היום בו ניצל אֶפְלָל מהרוּלות מאת דורון בן שאול

ביום בו ניצל מהרוּלות התעורר אֶפְלָל לבוקר צונן של שלהי אדר כשראשו כבד עליו. באפלולית הגומחה בה ישן שררה צינה עזה שלא עזרה לו  להסיר מעליו את אדרת הכבשים בה התעטף משנתו.  אולם אֶפְלָל, גבר חרוץ ואחראי מאין כמותו בכל הכפר, בנה היחיד ומשענתה של תִּרְחֲנָה האלמנה, ידע כי אם לא יקום מייד לחלוב  את העיזים לא תספיק אמו לחבוץ מהחלב חמאה לקראת יום השוק המתקיים היום . הוא קיווה שהשמש שבצהרי היום כבר תקפח על ראשו באלימות תואיל בטובה להקדים מעט את שליחת קרני הבוקר החיוורות שלה וכך  יוכל להתחמם גם גופו הגדול ולא רק ידיו המפשירות בחום עטיני העיזים.

כשסיים  אֶפְלָל את החליבה שהתארכה מעט מהרגיל, הכניס את הכדים פנימה וקרא לאימו "יא אומי, אני יוצא עם העיזים.

יהיה יומך מבורך ומלא בריאות". נזעקה אימו מייד מתנור העצים הקטן בקצה החצר כשבדיה קערת פח עמוסה עד גדותיה. "ומה עם ארוחת הבוקר שלך יא איבּני?" שאלה תִּרְחֲנָה.

"בטני כבדה עלי והעיזים כבר רעבות, אני רוצה להגיע למרעה המוצל שמעל הוואדי לפני שהשמש תעמוד באמצע השמים" ענה אֶפְלָל.

"ומה עלי?" אמרה תִּרְחֲנָה, "ומה עלי, שאת הפרוטות האחרונות שנותרו לי בכיסי הוצאתי אצל הקצב כדי שייתן לי משאריות אליית הכבש רק כדי שאוכל להכין לך תבשיל שעורים בשומן שיחזק אותך, בני היחיד".

אֶפְלָל הבין שזה לא יגמר מהר וניחש לבד את ההמשך.

" כל חיי אני חוסכת מפיתי כדי להאכיל את בני היחיד" יבבה תִּרְחֲנָה בקול גבוה כך שאף אחד מהשכנים בחפרה ליד לא יחמיץ את העוול הנורא שנגרם לה, "וכעת, אחרי שקמתי לפנות בוקר כשאתה עדיין מעוטף בחום מיטתך ובידיים קפואות הדלקתי מדורה ובישלתי לך אתה דואג למעט צל? אתה בורח מהבית? האם העיזים הרעבות חשובות לך יותר מליבה השבור והדואג של אימך? " .

"אבל יא אומי" ענה אֶפְלָל, "את התבשיל אוכל בערב כשאחזור רעב, יחד איתך וכך נוכל להינות ממנו יותר". הוא ידע שעיכוב נוסף יגרום לו לאבד את כרי המרעה הטובים לרועים האחרים.

"אם לא אכפת לך ממעשי ידיה של אמך, לך לדרכך יא איבני. אני לא אעצור בך" ענתה תִּרְחֲנָה וישבה אל תנור העצים כשגבה אליו.

אֶפְלָל נאנח וידע כי גם היום לא יצליח לתפוס ראשון את כרי המרעה הטובים. הוא ניגש לאימו ואמר "סלחי לי יא אומי על התנהגותי, כמובן שאוכל לפני שאצא".

תִּרְחֲנָה שלא ציפתה לסיום אחר לויכוח נשקה על ראשו של הגבר המגודל ואמרה לו "שב יא-איבני ומלא את בטנך מאוכל מלא בברכות של אם, כך יומך יהיה מוצלח יותר".

