היהודי עם החליל

מר ויילי היקר,
בהמשך לשיחתי הטלפונית עם המזכירה בהוצאה, אני פונה אליך בנוגע לקול-הקורא אותו פרסמת לאנתולוגיה "סיפורי עם שנשכחו". אני סבור כי ישנו ברשותי סיפור המתאים לפרסום באנתולוגיה, למרות שאינני בטוח עד כמה ההגדרה "נשכח" מתאימה לו – אולי ההגדרה "לא מוכר" תתאים יותר, לפחות בכל הנוגע לגרסה אותה אני מציע לאנתולוגיה שלך.
גרסה זו הגיעה לידי במקרה. לפני כשנה נתתי הרצאה בכנס שנערך באוניברסיטת היידלברג בגרמניה, ובאותו זמן נערך בעיר גם יריד-ספרים. במהלך שיטוט ביריד, נתקלתי להפתעתי במהדורה שלא היתה מוכרת לי לזיכרונותיה של גליקל מהמלין. גליקל (1645-1724), היתה אישה יהודיה מגרמניה, שנאלצה לנהל את עסקי המסחר של משפחתה לאחר שהתאלמנה מבעלה. ספרי הזיכרונות אותם כתבה עבור ילדיה זכו מאוחר יותר לתפוצה רחבה, והם נחשבים עד היום כאחת העדויות החשובות לחיי הקהילה היהודית בגרמניה בין המאה ה-17 למאה ה-18.
המהדורה אותה מצאתי ביריד, כאמור, היתה שונה מכל מהדורה אחרת של הזיכרונות אותה הכרתי. בדיקות-מעבדה שביקשתי לבצע עם שובי לישראל הובילו להערכה לפיה מהדורה זו התפרסמה בשנים הראשונות של המאה ה-20 (כמו מרבית התרגומים הראשונים של הטקסט מיידיש לגרמנית), אך שנת הפרסום אינה מצוינת בספר עצמו – וגם שם ההוצאה אינו מופיע. מהדורה זו מלווה גם באיורים שאינם אופייניים למהדורות אחרות של הטקסט, ללא ציון שם המאייר, והם מזכירים איורים שליוו ספרי אגדות-לילדים מאותה תקופה. חלקים מסוימים מהטקסט המקורי הושמטו במהדורה הזו, אך המרכיב המרתק ביותר באותה מהדורה הוא דווקא מה שנוסף לה – הסיפור אותו הזכרתי, שלא נכלל באף מהדורה אחרת, בגרמנית או ביידיש.
הנסיבות בהן נכתב והתפרסם סיפור זה מהוות, גם בעת כתיבת שורות אלה, נושא לדיונים סוערים למדי במחלקה שלנו. חלק מהחוקרים סבורים כי מדובר בטקסט אנטישמי, שביקש להשחיר את פניה הקהילה היהודית בגרמניה לדורותיה, על ידי שילובו בתוך זיכרונותיה של גליקל. אחרים סבורים כי הכוונה היתה הפוכה לגמרי – לטעת תחושה של בטחון וכוח בלבבותיהם של אנשי אותה קהילה, על ידי מחברו היהודי העלום של הסיפור. קיימת הסכמה כמעט מוחלטת במחלקה כי הסיפור לא נכתב במקור על ידי גליקל עצמה, ונוסף על ידי עורך המהדורה. אינני בטוח שאני מסכים לקביעה זו, אך שאלה יותר מעניינת מבחינתי היא האם היה אותו סיפור, בגרסה המופיעה במהדורה זו של הזיכרונות, קיים עוד קודם לכן.
אך ללא כל קשר לשאלות האקדמיות, אני בטוח שתמצא עניין בסיפור, ואני מקווה שתמצא אותו ראוי לפרסום באנתולוגיה. אני מצרף עותק שלו (מתורגם) למכתב זה.
