המראה השחורה

תום !!

בבקשה תסדר אחריך! למה אני צריכה כל הזמן לבקש ממך את זה? אתה כבר לא ילד קטן!! ותמהר בבקשה, אנחנו נאחר! תום גלגל את עיניו ויצא מחדר האמבטיה. שם התארגן לקראת עד יום שיגרתי ונורמלי בביה"ס.
"בסדר אמא! אני בא!". קרא תום.

לתום ולאימו היה רק את אחד השני בעולם. תום לא ידע הרבה על עברו, הוא הפסיק לשאול אחרי שהתשובות נעשו יותר ויותר קצרות ותמציתיות. הוא לא לחץ על אימו. הוא ראה שעצם התעסקותו בנושא גורמת לה לכאב. היה לו מספיק לדעת שהיה לו אבא שאהב אותו אך איש לא יודע היכן הוא נמצא עכשיו, ואח שנפטר כמה חודשים לאחר הלידה.
בביה"ס, תום היה תלמיד טוב, לא הייתה לו ממש ברירה אחרת. ככה זה כשאמא שלך היא מורה בביה"ס שלך, ויכולה, יותר מרוב האימהות, לעקוב אחר התקדמותך בלימודים ביומיום.

את שיעורי ההכנה לאוניברסיטה אהב תום במיוחד. שיעורים אלו היו ניסיון של משרד החינוך ששם לו למטרה להכין את תלמידי התיכון ללימודיהם העתידניים באוניברסיטה ולכוון אותם לכיוון שמעניין אותם.
היום לדוגמא היה להם שיעור בנושא פילוסופיה: בין מיתוסים ואמונות של פעם – לאמת של ימינו.

"היה היה פעם מלך" פתחה המרצה המתלמדת (המרצים היו מתחלפים כל כמה שבועות בשל מגוון הנושאים הגדול לכן שני הצדדים לא ממש התאמצו לזכור את שמותיהם של אחד השני).
"מלך שהיה טוב וחכם ואהוב על בני עמו. יש אומרים שהיה זה שלמה.
ולמלך הייתה מראה. מראה מיוחדת וקסומה, שנוצרה לא ע"י רתך, ואפילו לא ע"י אדם.
אלא ע"י הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.
האמונה הרווחת היא כי אותה מראה קסומה נוצרה כדי לשרת את שלמה המלך בשופטו את העם ובהנהגתו. למראה הזאת, כך טוענים, היו כוחות יוצאי דופן בעוצמתם. אף אחד לא יודע להגיד בדיוק מה היו כוחות האלה או איך הם שימשו את שלמה אולם כולם ידעו שבזכותה הוא עשה חיל במשפטים וניצח מלחמות, בזכותה הוא ידע לעמוד על אופיו של אדם ולהנהיג עם רב ומדינה שלמה ביציבות ובהרמוניה.
לאחר מותו, המראה נשארה. ומחשש שתופקד בידיים הלא נכונות, דאג שלמה להסתיר אותה היטב. הוא ניבא אז, שלכשיגיע האדם הנכון, הוא, והוא בלבד יידע כיצד למצוא אותה להשתמש בה ואף להשמיד אותה אם יהיה בכך צורך."
"מה היה יכול לקרות אם המראה הייתה מגיעה לידיים הלא נכונות?" שאל אחד.
"שאלה טובה !" שיבחה אותו המתלמדת. "היו שמועות שהמראה יכולה ללכוד את נשמתך. מכיוון שעד אותה תקופה המראה היחידה שהאנשים הכירו היה השתקפות דמותם במים שהם שתו – זה היה טבעי בשבילם, הם האמינו שהאדם במים היה החיבור שלהם עם הטבע…- המראה המוצקה והלא טבעית הזאת הפחידה ובלבלה אותם.
מה אם המראה תלכוד את נשמתך בפנים? מה אם היא שומרת את השתקפותך וברגע שהיא תישבר תחדל להיות קיים לא רק פה, אלא גם לא תוכל להגיע לעולם הבא? זה יצר פחד נוראי. כמובן שזה היה רק מיתוס. אך אף אחד לא היה מוכן לקחת על עצמו את הסיכון לבדוק אם זה אמיתי או לא. עד היום אגב, קיימים שרידים לחשש הישן הזה."
הנהונים מהורהרים פשטו בכיתה כמו חיטה הנתונה תחת משב רוח סתווי נעים.

 

 

 

בדרך הביתה חשב תום על הרבה דברים. אבל כל הדברים שחשב עליהם היו דברים רגילים שנער בן 14 חושב עליהם. אף אחד מהדברים האלו לא כללו את השיעור על המראה.
תום ואימו גרו בבנין צנוע בן שתי קומות בפאתי קרית אונו. שתי הדירות היו שלהם. אימו של תום השכירה את הקומה השניה בבנין שלהם לדיירים מתחלפים.
תום אהב לבקר את הדיירים השונים, מפני שכל אחד מהדיירים הביא את האופי האישי שלו לעיצוב הדירה ולפי כך הדירה שינתה עצמה כל פעם מחדש לפי אופי הדיירים ששהו בה.

