפו מתחתי, נשאתי ברוח שהמשיכה לשמור על מהירות קבועה, ותוואי הנוף, יערות לכל מלא העין שהתגלה לחרדתי ,לא הזכיר לי את עירי,
פתאום משום מקום ראיתי כביש, מכונית בודדת נסעה עליו, מימיני צמחה שרשרת הרים והרוח שנתקלה בהם האטה עוד יותר, הייתי מרחף עכשיו כחמישים מטר מעל קרקע חרושה וקצורה, ערמות של שחת מגולגלת ניקדה את השדה,צללתי כלפי מטה מפוחד התפללתי שהרוח לא תיפסק באחת,
הרוח רפתה בבת אחת, התהפכתי באוויר ונחבטתי בערמת שחת, שכבתי שם הלום שוכב על גבי ידי פשוטות, ובהיתי שוב בשמים ובמרוצת העננים,
שכבתי כך במשך זמן לא ברור, כשקול של טרקטור מתקרב גרם לי להתרומם, נפנפתי בידי, אני מניח שהייתי כנראה דמות מוזרה שם בשדה כי תוך דקות הוא הגיע אליי ועזר לי לעלות לטרקטור,
נסענו בשדות , הוא סקר בזוית עינו את דמותי הפרועה, אחזתי בידי את העפיפון שהוא עזר לי לגלגל,
"אני לא מבין מאיפה נחתת פה פתאום"?,
ליקקתי את שפתי חשבתי מה אענה מכוכב אחר?, הוא בוודאי לא יאמין נאחזתי במילותיו,
"נחתי על ערמת החציר",
הוא ראה שאני עייף ולא חקר אותי יותר, ביתו היה רחב ידיים ואשתו קיבלה אותי בחום הוא הצטדד איתה וכנראה ביקש שלא תחקור אותי יותר, הובלתי למטבח היא הניחה לפני כוס מלאה חלב, וכנראה שמיד נרדמתי, כשפתחתי את עיני לרגע מצאתי את עצמי במיטה,
למחרת במטבח קיבל את פניי חיוך חם ,
"איך ישנת"?, שאלה והגישה לי צלחת ענקית של ביצים מקושקשות ולחם עם חמאה,
חייכתי אליה בתודה ושקעתי בתוך הצלחת, התבוננתי בה תוך כדי האכילה מודה לב בליבי שאינה נועצת בי מבטים ועסוקה בסידור המטבח,
גמרתי לאכול וישבתי מתבונן בה היא נפנתה אלי,
איך קוראים לך?,
בילי עניתי,
שמי מרגרט, המשיכה בלי ששאלתי,
מה קרה לך?
היא הזכירה לי את אימי והיה לי קל יותר לענות לה, אבל באמת לא ידעתי מהיכן להתחיל,
מרגרט שהבינה, שאלה אתה לא מכאן?,
זו הייתה נקודת מוצא יותר קלה,
לא אני מקליבלנד, מבטה היה ספקני איך בדיוק הגעת לכאן?,
מה אני אומר שהתעופפתי לי ככה בשמים, במקום לענות לה שאלתי אותה, באיזו מדינה אתם גרים?,
וורמונט,
התשובה שלה הבהילה אותי, הייתי רחוק מהבית, היא עדיין עמדה מולי סקרנית,
מיסיס מרגרט הייתי רוצה לדבר עם אימי, לשמחתי היא פנתה אל מכשיר הטלפון וביקשה שאתן לה את המספר, תוך דקה שמעתי את קולה הדואג של אימי, "בילי יקרי כל כך דאגנו לך היכן אתה"?
"בוורמונט", לחצתי את שפופרת הטלפון אל אזני ואמרתי בקול הכי יציב שלי,
וורמונט! שמעתי אותה נדהמת, "איך הגעת לשם"?,
בהפרש של חמש דקות אותה שאלה, עם העפיפון לחשתי, נבוך, אימי ירתה לעברי שאלות,
"אצל מי אתה"?,
"מיסס מרגרט", עניתי,
" בילי תן לי אותה בבקשה, בין גב' מרגרט ואימי התנהלה שיחה ערה בסיכומה היא הבטיחה לאימי, להסיעני אל שדה התעופה של וורמונט שם יחכה לי כרטיס טיסה על שמי,

ובכן אני אטוס במטוס!

המחשבה שחלומי מתגשם החזירה לי את הצבע ללחיים, התיישבתי על הכיסא שוב במטבח, שילבתי את ידי, דבר מה הציץ משרוול חולצתי, הרמתי את ידי גבעול היה כרוך מסביב לכפתור, בזהירות סובבתי את הגבעול ומשכתי, לבונה נח בכף ידי שרוט ומקומט,
"לבונה", לחשתי
עלה כותרת התרומם וראש קטן בצבץ, בילי הוא צייץ בקול חלש,

"הצלחתי להתנתק מהקרקע, ואפילו עפתי בשמיים!".