בברכה,
ד"ר דוד זהר
המחלקה ללימודי יהדות, האוניברסיטה העברית

***

ילדי היקרים, דעו כי גם אם סובלים אנו, היהודים, מרדיפת הגויים אותנו, יבואו אלה על עונשם בעולם הבא וגם בעולם החולף הזה שנברא בעבורו. סיפור יפה עד מאוד אותו שמעתי מהרב בעירי מביא נחמה ללבבות הנרדפים. הגויים מספרים גם הם סיפור זה, אך לא כפי שנתרחש, כפי שתקראו להלן.
היה היה נער אחד ושמו יעקב, שחי בעירי לפני חמש-מאות שנים. אביו ואמו מתו בפרעות שעשו בנו הגויים, והנער גדל אצל דודו, ועזר לו להתפרנס מהמסחר בו עסק. יום אחד נשלח יעקב בידי דודו להנוביר, להביא משם שק של תפוחים אותם התכוון הדוד למכור ביום חגם של הגויים. וכאשר היה יעקב בדרכו חזרה לעיר, בשבילים בין ההרים, ירד כבר הלילה.
בעודו עושה דרכו בשבילים, שמע לפתע יעקב קול שריקה שנעם לאוזניו. הקול הלך והתגבר, עד שהפך לשירה ענוגה, שכישפה את לבו. הוא הניח לשק התפוחים ליפול מגבו, ירד מהשביל, והחל לצעוד לעבר פתחה של מערה בלב ההרים, ממנה הגיעה השירה. ובדיוק כאשר עמד יעקב להשליך את עצמו לתוך המערה, נקטעה השירה בסדרת צווחות של צלילים צורמים.
יעקב, שהתעורר מהקסם שהשירה הלכה עליו, פנה כדי לראות מהיכן הגיעו צלילים אלה. מאחוריו ניצב צועני נמוך קומה וכהה-עור, שהחזיק חליל צמוד לפיו. בלי להגיד דבר, הוא אחז בזרועו של יעקב, ולקח אותו בחזרה אל השביל, במקום בו הוא הותיר את שק התפוחים, הרחק מהמערה.
"חייך כמעט והגיעו לקצם כאן, יהודי," אמר לו הצועני. "דע כי במערה שוכנת מפלצת, המפתה את הולכי השבילים בלילות בעזרת שירתה."
יעקב עמד להודות לצועני שהציל את חייו, כאשר לפתע התחוור לו כי הוא מכיר אותו. "האם אינך נוהג לקבץ נדבות בשערי העיר?"
הצועני הנהן, והבעה עגומה עלתה על פניו. "למזלך הגדול, החלטתי הלילה לצאת לדרכי, לחפש עיר שתושביה נדיבים יותר."
"אני זוכר כיצד דודי סירב לתת לך נדבה, ועלב בך," אמר יעקב. הוא התכופף והוציא תפוח מהשק. "אין לי כסף, אך קבל ממני זאת כאות תודה."
"דודך ודאי יכעס."
"דודי לא ירגיש בחסרונו של תפוח אחד. ואם ירגיש, אשא בגאווה כל עונש שייתן לי על התמורה העלובה הזאת שנתתי בעבור חיי שניצלו."
הצועני לקח את התפוח, בחן אותו, וטמן אותו באחד מכיסיו. אז הוא הושיט ליעקב את חלילו. "על נדיבותך זו אשיב בנדיבות משלי. קח את החליל."
"אינך חייב לי דבר בעבור התפוח."
"אם כך, קח את החליל כמתנה ממני."
יעקב היסס, אך בראותו כי הצועני אינו מתכוון לעזוב לפני שיסכים לקחת ממנו את החליל, עשה כן. הצועני נפרד ממנו לשלום, ויעקב שב לצעוד בשביל המוביל אל העיר.
זמן קצר לאחר מכן, שבה המפלצת לשיר, וקולה שוב הציף את אוזניו של יעקב. הוא ניסה להלחם בקול שאחז בו, ללא הועיל. כשנדמה היה כי רגליו מקבלות חיים משל עצמן, וכי הן גוררות אותו שוב לעבר המערה, נזכר יעקב לפתע בחליל שניתן לו על ידי הצועני. הוא הושיט את החליל לפיו, ונשף לתוכו בכל כוחו.
