הירוק היום ירוק מאוד מאת בת אל עיני

 

בבקתה במעבה היער, שם גרתי, יש ריח קבוע של עץ טחוב. אני כבר לא ממש חש בחריפותו, אלא לאחר שאני יוצא מהבית עם הכלב לטיול הבוקר, נושם את הקרירות וצלילות האוויר בחוץ ואז חוזר לבקתה. בתוך הבקתה, מכה הריח בנחיריי למספר שניות, אבל מיד גונבות המחשבות המתרוצצות בראשי את תשומת ליבי והוא נשכח מראשי ומנחיריי. בין שבילי היער, מתחת לאורנים העצומים ועצי הברוש המתנשאים לגובה וראשם אינו נראה מלמטה, המוח ריק ממחשבות כמעט. קל כמו עלה יבש. אני שואף את כל הירוק הריחני מסביבי, מתמכר לאור הכחול המכתר אותי מלמעלה. דממה סביב. אני צועד בזהירות כאילו לא לדרוך על האור, על צחות האוויר.

אבל מעולם לא התרגלתי באמת לשקט הזה בתוך היער. אוזניי כרויות אליו בדריכות. התנשפויות קולניות של הכלב המלחית לצידי בהתרגשות מפריעות את הדממה, מטלטלות אותה. זו ההרפתקה היומית של כלבי.  אני מצפה בכל פעם מחדש לשמוע צלילי חיים, הלמות פטיש על גזע עץ, חפירה או קידוח של ציפור נגרית בראש עץ. גלגלי רכב כבד שועטים בדרך אל אחוזות מבודדות אחרות באזור. אבל לשווא. שקט עיקש  מסביב.

בוקר אחד לקחתי את סנייק ברצועתו ויצאתי לסיור היומי שלנו במסתרי היער. פילסתי דרכי בין שיחים קוצניים, גזעי עצים עבים וריחות עזים של קרירות וטחב באפי. כשהגעתי לאמצע היער ממש שמעתי מאחוריי רחש עלים יבשים נשברים  נסדקים מלווים בהדהוד צעדים איטיים. סובבתי את ראשי לאחור. אישה יחפה הלכה בצעדים כבדים בשביל עליו פסענו סנייק ואני.  שיער ראשה ארוך יבש ומדובלל,  נופל על כתפיה בפיזור ובאורך לא אחיד. כאילו ידיו של המחזיק במספריים רעדו בעוד הוא מעביר את הלהב על השיער העבה והמאפיר. שמתי לב שעיניה נצצו באופן מיוחד ולא רגיל. מבטינו נפגשו והיא חייכה אבל לא היה זה חיוך מאיר, עיניה כמעט נעלמות בתוך ארובות העיניים. ורק אלומת אור חזקה הבוקעת מתוכן לופתת ממש את מבטי. לא הצלחתי לחייך חזרה, הלסת שלי קפאה ויבשה אל מול האור החזק הנשלח מעיניה. כנראה שנעצרתי מהליכתי בהיסח דעת שגרם לי המראה. ואז, תוך רגע היא היתה על ידי. היא ליטפה את ראשו של סנייק וזה מיד הוריד את ראשו בכניעה כמעט כורע לרגליי, כאילו קד קידה לנוכח הדמות הקרובה אליו. האישה החזירה את ידה והמשיכה בשביל, מקיפה אותי ומפלסת לה דרך מעבר לגבי. סנייק הרים את ראשו אליי, והביט בי ועיניו קרועות אל מולי באור ירוק בוהק. נמלאתי אימה. שחררתי מידי את הרצועה שלו והתחלתי לרוץ חזרה לכיוון הבית. מאחוריי שמעתי יללות מצמררות חותכות את היער כולו, של הכלב או של האישה,  לא ידעתי.

לאחר כמה רגעים של ריצה, האטתי , הייתי רטוב מזיעה אבל היה לי קר.  הסבתי את מבטי לאחור אך לא היה שם דבר. השקט חזר אל היער. לפתע הבחנתי כי אור היום הכחול והבהיר פינה מקומו לאור עמום ירקרק כמו ים עכור משהו. הזיעה ניגרה ממצחי וטשטשה את ראייתי. הגעתי הביתה סוף סוף,

רגע לפני שהתפרצתי פנימה, בחצר על הרצפה שכב הכלב שלי, סנייק, על גבו. מבטו היה נעוץ בשמיים באימה ובבהלה. התקרבתי אליו, בקושי מצליח לייצב את רגליי, ונגעתי בראשו. הוא הזיז את עיניו מצד לצד בתחינה אבל לא ידעתי כיצד לעזור לו. התחלתי לשפשף את גופו בשתי כפות ידיי הרועדות . לאט לאט החל גופו כאילו מפשיר, והוא עשה ניסיון לעמוד על רגליו. כשהצליח ונעמד על ארבע רגליו החזרתי את ידיי וכשמבטי נפל עליהן הן היו מכווצות עבות וגסות  כמו עור של לטאה ירוקה…חשתי אימה לופתת ממש את בית החזה שלי, חולשה אחזה בי  ואני צנחתי על פניי , באותו הרגע החשיך הכל סביבי.

