הלידה

"אההה…. אווווווו", גידי אחז בידה של רויטל והשמיע יחד איתה קולות נמוכים שאמורים משום מה להקל על הכאב. הלידה הגיעה לשלב הפעיל ונראה היה שהיא מתקדמת יפה. רויטל אחזה בידו של גידי וניסתה להצטרף אליו בקולה. היא שכבה על המיטה בפיסוק, הכתונת שקנתה במיוחד לכבוד האירוע מופשלת סביב יריחיה ושערה הכהה פזור. גידי נטל מגבת רטובה וצינן את מצחה, רויטל ניסתה לחייך לעברו מבעד לצירים.
רויטל וגידי הכירו במסדרונות התיאטרון בו עבדו. הוא שחקן מצליח והיא מלבישה בכירה. גידי היה מגיע אליה למדידות מספר פעמים ביום- גם כשלא הוזמנו תלבושות חדשות, עד שאזר אומץ והזמין אותה לצאת. רויטל היססה מעט בהתחלה. היא לא ידעה עד כמה הוא אכן רציני לגביה. אך גידי חיזר אחריה בלהט, נחוש שתהיה אשתו. אחריה שלושה חודשים בלבד החליטו להתחתן. גידי קנה לה טבעת והציע לה נישואין באמצע ההצגה בה השתתף בתפקיד ראשי. רויטל הסכימה מיד, כשברקע קולות ההתרגשות מהקהל. למחרת לא היה עיתון שלא כתב על כך, כמו היתה הצעת הנישואין הזו מאורע מכונן בתולדות האומה. החתונה נערכה מספר חודשים לאחר מכן בחוג המשפחה. גידי שהיה רגיל בקהל, ביכר את האינטימיות, ורויטל אהבה אותו על כך. מיד לאחר החתונה גילתה שהיא בהריון. אותה ואת גידי הציפו אושר והתרגשות שלא הכירו. גידי דאג לרויטל שתעבור את כל הבדיקות ותנוח ככל האפשר. כשחשה מעט בחילות נהג להתקשר אליה בין הסצינות בהצגותיו לשאול אם הכל בסדר.
משקרב מועד הלידה שקלה רויטל את האופציות והחליטה ללדת בבית, בלידה טבעית. חברותיה נהרו לבית החולים, התחברו למוניטור כמו היה הוא חברן הטוב ביותר וביקשו אפידורל בלי לחשוב פעמיים, אך רויטל האמינה בכוחו של הגוף להתמודד ללא עזרים חיצוניים. מלבד זאת- מיליוני נשים עשו זאת משך כל השנים ויכלו לכך. על הסיניות אפילו אומרים שבעבר היו יולדות ומיד ממשיכות לעבוד בשדה האורז. גידי דווקא לא שש במיוחד נוכח רעיון הלידה בבית- הדבר נראה לו כסיכון מיותר, אך רויטל התעקשה והם הסכימו שאם יהיה חשש לסיבוך קל שבקלים- יפנו מיד לבית החולים.
לאה המיילדת הושיטה את ידה ובדקה את הפתיחה, רויטל העוותה את פניה. "שישה סנטימטרים", הכריזה לאה, "את מתקדמת יופי".
רויטל נאנחה. רק שישה סנטימטרים. שתים עשרה שעות ורק שישה סנטימטרים.
על לאה המיילדת המליצה לה צילה, מזכירת התיאטרון.
"קחי אותה", אמרה לרויטל בקולה הצווחני, "את לא תתחרטי. יש לה המון ניסיון". רויטל לא חיבבה כלל את צילה, שהיתה בעיניה טיפוס שפל, ללא כל אמות מוסר, שהרכילות תמיד מונחת על פיו. צילה נהגה ללבוש בגדי עור הדוקים, להתאפר בכבדות ולהתהדר בצפורניים שדמו יותר לטפרים. רויטל לא חיבבה אותה משום שנהגה לפלרטט בכל הזדמנות עם גידי, שלמרבה התסכול, נראה מוחמא מכך יתר על המידה.
"אני את שתי הלידות שלי ילדתי איתה והן היו קלות מאוד. ממש כמו זרימה של מים", אמרה צילה בהגזמה האופיינית לה. "ובכלל, את, עם כמה שעלית במשקל אני צופה שתהיה לך לידה קשה", אמרה לרויטל כשהיא סוקרת את בטנה, "הילד עוד ייצא לך ארבע קילו עם כמה שאת אוכלת. את חייבת מיילדת טובה, אחרת עוד יהיו לך חתכים לא עלינו".
רויטל נשאה את עלבונה בשתיקה והתרחקה מהמקום. היא לא שבה לדבר עם צילה על נושא המיילדת, אך שמרה על הדף עם מספר הטלפון שמסרה לה. לאחר מספר ימים החליטה להתקשר- שהרי אין בבירור משום התחייבות.