למרבה הפתעתו, הצליל שבקע מהחליל לא היה יבבה צווחנית, דומה לזו שהשמיע הכלי בפיו של הצועני, אלא מנגינה נפלאה, שהתעלתה על זו שבקעה מגרונה של המפלצת. המפלצת השתתקה כמעט ברגע בו החל יעקב לנגן בחליל, אך הוא המשיך בכך כמה רגעים נוספים, מניח למנגינה להגיע לסופה.
כאשר הגיע המנגינה לסופה, גילה יעקב למרבה תדהמתו כי להקה שלמה של חיות – זאבים, שועלים צבאים וארנבים – ניצבה סביבו, בוהה בו במבט מכושף.
דודו של יעקב אכן לא חש בחסרונו של התפוח הבודד שניתן לצועני, ומהתפוחים אותם מכר ביום חגם של הגויים הרוויח די כסף כדי שיוכל לעמוד בתשלום האחרון עבור האסם אותו ביקש לקנות. בזכות אסם זה הצליח דודו של יעקב לשמר כמות גדולה של מצרכים אותם לתושבי העיר, ועד מהרה עשה חיל בעסקיו. גם כאשר מכה של עכברושים תקפה את העיר ופגעה במצבורי-המזון במקומות אחרים, נדמה היה כי היא פוסחת על האסם שבבעלות דודו של יעקב.
וכשיהודי מצליח, לשונותיהם הרעות של הגויים מתחילות ללחוש. שמועות נפוצו בקרב תושבי העיר על מעשי כישוף וכפירה ובריתות אותן כרת דודו של יעקב עם בני-שטן כדי לגרום לאסם שלו לשגשג. פעמיים הוכה דודו של יעקב בידי נערים חמומי-מוח, ופעם אף ניסה המון של גויים להעלות באש את האסם, אך נצטווה לחזור כלעומת שבא בידי פרנסי העיר, שידעו כי בלעדי האסם עתידים תושביה לסבול חרפת-רעב. נטל המיסים על דודו של יעקב היה כבד, אך הוא הצליח לעמוד בו. הוא עצמו לא ידע כיצד זה שמזלו שפר עליו והעכברושים לא פקדו את האסם שלו, וכך גם כל יתר תושבי העיר. רק נערה תמימה אחת גילתה זו בדרך המקרה.
בוקר אחד התייצב יעקב, כפי שהיה מתייצב מדי יום, בשעה מוקדמת באסם של דודו. וכפי שעשה מדי יום, לאחר שוידא כי אין איש בסביבתו של האסם, הוציא יעקב את החליל שנתן לו הצועני, והחל לנגן. כל העכברושים ששהו בקרבת האסם – ועתה כבר לא היו רבים כאלה – התקבצו סביב יעקב כאילו הטיל עליהם כישוף, והוא הוביל אותם הרחק מהאסם, מקפיד שלא לצעוד במקומות בהם יכלו לשמוע את נגינתו בני-אנוש. עם הגיעו אל גדת-הנהר, הוביל יעקב את העכברושים בנגינתו לתוך המים, שם הם טבעו.
אך באותו בוקר, כאשר סיים יעקב לנגן והחל להרחיק את החליל משפתיו, נוכח הוא לגלות כי למעשיו היתה עדה. במרחק כמה פסיעות ממנו, בוהה בו בעיניים מזוגגות כאילו היתה חלק מלהקת העכברושים שזה מכבר הלכו אל מותם בנהר, ניצבה אדלהייד, ששמה יצא לפניה כנערה היפה ביותר בעיר. יעקב התבונן בה בבהלה, ונדמה היה כי קפא במקומו למרות שידע כי עליו לנוס משם.
