המסע הקצר ביותר

“(I’m restless. Things are calling me away. My hair is being pulled by the stars again”. (Anais Nin

תמיד קינאתי באלו המסוגלים לעזוב לחודש, לחודשיים, אולי אפילו לשנה, אם המטרה ראויה מספיק עבורם. אנשים מדברים על החוויות שייצברו, על חדוות החזרה, על מתיקות הגעגועים. אני, שיודעת שכל פרידה היא לנצח, עד אשר יוכח אחרת, מבוהלת מהאפשרות. עוד כששלחתי אותך לגן בבוקר והשארתי אותך שם, התפללתי שנחזור וניפגש אחרי הצהריים. אתה היית חכם ממני. בכית כשאמרתי, בטון עליז, להתראות אחר כך! נצמדת אלי כאילו זאת הפעם האחרונה שנתראה. אתה מרגיש בחוכמה שאינך מודע לה עדיין את מה שרני מנסה להסתיר, לכן אני מחבקת אותך חזק ומבטיחה, נשבעת, שאחזור. שניפגש. לפעמים גם אני בכיתי אחרי הפרידות האלו, מאותן סיבות בדיוק. אבל רק אחרי שהדלת נסגרה אחרי. אחרי שיצאתי לבדי מהמקום בו השארתי אותך, אל היום שלי בלעדיך.

*

קחו אותי מפה. היא מביטה החוצה מהחלון, לכיוון השמיים המוארים. בתקופה זו של השנה, השמש והירח זורחים בו-זמנית, כל אחד בצד השמיים שלו. וצבע השמיים משתנה בכל שעות היממה. מכחול, לירוק, לכסוף ובחזרה, נוגעים בכל גוון אפשרי ביניהם. מעניין אם ככה זה מרגיש לחיות על תחתית האוקיינוס, היא חשבה. זאת היתה אחת מתופעות לוואי של השילוב בין האטמוספירה המלאכותית לבין מחולל הכבידה. כשהתושבים רק עברו לשם הם לא יכולו להפסיק להתבונן בשמיים, עד שכמו כל חידוש, הוא הפך להיות רגיל. עד שהאור התמידי לתקופות ארוכות כל כך התגלה כמטרד. גם היא, כשהגיעה לכאן בהתחלה, לא יכלה להפסיק לשגר רשתיות לבנה שבכדור בארץ, ולשאת עיניה אל השמיים החדשים. אבל עכשיו, עבורה, השמיים היו בעיקר ריקים מהתנועה שחיפשה בהם. המבט שלה ננעץ עמוק בתוכם, מנסה לשכנע משהו להתרחש רק מכוחו של הרצון. אבל זה לא יילך. היא לא תופיע כך סתם.

ספינה אפורה. כבר שנה שהיא מחכה לה שתגיע ותיקח אותה מפה. היא חזרה פנימה אל החדר. ”ראשון החלוצים“. איזה שם מטופש לעיר חלל. ניסו לתת למתיישבים תחושת הרפתקנות מזויפת, לגרום להם לדמיין אדמה בתולית ושרירים מאומצים מכיבוש הארץ הלא ידועה. פרטו על נימי הנוסטלגיה העמוקים ביותר של הבתוליות. בעצם, לקחו עיר מיותרת על כדור הארץ והטיסו אותה לחלל, שבו היתה מיותרת אף יותר. כמה תקוות נתלו בפרוייקט. במקום לשלוח קבוצת אנשים שלא מכירים זה את זה, ולתת להם שנים, דורות, כדי שילמדו לחיות יחד ולבנות חברה חדשה ומשגשגת, הם ישלחו עיר שלמה, שכבר פועלת ומתפקדת, וישתלו אותה שם, כרקמה שוקקת חיים אחת, על פיסת המתכת הצפה הזאת. זה יהיה כל כך מרגש, כל כך פשוט. ”ראשון החלוצים” היתה הפתרון הריאלי הראשון לחיים מחוץ לכוכב הדועך ומוכה המחלות הזה. אבל לאט לאט הפכה עיר החלל הראשונה לעיר על סף כשלון. אנשיה לא ידעו מה לעשות עם עצמם. השמש והירח המסדרים את אורחותיהם של אדם נתלו בשמים רוב הזמן. ולמרות שהשעות שנקבעו במקום הן לפי השעות בכדור הארץ, וניתנו האמצעים לספק שעות חשכה הולמות, על מנת לשמר את גופם ורוחם של האנשים האלו, המעבר הביא אותם לסף יאוש. רובם לא היו ערוכים באמת לשינוי עמוק שכזה. הם לא הרגישו כמו חלוצים. ההתרגשות והסקרנות ששיכנעו אותם לצאת למסע הזה החלה להתחלף אט אט בתחושה שהם בעצם מנודים. שהם משייטים בחלל בהמתנה למותם, על האי המתכתי הזה, שמדי פעם השמיע חריקות מחרידות, רחוקים מהאדמה שאליה היו מחוברים. כדורים נוגדי דיכאון החלו להינתן לתושבים על בסיס קבוע. פעילויות יזומות להרגעה ולהנעמת הזמן נקבעו כחובה לתושבים. מכולן נדף ריח פלסטיק קל וצונן. אף אחת מהן לא הדפה את תחושת חוסר התכלית ביעילות.