כשיצא אֶפְלָל לדרך שמע בצער את דנדון פעמוני העיזים המשכוכיות של העדרים האחרים מעבר לוואדי אולם בליבו חשב כי טוב עשה. אימו המסכנה הקדישה את חייה אך ורק לגידולו. מאז שסוחרי הטוארג הביאו אל הכפר את גופת אביו שמצאו מוטלת בדרך והותיר אותה אלמנה צעירה עם תינוק צעיר ורעב במיוחד, היא עבדה בכל כוחה כדי שיהיה לו מה שצריך, מעז אחת הצליחה להקים עדר קטן ומחלבן חבצה חמאה וגבינות.  מעולם לא חסר אוכל על שולחנם וגודלו של אֶפְלָל ושריריו החזקים יעידו על כך.

כעת הוא כבר גבר בשנתו הכ"ז ואמור היה להיות כבר נשוי. נשות הכפר ניסו לשדך לו נערות שונות שהיו שמחות להינשא לגבר גדול שיכול לפרנס אולם אף אחת מהן לא מצאה חן בעיני אימו. אחת הייתה עצלה מדי, השנייה רעשנית ומדי וכמובן אף אחת מהן לא הייתה ממשפחה מכובדת מספיק עבור תִּרְחֲנָה והיא לא הסכימה לקבל אותן אל ביתה. לפעמים חשב אֶפְלָל לקבל את אחת ההצעות ולצאת לחפרה משלו אולם ליבו לא מלאו להותיר את אימו להתמודד לבד. עבודת הפרך הותירה אותה חלשה ונרגנת לעת זקנתה והוא ידע שליבה לא יעמוד בפרידה נוספת.

המרעה באותו היום היה קשה במיוחד. העיזים, אחוזות ההתרגשות מפריחת האביב, התפרצו לכל עבר כאשר כל שיח ירוק שהנץ בין הטרשים מטריף את מוחותיהן הקטנים. הוא נאלץ לרוץ שוב ושוב כדי לעצור אותן מליפול מהמצוקים, במיוחד העיזים ההרות שכובד בטנן פגע בשיווי המשקל שלהן ואיים לגרור אותן למטה אל הוואדי. בעוד כחודש תגיע עונת ההמלטות ועליו לשמור עליהן מכל משמר. שפע החלב והגדיים שימכרו אמורים לאפשר לו ולאימו לשרוד עוד קיץ קשה בהר הטרשי והקשוח.

לקראת הצהריים, כשהעיזים מילאו מעט את בטנן, הצליח לכנוס אותן ולתת מעט מנוחה לרגליו היחפות שסולייתן קשה כאבן משנים של טיפוס בין המשעולים המרובדים בדרדרים ואבנים החדות.  שוכב בצילו של עץ תאנה קטן לעס לאיטו את הפיתה היבשה עם חריץ הגבינה הקשה וחלם על סנדלי עור הגמל שיוכל אולי לקנות השנה אם אכן ההמלטות יעברו בשלום.  מעבר לוואדי עלו האדים הכחלחלים של המישור המוביל את הים. אל עיירת החוף משם מגיעות שיירות הסוחרים בדרכן אל הסחרה. כל חייו חלם אֶפְלָל להגיע לשם. לראות את הים הגדול שסיפרו עלי כי גודלו כגודל מאה ממעיינות הכפר ואפילו יותר. לראות את הבתים המופלאים שסיפרו עליהם בהם יש מעיינות היוצאים מקירות הבית.  כבר מספר פעמים הציעו לו אנשי השיירות שיצטרף אליהם למסע, גב חזק היה מצרך מאוד מבוקש כשהגמלים עמוסי שקים, אולם הוא אף פעם לא היה מסוגל. מבחינת אימו כל יציאה מהכפר משמעותה הייתה אחת, שגופתו תחזור אל הכפר עטופה בבלואי סחבות כפי שגופת אביו חזרה אז, לפני שנים רבות ואומללות. הוא ניסה שוב ושוב לשכנע אותה כי אביו עשה את מסעותיו בודד על חמורו הקטן ללא הגנה של שיירה ואילו הוא ייסע כשהוא מוקף בפרשי הטוארג עזי הנפש. אולם דבריו נפלו על אוזניים ערלות ונענו בפרצי בכי ויללות על ילדים כפויי טובה אשר מוכנים להוריד את אימם ביגון שאולה רק כדי שיוכלו לשרך רגליהם בין פיתויי עיר החוף המזוהמים.