כשגברת לודמילה גרה למעלה כל הדירה הייתה מקושטת בפרחים וריח נעים של עוגות תמיד אפף את האוויר. האביב היה אורח קבוע שם. חוויה מיוחדת במינה הייתה לשבת אצלה ולשתות כוס שוקו חם בחורף כשבחוץ הכל אפור, גשום וקפוא, ובפנים היה ההפך הגמור.

כשאדון בורשטיין הגיע לדירה היא נהפכה לשדה קרב של מכשירים משוכללים ומחשבים. פעם ספר אותם תום והגיע ל7 מחשבים שונים (!). אדון בורשטיין מיעט לדבר ותמיד שילם בזמן ובמזומן. תום לא בילה שם הרבה מפני שלא היה לאדון בורשטיין הרבה פנאי. הוא טען שהוא עובד מהבית בחברת הייטק פרטית, אולם תום תמיד סבר שהוא סוכן של השב"כ.

וכשאורי הסטודנט שכר את הדירה (לזמן קצר מידיי..) כל הדירה הכילה משחקי ווידיאו ומחשב מגניבים כמו "ווי" ו"פלייסטשיין" ו"גיטרה הירו" והוא הרשה לתום לשחק בהם. תום בילה שם המון זמן עד שאימו טענה ש"לאורי יש יותר מידי זמן לשחק והוא משפיע עליך לרעה". תום תמיד היה צוחק עליה בגלל זה.

שבוע שעבר נכנס דייר חדש לדירה ולתום עוד לא נקרתה ההזדמנות לפגוש אותו. לכן כשהגיע הביתה. לקח את קופסת העוגיות תוצרת בית שאימו ציוותה עליו לקחת אל הדייר החדש ועלה למעלה. הוא היה סקרן לראות כיצד שינתה הדירה את פניה הפעם. תום דפק בדלת. אין קול ואין עונה. אך הדלת נפתחה מעט מעצם הדפיקה. תום החליט שהוא רק ייכנס להעיף מבט מהיר על הדירה ישים את העוגיות על השולחן וילך.
הוא נכנס. הוא עוד לא ראה את הדירה מעוצבת באופן מוזר שכזה, הדירה הייתה מעט חשוכה, ומעט מאובקת, אך מה שהפתיע את תום יותר מכל דבר אחר זה שהדירה הייתה כמעט ריקה מתוכן!
מה שהיה חדש בדירה זה השק"ש שהיה פרוש על הרצפה, תיק בגודל בינוני שהיה מוטל לצד השק"ש, מעט בגדים פזורים פה ושם. ומראה בגודל בנאדם ניצבה בגאון באמצע החדר. איכשהו, חוסר הדברים בדירה העניק לה מעמד של יוקרה. תום קרב לשולחן, שם את הקופסא עם העוגיות שוקולד צ'יפס עליו ופנה לצאת. פתאום, ראה משהו מנצנץ מזווית עיניו. הוא הסתובב ובחן את סביבתו. הוא התקרב למראה וציפה לראות את בבואתו משתקפת אליו בחזרה אבל המראה הזאת לא הייתה כלל מראה, היא לא שיקפה כלום. היא הייתה בצבע שחור כסוף בדומה למסך פלאפון מכובה, ואולי הוא סתם דמיין את זה אבל הוא היה יכול להישבע שהוא שומע קולות מתוכה.
תום הסתובב ויצא במהירות מהדירה. זה היה קטע ממש מוזר חשב לעצמו. אבל לא אמר לאימו דבר על כך. היא בטח תחשוב שאני סתם מדמיין ותכעס עליי שהסתכלתי לו בדברים כשהוא לא נמצא. חוצמזה, אחרי אדון בורשטיין שומדבר כבר לא יכול להיות מוזר יותר.

אך הוא טעה.. ובגדול.

