המקעקעת מאת אושרת כץ שחם

פרח-בר עמדה על מדף סלע והקשיבה. במנשא שעל גבה החלה טל-שחר להשמיע קולות יניקה עדינים, מזיזה את ראשה לצדדים בחיפוש אחר פיטמה. פרח-בר ידעה מה צפוי לבוא אם לא תספק את מבוקשה: חיפוש קצר באוויר, ניסיון למצוא נחמה ביניקת אגרוף זעיר ואחריו בכי הולך ומתגבר. אבל לא היום. היא הצליחה להשיג כמות נאה של חלב פרה בחווה למרגלות ההר שתספיק ליום אחד נוסף לפחות. שני שליש חלב, שליש מים. זה כל מה שהיא יכולה לתת לה. וזה כל מה שהיא צריכה.

מלבד הקולות שהשמיעה טל-שחר נשמע רק רחש הרוח בעשב הדליל ופכפוך חרישי של נביעה רחוקה. אף זמזום להב מסוק לא נשמע באופק. היא מזגה חלב אל תוך בקבוק קטן וטפטפה לתוכו מים. היא רצתה להכניס את הבקבוק אל כיס מעילה כדי שיתחמם אבל הרגישה שטל-שחר מאבדת את סבלנותה, ולכן הוציאה אותה מהמנשא וקירבה את פטמת הבקבוק אל פיה. התינוקת ינקה בשקדנות מבלי למחות על המנה הקרה.

לפתע מילא את האוויר קול קריאה קצרה, חדה וצורמת, חוזרת על עצמה בתדירות קבועה. פרח-בר נעמדה, טל-שחר בזרועותיה, והביטה לצדדים. ציפור הרים אפורה נחתה לא רחוק מהן והשמיעה את קריאתה הצורמת. פרח-בר ידעה שהציפור עשויה לנסות לתקוף את טל-שחר. היא הניחה את הבקבוק על הקרקע וגיששה בידיה למצוא אבן מבלי להסיר את עיניה מהציפור. האבן שהטילה ביד אחת החטיאה אך במעט והציפור התעופפה הרחק, ממלאת את האוויר בקריאות צורמניות. פרח-בר שבה והרימה את הבקבוק אך לא חזרה להתיישב. קול הציפור החזיר את מחשבותיה בבת אחת חזרה אל בית ההתחברות.

*

היא ידעה שהזמזם יופעל עוד לפני שהכניסה את טל-שחר אל תוך המכונה. תנועותיה הנמרצות והמבט העירני שבעיניה של התינוקת גרמו לה לחשוב שתידרש עבורה עבודות תכנון וביצוע מורכבות. לרוב עבודתה עם ילודים כללה לא יותר מאשר הנחת המדבקה על מצחם וקעקוע שבב סטנדרטי אחרי קבלת אישור מהמכונה. בקורס לימדו אותה להתמודד גם עם מקרים סבוכים יותר אבל המומחיות שלה הסתיימה בילודים בעלי מוח הרפתקני. ילדים שנולדו עם חיווט עצבי מורכב יותר הועברו לדרגים הגבוהים יותר ולרוב לא נראו עוד. היא נגעה בשבב המקועקע על מצחה. גם היא סבלה עם לידתה ממוח הרפתקני והמקעקע שטיפל בה עשה עבודה מצוינת בזמנים בהם הטכנולוגיה עוד לא הייתה מושלמת. הוא פתר אותה מחוסר מנוחה, חוסר ריכוז ושאיפה חסרת תוחלת אל החוץ ואל המרחבים. אם לא היה מצליח לטפל בה הייתה הופכת גם היא לעוד אחת מבעלי המוחות ההרפתקניים המנודים שחיים את חייהם העלובים בהר. עכשיו היא המקעקעת הרפואית, והיא תעשה את אותו הדבר עבור בתה.