יחידות הדיור היו פשוטות וקטנות. היא נעלה את הדלת אחריה ויצאה לחכות לרחפות הקטנות ששטו בדממה ברחבי העיר. המתינו איתה כמה אנשים מבוגרים. חלקם חולים במחלות שהביאו איתם מכדור הארץ. עושים דרכם אל מרכזי הבריאות החדשים והמשוכללים. היא חשבה עליהם, נעים מצד אחד של עיר החלל לצדו האחר. מנסים להיאחז בדבר מה. מה שהם מחפשים, לא נמצא כאן, היא חשבה לעצמה. הם מעבירים את הזמן במטרות מזוייפות, ממלאים את ימיהם בפעילות שאין לה תכלית או משמעות, מחפשים סיבות מוחשיות לצאת מיחידות הדיור, מהבדידות הפושה בהן. המסחר המוצלח, ששיגשג כשעוד הגיעו לכאן, ואחת הסיבות שעיר זו נבחרה לפרוייקט, דעך והצטמצם להכרחי. עיר החלל היתה אמורה להיות אוטארקית כמעט לחלוטין. מלבד ספינה אחת בשנה שהיתה אמורה לספק להם חלפים הכרחיים, הם היו אמורים לדאוג לעצמם לכל צרכיהם. וכך, הניתוק מרצף הזמן הבסיסי, הקדמוני, הנכון לתפיסתם, הפך דברים מסוימים למיותרים. גם הסחורה שהגיעה ל”ראשון החלוצים” בספינות היתה מעטה שכן לא רצו להכביד על התשתיות בסחורה עודפת. אנשים שהתרגלו לסדר את חייהם על פי הרגלי צריכה מגוונים, היו צריכים פתאום למצוא דרך אחרת למלא את חייהם. בבדידות כוכבם הזעיר, בהיעדר שמיים חשוכים למרבית הזמן, הוסרה שמיכת המסתורין האופפת את הקיום בעולם, שדרך חוריה יכלו כוכבים לנצנץ ולקרוץ לנפש המשתוקקת למשמעות ולתקווה. אנשים אלו והדברים להם היו זקוקים התהוו על קרקע אחרת, מוצקה מזו שלהם ואת המרחק שנפער בתוכם שום דבר לא מילא. הילדים שנולדו וגדלו שם שאלו שאלות, כמו ששואלים כל הילדים. אבל המבוגרים לא שמחו להיענות לסקרנותם הבריאה. אף אחד לא היה מרוצה מהתשובות המעטות שהיה בידו לספק. הילדים למדו לחיות עם חוסר הנוחות העמוק שהרגישו אצל המבוגרים, והמעיטו בשאלות. ילדים מתרגלים להכל, כך נהוג לומר.