את שעות אחר הצהריים העביר אֶפְלָל בהשתרכות איטית בעקבות העיזים שהצירוף של השמש הקשה והבטן המלאה האטה את תנועותיהן. הוא הרגיש שוב את אותה מועקה שליוותה אותו בסופם של ימים כשהוא לבדו ודבר לא מצפה לו בחפרת ביתם האפלה מלבד תלונותיה של אימו וסיפוריה על סוחרי הכפר אשר תמיד מנסים לנצל אלמנה מסכנה ולא לשלם את שווין האמיתי של גבינותיה שבכל כפר אחר שאינו מקום שכוח אל זה היו נותנים את משקלן בזהב בשל איכותן המעולה.

כאשר השמש החלה לנטות אל עבר המישור גילה אֶפְלָל כי פיזור הנפש שלו הביא את העדר ואותו לנקודה רחוקה יותר משהתכוון הגיע. הוא יכל כמובן לחזור בדרך בה הגיעו אולם אז לא היה מגיע לפני רדת החשיכה ומלבד חרדותיה של אימו היה עלול להסתכן באיבוד אחת מהעיזים ההרות בחשכת הדרך בירידה אל הכפר. הוא החליט לחזור בדרך שרועי הכפר נמנעו ממנה, דרך גבול הנחל המגן. הנחל המגן היה קו טבעי שמתח הבורא בין הרמות לבין המדבר. באורח מוזר, במן תעתוע של הטבע האכזר המשקעים צנחו מעבר לנקודה זו ובצניחה פתאומית נגמרה הרמה הטרשית והתחיל המדבר, חורך ונטוש ואכזר. לעיזים לא היה מה לחפש שם אולם לגברים היה המקום סכנה של ממש. מעבר לגבולו של הוואדי, ידע כל בר-דעת, שוכנות הרוּלות, נשות הלילה המזיקות. שאיפתן של הרוּלות הייתה אחת, ללכוד גבר כדי לבצע בו את זממן להוליד ממנו ג'ינים, שדים קטנים ןמזיקים כמוהן. גבר שנלכד בידי הרוּלות שוב לא חזר אל ביתו, ואם חזר היה זה כשדעתו התבלעה והוא הופך ליצור חלול וריק שאנו מסוגל לדבר או לעבוד.  אֶפְלָל לא נטה להצטרף לגברי הכפר בלילות הארוכים סביב המדורות ולכן לא הכיר לעומקם את סיפורי האימה המצמררים. הוא ידע כי ידע כי מסוכן שם אולם לא ידע עד כמה מסוכן.

אֶפְלָל התחיל להוביל את העדר באיטיות על גדת הנחל המגן תוך שהוא בודק שאף אחת מהן לא מתפתה לקפץ מעבר לו כדי לבדוק את אחד מהרתמים היבשים שנאחזו בשארית כוחם באדמת  המדבר הצחיחה.  כשעבר את פיתול הדקל העקום ראה אֶפְלָל בדמדומי הערב מדורה קטנה מעבר לנחל וסביבה שלוש נשים עטופות גלימות משתופפות ומנסות לבשל דבר מה בכלי מפויח שעמד על האש. בתחילה אמרו לו חושיו של אֶפְלָל להתרחק מהמקום אולם השביל היה צר והנשים נראו צעירות כל כך, כמעט נערות וכולם יודעים שהרוּלות הן נשים זקנות ומכוערות. הוא החליט להמשיך ללכת ופשוט להתעלם מהן מבלי להראות כל פחד. אדם פיקח יותר היה מייד מזהה את הסיטואציה – שעת דמדומים, המדורה הקטנה, הסיר המפויח על האש. אולם אֶפְלָל לא היה מהחריפים שבגברי הכפר וראה מה שהן רצו שיראה – שלוש נשים צעירות לבושות בגלימות הצבעוניות של שבט בני-יסיר תושבי המדבר.