אדלהייד, מצמצה, וההכרה שבה לאט לעיניה. לרגע היא התבוננה בבלבול סביבה, ואז הישירה את מבטה לעבר יעקב. "מדוע חדלה המנגינה?" שאלה בכעס. "חזור מיד לנגן, יהודי!"
יעקב אזר את כל אומץ לבו, והשיב לה במבט מתריס. "הסתלקי מכאן!" הוא סינן. "אינני רוצה לראות אותך, ובוודאי שלא לנגן עבורך!" ומבלי להמתין לתשובתה של הנערה, הפנה אליה את גבו ורץ בחזרה לאסם של דודו.
אך אדלהייד חזרה לרדוף את יעקב, בימים עבד באסם של דודו, ירא מפני הרגע בו היא עשויה להתייצב שם, ובלילות בהם הופיעה בחלומותיו. יעקב ידע כי אפילו שיחה תמימה בין נער יהודי ונערה בת הגויים יכולה להוביל לאסון: שנה לפני שניתן לו החליל, נאלצו כל יהודי העיר להסתגר בבתיהם בזמן שבכיכר הוצא להורג אחד מהם שנחשד כי חילל את תומתה של אחת מנשות הגויים, על אף שזו נודעה בציבור כפרוצה. אך למרות שהמחשבה על פגישה נוספת עם אדלהייד העבירה ביעקב חלחלה, הוא מצא את עצמו גם מייחל לרגע בו פגישה שכזו תתרחש. שמועות על יופייה של הנערה נפוצו בכל רחבי העיר, אך הוריה נודעו בקשיחותם, ורק נערים מעטים – שיעקב בוודאי היה היהודי היחיד מביניהם – זכו לראותה מקרוב.
את המזור לייסוריו מצא יעקב בבריחה. הוא היה מסיים מוקדם את עבודתו באסם, לוקח עמו את הצרור בו החביא את החליל, ונס אל מחוץ לחומות העיר, לפינה מוצלת בין ההרים, שם היה יושב ומנגן, מנסה לגרש את אדלהייד ממחשבותיו. ובמשך כמה ימים, נראה היה כי הדבר עולה בידו: כשכל דעתו נתונה למנגינה שהפיק פיו, מוקף בבעלי-חיים שבאו לרבוץ זה לצד זה ולהקשיב לנגינתו, דקות ושעות התמזגו להן כאשר ניגן. הוא היה חוזר לעיר כאשר החשיכה עמדה לרדת, ורוחו טובה עליו.
אך לא עבר זמן רב לפני שאדלהייד באה לרדוף את יעקב גם מחוץ לחומות העיר, והפעם לא בחלומותיו. כשבועיים לאחר שיצא בפעם הראשונה להרים, לאחר שסיים לנגן ופקח את עיניו, ראה הוא את אדלהייד ניצבת מולו, מוקסמת כאילו היתה אחת החיות שישבו סביבו.
במשך רגעים ארוכים נותרו יעקב ואדלהייד קפואים במקומם. היא היתה הראשונה לשבור את הדממה.
"צר לי."
יעקב בהה בה במבט מבולבל. הוא לא ידע כיצד להגיב על ההצהרה אותה היא השמיעה.
"אני יודעת כי פניתי אליך בחוצפה בפעם הקודמת בה נפגשנו. וכי יש לך סיבה טובה לחשוש מכל מפגש נוסף אתי. רציתי רק לשמוע אותך מנגן פעם נוספת, ולכן עקבתי אחריך מהאסם של דודך. לא אשוב להטריד אותך." היא הפנתה אליו את גבה והחלה לצעוד לעבר העיר.
"חכי!"
אדלהייד נעמדה במקומה, ושבה להתבונן בו.
"אינני סבור… אני חושב…" הוא נאנח. "תוכלי לבוא לכאן ולשמוע אותי מנגן. כל עוד לא תגלי לאיש שאת באה, ולא על קיומו של החליל, לא יהיה בכך כל נזק."
חיוך מאושר עלה על פניה של אדלהייד.