היא נסעה ברחפת אל השוק המקומי. היא קנתה מעט אוכל, היא היתה צריכה לשמור על כספה. הרי לא ידעה כמה זמן עוד תיאלץ להישאר כאן, בעיר המלאכותית והנוראית הזאת. כזרה שמעמדה לא ברור, לא יכלה למצוא עבודה. היא הרי לא היתה אמורה להיות פה בכלל. היא המשיכה להסתובב קצת אחרי שעשתה את קניותיה. קבוצות של אנשים, עינים קהות, יושבים סביב שולחנות קטנים במרכזים המתוכננים היטב. משחקים במשחקים שנועדו להעביר את הזמן. ריב התפתח פתאום בין שני גברים מבוגרים והם החלו להכות זה את זה. מתחת לזעם ולעלבון אחד מהם מתחיל להתייפח. הם נפרדו בדממה, כמתעוררים מחלום ופנו ללכת משם, כל איש לדרכו, כאילו שום דבר מזה לא התרחש כלל. פחד סתום מילא אותה. ספינה אפורה. ספינה אפורה. היא חזרה ליחידת הדיור שלה.

את ארוחתה אכלה מול השולחן הקטן שבחדר המרכזי, ששימש לה גם חדר שינה, כשהיא מתבוננת קדימה, אל המסך המהבהב בדממה. כל יחידת דיור צוידה במכשיר כזה. את התמונות עוד סבלה. הבהייה נתנה לה מנוחה מהמחשבות. אבל הצלילים צרמו חזק מדי באוזניה. הם נשמעו לה תמיד על סף הבהלה. את התוכניות והחדשות מכדור הארץ הם החליטו לא לשדר שם. פחדו שהם יעוררו געגועים רבים מדי. ולא סמכו מספיק על יצירה מקומית בשנות ההסתגלות. לכן שידרו רק תוכניות ריקניות שנועדו לשעשע, וחדשות ערוכות ומצונזרות בכבדות מכדור הארץ. כל אמצעי התקשורת היו מוגבלים ומצונזרים, על מנת לתרום להצלחת הפרוייקט, כך אמרו. אם אנשים יהיו עסוקים בחייהם הקודמים, הם לא יהיו פנויים מספיק כדי לבנות להם חיים חדשים, כפי שרצו. וכך, באמצע המאה העשרים ושתיים, התקשורת שלהם נסוגה אל המשטרים החשוכים של המאה העשרים. מכתבים שהוקלדו עברו קודם אל משרד התקשורת, שם נסרקו ונשלחו לכדור הארץ, אלא אם כן התגלה בהם מידע ”חריג”. היו גם אנשים שכל תפקידם היה לעבור על מכתביהם של אנשים פרטיים ולדווח על “חריגויות” שכאלו. חלק מהתושבים החדשים של ”ראשון החלוצים” הבינו במהרה, שהמקום הזה גרוע יותר מהכלא השמור ביותר בעולם, ולא רק בגלל שאין להם אפשרות לברוח, אלא בגלל שאין להם שום מקום לברוח אליו. כשהבינו התושבים על מה הם חתמו, ניסיון התקוממות החל וסוכל במהירות וביעילות שהרתיעו את השאר. הם נידונו לחיות שם את חייהם. ככל שיקדימו להבין זאת, כן ייטב.

לאחר שסיימה לאכול ולנקות את השולחן הקטן, היא פרשה שוב את החומרים שלה. מפות כוכבים עגולות לבנות וגדולות כיסו את כל השולחן וזלגו קצת מהצדדים. היא שלפה את המחברת שלה, שעט שחור היה נעוץ באמצעה, היכן שהיא השאירה אותו אתמול בלילה, לפני שנרדמה. היא הביאה גם את הספרים מהשולחן הקטן שליד הספה.

אחרי שפרשה הכל, הוצפה פתאום בשאט נפש. זה חסר טעם. אני לעולם לא אצא מפה. אני אהיה תקועה כאן עד שאמות ואזרק לקפסולת קבורה שתישלח לחלל. אני לעולם לא אראה אותו שוב. היא עצמה עיניים ונתנה לריק להשתלט עליה לרגע. מתוכו צפו פניו של בנה, כפי שזכרה אותו ביום שעזבה. עיניה נפקחו באחת. כמנפנפת בלפיד בפני הצללים האורבים בפינות, היא מיקדה את תשומת לבה. עליה להיות צלולה, היא ידעה. צלולה וחדה וחזקה. כל עוד אני בחיים יש סיכוי שאצא מפה. היא שיננה לעצמה את המשפט הקבוע. תעבדי. היא פתחה את הספר והניחה אותו מולה, לקחה בידה את העט והתחילה לעבוד. בזמן שעבדה צפה בתודעתה הספינה האפורה שהיא מחכה לה, שתחזיר אותה הביתה. שטה לה כלווייתן עצלן, קדמוני ועצום במעמקי האוקיינוס הרחוק כל כך.