היא הניחה את המדבקה הסטנדרטית על מצחה של טל-שחר בהתאם לנהלים והכניסה אותה אל תוך המכונה. הזמזם הופעל כצפוי, רעשני וצורם, מלווה באור אדום. היא הוציאה את התינוקת מהמכונה וקירבה את פניה אל מצחה של טל-שחר לוודא שהיא מקלפת את כל המדבקה העדינה מבלי להשאיר שאריות. טל-שחר שהשתתקה באחת כאשר נשמע רעש הזמזם שבה לבכות, מטלטלת את זרועותיה ללא שליטה. ציפורניה הרכות והארוכות שרטו את פניה של פרח-בר שריטות קלות, בלתי מורגשות כמעט.

"הי," אמרה פרח-בר וחייכה, "לא במצח!"

אבל טל-שחר לא נרגעה. היא המשיכה להניע את ידיה ולשרוט את פרח-בר.

פתאום הרגישה פרח-בר כאב חד. היא נגעה בשתי אצבעותיה במצחה. משהו השתבש. ציפורניה של טל-שחר קטעו בקו לבן ועדין את אחד הקווים מובילי האותות של השבב המקועקע על מצחה של פרח-בר.

היא התרוממה מעל התינוקת והביטה בה מבולבלת. תחושות שמעולם לא הרגישה תוך כדי משמרת עלו בה. היא חשה צמא ורעב למרות ששעת הצהריים עוד לא הגיעה. געגוע לצל-הרים התעורר בה, כזה שאיש אינו אמור לחוש בעיצומה של העבודה. כל זה נמשך לא יותר מדקה או שתיים אבל הזמן הקצר הזה הספיק לה כדי להבין מה קרה. היא התנתקה מהרשת. היא נזכרה במה שלמדה בקורס: מי שמתנתק מהרשת חוזר למצב חייתי, וכל הוויתו מצטמצמת לכדי בליל של זרמים חשמליים וחומרים כימיים שהתאימו לעולם בו הישרדות הייתה חשובה, לא יעילות. אבל היא לא הרגישה שהיא מצטמצמת. להיפך. היא הרגישה כאילו היא יוצאת מתוך מצב של קיום מצומצם וחוזרת למימדיה הטבעיים. היא הביטה בטל-שחר, בעיניה ארוכות הריסים, בפלומת השיער הרכה שעל ראשה, במצחה הבהיר והחלק וחשה רצון להושיט את זרועותיה ולחבק אותה אל חזה. היא ידעה שאלו רק מנגנוני הגוף המיושנים שמנסים לשוב ולשלוט בה, אבל קולות בתוכה סיפרו לה דברים אחרים: הרעב שהיא חשה, כך היא אמורה לחוש אותו, כמו בקשה של הגוף למשהו חם ומנחם, לא דומה לצורך הבהול כל כך לאכול שתוקף אותה כשהמערכת מסירה את המחסום מעל תחושת הרעב. הגעגוע שהיא חשה אל צל-הרים, כך הוא אמור להיות, נעים כמו מים חמימים, לא צורב כמו אש בוערת בדרך הביתה. והרצון הזה לחבק אליה את טל-שחר, לדאוג לה ולשמור עליה, זה מה שהיא אמורה להרגיש, לא רצון לסיים במהירות את חובת ההאכלה וציפייה לרגע בו תוכל להחזיר את התינוקת אל חדר התינוקות.

טל-שחר נרגעה.

פרח-בר ידעה שהשריטה במצחה תרפא במהרה. עוד מעט תצטרך להחזיר את טל-שחר אל חדר התינוקות ובפעם הבאה שתפגוש אותה ישובו האותות לזרום והיא לעולם לא תשוב לאהוב את הילדה כמו שהיא אוהבת אותה ברגע זה. בלי לחשוב לקחה לידה את אקדח הקעקועים ושרטה שריטה עמוקה במצחה מעל הסימן העדין שהשאירו אצבעותיה של טל-שחר. הכאב בראשה היה בלתי נסבל. היא הביטה לצדדים לראות האם מישהו מביט בה ונוכחה לדעת שהיא לבד. האם במקום כלשהו כבר נשמע קול זמזם ונדלק האור המבשר כי מישהו ניתק מהרשת? הדם מהשריטה שעל מצחה טפטף על לחיה של טל-שחר. לרגע אחד שקלה לנתק את אקדח הקעקועים ולחפש את צל-הרים אבל ידעה שהזמן שלה הולך ואוזל במהירות. בזריזות קעקעה כמה נקודות חסרות משמעות על רגלה של התינוקת הצורחת, כיסתה את ראשה בכובע הילודים, ניגבה את מצחה המדמם והניחה על ראשה שלה את כובעה, מושכת אותו לכיוון עיניה.