"יא סידי", אדוני, קראה לו אחת הנשים. "אולי תוכל בנדיבותך לתת מעט מחלב עיזיך לשלוש נערות רעבות?"

אֶפְלָל הנבוך ענה כי היה שמח לתת להן אולם אין לו כד.  הצעירה שבהן התקרבה אל שפת הערוץ היבש של הנחל המגן עם כלי נחשות קטן בידה והושיטה לו.

"הנה יא סידי, האם תוכל למלא בכלי קטן זה?" .

אֶפְלָל העז להרים את עינו לרגע והביט בנערה וכאן טעה את הטעות החמורה הראשונה שלו. עיניה של הנערה היו ירוקות וגדולות ועמוקות והביטו באופן שמעולם לא הביטה בו אף אישה. המילים נעתקו מפיו והוא פשוט עמד שם והביט בידה המושטת שנותרה באוויר כשכלי הנחושת הקטן תלוי בניהם על פני הערוץ. "התואיל, יא סידי?" העיר אותו שוב הקול הענוג.

אֶפְלָל, שאימו מעולם לא טרחה לספר לו באמת על טבען של רוּלות כדי לשמור על נפשו העדינה – יש יאמרו הפשוטה- לא ידע שבזה הרגע היה עליו לשאת את רגליו ולרוץ. במקום זאת הוא גמגם קלות ונטל את כלי הנחושת מידה ובמספר תנועות מיומנות חלב את העז ההרה שעמדה סמוך אליו.

"בבקשה, שתי לבריאות" אמר אֶפְלָל ושוב סיכן את חייו מבלי דעת והושיט לנערה את הכלי. כל גבר שטרח להאזין לסיפורים של הזקנות ידע שכלי מלא נוזל, כל נוזל, הנו הדרך הטובה ביותר לתת לרוחות הרעות שלטון עליך. אולם אֶפְלָל האומלל לא ידע.

הנערה שבה אל השתיים האחרות והסתודדה עימן לרגע ואז סבה אל אֶפְלָל ואמרה "אולי תרצה לשבת איתנו ליד המדורה ולהתחמם יא סידי?, פיתנו דלה אולם נשמח לחלוק אותה עם אדם נדיב שנתן לנערות מסכנות חלב טרי".

אֶפְלָל לא ידע הרבה אבל ידע שאת ערוץ הנחל המגן הוא לא יעבור.

"אני אשב לי כאן עם העיזים שלי" אמר "אינני רוצה להשאיר אותן לבד שלא יאבדו לי בין הצללים היורדים".

"עזבי אותו", אמרה אחת הנערות בגסות," תנו לו ללכת לדרכו"  .

אֶפְלָל שלא יכל להתנתק מהקסם התיישב קרוב יותר לשפת הערוץ ושאל את הנערה הראשונה "מי אתן? מה שמכן? מאיין הגעתן לכאן?" .

אני חַטּוּש אמרה הנערה, ואילו אחיותי תִּלְּגַת וחָרְמָה. אנו משבט בני-יסיר ובדרכנו אל עיירת החוף.

אפילו אֶפְלָל התמים ידע שיש משהו מוזר בשלוש בנות יסיר המשוטטות לבדן במדבר ללא ליווי של גברים.

הוא שאל בהיסוס כדי חלילה לא להעליב את חַטּוּש הקסומה, "ומדוע אתן כאן לבדכן? האם איבדתן את הדרך?"  .

הנערה השלישית, זו שכונתה תִּלְּגַת  דיברה לראשונה " לא איבדנו את הדרך יא סידי, מצאנו את הדרך" .

"איזו דרך מצאתם? " שאל אֶפְלָל.