היא היתה מומחית לספרות בין-כוכבית. מחקרה התמקד בשילוב שבין אסטרונומיה לספרות. היא שירטטה את מהלך האנושות לפי הקשר שלה לכוכבים ולסיפורים שסיפרה עליהם. התרבויות נוצרו על פי היחס שלהם לחלל ולכוכבים. מחקרה הראה כיצד בבסיסה של כל תרבות עתיקה או מתקדמת, הסיפורים המכוננים הם אלו שעוסקים בכוכבים ובשמיים הרחוקים והבלתי מושגים. אסטרלוגיה, אסטרונומיה, מיתולוגיה, כל מה שהפעיל את המין האנושי על הארץ נבע מאדם הנושא את עיניו אל השמים. עכשיו, בעידן שבו השמיים נדמו פתוחים כפי שלא היה קודם, שבו נראה שהאדם קרוב מאי פעם לשלוט בכוכבים ובחלל שתמיד שלטו בגורלו, היו לכך משמעויות מרחיקות לכת. לכן הציעו לה לנסוע לשם. לעקוב אחרי התרבות המתפתחת בעיר החלל הראשונה. לבחון כיצד משתנים הסיפורים והיחס לכוכבים עם המעבר. זאת היתה הזדמנות חד-פעמית. כמה פעמים בחייה יצא לה לחקור תרבות ברגעי התהוותה, שמקיימת קשר חדש עם החלל החיצון, משאת נפשם של דורות רבים כל כך. תיסעי לשבוע. זה מה שאמרו לה. תאספי נתונים ותחזרי עםהמעבורת שחוזרת ממאדים. קצת געגועים מעולם לא הזיקו לאיש. תעשי את המחקר שלך ותחזרי. זה רק לשבוע והוא בטח יהנה מהחידוש. זה יהיה טוב לשניכם. מה כבר יכול לקרות בשבוע.

 

*

אחרי אחת עשרה שנה שבהם למדו לחיות שם, משהו השתנה. ספינת החלל השנתית שהגיעה בשנה האחת-עשרה להתיישבות, שאיתה גם היא הגיעה ל”ראשון החלוצים”, היתה הספינה האחרונה שהם ראו. שבוע לאחר מכן, היתה אמורה לעצור אצלם מעבורת חלל ממאדים, בדרכה לכדור הארץ. ”ראשון החלוצים” היתה אמורה לארח את אנשי המעבורת אחרי מסעם הארוך, בבית החדש שהספיקו לבנות בזמן הארוך שבו נעדרו. היא היתה אמורה לעלות על הספינה הזאת, לחזור בחזרה לכדור הארץ. אבל המעבורת לא הגיעה. הסברים לא ניתנו. שאלות הפסיקו להיענות. בהתחלה הם חשבו שזה חלק מהניסוי. שהפסיקו את המגע איתם כי חשבו שהם מתמודדים טוב מספיק בעצמם, שהם צריכים להיות עצמאיים לגמרי. אבל הזמן עבר, ולאט לאט הפסיקו לקבל גם את המסרים המקובלים, את התוכניות והחדשות היומיות. הם התחילו לחשוד שמשהו השתבש. רק שידור אחד מחזורי של יממה אחת חזר על עצמו. שוב ושוב הביטו בפנים הקפואות של השדרנית שאמרה את אותם דברים שאמרה אתמול, באותם בגדים. הפאניקה התחילה אז. הם חשבו שמשהו נורא קרה בכדור הארץ. שהם תקועים שם לבד כמו בלון שהשתחרר מידו של ילד. חלק מהאנשים שהבינו את זה, הבינו גם שמצבם לא השתנה כלל, ושזה היה מצבם גם קודם. אבל היו אלה, שנאחזו עדיין בחזרה ובמה שהם השאירו מאחוריהם. לכן כשהבינו שכל זה אבוד כנראה, לנצח, הם איבדו את העניין בניסוי ובחייהם. דעתם נטרפה או כבתה. אבל עם חוסר התכלית לא יכלו להשלים עוד.