מסדרונותיו הארוכים של מכון ההתחברות נראו לה שונים, לבנים ובוהקים כאילו הוסרה מהם באחת שכבת אבק רבת שנים. קולותיהם של בני השנה שהובאו לעדכון קעקועיהם הדהדו נואשים במסדרונות. כמה זמן נשאר לה? היא החלה לרוץ. היא ידעה שדלתות הבניין תוכננו כך שכל אחד יכול להיכנס אבל רק בעלי שבב מקועקע, צעירים ככל שיהיו, יוכלו לצאת. כך הגנה המערכת על עובדיה בתקופה בה אנשי ההר עוד ניסו לאיים עליהם. האם תיפתח דלת המכון? חשבה, האם המערכת תטעה לחשוב כי החומר תחת עורה של טל-שחר הוא הקעקוע המתאים? ואם תיפתח, מי ימתין להן בחוץ? היא המשיכה ללכת, חולפת על פני המסדרונות ויורדת בגרמי המדרגות. אף אחד לא ניסה לעצור אותה בדרכה. הדלת הראשית נפתחה לקראתה ואף אזעקה לא נשמעה. היא עמדה מחוץ לבית ההתחברות, מגינה על טל-שחר מפני הקור הצורב למרות שהחלה לרעוד בעצמה כמעט מייד. אדם במעיל אפור עמד מעבר לכביש וטיאטא את חזית בית החרושת. הקולות שדחפו אותה אל הטירוף שבו ועלו. הם האיצו בה להפסיק לבהות ללא מעש באדם שמעבר לכביש, להפסיק לנסות להסביר לעצמה מה קרה לה פתאום באמצע משמרת אחת רגילה, ולפעול. "את הנעשה אין להשיב," אמרו הקולות שבראשה, "השאלה היחידה היא- מה עכשיו?"

לשאלה הזו הייתה רק תשובה אחת. יש רק מקום אחד אליו תוכל ללכת. אל ההר.

*

היא המשיכה להעפיל במעלה ההר. הטיפוס היה קשה והיא נאלצה לעצור מידי פעם לשאוף אויר. אם צל-הרים היה איתה הוא היה מקניט אותה. היא עמדה בכל דרישות הכושר הגופני הנדרש ממקעקעים. הוא היה מדריך תחזוקת גוף והיה בכושר מעולה. בערבים, כשרמת החיבוריות הייתה יורדת, ומחשבותיהם הצטללו, היה תוהה לעיתים בקול רם אם תוכל להצטרף לאחד משיעורי קבוצות הפועלים שהוא מעביר מידי יום. שניהם ידעו שזוהי מחשבה עקרה. איש מעולם לא עבר קבוצה.

היא הקשיבה כל הזמן לקולות סביבה, שריקת הרוח, קריאת ציפור הרים במרחק, קול צעדיה על האבנים, המהום מזדמן של טל-שחר. אף קול נוסף לא נשמע. מחשבותיה התרוצצו בראשה, מעודדות ומחזקות: היא הגיעה עד כאן כמעט ללא קושי. אף אחד לא ניסה לשאול אותה למעשיה, אף מסוק זעיר לא חג בסביבתה. האם המערכת הגיעה לדרגת יעילות כה גבוהה עד כי הגנותיה הוסרו?