יום לאחר מכן, ישבה אדלהייד והאזינה לנגינת החליל של יעקב לצד בעלי החיים, מוקסמת, מבלי לומר דבר. רק כאשר הוא קם לשוב לביתו והחל לארוז את הצרור שלו, פנתה אליו בדברים.
"אבוא גם מחר, ואביא אתי גם כמה מאפים – המצרכים באסם של דודך נפלאים, אך אתם היהודים טרם למדתם להכין מהם מזון כהלכה…"
הוא נעץ בה מבט חד. "לא אבוא לכאן מחר". בראותו את מבטה המבולבל, הוסיף: "מחר ערב שבת, ובבוקר עלי לעבוד באסם. בשבת אינני מנגן, ואת אינך יכולה להיעדר ביום ראשון מבלי שהדבר יעורר חשד. תוכלי לבוא לכאן שוב ביום שני."
היא העוותה את פניה. "מדוע אינך מנגן בשבת?"
"את ודאי יודעת שעל היהודים אסור לעסוק במלאכה ביום זה."
"זה כל-כך מטופש!"
תשובה חריפה עמדה על לשונו של יעקב, אך הוא ידע כי התנצחות עם הנערה יכולה להיות מסוכנת. הוא השיב לה רק במבט אדיש. היא הפנתה אליו את גבה והתרחקה ממנו בכעס.
כאשר הגיע יום שני, יעקב המתין לאדלהייד, אך זו לא הופיעה. רק כאשר הושיט את החליל לפיו ועמד להתחיל לנגן, נפל עליו לפתע צילה. הוא הרחיק את החליל משפתיו, הרים את ראשו כדי להתבונן בה, והבחין כי היו דמעות בעיניה.
"אני מתנצלת," היא אמרה.
"כן, לשונך קלה כאשר את רוצה לעלוב בי, בידיעה כי את יכולה לבקש את סליחתי לאחר מכן, ולי אין כל ברירה אלא לסלוח."
הבעת תסכול עלתה על פניה. "האמן לי שלא התכוונתי לעלוב בך אישית, אך אתה ודאי יודע שאינני היחידה שחושבת כך עליכם היהודים ומנהגיכם. האב פרייסלר…"
יעקב זינק על רגליו בבהלה כאשר הזכירה אדלהייד את שמו של הכומר. "את סיפרת לו אודותינו? אודות המפגשים שלנו?"
אדלהייד נאנחה. "לא סיפרתי לו דבר. אך אין לך ממה לחשוש גם אם אספר לו. האב פרייסלר אינו נושא בלבו דבר מלבד הרצון להיטיב עם אנשים."
"אנשים שאינם יהודים," השיב יעקב. "שמעתי על הדרשות בהן הוא קרא לצאת ולהכות בנו כדי לרצות את האל בכל פעם בה נפל אסון אחר על תושבי העיר."
"באותן דרשות הוא גם אמר כי לא היה צורך בכל אלה, ולא היה נופל כל אסון על העיר אילו אתם היהודים הייתם מקבלים עליכם את הנצרות."
"האם זה מה שבאת להציע לי? או אולי לבקש ממני? או לדרוש? שאתנצר?"
אדלהייד התקרבה אליו. "האם חייך לא יהיו קלים יותר? לא ירדפו אותך. תוכל לנגן לא רק לי אלא לכל תושבי העיר, ולהתפרנס ממשלח-ידך. נוכל אפילו להתחתן!"
יעקב הבחין כי אדלהייד נמצאת ממש לידו, קרובה אליו יותר מכפי שהיתה עד כה, ונשימתו נעתקה מפחד אך גם מהתרגשות. הרעיון אותו העלתה אודות חתונתם הצית לרגע את דמיונו, אך כמעט מיד הוא חזר לעשתונותיו. הוא הדף אותה לאחור, והיא נפלה על הקרקע בזעקת כאב.