גם בשבוע שלאחר מכן תום לא פגש את הדייר המסתורי, בשבוע שלאחר השבוע השני תום כבר חשב שלא יפגוש בו אף פעם. אבל כשחזר הביתה ממשחק כדורסל עם חבריו ראה מישהו שעולה במדרגות אל הדירה.
האיש כנראה שמע את תום מפני שהוא הסתובב וקרא: "אה, שלום! אתה בוודאי תום!" קרא האיש. האיש היה זקן מאוד, בטח בשנות ה70 לחייו תום תהה מה אדם זקן שכזה עושה במקום כזה, בדירה שכורה, עם כל כך מעט דברים. הוא דווקא לא נראה מוזנח.
"כן, אני תום, נעים להכיר. מי אתה?"
"אני סמי, שמעתי עליך רבות מאמך, נעים מאוד" חייך. הם לחצו ידיים.
"אתה רוצה לעלות למעלה ולשתות משהו?" הציע הזקן בחביבות.
תום הציץ בשעונו. 10:45 "כן, בטח לכמה דקות." הסכים.
הוא עלה עם סמי לדירה. הוא שם לב שהשק"ש קופל והונח בצד והמראה כוסתה בבד משי לבן.
סמי מזג לשניהם מיץ תפוזים בכוסות גבוהות מעוטרות בפסים צבעוניים. ושם את העוגיות שתום הביא בצלחת תואמת והם יצאו למרפסת הקטנה.

"אז מה אתה מספר על עצמך?" פתח הזקן בשיחה "איך בביה"ס? אתה תלמיד טוב?"
"אני חושב שכן, הציונים שלי לא יורדים מתחת ל75" ציין תום בגאווה.
"ובאיזה מקצוע אתה מתעניין במיוחד?" חקר סמי.
"ספורט!" אמר תום בחיוך.
"שמעתי שיש לכם שיערי הכוונה לאוניברסיטה.. דבר קצת מטופש לעשות בגיל כל כך צעיר. בן כמה אתה?"
"14.. אבל הם דווקא מעניינים אני אוהב אותם." התנגד תום.
"כן? איזה מהם הכי מעניין?" התעניין סמי.
תום השתהה לרגע, חושב. מבטו נתקל במראה המכוסה וזיכרון עמום עלה במוחו.
"היה לנו שיעור על מראות לא מזמן"
"באמת? ומה לימדו אותך שם?" שאל סמי
"אמרו שהייתה לשלמה המלך מראה שהיו לה כוחות יוצאי דופן".
"ואתה מאמין לזה?"
"כן, אולי, לחלק מזה.." החליט תום לבסוף.
"אני מאמין בזה." הצהיר סמי. "אני אגלה לך סוד. אתה יכול לשמור סוד תום?"
תום הנהן נמרצות
"יש ביקום מראות שהן יותר חזקות מכל מראה "רגילה" שמעבירה אתך לעולם מקביל. כל כך חזקות עד שהן לא משקפות את מה שניצב מולן – הן בולעות אותו!"
"נשמע רע.." אמר תום "אף פעם לא ראיתי אחת כזאת".
למעשה אתה כן ראית מראה שחורה, או מרה שחורה, כפי שאני מכנה אותן." אמר הזקן.
"באמת? איפה??" התפלא תום.
"תסתכל מעליך… ענה הזקן "מה אתה רואה?"
"כוכבים.."
"מה ישנו בחלל חוץ מכוכבים?"
"מה עוד יש חוץ מכוכבים? חלליות, לווינים.. מטאורים.. ו.. אלוהים אדירים..!" הבין תום לפתע.
"כן… חורים שחורים. אלו הן המרות השחורות. המראות השחורות הרבות עוצמה ביותר שאני מכיר. לשם אתה צריך להגיע במטרה למצוא את המראה"
"איזו מראה?" התבלבל תום.
"המראה של שלמה המלך".
"אתה צוחק עלי נכון? היא לא קיימת."
"תום," העיניים הכחולות של סמי התבוננו עכשיו עמוק בעיניו הירוקות של תום.
"היא קיימת. ואני אגיד לך עוד משהו. אתה יכול ללכת לשם ולהביא אותה משם. אתה יחיד שיכול לעשות את זה."
"לאן לשם?! לחור השחור?!"
"לממלכת המרה השחורה, כן"
"אין אף אחד שחזר משם!!"
"אני מאוד מקווה שאתה תהיה הראשון לעשות את זה. כי אם לא, הרבה מאוד אנשים ימותו לחינם".
אמר הזקן
"אין סיכוי.. תשכח מזה.." ולא ידע למה הוא ממשיך בקו השיחה הלא הגיוני הזה.
הזקן שתק. כמו קורא את מחשבותיו של תום.
השתיקה נעשתה מוזרה ומעיקה. תום לא היה בטוח אם הזקן מחזיק בשפיותו או לא, בכל מקרה זה היה יום ארוך ותום היה עייף.
"כן.. טוב, זה היה מעניין אבל אני צריך לחזור הביתה.. יש לי ים של שיעורי בית לעשות ואני חושב שאם לא אעשה אותם המוות שלי יגיע מהר מאוד". אמר וחשב על תגובתה של אימו להר שיעורי בית שהיה לו על השולחן וחלק גדול מזה היה למחר.
"אתה יודע תום, אתה לא בוחר את גורלך, הוא בוחר אותך ואם זה ייעודך תצטרך להגשים אותו במוקדם או במאוחר. או למות בניסיון לעשות את זה"
"אה הא.." אוקיי, עכשיו השיחה נהפכה לממש ממש מוזרה. "תשמור גם אתה על עצמך ! ביי!"