משנפגשה עם לאה הופתעה רויטל להיווכח כי קיימת ביניהן כימיה מיידית. לאה היתה בעלת נוכחות חזקה וקול רך ומרגיע. רויטל ידעה מיד שזו האישה שתלווה אותה בלידתה הראשונה. אחרי מפגש ההיכרות נפגשה לאה עם רויטל וגידי לשני מפגשים נוספים בהם היא הסבירה להם על התהליך, לימדה אותם נשימות שיקלו על צירי הלחץ ועיסתה את גופה של רויטל כדי להכין את הגוף לקראת הלידה. היתה אפילו פעם בה רויטל הזמינה את לאה סתם כך לכוס קפה והן ישבו בדירתם הקטנה של רויטל וגידי ושוחחו במשך שעות. לאה סיפרה לרויטל שהפכה למיילדת בעקבות משבר שפקד אותה עם מות בעלה בתאונת עבודה פתאומית לפני מספר שנים. בעלה של לאה היה מתקן מעליות ידוע, שלפני כחמש שנים נקרא לתקן מעלית בבניין רב קומות. הוא נכנס למעלית שלפתע החלה לעלות מעלה ומטה בקצב רצחני עד שלבסוף עפה מהבניין כמו טיל מונחה ונחתה במרכז הים התיכון. צוותי חילוץ רבים חיפשו אחרי גופתו, שנמצאה לאחר מספר חודשים. לאה נותרה לבדה בעולם, ללא ילדים, "אין דבר בעולם שהייתי רוצה יותר ממשפחה, אך האושר במתן חיים חדשים מכסה על הכאב של העדרם", הסבירה לרויטל.
הצירים המשיכו והגיעו כגלים. כפות ידיו של גידי עיסו את גבה התחתון של רויטל בהנחייתה של לאה, והקלו על הכאב החד. " את אלופה", לחש גידי לרויטל שעצמה את עיניה. גידי, היה רגוע ושקול, כמו זה אינו אלא תפקיד נוסף שהוא ממלא על הבמה כשחקן. גם כאן נוכחותו וקסמו האישי מלאו את חלל החדר כבהצגות התיאטרון. רויטל התענגה על האופן בו התרכז בה ובה בלבד, ללא כל חזרות והצגות שיסיחו דעתו ממנה.
לאה התבוננה בזוג שמולה וחשה מעט לא שייכת, אם כי בצד זאת ידעה שהיא נחוצה ביותר. רויטל וילדה תלויים בה לחלוטין. היא התפעלה ממסירותו של גידי, בשלבים בהם גברים אחרים נשלטים על ידיי לחץ או פחד, ולרגעים לא יכלה שלא להרהר מה עושה גידי עם בחורה כרויטל, שנראתה לה כצל חיוור לעומתו. לאה נזכרה בפעם הראשונה שראתה את גידי מופיע על בימת התיאטרון. כל הביקורות כתבו אז שהוא משהו מיוחד, מאז לא פספסה אף הצגה שלו, אפילו לא אחת.
כשהגיע שלב הלחיצות הניחה לאה הניחה מול רויטל מראה, על מנת שתוכל לראות את התינוק יוצא. רויטל הכניסה אוויר לריאותיה ודחפה, ואז שחררה אותו ושאפה שאיפות קלות. ראש התינוק החל להתקדם למטה בתעלת הלידה בדיוק כפי הצורך. בין הדחיפות רויטל צעקה שהיא לא יכולה יותר, אבל נראה היה שהיא לא באמת מתכוונת לכך, וגידי תמך בה ונראה נרגש וגאה ביותר, כאדם העומד על פסגת אושרם של החיים. לאה הביטה בהם עמוקות וכיווצה את שפתיה. לפתע חשה רויטל הקלה משמעותית בכאב.
"הוא בחוץ? הוא בחוץ?", צעקה רויטל.
"לא, תני לי לבדוק", מלמלה לאה, "מוזר… התינוק הלך לאחור. הפתיחה כעת היא שני סנטימטרים".
"שני סנטימטרים?" זעקה רויטל. "איך זה יכול להיות?"
"יכולה לחול רגרסיה בעת לידה. צריך להתחיל הכל מחדש, כאילו לא היה דבר".
השעות חלפו, הצירים שבו ורויטל כמו קיפצה מעליהם עד שהלכו וגברו והכאב היה רב מנשוא.
"כבר עשית את זה, היינו שם, את יכולה", אמרה לה לאה. לאחר כעשר שעות הגיעה שוב רויטל לפתיחה מלאה ועברה לשלב הלחיצות. גידי עזר לה בנשימות ותמך בה, אם כי נראה היה תשוש עוד יותר ממנה.