"את נערה מטורפת. אינני יודע איזה שד נכנס בי וגרם לי להרשות לך לשמוע אותי מנגן. התרחקי ממני. אינני רוצה לראות אותך יותר!"
הוא התרחק מהמקום בריצה, אך בכיה ותחינותיה של אדלהייד הלמו באוזניו זמן רב לאחר ששב לבית דודו. לילה ארוך של נדודי שינה עבר עליו לפני שהצליח להירדם, וחלפה פחות משעה לפני שהתעורר שוב כאשר שמע מהלומות בדלת הבית. חבורה של גברתנים ממשמר-העיר פרצה פנימה וגררה את יעקב, דודו ומשפחת דודו ברחובותיה של העיר, מול עיני תושביה שאך התעוררו, עד לצינוקי הכלא.
שעות רבות חלפו בתא אליו הושלך יעקב, רועד מקור ומפחד, לפני שדלת התא נפתחה והאב פרייסלר נכנס בעדה, מלווה בשני שומרים. הוא הוציא מאחד מכיסיו את החליל של יעקב, והשליך אותו לרגליו.
"כיצד מנגנים בו?" שאל האב קצרות.
"נושפים בו," השיב יעקב בקול רועד.
האב פרייסלר התבונן באחד השומרים, וזה ניגש ליעקב והכה אותו בכח בבטנו. יללת כאב פרצה מפיו של יעקב, ודמעות הופיעו בעיניו.
"זה היה רק העונש הראשון על חוצפתך, יהודי, שהיא רק אחד מפשעיך ולא החמור שבהם. אתה רק תאריך את ייסוריך ואת אלה הממתינים למשפחתך אם לא תאמר לי את שאני רוצה לדעת."
"זו האמת!" צעק יעקב. "הנגינה בחליל היא כמו הנגינה בכל חליל אחר!"
האב פרייסלר החווה בידו לשומר, וזה הכה שוב את יעקב. "שקריך לא יעזרו לך, יהודי. ניסינו לנגן בחליל, והוא מפיק רק צלילים צורמים, כאלה שאין להם כל השפעה על העכברושים בעיר." הוא עיווה את פניו. "כיצד ניגנת בחליל את אותן מנגינות שאדלהייד סיפרה עליהן? וכיצד כישפת בעזרתן את העכברושים?"
"אינני יודע! פשוט… פשוט נשפתי בו. גם הצועני ממנו קיבלתי את החליל לא יכול היה לנגן בו מנגינות כאלה."
השומר עמד להכות את יעקב פעם נוספת, אך האב פרייסלר החווה לו בידו לעצור. הוא בחן את פניו הדומעות של יעקב. "האם רק אתה יכול לכשף את בעלי-החיים עם החליל הזה, יהודי?"
"אינני יודע," אמר שוב יעקב. "כל שאני יודע הוא שכאשר אני מנגן, הם רוצים לשמוע אותי."
האב פרייסלר הנהן. "אם כך, יתכן שקנית את חירותך. ביום שישי הקרוב, עם רדת החשיכה, יצטוו כל תושבי העיר להסתגר בבתיהם ולהגיף את חלונותיהם. אתה תצא מכאן, ביחד עם החליל, ותוביל את כל עכברושי העיירה אל הנהר, כפי שעשית עם העכברושים מהחנות של דודך. אם אכן יסולקו כל העכברושים מהעיר, לא תעמוד למשפט על פשעיך…" מבטו של האב פרייסלר נדד לעבר החליל, "…ואנו נדרוש שתפקיד את החליל בידינו לאחר מכן, כדי שלא תוכל לגרום יותר נזק. אך אם ישאר אפילו עכברוש אחד בעיר בבוקר יום שבת, תחגוג את היום הקדוש הזה על חבל התליה."
"אבל יום שישי בלילה… זה כבר ערב שבת, אינני מנגן…"
הפעם היה זה האב פרייסלר עצמו שהכה את יעקב בכח על פניו. "אתה תעשה מה שנאמר לך, יהודי חצוף."