כבר היה מאוחר 11:30 בלילה ויש יום לימודים מחר. נהדר! חשב תום. אמא הולכת להרוג אותי!
אך כשחזר הביתה שמח למצוא פתק מאימו על המקרר: תומי, יש אוכל במקרר, איפה היית? אני הלכתי לישון. נדבר מחר אחרי העבודה. אוהבת אמא.
אימו עבדה בתור מורה לתנ"ך ועכשיו זו בדיוק הייתה תקופת ההכנה של השכבות הבוגרות לבגרויות. "תקופת הת'כלס" כמו שאימו אהבה לקרוא לה, מפני שרק בתקופה הזו הואילו התיכוניסטים לפנות את זמנם מכל עיסוקיהם לכל אורך השנה – ים, מסיבות, לעשות שטיות וכ"ו ובאמת לשבת וללמוד. לכן הייתה זו תקופה מאוד עמוסה ולחוצה לאימו ותום שמח שהלכה לישון מוקדם. יופי, לפחות המוות שלי נדחה עד מחר…

אך כשקם למחרת בבוקר ראה שהשעון המעורר שלו כבר מזמן נתן את שירת הברבור שלו לאותו בוקר.
הוא הסתכל על הספרות הדיגיטליות: 9:38 בבוקר. למה אמא לא העירה אותי ?
"אמא?" קרא תום. "אמא, איפה את? כבר מאוחר!" הוא חיפש בכל הבית עבר על כל החדרים. אימו לא הייתה שם. הוא ניסה לחפש על המקרר, על השולחן במטבח על הדלת של השירותים ועל הדלת הראשית. הוא לא מצא שום פתק שום רמז להיעלמותה. הוא ניסה להתקשר לטלפון הנייד – מחייג. צלצול אחד ועוד אחד.. ו.. הצלצול נשמע מהחדר שינה שלה. מה קורה כאן?! היא לא לקחה את הטלפון שלה איתה??
משהו מוזר קורה כאן. ואין לי למי לפנות. אוקיי. תנשום. תחשוב. לאן היא הייתה יכולה ללכת?
הטלפון צלצל. "הלו? אמא?"
"תום גם אתה בבית ?! לא זה מביה"ס צלצלתי לבדוק למה אמא לא הגיעה היום..?"
"אה.." תום התבלבל לא בטוח מה לומר. "אממ.. כן פשוט נפטר ידיד קרוב של המשפחה היום .. זה קרה בפתאומיות והיא לא הספיקה להודיע אבל היא לא תגיע היום"
"אה.. הבנתי, טוב" המזכירה נשמעה כאילו היא לא יודעת אם לכעוס או להתעצב. "אז.. מקווה שלא תדעו עוד צער.. ביי".

עד הצהריים, תום הספיק כבר לטפס על כל הקירות ולהשתגע, להריץ במוחו את כל התסריטים הנוראיים האפשריים בראש. זה אף פעם עוד לא קרה לו. אימו אף פעם לא הייתה עוזבת לחמש דקות בלי להגיד לו לאן או מתי היא חזרת. או לפחות לוקחת את הטלפון איתה.
דפיקה בדלת תום הציץ בעינית של הדלת. הוא לא האמין למראה עיניו זה היה הזקן שדיבר איתו אתמול בלילה!! האם זה צירוף מקרים שהוא כאן? מכיוון שתום כאמור לא ידע מה לעשות, או לאן לפנות הוא פתח את הדלת.
"אמרתי לך" אמר הזקן. "אמרתי לך שזה יקרה".
"שמה יקרה?"
"שאנשים תמימים יתחילו למות לחינם".
תום הרגיש כאילו קיבל מכה חזקה בלב. "מה זאת אומרת? איפה אמא שלי? האם היא…?"
"לא, לפחות עוד לא היינו יודעים אם כן. אבל אם לא תמהר להגשים את המוטל עליך זה יכול לקרות".
תום לא ידע מה לענות. האיש מטורף אין בכך כל ספק. הוא שקל ברצינות להתקשר למשטרה ולספר להם הכל. אולי סמי אפילו קשור לחטיפת אימו ??
סמי ראה את שינוי בהבעות פניו של תום. הוא היה זקן וחכם וידע מה זה אומר. הוא החל לתת הוכחות.
"תום, כשהיית קטן היה לך אח שמת זמן לא רב לאחר שנולד נכון?"
"מאיפה אתה יודע את זה??" אימו לא סיפרה על כך לאף אחד מלבדו. לא היה לה למי לספר.
"מפני שאתה הוא זה שנזכר בנבואה העתיקה. אתה הוא זה שצריך ללכת ולהשמיד את המראה של שלמה המלך. היא קיימת תום אני יכול להבטיח לך. היא זו שהביאה אותי דווקא אליך מכל האנשים. והכניסה אליה היא ממש בדירה מעליך".
תום ישב בשקט. מנסה בכל כוחו לעבד את הנתונים האלו ולעכל את כל מה שקורה סביבו.
האם אני הוא האחד כמו שסמי אומר? חייב להיות משהו נכון במה שהוא אמר.. אחרת איך הוא באמת יודע עלי את מה שהוא יודע? ואיפה אמא שלי? אעשה הכל כדי להציל אותה.
"מה אני צריך לעשות?" נכנע תום.
"שמעת על המיתוס של שבירת מראות?"
"שאם אתה שובר את המראה אז היא לוכדת את נשמתך או משהו כזה ואתה לא תהיה קיים יותר?" שאל תום. "זה רק מיתוס"
"בכל מיתוס קיים שמץ של אמת תום. תזכור את זה. יש רק מראה אחת בעולם שיכולה לשבות את כל רואיה בעולם מקביל, המראה הזאת הייתה שייכת ל.."
"שלמה המלך…" השלים תום.
"נכון".
תום פחד לשאול את השאלה הבאה: "מה יקרה.. למראה בממלכת המרה השחורה?"
"יעשה בה שימוש בצורה הכי גרועה שיש. מישהו שם יוכל לשלוט בהרבה נשמות שבויות"

