המערב הפרוע מאת ש. דידובסקי

 

חשבתי, רק חשבתי, לא עשיתי כלום. ראיתי איך הוא מתכופף כאילו כאבה לו הבטן מאוד מאוד. חשבתי שכאבה לו הבטן. מה יכולתי לחשוב. הוא התקפל ממש כמו אולר. אבל לשלוש: הרגליים התקפלו לשניים וכל מה שמעליהן עוד קיפול. ואני מסתכל עליו ולא חושב שאני צריך לעשות משהו. הבטן שלו כואבת, לא שלי. אני גם לא יודע מי הוא, טוב או רע. אויב או חבר. אז מה אכפת לי הכאב בטן שלו. אם אנסה לצעוק לו הקול שלי יצטרך לעבור באוויר עשרים מטר במאוזן עד שיגיע לבית שלו ועוד איזה עשרים מטר באלכסון כי אני בקומה העשרים ושתיים והוא ארבע קומות מתחתי ויכול להיות שהוא בכלל לא ישמע אותי או לא יבין מה אני שואל אותו וחוץ מזה אמא כבר אמרה לי כמה פעמים לא לדבר בצעקות מהמרפסת. כבר המציאו את הטלפון היא אמרה, תדבר בו במקום לצעוק. ספרתי את הקומות שלו מהאדמה. הוא בקומה השמונה עשרה. חשבתי שהוא יצא להשתזף. הוא יצא למרפסת לבוש במכנסיים קצרים וסנדלים. הידיים והבטן שלו היו שריריות כמו של אחד שעבד על זה הרבה במכון כושר. הראש שלו היה מגולח, העור שלו נצץ כאילו הוא מרוח במשהו נגד שמש. אולי הוא הזיע. עוד לא היה מספיק חם ובגובה הזה היתה הרוח הנעימה שנמשכת כל היום כמעט, אבל אולי הוא הזיע. חשבתי שגם יכול להיות שהוא עלה שמונה עשרה קומות ברגל והתישב לנוח אבל חשבתי גם שזה לא הגיוני. כמה שהמעלית נוסעת לאט וחורקת לא מכיר מישהו שיעלה ברגל שמונה עשרה קומות אם יש לו ברירה. הוא זחל עד המעקה, נאחז בו וקם, הוציא מהמכנסיים קופסת סיגריות ומצית. העישון עזר לו. היו לו כתובות קעקע  על כל יד וגם על החזה ועל הכתפיים וברגל ימין למטה. הוא השעין את המרפקים על המעקה והחזיק את הראש שלו בשתי הידיים והסתכל רחוק קדימה לשום מקום. כאב לו והוא ניסה להתגבר על הכאב. ראיתי את זה בזמן ששכבתי על הרצפה של המרפסת שלנו, מציץ מאחורי שקיות של בקבוקים ריקים, פחיות בירה וקולה ריקות, דליים עם סמרטוטים  ושני סלים של כביסה שהוצאתי מהמיבש, כמו שאמא אמרה לי לעשות לפני שיצאה לעבודה. היא אמרה לי גם לא לפתוח את הדלת לאף אחד ולא לרדת לרחוב כי לא יצא מזה שום דבר טוב. היא אמרה גם שאני יכול לקרא לאחים הקטנים שלי סיפורים ולא רק לראות טלוויזיה כל היום. שכבתי על הרצפה במרפסת הקטנה בין כל הדברים האלה. הייתי אינדיאני שמחכה לרכבת הדואר של הלבנים כדי להתנפל עליה בראש הכנופיה שלי ולשדוד אותה. אם אצליח אהיה עשיר וכולם ידעו שאני אמיץ וגיבור וחכם וראש השבט יתן לי את ביתו לאשה בטקס גדול עם הרבה אוכל וריקודים ואש גדולה באמצע. בלי אומץ אי אפשר להגיע למשהו בחיים ובלי להסתכן אי אפשר להצליח. ככה זה. האיש בבית ליד היה האתת בקרון האחרון, זה שמסמן לנהג הקטר אם הכל בסדר או לא. הוא האיש האחרון בסוף הרכבת אבל הוא האיש שהכי חשוב שנהג הקטר ישים לב אליו ויראה אותו. אבל חשבתי שיש לו כאב בטן בגלל איך שהוא היה מקופל. התפקיד שלו היה חשוב. הוא היה צריך להתגבר על הכאב שלו. הגורל של כל הרכבת, הכסף והאנשים, היה בידיים שלו. וגם חשבתי שהוא מדבר לעצמו, אולי מילל קצת בשקט מרב