הם חיכו לספינת האספקה הבאה. הם ידעו שזה יהיה הסימן. אם זאת לא תגיע, הם נשארו לבדם. הם המשיכו להעלות השערות, שמשהו בתקשורת השתבש, שהם רק רצו לבדוק את השפעת הבידוד עליהם, שאולי יחליטו להחזיר אותם הביתה. הם הבינו שזו תקוותם האחרונה. גם היא הבינה את זה.

הטלוויזיה המשיכה להבהב ברקע, מלווה אותה בחישוביה. אבל כשהיתה כבר מרוכזת ובאמצע חישוב מסובך למדי, משהו הוציא אותה מריכוז. היא הרימה את ראשה והביטה במסך.

התמונות הרגילות, הקבועות, שאותן שיננה כבר, המשיכו לנוע, אחת אחרי השנייה בקצב רגיל. אבל מאחוריהן, היתה שקופית אחת, דהויה, שקופית רפאים אחת, שהמשיכה להיות שם על המסך. היא קמה מהרצפה, התקרבה אל הטלוויזיה, מנסה להבין את מקור התמונה. היא כיבתה אותה והדליקה אות בחזרה. התמונה עדיין היתה שם. היא התרחקה קצת וניסתה להבין מה היא רואה. היא ראתה עיגול, מלא בנקודות וקווים, סימן מסובך ויפה להפליא. היא נגעה במרקע, עוברת על קווי המתאר הערפיליים. ואז התעשתה, לקחה את המצלמה שלה וצילמה כמה תמונות, בודקת שהיא מצליחה ללכוד רגע שבו התוכנית הרצה לא מפריעה לראות את הסימן שהופיע שם בבירור. כשהיתה בטוחה שצילמה כמה תמונות טובות, היא התיישבה על שולחן הקפה והמשיכה להביט בו. התרגשות עמומה אחזה בה. התרגשות שלא הרגישה מאז שהגיעה למקום הזה. היא ניסתה להסות אותה. הרי אין בזה ממש. ציור לא ברור. יכול להיות שזאת תקלה. יכול להיות שזה נטול משמעות. ובכל זאת. אולי בכל זאת. היא נשמה נשימות עמוקות כמו שתירגלה פעמים כה רבות, כשחשה געגועים, כשחשה את עוצמת האובדן המתרחש בכל רגע ורגע שהיא אינה איתו. היא נשמה ונשמה וחשבה שעוד רגע תשאב את כל האויר שבחדר. ובן רגע, התמונה נעלמה, השידור המשיך כרגיל. כאילו כלום לא קרה. היא העבירה ערוצים, יודעת כבר שזה חסר טעם. התמונה לא תחזור. היא חזרה אל המצלמה שלה, בוחנת את התמונות שצילמה. את החדה ביותר שלחה להדפסה, מחלקת אותה לארבעה חלקים, כך שתוכל להתבונן בה מקרוב. את החלקים הדביקה מאחורי הספה. היא הוציאה את המחשב שלה, שהכיל רק קבצים שאישרו לה להביא איתה לצורך עבודה, ללא אפשרות ליצור קשר חיצוני, והתחילה לחפש. היא צריכה להבין מהו הסמל הזה. למה שוגר אליה. על יד תמונת הסמל התלויה מעל לספה, היתה מודבקת תמונה אחרת, של בנה.

 

*

 