זה עדיין נשמע מוזר ודמיוני אבל תום הפסיק להטיל בסיפור הבדיוני הזה ספק מרגע שאימו נעלמה.
"איך עוצרים את זה?"
"כמו שאמרתי – אתה נכנס לממלכת המרה השחורה ומשמיד את המראה".
"איך ?!"
הזקן הוציא מכיס מוסתר בגלימתו שק קטיפה אדום ופתח אותו.
תום הסתכל בפנים. "מה זה?? חול עם נצנצים??"
"זה לא סתם חול פשוט!" צחק הזקן "רק בגלל שחומר הגלם לא מלוטש – לא אומר שאין בפנים אוצר!"
יופי, חשב תום. אמא שלי נעלמה אני משתגע והוא מוצא זמן להכניס לי פתגמים ומשלים.
"ממה מכינים מראות ילד?!" שאל סמי בתקיפות.
"ז..זכוכית?" גמגם בתשובה.
"צודק! וזכוכית מורכבת מ..?"
"חול" אורו עיניו של תום. כל כך פשוט, כל כך גאוני.
"שוב צודק ילד, אבל המראה הזאת שתמצא לא עשויה מחול, אלא מיהלומים. זהו אבק יהלומים מיוחד שאיתו תוכל להגיע למראה השחורה. קח את האבקה ופזר אותה על המראה שלי בחדר. זה יביא אותך לממלכת המרה השחורה. זה מקום שחור ואפל תום. אבל אתה צריך לזכור את מטרתך ולדבוק בה. רק כך תוכל להציל את אמך ואנשים נוספים שאתה אפילו אולי מכיר".
תום היה בספק אבל הוא גם ידע שהזקן צודק.
עכשיו, שלא נותר לו כלום בעולם, הוא היה צריך להמר על הכל או לאבד את הכל. זה או הכל או כלום. אמר לעצמו עלה למעלה בריצה, נכנס לדירה, המראה ניצבה שוב בחדר רק הפעם זהרה באור שחור עמום.
בכל זמן אחר תום היה חושב שזה מוזר והאם מה שהוא עומד לעשות זה באמת מעשה נכון לעשות אך כבר לא היה לו אכפת. הוא נטל חופן מאבקת היהלומים הקסומה והשליך אותה על המראה.
המראה זהרה. תום לא היה יכול להסתכל על הבוהק הזה. ואז זה הפסיק והוא לא ראה יותר בוהק, הוא גם לא ראה את עצמו. הוא ראה שחור. תום בלע את רוקו והושיט את ידו לגעת במראה.
"חכה!" צעק סמי. "אתה תזדקק לזה" אמר והוציא מתרמילו פטיש עבה וכבד.
"תודה".
המגע של המראה היה מוזר… צמיגי וקר… כמו גומי. הוא הכניס עוד יותר את ידו לבפנים ואז את גופו.