"הנה, אני כבר רואה את הראש", הכריזה לאה. רויטל פלטה אנחת רווחה גדולה וגידי נראה מעודד. לאה הביטה בשניהם בשתיקה, כיווצה שפתיה ואז בדקה שוב את מצב הוולד והכריזה- "אוי, רגע, הראש שוב חזר לאחור".
"לא! לא שוב!", זעקה רויטל, "אני רוצה להתפנות לבית חולים".
"עד שתגיעי לבית החולים תלדי פעמיים. זה קורה לפעמים, שהתינוק משחק מחבואים. בינינו אני מבינה אותו. למה שבכלל ירצה לצאת לעולם הזה. בואי נעשה ניסיון נוסף", אמרה לאה והסיטה את תלתליה הבלונדיניים ממצחה, "הפתיחה כעת היא סנטימטר אחד".
רויטל הייתה תשושה מנשוא, היא חיפשה בעיניה את גידי, על מנת שיבוא לעזרה, אך גידי, שתמך בה עד כה, התמוטט מעייפות ונרדם על המיטה.
"אני הולכת לבית החולים", רויטל קמה ממקום מרבצה במיטה, כתמי דם מכסים את כותנתה, והיא רוכנת לעבר גידי.
"גידי, תתעורר", ניערה אותו. אך גידי לא הגיב. במצב כזה יהיה מסוכן שיסיע אותה, ידעה, אם כי הייתה מוכנה להמר על חייה ובלבד להגיע לשם.
"גידי, קום", המשיכה לנערו ללא הועיל. משלא הגיב גמרה בליבה לנסוע לבדה למחלקת היולדות.
רויטל קמה ממקומה וחיפשה את מפתחות המכונית. היא פתחה את המגירות, פשפשה בתיקים, אך ללא הועיל. לאה פשוט עמדה שם והביטה בה.
"אולי תעזרי?" רויטל צעקה לעברה, אך לאה שתקה והמשיכה לעמוד במקומה בקצה מיטת היולדת, חוששת מהנסיעה לבית החולים ומהסיכון בלידה בדרכים החשוכות.
רויטל חשבה על כך שלא תשלם לה על סיועה בלידה, ובעיקר תפרסם באינטרנט ביקורת נוקבת כזו, כך שאיש לא ירצה להזמין אותה עוד. היא שבה לצידו של גידי והחלה מפשפשת בכיסיו. לשמחתה המפתחות אכן היו שם. רויטל קמה ממקומה, פוסעת בנחישות לעבר הדלת- ולפתע ציר חזק שלא צפתה כמעט ופילח אותה לשניים. רויטל התקפלה על הרצפה. לאה ניגשה אליה וגררה אותה בעדינות חזרה למיטתה.
"את יכולה לעשות את זה, רויטל. את מסוגלת. קדימה", קראה לאה בהתלהבות ונראתה עירנית מתמיד.
רויטל החלה לבכות, כל גופה רועד. הצירים היו חזקים ביותר. היא חשה כמו לגופה חיים משלו, כאילו עלה הוא על מסלול מרוץ והיא אינה מסוגלת לעקוב אחריו עוד.
"קדימה קדימה", קראה לאה. רויטל הביטה בה בעיניים כבדות ואדומות מעייפות, משתדלת תוך אובדן חושים, מקרטעת אחר תהליך הלידה שלה עצמה.
"אני רוצה בית חולים", מלמלה רויטל.
"אין בית חולים עכשיו. אני בית החולים, קדימה".
רויטל חשה שהחדר הולך ומסתחרר סביבה יחד עם פניה של לאה ודמותו של גידי. את הסבל הזה לא הייתה מאחלת לאף אחד בעולם- אפילו לא לצילה, שנואת נפשה מהמשרד. רויטל ניסתה לנשום ולעקוב אחר הצירים, אך כמעט ולא יכלה עוד. כשהגיע שלב הלחיצות כיווצה לאה את שפתיה ולאחר מכן מלמלה "בואי נבדוק. רגע, מה קורה כאן? התינוק שוב חזר אחורנית. נצטרך לעשות הכל מהתחלה".
הפעם ראשה של רויטל נטה הצידה, עיניה כמו יצאו מחוריהן והיא כמעט ולא חשה בכלום. משהגיעה שעת התינוק לצאת לחצה לאה על בטנה של רויטל על מנת לסייע בעדו. מיד לאחר מכן שבה לאה למקומה וקיבלה לזרועותיה את התינוקת היפה שיצאה.
"יש לך בת", אמרה לרויטל וקרבה אליה כשהיא מנשקת את התינוקת, "נקרא לה פלא".
רויטל לא שמעה. לפני שעצמה את עיניה לתמיד ראתה מבעד למראה, שהונחה לפניה שעות קודם לכן, את תווי פניה של לאה הופכים לאלו של צילה ואת הגוף משתנה גם הוא, וצילה מעיפה מבט לעבר גידי שהשתרע למרגלות המיטה וצל חיוך זדוני עולה בפניה.