פניו של יעקב בערו מכאב, אך הוא חש כיצד הפחד שהציף את גופו הולך ומתחלף בזעם. "ומה על דודי ומשפחתו? האם גם הם יצאו ללא משפט ועונש?"
"אתה מעז להציב דרישות, יהודי?"
"תלה אותי בשבת, אם רצונך בכך. תלה אותי עוד היום. קח ממני את החליל, ממילא הוא הביא לי רק ייסורים. אך אם ברצונך שאחלל את השבת, יהיה עליך להבטיח לי כי דודי ומשפחתו יצאו מהכלא עוד היום, כי לא יקרה להם דבר, וכי האסם של דודי ישאר בבעלותו."
כעס בער בעיניו של האב פרייסלר, אך לבסוף הוא הנהן. "דודך ומשפחתו ישוחררו עוד היום. אך דע לך כי ידינו תשיג גם אותם אם לא תעמוד בדברתך." הוא פנה לצאת מתאו של יעקב, ויעקב אזר אומץ לשאול שאלה נוספת.
"מה קרה לאדלהייד?"
אזכור שמה של הנערה גרם לאב פרייסלר לעצור במקומו. "העלמה נחה כעת ומתאוששת מהחרפה שהמתת עליה," הוא אמר מבלי להסתובב לעבר יעקב. "מוטב לך כי תשכח אותה." ולאחר הדברים האלה, יצאו האב פרייסלר והשומרים מתאו של יעקב, ורעש דלת התא הנטרקת הדהד בכל רחבי הכלא.
הימים חלפו לאיטם בכלא. האוויר הקר חדר לתאו של יעקב וטרד את מנוחתו, ומזונו היחיד היה הארוחות הדלות שהשומרים הכניסו לתאו דרך סדק צר בדלת, מבלי להתבונן בו או לפנות אליו בדברים. לבסוף הגיע ערב יום שישי. שומר פתח את דלת התא של יעקב ומבלי לומר דבר הוביל אותו אל מחוץ לכלא, למדרגות הכנסיה של העיר. האב פרייסלר המתין לו שם.
"כל תושבי העיר מסתגרים בבתיהם, כפי שצוו," הוא אמר. "אך מוטב שלא תחשוב, יהודי, על ניסיונות להמלט מהעיר או לפנות לביתו של דודך. עונש חמור ימתין לך ולמשפחתו של דודך אם תעשה כן." האב פרייסלר הושיט לדוד את החליל. "פגוש אותי כאן שוב מחר בבוקר, לאחר שתסלק את כל העכברושים מהעיר, והחזר לי את החליל."
האב פרייסלר נעלם מאחורי דלתות הכנסיה, ביחד עם השומר שהביא לשם את יעקב.
יעקב הביט סביב, ונוכח כי הוא אכן לבדו ברחוב – וכפי שאמר הכומר, בכל רחובות העיר. אך ברגע בו הושיט את החליל בפיו, עלה בדעתו עד כמה היה התפקיד שהוטל עליו בלתי אפשרי: סילוק העכברושים מהאסם של דודו, גם כשנותרו מעטים מהם, דרש לו כשעה במהלכה הוביל אותם לנהר. כיצד יוכל לסלק את העכברושים מכל העיר עד שיעלה השחר?
אך לא היתה לו כל ברירה, הוא החל לנגן, ובמהרה החלו להתקבץ סביבו כל עכברושי הרחוב. הוא המשיך מהרחוב לשאר סמטאות הרובע, ועד מהרה גילה כי אינו צריך להכנס לכל אחת ואחת מהן: העכברושים יצאו מתוכן והגיעו אליו, והוא הוביל אותם בריצה לעבר הנהר. רק כאשר האחרון שבהם צלל למעמקים, העז יעקב להרחיק את החליל מפיו, מתנשם ומתנשף.