*

מפתח בית החרושת יצאה חבורת פועלים ופועלות באפור והחלה לצעוד בדבוקה אחת לעבר תחנת ההיסעים. פרח-בר עם טל-שחר בזרועותיה הצטרפה אליהם. למרות בגדיה השונים ולמרות התינוקת שנשאה איתה אף אחד מהפועלים לא הביט בה. היא ידעה שרמת החיבוריות שלהם היא הגבוהה ביותר. לכל אחד מהם היה קעקוע סטנדרטי על מצחו, פשוט בהרבה מהקעקוע שעל מצחה שלה. היא ניסתה לתכנן את צעדיה הבאים בזמן הנסיעה ברכב ההיסעים, אבל תוכניתה הייתה קלושה ותלויה כולה במזל והיא לא הצליחה לשפר אותה. העייפות השתלטה עליה בת אחת, כמו מסך שיורד על מחשבותיה, שונה מהמסך שנקרע בעת שמצחה נשרט אבל לא פחות שתלטני. המערכת כיבתה את ערנותם של העובדים השונים בשעות קבועות כדי לאפשר להם שעות שינה מיטביות. מקעקעים זכו לכמות גדולה של שעות שינה מכיוון שמלאכתם דרשה מידה מסוימת של מחשבה יצירתית. לרגע עלה בה רצון לשוב ולהתחבר לרשת. היא הרגישה כאילו המחשבות הדוהרות בראשה לא יניחו לה להירדם לעולם. היא שפשפה את השריטה שעל מצחה והכאב החזיר אליה את הערנות. הוא לא עזר לייבש את הלחות שבעיניה.

הרכב הגיע אל שכונת הפועלים. ליד אחד הבתים התנופפו ברוח הקרה חיתולי בד על חבל כביסה, מעידים על הימצאות תינוק בן פחות משנה בבית. כל התינוקות שעברו התחברות בילו את שנתם הראשונה בבית הוריהם כדי לאפשר להם התפתחות מוחית תקינה לפני עדכון הקעקוע ומעבר לבית ההכשרה, ופרח-בר בירכה על כך. היא משכה שלושה חיתולים מחבל הכביסה וקשרה אותם כך שתוכל להניח בתוכם את טל-שחר ולפנות את ידיה, כפי שעשו לעיתים הורים לתינוקות. היא הצליחה גם לגנוב בקבוק ופטמה תואמת, כד חלב וכיכר לחם וגם תיק צד מאחד הארונות. ובמשך כל הזמן הזה הטתה אוזניה לשמוע קול זמזום מסוקים ולא שמעה דבר.

היא עמדה והביטה בהר המרוחק וחשבה על צל-הרים ועל איך, דווקא עכשיו, כשהיא יודעת שתשוקתה אליו אינה תלויה במערכת, איבדה אותו לתמיד. אם הייתה מוצאת אותו כדי לשרוט את מצחו ולנתק אותו, האם היה מודה לה? האם היה מבין? היא לעולם לא תדע. לעולם לא תהיה לה הזדמנות להסביר או אפילו לנשק אותו לשלום. היא נאנחה והתחילה לצעוד.

*

היא הגיעה אל הפסגה והביטה אל המרחבים הפרושים מתחתיה. בצד אחד ראתה במרחק את העיר, רחובות ישרים חוצים זה את זה בדוגמת שתי וערב במרכז וסביבם החוות והשדות. במישור בצידו השני של ההר ראתה יישוב קטן, ספק כפר ספק מחנה. מלבד שני אלו היו מרחבי המישור שוממים מישובים וכמותם גם צלעות ההר.

היא נזכרה במשחק ילדות: בובה קטנה מונחת על תלולית חול והילדים מתחרים זה בזה מי יקלע בה ראשון אבן ויגלגל אותה אל צידה האחר של התלולית. איך היו הילדים מגיבים לו הייתה מספרת להם שאנשי ההר אינם חיים בהר אלא מישור? היא חייכה והתיישבה להאכיל את טל-שחר במנת החלב האחרונה בטרם תחל במסע במורד ההר.