הנערות הביטו האחת בשניה ואז דיברה שוב חַטּוּש בקולה העדין." אחיותי מלוות אותי בבריחתי, הן מנסות להציל אותי".

"להציל ממה? " שאל אֶפְלָל.

חַטּוּש התיישבה ליד המדורה והתחילה בקול שקט ומנגן, כמעט שרה, לספר לאֶפְלָל את סיפורה.

אביה רצה לקבל רשות מעבר בנווה דקלים שנשלט על ידי פושע זקן ואלים במיוחד. התנאי שלו למתן מעבר היה שאביה ייתן לו את היפה בבנותיו לשפחה. הוא אפילו לא רצה בה כאישה, הספיקה לו שפחה.

ביום המיועד הגיע האיש האלים אל מאהל משפחתן אשר ערכה לכבודו כירה גדולה. כבשים ועיזים לרוב נשחטו ושקי קמח נבללו עם כדי שמן כדי לאפות פיתות טריות לאיש וחבורת הנבלים שבאה עימו.

בתום הסעודה אמור היה האיש לקחת את חַטּוּש לאוהל מיוחד שהוכן לשם כך ואז לממש את בעלותו עליה. אבל אחותה חָרְמָה החליטה שהיא לא מוכנה. חָרְמָה הייתה תמיד הנועזת והלא ממושמעת שבניהן. היא נהגה להתאמן עם בני הכפר כאשר עוד היו קטנים ויכלו לשחק יחד וכשהתבגרה הייתה זו שהנשים שלחו לערוף את ראש העיזים ולפשוט את עורן בכל פעם שהיה צריך בשר. תמיד הייתה לה סכין חדה מוסתרת באבנטה כדי שאיש מהגברים לא יראה.

באותו הערב חָרְמָה הסתתרה באוהל המיועד. כשהאיש המותש מהארוחה הכבדה נכנס לאוהל כשהוא גורר את חַטּוּש הבוכה מאחרי כמו טלה בן יומו היא הגיחה מאחריו ושיספה את צווארו כמו שנהגה לעשות לתיישים הגדולים שהגיע זמנם לשמש מילוי לאורז.  שתיהן ישבו שם המומות ולא ידעו מה לעשות עם עצמן כשתִּלְּגַת הצטרפה אליהן והחלה לבכות יחד איתן.

חָרְמָה רצתה להישאר להילחם בכולם אולם תִּלְּגַת אמרה כי בכך היא רק תבטיח את מות שלושתן.  היא הציעה לארוז חפצים מועטים ושאריות מהכירה הגדולה ולצאת למסע לעיירת החוף שם ימצאו כבר דרך להתפרנס. זהו היום השלישי למסען והן הולכות בעיקר בלילה כדי שאיש לא ימצא אותן.

אֶפְלָל היה מרותק ונדהם מהסיפור. "גם אני תמיד רציתי להגיע לעיירת החוף" אמר, כאילו זו הייתה התגובה היחידה ההגיונית לסיפור ששמע זה עתה.

"ומדוע לא הגעת לשם, אתה מפחד?" שאלה חָרְמָה בלגלוג.

לא הזדמן לי התחמק אֶפְלָל, את יודעת, הטיפול בעיזים לוקח הרבה זמן אבל אני מאמין שהקיץ הזה אגיע לשם.

"מדוע לא תצטרף אלינו ? " שאלה תילגת. אתה חולם להגיע לשם ואנחנו זקוקות לגבר שילווה אותנו כך שלא נצטרך להסתתר בין השיחים בכל פעם שעוברת שיירה. כולם יודעים שנשים ההולכות לבדן במדבר הן הפקר".  חַטּוּש נתנה בו מבט שגרם לליבו לרעוד. הוא הרגיש בפעם הראשונה יש אישה שהוא רוצה לשמור ולהגן עליה מלבד אימו.

" את באמת חושבת שהתינוק המגודל הזה יעיז להרחיק עד עיירת החוף?!"  אמרה חָרְמָה ברשעות "הוא אינו מעז אפילו לחצות את הערוץ אל הצד הזה".