היא הלכה לישון רק לפנות בוקר. קורסת למיטה, פחות בגלל עייפות ויותר בגלל שהעיניים שלה הפסיקו להביא תועלת לעבודתה. האותיות והמספרים הטשטשו מול עיניה שהתכסו דוק לבנבן. היא נפלה על בטנה, בבגדיה, על הספה, מבלי לפתוח אותה הפעם. היא לא יכלה לישון. גופה זימזם ממתח ומשעות של מאמץ. היא שכבה שם, בעיניים פקוחות, מתבוננת ממרחק אפס בבד של כריות הספה. מנסה לא לחשוב. היא רצתה לישון כמה שעות רק כדי שתהיה צלולה יותר ותוכל להמשיך לעבוד. אבל הספינה האפורה צפה מולה. בשמיים. במים. גדולה ושקטה. היא התהפכה על הגב. בוהה בתקרה. היא נשמה שוב. ועצמה את עיניה, בכוח כמעט, מנסה לפתות את השינה לבוא. היא הרגישה פתאום כמה היא מלוכלכת. לא התקלחה כבר כמה ימים. זה קורה כשאתה מבלה עם עצמך יותר מדי זמן מבלי לדבר עם אף אחד ומבלי לפגוש אף אחד. טקסים יומיים מאבדים ממשמעותם והופכים להיות נזילים. הם קורסים למה שהתחיל כצרכים אמיתיים. תתקלחי כשאת מסריחה. תחליפי בגדים כשהם מלוכלכים. תגזרי ציפורניים כשהן מציקות לך. אין טעם לגלח את השיער בבית השחי או ברגליים. תגזרי את השיער כשהוא נכנס לך לעיניים. אני אתקלח כשאקום, היא הבטיחה לעצמה. קודם. רק. לישון.

היא נרדמה.

 

עברו עליה עוד כמה ימים של קריאה וחישובים ושרטוטים על מפות הכוכבים שלה. אחרי שכבר הרגישה שהיא לא יודעת כלום, שהיא אבודה כמו ברגע שבו התחילה לחקור את הסמל הזה, היא החליטה לנסות ולהתבונן בכל מה שגילתה מחדש. היא הוציאה את המחברת שלה והחלה לכתוב את כל מה שגילתה על הסמל שהופיע על המרקע שלה, את כל מה שגילתה שקשור אליו. לבסוף, סדרה ארוכה של חישובים הניבה תאריך ושעה. היא נשענה לאחור. תאריך ושעה. היא כבר לא יכלה לעצור את הבכי. תאריך ושעה.

 

 

*

 

היא היתה מאוהבת בזה. בגלל זה הסכימה לנסוע בסוף. המחשבה שמישהו אחר יזכה בהזדמנות הזאת במקומה גרמה לה להתכווץ בקנאה. זה היה הפרוייקט שלה. שנים שהיא עבדה על זה. כשהציעו לה לנסוע, היא חשבה שזה מה שהיא חייבת לעשות. היא לא חשבה שהשבוע הזה יוביל לניתוק של שנה, או יותר, בינה לבין בנה. אבל אחרי שבוע שבו אספה נתונים וסיפורים כמתוכנן, היא חיכתה לחזור כבר. יחד עם שאר התושבים היא נאספה ליד אזור הנחיתה הריק. היא היתה בתא של הקשרים, אלו שתיווכו בין כדור הארץ לבין ”אחרון החלוצים”. היא היתה אורחת שם, והם התייחסו אליה בכבוד, לפעמים בקנאה דקה שלו הודו בה בפניה. הם חיכו יום שלם. ואז עזבו אט אט את אזור הנחיתה, מבולבלים. הם לא שמעו דבר יותר מכדור הארץ. ומסריהם נשלחו אל החלל הריק. מעבר לזה לא היה דבר שיכלו לעשות ממש.         בחודשים הראשונים שלה שם היתה הלומה. לא יכלה לגעת בעבודתה. רק תחושת אחריות מסויימת מנעה ממנה להבעיר את הדפים והספרים שהביאה איתה. היא סגרה אותם בתוך קופסה, מתחת לשולחן הקטן בפינת האוכל, המקום היחידי הנסתר מן העין בחלל יחידת הדיור הקטנה כל כך. אחרי כמה חודשים שבהם נאכלה מגעגועים ואשמה, היא הבינה שאם היא רוצה לחזור אל בנה, אם היא רוצה לצאת מהמקום הזה כשבינתה עוד בראשה, היא חייבת לחזור לעבוד. זה יתן לה תכלית לימים הארוכים והלבנים. ייתן לה דבר נוסף לחשוב עליו בלילות. ובוקר אחד, היא הוציאה את הקופסה, ניגבה ממנה את האבק וחזרה לעבוד. זאת היתה הפעם הראשונה מאז שמעבורת החלל לא הגיעה שהיא הבחינה בדופק הפועם בעורקיה, רך ומנחם. פעם ראשונה מאז שיכלה לשאת את העובדה שהיא עדיין בחיים. הגעגועים לא פחתו, אבל היא היתה חזקה יותר לעמוד בהם, נחושה יותר לחזור אליו. היא כבר לא שמחה בזה. איך אפשר לשמוח במה ששלח אותך רחוק מעולמך. אבל העבודה שלה היתה החבר היחיד שהיה לה. היא היתה זקוקה לאחד.