כאב ופתאום הבנתי שהוא מדבר למישהו כי מהדלת של החדר מאחוריו יצא מישהו, איש גבוה ורחב, דווקא לבוש לגמרי, כמו אורח, חשבתי לי – מכנסיים עם קפל חד לכל האורך, חולצה שגיהצו אותה טוב, כמו שאמא שלי עושה בעבודה שלה, עניבה רחבה וז'קט יפה שהתאים לו מאוד. בכל יד היו לו שתיים או שלוש טבעות זהב. היו לו משקפי שמש ושיער מסודר הוא נראה כמו מישהו חשוב, מנהל או משהו כזה. כמעט היה אפשר להריח את האפטר שייב שלו עד המרפסת שלי. האורח הזה חייך קצת, אמר משהו, וצחק צחוק לא קטן ולא גדול כאילו אמר לא נזהרת אז זה מה שקרה לך ונתן לו מכה כזאת של חברים על הגב אבל האיש הראשון נפל על הרצפה לגמרי. הוא שכב על הצד בלי לזוז כמעט, מקופל. לאט לאט הוא התישב, מחזיק את הראש שלו בשתי הידיים והמרפקים שלו נשענו על הברכיים. האורח ליטף לו את הראש ביד אחת, אמר משהו ואחר כך הדליק סיגריה, זקף את ראשו והביט סביב סביב לאט לאט כאילו היה חשוב לו לגלות משהו. כשהראש שלו הסתובב לכיוון שלי נשכבתי על הרצפה והפסקתי להסתכל עליו. הלב שלי דפק חזק חזק. חשבתי שאולי כנופיה אחרת, של לבנים בכלל, מתקיפה את הרכבת ויכול להיות שהם ישיגו את הכסף לפנינו, אבל החלטתי לחכות בינתיים, לחכות לרגע הנכון בשביל לתקוף את הרכבת של הדואר. הייתי צריך לחזור למקום מאחורי השקים שלי, לראות מה קורה. האיש נכנס הביתה בצעדים קטנים כאילו הוא מפחד ליפול. האורח הביט בשעון שלו והסתכל במבט ארוך בשמיים, בכמה עננים קטנים שהיו למעלה. האיש חזר כשהוא לובש חולצת טריקו ישנה.

כל המשכורות של האנשים שעבדו קשה והרוויחו לא הרבה היו  ברכבת הזאת וגם המשכורות של האנשים שקיבלו אבטלה. היו בשכונה הרבה אנשים וביחד היה ברכבת הזאת הרבה כסף. לא יודע מה עשה האיש המקופל. ממה הוא הרויח כסף. האורח עזר לו לקום. חשבתי שהוא צריך לסמן לנהג של הקטר שהוא מרגיש לא טוב. הוא לא סימן כלום. רק החזיק ביד אחת את הבטן וביד השניה נאחז במעקה של המרפסת כדי לקום. האורח עזר לו לקום, תפס אותו בזרוע והעמיד אותו נשען על המעקה. הם דברו. האיש הראשון התחיל למתוח את ידיו לצדדים כדי להזדקף ולשאוף הרבה אויר בבת אחת אבל פתאום הפסיק וכל הגוף שלו רעד לרגע והוא כמעט נפל שוב, אבל הספיק לאחוז מהר במעקה.  האורח הניף את היד שלו לכיוון הנוף שמול המרפסת: מצד אחד לצד השני: מהבתים הגבוהים בצבע אדום חלש, אדום ישן, ואחר כך הבתים האפורים הגבוהים, שם אני גר, ואחר כך הבתים בצהוב מלוכלך – הבתים הכי גבוהים, הסופר ותחנת הדלק שלידו, הגן הציבורי שכל המסוממים באים לשם בלילה  וככה עד הבתים הגבוהים הורודים. אחר כך האורח הצביע על עצמו, על האיש שעמד לידו ואחר כך על הרחוב למטה. ביד השנייה האורח חיבק את הכתפיים שלו. האורח הניף את היד, בטח בשביל לסמן לנהג הקטר שהכל בסדר. חשבתי שאם הם ככה עומדים בשקט ומסתכלים על הנוף מסביב יכול להיות שזה הזמן לתקוף. הייתי צריך לחשוב על סימן בולט וברור לחברי הכנופיה שלי, שיבינו שברגע שאני מתחיל את ההתקפה הם צריכים להצטרף אלי מיד, בלי היסוס.  