חַטּוּש נזפה בה בעדינות "די, חָרְמָה, את לא יכולה לדבר כך לכל גבר שאנו פוגשות. לעולם לא יהיו לנו ידידים כך".  חַטּוּש הרימה שוב את מבטה אל אֶפְלָל  "מה תאמר יא-סידי, האם תסכים להיות המלאך השומר של נערה אומללה?".

באותו הרגע היה קרוב אֶפְלָל יותר מאי פעם לאבד את נשמתו. הוא הרגיש שאין דבר שהיה רוצה יותר מאשר לעטוף ולהגן על הנערה הקסומה הזו, חַטּוּש.

אולם אלוהינו שבשמים שומר פתאים הוא ובאותו רגע שלח את אחד הטיפשים שבתיישים להידרדר על אבן וליפול קרניו למטה וזנבו למעלה את תוך שיח קוצני בתחתית הערוץ.  כיוון שנשותיו של אותו תיש אוויל התחילו לרדוף אחריו ולפעות, נאלץ אֶפְלָל לקום לכנסן שוב אל השביל במעלה.

בהגיעו אל ראש המעלה עם העיזים יכל לראות מרחוק את עששיות השמן של הכפר ונזכר באימו הממתינה לו. הנערות למטה נראו כשלושה גושים אפורים מסביב לגחלים הרוחשות של מדורתן הקטנה.   אֶפְלָל חשב תחילה לרדת שוב אל שפת הערוץ הנחל המגן ולהמשיך את השיחה אולם הרגיש לפתע שאם ירד לשם הפעם, שוב לא יוכל לחזור.

הוא דמיין לעצמו את אימו מנסה לגדל לבדה את העיזים מנסה גם לחלוב וגם לחבוץ , גם לרעות וגם למכור. ענייה. בודדה. והוא הבוגד יטייל לו כזרועו אחוזה בידה של בת-יסיר על חוף הים הגדול. אֶפְלָל שינס את מותניו, הפנה את גבו אל הערוץ המגן והתחיל ללכת בפסיעות מהירות לכיוון הכפר ש/ם אימו ממתינה לו לארוחת הערב.

באותו הערב הצטרף שלא כהרגלו למדורת הגברים כיוון שהיה זקוק נואשות למישהו שישמע את סיפורו.  בתום הסיפור טפחו כל הגברים על שכמו והסבירו לאוויל את שהיה צריך להבין בעצמו – רוּלות כמעט ולקחו את נשמתו והוא ניצל.  אֶפְלָל התקשה להאמין שהיצור הקסום שפגש זה עתה היה בעצם רולה אולם רבי מישאל הזקן, כותב הקמעות של הכפר הסביר לו שמעטים הגברים שנהגו בטיפשות כמוהו וגם זכו להינצל ועליו להודות על כך לאל, לאימו ולקמע המגן שקנתה ממנו, ממישאל, ותפרה באבנטו של אֶפְלָל לפני מספר חודשים. אֶפְלָל פנה למשכבו באותו הלילה כשהוא אסיר תודה ולמחרת קם לעמל יומו כשהוא ממשיך להיות אותו גבר מסור ואחראי שדואג לאימו ולפרנסתם.

מישאל הזקן הכניס את סיפורו של אֶפְלָל לאוסף סיפורי הבלהה שנהג לספר לנערי הכפר. לעומת זאת, הוא לא סיפר מעולם על שיחתנו עם מנהיג אחת השיירות שהגיע חודש אחרי אותו היום בו ניצל אֶפְלָל אל הכפר וסיפר על שלוש גופות של נערות שמצאו בדרכם אל עיירת החוף שנטרפו כנראה על ידי להקת צבועים. מישאל לא חשב שיש טעם לבלבל את דעתו של אֶפְלָל שגם כך המפגש המחריד עם הרוּלות בלבל את שכלו הפשוט.