חושך… הכל חשוך.. עיניו התרגלו בהדרגה לאפלה אך משום ראו הכל באדום.. בגוונים של אדום. תום מעולם לא היה מודע לכך שיש לצבע אחד כל כך הרבה גוונים.
תום הביט מסביב, הוא ראה את מה שחיפש.
המראה הייתה בקצה גרם מדרגות שקוף גם הוא. והמראה שדרכה הגיע נעלמה. יופי. אך עדיין היו ברשותו אבק הקסמים והפטיש הכבד.
תום החל לעלות במדרגות לעבר המראה. הוא שם את רגלו על המדרגה הראשונה. הוא הרגיש מוזר כאילו עוד מישהו חובר לנפשו ומוחו. הוא ראה לנגד עיניו אישה צעירה שחולמת להיות פרופסורית חשובה, זאת לא הייתה אימו. במדרגה השניה חש תום שנוטשת אותו הצעירה ומצטרף לתודעתו מישהו חדש שרצה להצטרף לגרינפיס ולהציל את העולם.
כל מדרגה שדרך עליה, הכניסה את תום לנפשו ומוחו של מישהו שהמרה השחורה שבתה. היו שם עשרות מדרגות כאלו. ולמעלה למעלה ניצבה לה במין אי מרחף כזה המראה. תום המשיך בטיפוסו, נחוש בדעתו להעפיל אל הפסגה ולשבור את המראה לעולמים.
הנה איש גלידה שאהב לשמח אנשים ולכן בחר את העבודה הזאת. הנה שופט חשוב שנדן אנשים למאסרי עולם ועכשיו הוא בעצמו נתון למאסר. במדרגה האחרונה הייתה לתום תחושה מוזרה יותר מבכל שאר המדרגות. בכל המדרגות הייתה תחושת מוכרת עמומה אך במדרה הזאת הייתה גם הרגשת שייכות. במדרגת מראה הזו ראה תום ילד בערך בגילו, ואפילו דיי דומה לו. היי רגע אחד! חשב תום, זה אני!! האם כבר נשביתי על ידי המראה?
תום הביט בעצמו בפליאה מטה דרך מדרגת הזכוכית הקטנה. אך ההרגשה הייתה שונה.. לא זה לא יכול להיות אני.. חשב.. ולפתע נזכר במשהו: "פעם לפני הרבה זמן" סיפרה לו אימו "ילדתי זוג תאומים מקסים, אך אחד מהתאומים לא שרד ואתה היחיד ששרדת, אתה היחיד שנשארת לי".
זה הכה בו, עכשיו היה משוכנע – זה לא אני! זה אחי התאום! הוא חי!? והוא בגילי?!
ראשו של תום הסתחרר עכשיו הוא הבין מדוע הזקן חייך כשאמר: תוכל להציל את אמך ואנשים נוספים שאתה אפילו אולי מכיר". איך הוא ידע על זה?? אלא אם כן.. הייתי רק בורג בתוכנית שלו כדי ללכוד אותי?

שתי תחושות מנוגדות לחלוטין תקפו אותו בבת אחת. הוא הרגיש שמחה ובר מזל על כך שניתנה לו האפשרות להכיר את אחיו שלא ידע שיש לו. ומצד שני הרגיש עצב וכעס גדול. תום היה בטוח בדבר אחד אם אשבור את המראה, אחי התאום, שלא הכרתי מעולם, ימות, והוא יאבד אותו… שוב.
זה לא פייר חשב תום. "רימית אותי!!" צעק בתסכול אל האינסוף שמסביבו. "זה לא היה כלול בעסקה, אני לא יכול לעשות כזאת החלטה! אני רק בן 14!"
"לא רימיתי אותך תום" ענה לו במפתיע קול מתוך האפלה. "נתתי לך את ההזדמנות להבין. אתה נבחרת לעשות את המסע הזה. ועכשיו אתה צריך לבחור או להשמיד את המראה או להיות שבוי על ידה. כמו אחיך לנצח".
"לא !!" צעק תום אך במקום לנפץ את המראה לשברים, הוא זרק את הפטיש ורץ בחזרה במורד המדרגות, לקח את אבקת הקסמים ופיזר אותה על פני המדרגות.
"מה אתה עושה ?!" צעק הקול הרואה והבלתי נראה.
מה אני עושה? חשב תום – הורס לעצמי את כרטיס החזרה הביתה היחיד שהיה לי.
אבל זה היה הרעיון הכי טוב שעלה במוחו. ובהתחשב בזה שאין לו לאן לחזור אם זה לא יצליח, הרעיון שלו היה אפילו דיי מוצלח לדעתו.
זה עבד ! לפחות נראה ככה.
המדרגות החלו נופלות זו אחר השניה כמו דומינו אדום זוהר באפלה. מההתחלה אל הסוף, נגד כוח המשיכה האנשים, או הדמויות בצורת האנשים שיצאו מהמדרגות היו מאובקות באבק יהלומים קסום וזהרו באור לבן ועדין.
"תודה" חלקן הספיקו להגיד ועברו דרך המראה משוחררות וחופשיות.
אחד אחרי השני: הילדה עם צמות והגומות, החייל במדים, והאיש עם החלומות הגדולים.
ואז. אז אחיו השתחרר מהמדרגת מראה שלו עולה באטיות, מעט גבוה ממנו, נראה בוגר יותר.
תום פנה אליו בחצי חיוך, "אתה יכול ללכת עכשיו, להיות אדם חופשי..!"
אחיו הסתכל עליו ונענע את ראשו.
"מה!? מה זאת אומרת לא? קדימה, אתה חייב ללכת!"
אחיו נענע בראשו שוב "לא" אמר "לא בלעדיך".
"למה אתה מתכוון לא בלעדיי?! אני בא אחריך! הנה יש לי אבקה ואני בא אחריך אני רק חייב לעשות משהו אחרון…! לך !!!"
אחיו של תום התרצה ובהנהון אחרון מבלי להסיר את עיניו מתום, עבר דרך המראה.