היא גילתה שהירידה קלה בהרבה מהעלייה. היה נדמה לה שהרוח בצידו השני של ההר חלשה יותר. פה ושם גילתה שבילים ומסלולים ריקים מאבנים חדות שהקלו על הצעידה. פרטי הכפר הלכו והתבהרו ככל שהתקדמה הירידה, כמה בתים זעירים פזורים ללא סדר ומסביבם רועים בני בקר ובני צאן בעשב הצהבהב-ירקרק. ככל שהצליחה לראות אף אדם לא התהלך בין הבתים או רעה את העדרים הקטנים. אף אדם לא יצא לקראתה גם כשסיימה את הירידה והחלה לפסוע לעבר בתי הכפר. הבתים היו קטנים ובנויים מחלקי עץ, סיבי צמחים, ובוץ. פה ושם נראו יריעות פח או בד שהשלימו את אחד המבנים. העזובה ניכרה בכל, כמה מהמבנים התמוטטו או שעמדו על סף התמוטטות. אף נפש חיה לא נראתה באזור.

ואז נשמע הקול ממנו חששה יותר מהכול. זמזום שדמה בתחילה לזמזומה של צרעה בודדת והלך והתגבר עד שנשמע כמו קן צרעות מעופף בשמיים. מסוק זעיר בודד התקדם אליה מכיוונו של ההר. פרח-בר הביטה לצדדים. אין לאן לברוח. המבנים הרעועים לא יספקו לה הגנה. היא הסירה במהירות את המנשא והניחה את טל-שחר בתוך אחד המבנים הסמוכים שנראה לה חסון מהאחרים ומיהרה להתרחק מהמבנה, עד שעצרה ונעמדה בשטח פתוח אל מול המסוק המתקרב. המסוק הלך וקרב אליה, מאבד גובה במעופו, עד שחג ממש מעליה. פרח-בר עצרה את נשימתה. חפץ מרובע ודק ניתק מהמסוק ונחת לצידה על הקרקע. המסוק התרומם לגובה וסב על עקבותיו. בתוך רגעים שב זמזומו להישמע כצרעה בודדת ואז חדל. פרח-בר הביטה קפואה במסוק עד שזה נעלם מאחורי ההר. היא העבירה את מבטה שוב ושוב מהחפץ שעל הרצפה אל המבנה בו הניחה את טל-שחר ובחזרה אל הכיוון אליו טס המסוק.

קול מוכר דיבר אליה מן האדמה. מהחפץ שלצידה עלה קולו של צל-הרים. היא התכופפה ובחנה את החפץ על האדמה. זה היה צג, ללא ספק, כמו הצגים שעל המכונות שבבית ההתחברות. אלא שעל הצג הזה במקום אותיות ושרטוטים הופיעה דמותו של צל-הרים. בילדותה שמעה על צגים מעין אלו, שבהם אפשר לראות את דמותו של אדם הנמצא במרחק. אבל היא לא תיארה לעצמה שהם קיימים עדיין.

"פרח-בר?" שאל צל-הרים מתוך הצג.

היא הביטה בצג. אם תדבר, האם ישמע אותה כפי שהיא שומעת אותו?

"פרח-בר, המערכת רוצה שתחזרי." אמר צל-הרים.

היא לא הגיבה.

"את שומעת אותי פרח-בר?" שאל צל-הרים.

"כן," מלמלה פרח-בר.

"המערכת רוצה אותך בחזרה." אמר צל-הרים.

פרח-בר הביטה בצג. היא יכלה לראות בעת ובעונה אחת גם את פניו של צל-הרים, נוקשות ואטומות, וגם את דמותה שלה נשקפת כמו במראה. פניה היו כולן שאלה.

"לא עשית דבר שיכול לסכן את המערכת," אמר צל הרים, "זו רק תקלה נדירה. המערכת תשגשג איתך או בלעדייך, אבל את לעולם לא תוכלי לשגשג בלעדיה. חזרי אל המערכת, פרח-בר!" משהו בפניו של צל-הרים התרכך לרגע אחד, כל-כך קצר עד שלא הורגש כמעט, ואז שבו פניו ונאטמו. "אני מחכה לך," אמר.