חשבתי גם שאולי האורח מראה לו מאיזה מקומות ומאיזה כיוונים יכולים שודדים להתנפל על הרכבת והוא מציע לו איך להגן על הרכבת מפני השודדים. האיש התקרב אליו וחיבק אותו, בטח בשביל להודות לו על העזרה. האורח לא הצביע בכלל לכיוון שלי. הייתי מרוצה שההסוואה שלי ושל הכנופיה שלי מוצלחת. אף אחד לא ראה אותנו בכלל. אף אחד לא ידע שאנחנו מתחבאים במקומות טובים לא רחוק ואף אחד לא יודע שאנחנו מתכוננים לעשות משהו שלהרבה אנשים אין אומץ לעשות.  האורח נכנס הביתה וחזר אחרי כמה דקות עם שתי כוסות קטנות של אלכוהול ביד אחת ובקבוק ביד השניה. הוא מזג לשניהם, אני חושב שזה היה וויסקי, והם עשו לחיים ושתו בלגימה אחת. האיש סימן בתנועה קטנה של היד והאורח מזג לו עוד כוסית והסתכל עליו. חשבתי שאם היו לנו יוני דואר הייתי יכול לשלוח הודעות לאנשי הכנופיה שממתינים במארב במקומות אחרים. האורח נכנס לחדר והוא, האיש שגר בבית לידינו הזדקף ושאף אוויר. הוא עדיין נשען בשתי הידיים שלו על המעקה אבל עמד זקוף, רק הראש שלו הסתכל למטה. הוא עוד הרגיש לא כל כך טוב אבל המצב שלו השתפר. הוא הדליק סיגריה, עישן אותה והדליק עוד אחת. לרגע הפנה את הראש שלו והסתכל לתוך הבית כאילו רצה לבדוק אם מישהו נכנס וחזר להביט החוצה. האיש מזג לעצמו עוד כוסית, שתה, הביט  בכוס הריקה ומזג לעצמו עוד כוסית. חשבתי שהוא מחפש משהו או מנסה לראות מישהו ברחוב. המבט שלו היה חד, מרוכז, כאילו הוא מבין עכשיו מה הוא צריך לעשות, לא משנה כמה כואב לו. הוא עזב את המעקה, הזדקף, מתח את הידיים שלו לצדדים ושאף הרבה אויר, התהלך במרפסת בצעדים קטנים אבל לא כאילו שהוא הולך ליפול. הוא  הסתכל על עצמו, על הרגליים שלו, על הגוף שלו, על הפנים שלו שהשתקפו בזכוכית של הדלת ואחר כך על העננים שקודם הסתכל עליהם האורח ואז חזר להשען על המעקה ולהסתכל סביב באותו מבט חד שבודק כל סנטימטר שעובר מול העיניים שלו. פתאום הבנתי שאנחנו בסכנה: האיש בקרון האחרון מחפש ממש ממש טוב את המקום שבו מתחבאת הכנופיה שרוצה להתקיף את הרכבת. הייתי מוכרח יונת דואר לאנשי הכנופיה שלי שחיכו במארב בהמשך המסילה, בעיקול הגדול. הייתי מוכרח להודיע להם שלא ירימו ראש ולא יציצו עד שהרכבת תהיה ממש קרובה אליהם, שיתחבאו טוב טוב מאחורי הסלעים וידאגו שגם הסוסים שלהם יהיו מאחורי סלעים גדולים, שאולי גילו אותנו, אולי מישהו הלשין עלינו ואין לנו זמן לחפש מי זה ולהעניש אותו, אנחנו רק צריכים לא לפחד ולעשות מה שהחלטנו ובגלל שאני המנהיג יעשו כולם את מה שאני אגיד בלי ויכוחים ואם מישהו יפגע לא עוצרים ולא עוזרים לו עד שמשתלטים על הרכבת לוקחים את הכסף ובורחים ואז אוספים את מי שנפגע ועוזרים לו וכשנהיה רחוקים מספיק נעצור לספור את הכסף ולהתחלק בו. סמכתי על האנשים שלי. הכרתי את כולם הרבה שנים. גדלנו ביחד, דהרנו על סוסים, שדדנו אנשים והיינו נועזים.  התפללתי לאלוהים שיתן לי יונת דואר ואז האיש מהבית ליד הרים את הראש שלו והסתכל לכיוון שלי. אני חושב שהוא ראה אותי. אני חושב שהוא עשה סימן של 'כן' עם הראש ואז הוא פרש את הידיים שלו באוויר כמו זוג כנפיים, עלה על המעקה ועף להזהיר את חברי הכנופיה שלי.