 

כשהתעוררתי הרגשתי צל מעליי. האישה עמדה מעליי ועיניה נעוצות בי במבט חודר ושולחות הבזק ירקרק אל מול פניי. התקשיתי להישיר את מבטי והעברתי אותו אל הכלב. ראייתי מטושטשת קמעא, הבחנתי באותה תנועה כנועה של סנייק. הוא הוריד את ראשו ואת כל כובד גופו קדימה. לא ראיתי את עיניו. הן היו כמעט עצומות. האישה הושיטה את ידה ולטפה את ראשי. ואז הרימה את מבטה אל נקודה רחוקה , יצאה ונעלמה ברגל יחפה אל תוך מעבי היער. כשמבטי נח על ידיי הבחנתי שהעור שלי חזר לעצמו, והידיים לפניהן הטבעיות. הפניתי מבטי לאט לכיוון אליו צעדה האישה אך היא כבר לא היתה שם.  אולי לא היתה כלל..

בבוקר למחרת, כשאני עייף ומותש כאילו לא ישנתי שבוע, לא יצאתי לטיול היומי. עמדתי בחצר הבית וערמתי את גזעי העץ הכרותים בערימה מסודרת לקראת החורף הקרב. מנסה לא לחשוב על אירועי היום האחרון. מתיש את כוחותיי בעבודה מאומצת כדי להתרכז ולא להתפזר במחשבותיי לאירועים המטרידים.

תוך כדי עבודה, הרגשתי חוסר מנוחה ועצבנות כאילו מישהו צופה בי. צבע השמיים סביב החל להשתנות לגוון טורקיז עכור.  סנייק שעד לפני רגע התרוצץ סביבי במרץ, קפא בעומדו על ידי. הרמתי את עיניי ואימה אחזה בי. האישה עמדה על הגבעה מול הבקתה שהיתה ביתי כשהיא מוקפת להקה של כלבים גדולים וזקופים כולם בצבע לבן-זהב ועיניהם נוצצות באור מתכתי ירקרק. הם לא נבחו , לא כשכשו בזנבם. פשוט עמדו כחיילי בדיל והביטו לכיוון אליו הביטה האישה.

 

 

זיעה כיסתה את כפות ידיי ואני עצרתי מעבודתי.

גופו של סנייק על ידי החל להתקשות, ואני התגברתי בכל כוחותיי על החולשה והחילותי מלטף את ראשו וגוו. הוא הרפה קצת את גופו וחשתי חמימות ורוגע עוברים אלי מגופו. עכשיו הישרתי מבט אל האישה וראיתי שפניה מתעוותות בכאב. כאילו ידי המלטפת את הכלב חורכת את עור גופה. פניה נחרשו לפתע קמטים בצבע ירוק חום דלוח ומעיניה נשלחה קרן אור שסינוורה את עיניי. הסבתי את מבטי ממנה לחמוק מעוצמת האור המגיע אליי.

אחזתי את סנייק ברצועה והתחלתי מתקרב אל להקת הכלבים. ליטפתי את ראשו והתבוננתי ישירות אל תוך עיניהם. חפנתי את אפו בכף ידי החמה באהבה ושוב את מצחו. הוא צעד איתי במשנה מרץ ורק נצמד לרגליי יותר מהרגיל. הכלבים בראותם אותי עושה דרכי אליהם, החלו מקיפים את האישה במעגל, מכתרים אותה בדממה…

וכל הזמן מבטם קבוע עליי כמו מבטה של גבירתם. משהו דחק בי לשחרר אותם מהמעגל המכושף סביב האישה אך הם בשלהם. סנייק החל לצעוד קדימה לכיוון הכלבים, ואני צעקתי סנייק אליי! אך זה אף לא הסב את מבטו אלי! ועכשיו כבר זעקתי והבכי בקולי, סנייק לא !!! אליי!!   סנייק הביתה!!!

להקת הכלבים החלה מתרחקת בריצה קצובה ובטוחה. במקום בו עמדה האישה נשאר עמוד עשן דק , ירקרק מיתמר כלפי מעלה. סנייק הצטרף אל להקת הכלבים , משתלב בקצב ריצתם עד שהם נעלמו מעיניי וכלבי האהוב  איתם.

קפאתי על מקומי מליט את פניי בידיי… סנייק…גוש גדול חסם את גרוני ולא יכולתי לבלוע את רוקי. עיניי נשטפו נחלי דמעות….סנייק.

שבתי הביתה לבד, גורר את רגליי בשבילי היער לא רואה דבר. זרקתי את גופי על המיטה בבקתת העץ ושקעתי לתוך ערפול כבד ולח, זרם דמעות בלתי פוסק התגלגל במורד לחיי. הרגשתי שהפקרתי את כלבי, הייתי חסר אונים. כך חלפו כנראה שעות …

התעוררתי לצליל יללה דקה אך עזה, אליה הצטרפו יללות עיקשות צורמות שהעבירו בגופי צמרמורת. קפצתי ממיטת הקש שלי פתחתי את דלת הבקתה בטירוף ומול עיניי נגלה מחזה שעצר את נשימתי. שורה של עיניים זוהרות וירוקות בחשכת הלילה נעמדה מול דלת בקתתי. היללות כבר הפכו רמות ואי אפשר היה ממש לעמוד בזה.