 

כיסופים אינם הולכים לאיבוד. שנים של קריאה בסיפורים שכתבו אחרים לימדו אותה את זה. היא קיוותה שזה נכון. בלילות בהם היא שכבה ערה, היא ניסתה לדמיין את המרחק ביניהם. את כל מה שנמצא בו. היא דמיינה אותו, ישן גם הוא. ואהבתה זורמת אליו, בנתיב ששירטטה במחשבותיה ועוטפת את כולו. שום דבר מזה לא יכול לקרות, כמובן. הפרש השעות ביניהם אמר שהוא לא ישן כשהיא אמורה לישון. אולי הוא כבר לא נראה כמו שזכרה. אולי הוא כבר לא שם. אבל היא לא הפסיקה. היא סילקה את הספקות ואת מה שידעה. התמקדה בתחושה שהיא מצליחה עוד להעניק לו משהו, להזכיר לו את קיומה, את אהבתה אליו. החמימות תמיד התחלפה בתחושת בדידות נוראית. אבל היא לא הצליחה להיגמל מההרגל.

 

*

 

 

היא נהגה לקרוא לו ספרים ישנים שמצאה במהלך עבודותיה בספריות העתיקות והביאה איתה הביתה. היו שם סיפורים על משפחות וכלבים וגני ילדים. עוד כשהיא היתה ילדה רוב הדברים האלו כבר לא היו קיימים. רוב הזמן הוא היה משועשע ומסוקרן מהסיפורים המוזרים האלו. הוא לא הפסיק לשאול, מה זה? ומה זה? והיא הסבירה שוב ושוב. פעם, כשעוד היו מספיק גברים באזור, אז הם גידלו את הילדים שנולדו להם. לא כמו עכשיו? הוא שאל. לא כמו עכשיו, היא ענתה. הוא שלח מבט לתמונה של האב שלו, שהיתה תלויה מעל מיטתו. לא נשארו עוד הרבה גברים פוריים. אלו שכן נאספו על ידי הממשלות ונשמרו היטב. ממשלת המדינות המאוחדות חששה לקץ המין האנושי, אם לא יצליחו לשמור על מספיק גברים פוריים. מחלה מסתורית פקדה את הגברים בעידנם. אף אחד לא ידע בדיוק למה זה קרה. רק ששיעור הילודה החל לצנוח משנה לשנה, עד שהוכרזה מגפה ומצב חרום. כל הגברים מעל גיל שש עשרה נאלצו לעבור בדיקות זרע. אחת לשנה. ולאחר מכן אחת לחצי שנה. כמו תמיד לנוכח מגפה, נביאי זעם מילאו את הרחובות. מזכירים את סיפורם של הדבורים שנעלמו מן העולם עשורים רבים קודם לכן. ואת הלווייתנים שנפלטו כולם, באחת, אל החופים, גוססים ומעבר להצלה. היו סיפורים על יערות שלמים שכל החי שבהם נכחד, עד אחרון הרמשים. כשבאו לחקור מה אירע, קול הדממה בין העצים ההולכים ונרקבים סילק אותם משם, מלאי אימה סתומה. סוף סוף נשלם על החטאים שלנו, הם צעקו. הגברים שעברו למשרדי הממשל הסכימו להנפיק דוגמאות זרע שבועיות. לנשים ניתן כרטיס עם תמונה של הגבר שזרעו ניתן להן. מאחורי התמונה הופיעו פרטים בסיסיים עליו. צבע עיניים. צבע שיער. מנת אינטליגנציה. תחביבים. הזרע הושתל באקראי, על מנת לשמר כמה שיותר גנים של המין האנושי. הילדים שנולדו מהזיווג האקראי גדלו בחברה של נשים וגברים מעטים ועקרים. כל ילד למד על אביו מהכרטיס הזה. הם הלכו איתם לכל מקום, משווים כרטיסים כשפגשו ילידם אחרים, כמו שפעם אספו קלפים של שחקני כדורגל. לפעמים שני ילדים גילו שיש להם את אותו כרטיס ואזהם הביטו זה בזה בפליאה, מבלי לדעת מה להגיד או לעשות. לפעמים, כשקראה לו את הסיפורים ההם, היא הרגישה שהשעשוע שלו הופך לעצב והסקרנות לקנאה. היא הפסיקה להביא לו את הספרים. רק ספר אחד הסב לו עונג והיא המשיכה לקרוא לו אותו שוב ושוב. “החיים באוקיינוס” הוא נקרא. ציורים מרהיבים של חיות הים ופרטים עליהם. לעולם לא נמאס לו לשמוע עליהם. היא גידלה אותו כמו שגידלו אותה. גם אותה גידלה רק אמה, אבל זה לא היה כל כך נפוץ אז. אבל בגלל שהיא גדלה כך, היא הבינה מה בדיוק זה אומר. היא הבינה שיש לו רק אותה.