השעה היתה חצות-הלילה, ועדיין נותרו בעיר מקומות נוספים אותם היה עליו לטהר מעכברושים. הוא פתח בריצה מבוהלת לראשון שבהם, ובמשך כל הלילה הוביל את עכברושי העיר לנהר. הוא חשב, גם אם לא היה בטוח, שלא נותרו עוד עכברושים בעיר עם הופעת קרניה הראשונות של השמש, כאשר התייצב שוב על מדרגות הכנסיה, בגוף ונפש דואבים.
האב פרייסלר לא המתין על מדרגות הכנסיה. במקומו, היתה מונחת עליהן גופתה המדממת של נערה. גופתה של אדלהייד. יעקב פשוט ניצב ובהה בגופה במשך כמה רגעים לפני שניגש אליה בהיסוס והתכופף לעברה. באותו רגע נפתחו לרווחה דלתות הכנסיה והאב פרייסלר, מלווה בשומר מהכלא, זינקו החוצה.
"יהודי מטונף!" זעק הכומר מבלי להתבונן כלל ביעקב או בנערה המתה. "מה עשית לנערה?!" הוא פנה אל השומר, שכבר שלף את חרבו. "תפוס אותו! למד אותו לקח!"
יעקב חש כי רגליו קפואות במקומן, ורק כאשר השומר הניף לעברו את חרבו, נזכר לפתע בחליל שעדיין החזיק. הוא הושיט את החליל לפיו ונשף בחוזקה – וכתמיד, הצליל שבקע היה נעימה ענוגה ומכשפת, שגרמה לשומר לשמוט את חרבו על הקרקע במבט זגוג. יעקב ניצל את ההזדמנות כדי להמלט, כשצעקותיו של הכומר עדיין ממלאות את הרחוב ותושבים רבים מתחילים לצאת מבתיהם.
יעקב הגיע לבית דודו מאוחר מדי. כנופיות מקרב צעירי הגויים, מלוות באנשי משמר העיר, עסקו בביזה ורצח של תושביה היהודים של העיר, ובית דודו, כמו בתים אחרים בשכונה בה התגורר, עלה באש. מסמטה צרה וחשוכה דרכה השקיף על המתרחש, הוא יכול היה לראות את אשת-דודו ובתה זועקות ביאוש מחלון הבית הבוער, ואת הפורעים לועגים להן. גופתו המתה של דודו היתה מוטלת בכניסה לבית, מרמס לרגלי הפורעים.
מספרים כי כמעט כל יהודי העיר נרצחו באותו לילה, וכי רכושם של אלה שנותרו בחיים הוחרם והם גורשו מהעיר. אך למרות דרשותיו ודרישותיו הנזעמות של האב פרייסלר, לא הצליחו תושבי ושומרי העיר למצוא את יעקב או את החליל. הימים חלפו והפכו לשבועות, ולאחר מכן לחודשים, ועימם הלכו והתמעטו סיפורי-הזוועה אותם הפיץ הכומר אודות הנער היהודי שאורב לבנות העיר.
עד שלילה אחד, כאשר כל תושבי העיר נמו בשלווה, הופיע שוב יעקב ברחובותיה של העיר. הוא הושיט את החליל לפיו, ושב לנגן. הניגון משך אליו את כל ילדי העיר, כאילו היו העכברים אותם סילק יעקב חודשים רבים קודם לכן – אך הפעם, לא הוביל אותם יעקב לנהר. הוא הוביל אותם אל מחוץ לעיר, לעבר אותה מערה שהראה לו הצועני, המערה בה שכנה המפלצת. והוא התבונן בהם, צועדים בהבעה חולמנית על פניהם לתוך המערה, ושמע את צרחות הכאב שלהם בוקעים מתוכה לאחר מכן. ורק כאשר אחרון ילדי העיר צעד לתוך המערה, חדל יעקב לנגן.
ואיש אינו יודע, עד היום, מה עלה בגורלו של אותו נער יהודי. אך כששאלתי את הרב כיצד נודע לו הסיפור, הציג הוא לי חפץ שעבר בירושה במשפחתו מזה דורות – חליל פשוט, עשוי עץ.