לפתע זרח אור ראשון בצבע ירקרק ובאור זה ראיתי את פני הכלבים מביטים אליי ובעיניהם תחינה. סנייק עמד במרכז, מיילל בקול שמעולם לא שמעתי יוצא ממנו.

הלכתי אחריהם במהירות, והם פתחו בריצה קלה לעבר היער ואני אחריהם. האוויר היה כבד. האבק שהעלו הכלבים הכביד עליי את נשימתי. רצתי ומבטי קבוע על סנייק , הסתכלתי עליו וכאילו הוא לא היה אותו סנייק שהכרתי. גופו קיבל נוקשות ופניו היו קבועים קדימה בלי הבט לאחור.

לאט לאט החלה הלהקה להאט ואני עמדתי לפני בקתת דומה לשלי אך צרה מאוד, כמו מחילה. הכלבים נשאו מבטם אליי ואני בחשש ובצעדים כבדים שמתי פעמיי אל דלת הבקתה. פתחתי אותה בזהירות , אך לא הצלחתי לראות דבר בחושך ששרר בתוכך המסדרון הצר והאפל. הבקתה נראתה ריקה לחלוטין.  ואז בקצה החדר על מחצלת קש גסה ומחוספסת שכבה האישה . שערותיה הקשות כיסו את פניה וגופה לא נע. התקרבתי כשהרעד אוחז ברגליי והן בקושי רב נשמעות לי. כרעתי ליד גופה של האישה. היתה דממה באוויר. אף כלב לא חרץ לשונו. המתח כמעט והכריע את גופי אך בכל כוחי ניסיתי לייצב את עצמי.

הסטתי את שערות ראשה האפורות כהות של האישה ולמולי נגלו פניה, קמטים חרוצים על פניה הצרובים משמש ועורה בצבע האפר,  אך עם גוון ירקרק. עיניה עצומות במין כניעה וייאוש. בחנתי מקרוב את פניה של האישה השרועה בכבדות על המחצלת.  ראיתי בפניה צער מכריע,  שכול  ובדידות. הרגשתי שהיא חשה בנוכחותי אך לא יכולה להתעורר , אולי לא רוצה להתעורר. התחלתי מעסה את ראשה ,ושערותיה בידיי כאניצי קש. לאט לאט החל הדם לחזור לפניה ועפעפיה החלו לנוע. בחוץ החלו יללות הכלבים שוקטות בהדרגה, עד שנדמו.

עלתה בי מחשבה, אולי היא רוצה להתעורר מתרדמתה, אך בשל נוכחותי אינה חשה נוח לפקוח עיניים. ובה במידה הייתי נואש לוודא שסנייק עדיין שם. ועוד, לראות האם הוא עדיין זוכר ומזהה אותי. האם הוא שייך לי עדיין או שהוא בחר בלהקת הכלבים לביתו החדש. הרמתי את עיניי לכיוון דלת הבקתה הפתוחה למקום ממנו נשמעה יללת הכלבים קודם לכן.  אך לא ראיתי דבר. הבנתי שהיללות פסקו מזה זמן, לא עקבתי בדיוק.

לפתע הבחנתי בנוזל  ירקרק נוזל לרגליי מכיוון המחצלת, מקיף אותן בתנועה עקבית ונחושה. לא ידעתי מה לעשות קודם, לרוץ החוצה, לברוח מפה או לפנות חזרה לאישה השבורה, להגיש עזרה. הסבתי את גופי לעבר המיטה אך זו היתה ריקה. הנוזל הירוק סביב רגליי הפך שלולית ירוקה ודביקה. ניסיתי להרים את רגליי אך הנעליים דבקו לנוזל.  חשתי כאילו הנוזל הירוק שואב אותי אליו , כפי שסנייק נשאב אל עיניהם הבוהקות של הכלבים.  ניסיתי לרוץ אך רגליי לא נעו, התחלתי מושך את גופי קדימה בכל הכוח, ושמעתי את עצמי צורח באימה.  איני יודע כמה זמן. הרגשתי שרקותיי מפלחות את ראשי. והנה סנייק היה על ידי , והחל להתחכך בגופי נמרצות עד שהנוזל החל מתפזר והופך שקוף עד שנעלם. אחזתי ברצועה של סנייק והתחלתי רץ כאחוז שד אל תוך היער המוצל והלח, בכיוון הבקתה שלי. מעדתי כמה פעמים, הברך שלי כאבה ודאבה, וכול זרועותיי שרוטות וזבות דם. גופי תש אך לא יכולתי לעצור מריצתי . מה קרה פה?!   ריצתו הקצובה של סנייק הדביקה אותי בבטחון והמשכתי רץ בלי לחוש את רגליי לכיוון הבקתה, אוויר צח ומרגיע ממלא את ריאותיי. צבע כחול עז כיתר את ראשי ואני ריחפתי מעל עלים יבשים, קוצים ואדמה חומה ורכה…