 

*

 

 

התאריך הגיע. היא ארזה את חפציה המעטים שלא התרבו כלל בשנת שהותה כאן. היא נסעה ברחפת הקטנה עד לאזור הנחיתה הריק. היא הביטה מסביבה, תוהה אם עוד מישהו יודע, אם עוד מישהו קיבל את ההודעה. זה לא ממש משנה, היא חשבה. זאת טעות, היא לא אמורה להיות כאן. הם יחזירו אותה הביתה. היא חיכתה שם יומיים. ישנה על הקרקע, מתכסה במעיל הקל שהביאה איתה. שום דבר לא קרה. שום ספינה לא הגיעה. היא עלתה על רחפת חזרה ליחידת הדיור שלה, שנראתה ריקה יותר וקטנה יותר מאז עזבה אותה לפני יומיים. הכל התפרק מול עיניה. החלל המפריד בינה לבין כל מה שהכירה ואהבה ועזבה הכפיל את עצמו עוד ועוד, והיא לא יכלה לנשום יותר, מהֶדף הידיעה.

פתאום הבינה מה היתה התמונה שראתה אז בטלוויזיה. זאת היתה תמונת הבזק של כדור הארץ. קורס לתוך עצמו, גווע, מופצץ. היא לא ידעה בדיוק. זה לא באמת שינה יותר. לא היתה שום הודעה. שום ספינה לא תבוא.

היא ניגשה אל החלון והתבוננה בשמים הריקים והמוארים תמיד. השמים השתנו מירוק לכחול לכסוף ובחזרה. אם הם לא היו כל כך ריקים היא היתה חושבת שזה יפהפה. אם הוא היה כאן איתה, שניהם היו מצביעים לשמיים ואומרים אחד לשני את כל היופי הזה, הוא היה מוכפל בתוכם, שתי מראות המכוונות בזוית זו לזו. הם היו מקרינים חזרה את כל היופי הזה אל הנצח. הם לא יבואו, היא הבינה לבסוף. זה לא משנה שזה לא מקומי. שהכל טעות אחת גדולה. שהבטחתי שאחזור. הם לעולם לא יבואו. ההבנה היתה מוצקה כהר. וכמוהו חסמה את כל שדה הראייה שלה. היא סגרה את החלון. את המפות, הספרים, המחברות והדפים שלה היא אספה בתנועות חדות והשליכה לפח. לא מקפידה לאסוף את הדפים שנשרו מידיה ונפלו לידו. היא התיישבה במקום שבו ישבה ועבדה יום אחר יום בשנה האחרונה. הזמן זרם סביבה, אבל היא לא מצאה עוד סיבה להיענות לו.

 

המסע הקצר ביותר הוא לתוך הזיכרון. המשפט קפץ לראשה פתאום, היא קראה אותו פעם באיזה שיר שקראה. זה לא נכון, היא ידעה עכשיו. מסע לתוך הזיכרון יכול להיות ארוך כל כך, שלעולם לא תוכל עוד לחזור ממנו.