"אמאאאא!" צעק תום. "את פה?"
"לא, אמא שלך לא פה ילד.. היא בטוחה. רק אני פה. אתה ואני". הזקן יצא מהצללים האפלים של האפלה לאפלה הבהירה יותר.
"אתה!" צעק תום "אתה זה שגרמת לי לעשות את כל זה!"
תום פנה ללכת הוא ניסה לעבור דרך המראה. המראה לא נענתה לבקשתו. הוא לא יכול לעבור !
"ועכשיו אתה שובה אותי פה איתך?!" הזקן חייך. את תום זה לא הצחיק כלל.
"זה לא מצחיק!" כעס תום.
"אני מצטער". אמר סמי.
"על מה ממה שעשית?" שאל תום, חושב בליבו על המון דברים.
"לא שיקרתי לך, אבל לא סיפרתי לך את כל האמת".
"מה, אתה רוצה להגיד לי שאתה אבא שלי או משהו?" מוחו של תום כבר השלים עם זה שכל מה שנראה הגיוני הוא הלא הגיוני ולהפך.
סמי צחק "לא. אבל לא הצגתי את שמי המלא. אני הוא סלמון בן דוד".
מוחו של תום חיבר את כל פיסות הפאזל יחד "אתה מתכוון להגיד שאתה.. שלמה בן דוד? המלך האגדי עם המראה המסתורית?" שאל תום משתאה. בכל זאת אמא שלו הייתה מורה לתנ"ך.
"בהחלט. תודה רבה לך תום, עזרת לי מאוד".
תום שתק.
"המראה ניצלה ממש בדקה ה90. כשניבאתי אז שיבוא יום שגם אני וגם המראה נוכל להיות משוחררים לא תיארתי לעצמי שהמישהו הזה – זה אתה תום. יעשה את זה בצורה כל כך מושלמת. באמת חשבתי שהמראה תאבד לנצח יחד עם הנשמות האבודות שבה."
"אין… – אין על מה.." מלמל תום…
הוא היה מותש לחלוטין ולא היה מסוגל לחשוב יותר. הוא כבר לא יכול היה להבחין בין הטוב לבין הרע, בין המציאות לדמיון, בין האמת ובין השקר.
"אני חושב שאני חייב לך כמה הסברים לפני שאשחרר אותך לדרכך".
תום הנהן – שלמה המשיך:

"המראה הזאת ניתנה לי לפני שנים רבות כשביקשתי מאלוהים לב שופט להבין את העם הקשה שהיה נתון בשליטתי. הוא אמר לי: לב חדש לא אוכל לתת לך, אולם אוכל לתת לך מקצת מהכוחות שלי כדי שיעזרו לך לעשות את אשר חפצת.
והוא אכן העניק לי את בקשתי. בצורה יותר מושלמת ממה שיכולתי להעלות בדמיוני. הבעיה הייתה באתי שלאחר מותי לא היה מישהו שיכול היה להשתמש במראה. לא היה מישהו שסמכתי עליו לעשות את זה. לכן הייתי צריך למצוא דרך להשמיד אותה. ולכן הסתרתי את המראה וניבאתי שכשיבוא האחד אדע למצוא אותו או יותר נכון המראה תדע למצוא אותו ולהתגלות בפניו.
"איך זה ייתכן אם לא ראיתי אותה אף פעם?" שאל תום.
"היא התגלתה בדרכה שלה, ע"י לקיחת אנשים שהיה לך קשר עימם.
"למה לה לעשות את זה? זה דבר רע לעשות!" אמר בכעס.
"נכון, אבל המראה עצמה לא ראתה את זה ככה יש לה ייעוד מסוים והיא צריכה לעשות הכל כדי להגשים אותו. הייעוד שלה היה למצוא אותך והיא עשתה זאת בדרך היחידה שהיא מכירה".
אני לא בטוח שהצלחתי להבין את זה.." הזעיף תום פניו.
"האם הצלחת להבין, מה כוחותיה של המראה?" שאל שלמה.
"אני לא בטוח.."
"תנסה" ביקש שלמה.
"טוב, לשבות אנשים זה בטוח, למרות שאני לא יודע למה למראה לעשות כזה דבר, להעביר אותך לעולמות שונים ולהיכנס למוחו ונפשו של האנשים..?" שיער תום.