היא לא ציפתה לזה. הצעה נדיבה כל-כך במקום כדור מקלע. ואולי הייתה מתפתה להצעה אלמלא ידעה בוודאות גמורה שעיניה רואות את צל-הרים על הצג אבל לא הוא זה שמדבר אליה, ולא אליו היא מדברת. הפנים היו פניו והקול קולו, אבל המילים היו מילות המערכת, מוזרמות מתוך אחד מחדרי השליטה והבקרה אל מוחו של צל הרים. "צל-הרים," שאלה, "איפה אנשי ההר? מה קרה להם?"

"המערכת יכלה להכיל את קיומם של אנשי ההר כל עוד עסקו בענייניהם," אמר צל-הרים כאילו ציפה לשאלה והכין לה תשובה מראש, "הם הקימו בתים, גידלו חיות משק וזרעו שדות. הם חיו את חייהם מחוץ למערכת. אבל מוחם ההרפתקני היה בעוכרם. הם התפתו לעומדת בראשם שהחליטה לקרוא תיגר על המערכת. הם השיגו סכינים וניסו לנתק פועלי חווה בשולי העיר מהמערכת. אבל הפועלים היו מבועתים וסירבו לזוז. הם הסתננו לבתי ההתחברות והצליחו לגנוב כמה ילודים עד שהמערכת מצאה דרך לגלות אותם. בשלב הזה כבר הבשילה הטכנולוגיה ורוב אנשי ההר חוברו למערכת, כולל מנהיגתם. אחרים נפוצו לכל עבר וגוועו במרחבי המישור. אין תקומה לאדם היוצא כנגד המערכת."

היא הביטה בדמותו על הצג. זיכרון ריחות עלה בה פתאום, ריח של אדמה חרושה, ריח מתכת מכה במתכת, ניחוח לחם טרי. זיכרון הריחות עורר זיכרון צלילים- קולות גברים מעודדים זה את זה בעת החריש, שירת נשים בעת הקציר, צחקוק אוהבים ליד הנחל, צחוק תינוקות מתוק וחינני.

טל-שחר החלה לבכות.

"לכי אליה," אמר צל-הרים. לא הייתה שום חמלה בקולו, רק יעילות.

היא ניגשה אל התינוקת. על קיר העץ היו חקוקות מילים. היא לא ראתה אותן כאשר התכופפה להניח את טל-שחר על רצפת המבנה החשופה. היא טלטלה את טל-שחר בעדינות עד שנרגעה והתקרבה אל המילים החקוקות. זה היה מסמך רשמי, הצהרת מלחמה על המערכת. 'לא ננוח ולא נשקוט עד אחרון בני העיר יחבור אלינו. צבא המוחות ההרפתקניים יפיל את המערכת!'. היא הביטה מוקסמת בחתימה על הקיר. עוד זיכרון ריח עלה בה. ריח הצבע המתכתי של השבבים המקועקעים. היא הכירה את הריח מאז ילדותה. או אולי לא?

היא יצאה מהבית וחזרה אל הצג ששכב עדיין על האדמה, מאופק וסבלני. "אני רוצה שתמסור משהו למערכת…" לחשה אל הצג. היא מיששה את מיכל הדיו הסגור שבכיסה ואת קופסת המחטים. בדיו הזו תעיר את האיכרים והפועלים מקיפאונם. בדיו הזו יפתחו דלתות בית ההתחברות. בדיו הזו תקים שוב את צבא המוחות ההרפתקניים. בדיו הזו תשיב אליה ואל טל-שחר את צל-הרים.

"תמסור להם," אמרה בקול החלטי, "שפרח-בר חזרה."

היא דרכה בחוזקה על הצג עד שזה נשבר תחת סוליות נעליה, ופנתה אל המרעה לבדוק האם תוכל לחלוב מעט חלב עבור טל-שחר.