"לפני שאענה לך אני רוצה שתדע שלמראה הזאת כוחות רבים שלא את כולם אגלה לך, אלא רק את מה שנתקלת בו בעצמך.

"אתה צודק ילד לשבות נשמות כך שביתי את כל האויבים שלי ומי שחשבתי שראוי להישלח למאסר. ולהעביר לעולמות שונים וארצות שונות כך נהפכתי החכם באדם. יכולתי למשל לבקר את מלכת שבא ללא ידיעתה ולדעת על הזר המזויף שהיא תיכננה להטמין לי. יכולתי לדעת על תיכנון של מלחמות לפני שהן עוד בכלל התחילו. להיכנס למוחם ונפשם של אנשים שוב צודק! כך יכולתי לשפוט למשל את שתי האמהות שבאו לדרוש זכאותן על אותו תינוק.
והדבר הכי חשוב זה שהמראה הזאת גם יודעת להעביר אותך בין זמנים לעבר ולעתיד. כך יכולתי לנבא גם את בואך. האם זה עונה לך על השאלה ששאלת אותי מוקדם יותר היום – למה בעצם בחרתי דווקא אותך?"
תום חייך. למרות כל מה שעבר עליו זה היה מגניב לחשוב שהוא היה מיועד לעשות את זה ולא טעו בבחירתו. "כן" אמר.

"מצטער על כל מה שקרה לך עקב בחירתך," אמר שלמה
"אבל כל המיועדים נדרשים להקריב משהו מעצמם. ואני שמח שעכשיו ניתנת ההזדמנות לך ולמשפחתך לצמוח מחדש.
הייתי זקוק למראה עד יום מותי לכן לא יכולתי להשמידה. אבל אתה לא זקוק לה וגם אני כבר לא זקוק לה יותר וגם העם הזה אינו זקוק לה. אז ברשותך עכשיו כשכל הנשמות יצאו לחופשי אני אחזיר את המראה והכל יבוא על מקומו בשלום. תודה לך תום היה ברוך"

"רגע!" צעק תום. איך אני חוזר הביתה??"
אתה רוצה להגיד לי שלא נשאר לך מאבק היהלומים שנתתי לך?" שאל שלמה בפליאה.
לא! השתמשתי בכולו!!"
"תום, אני לא יכול לעזור לך אם כך! אין לי עוד אבק כזה!"
תום לא האמין למשמע אוזניו. אחרי כל מה שהוא עבר, אחרי שהוא סיים לעדות את המוטל עליו כפי שהגורל הכתיב לו, נגזר עליו באופן פרדוקסאלי לגמרי למלא את מקומו של אחיו ולהישאר תקוע באינסוף לנצח?!?!
"לללללללאאאאאאא!"
תום צנח אל הקרקע באפיסת כוחות. זה יותר מדיי, זה היה פשוט יותר ממה שגופו מוחו ונפשו יכלו לשאת. דמעות החלו זולגות מעיניו.
טוב, חשב בייאושו, לפחות לאמא לא יהיה מושג שאני חסר.
אך מתוך האפלה במוחו, מתוך הייאוש העצום שהיה שרוי בו, רעיון קטן, חסר כל סיכוי, ומטורף לחלוטין נצנץ במוחו.
"חכה! אל תלך!" קרא אחרי שלמה. "יש לי רק עוד דבר אחד אחרון שאני רוצה לנסות.."
"בבקשה תום" אמר שלמה.
אם הוא רק יוכל לקרוא לאחיו שיבוא לעזור לו ובתקווה שיש עליו עוד מקצת אבק היהלומים…
רק, איך הוא יעשה את זה? אני בכלל לא יודע איך קוראים לו !
תום חשב ממש חזק. אימו אמרה לו מה השם שהעניקה לאחיו בלידתו. מה היה השם הזה לעזאזל??
כל חייו היו תלויים עכשיו בזה. תחשוב תום. תחשוב!
תום אימץ את כל נימי נפשו ומוחו.
עידן!!! קרא תום עידןןןן!!! אתה שומע אותי???
כלום, שומדבר, תום כבר ראה עצמו מת בייסורים כאן. אם למות היה בכלל אפשרות במקום הזה.
לפתע יד מושטת מתוך המראה ועידן פסע מתוך המראה. "מהר!" קרא עידן. תום נצמד אל אחיו בחיבוק אמיץ. הוא הרגיש את האבקה נדבקת אליו. עצם עיניו והתפלל ממש חזק.
הוא הרגיש שאחיו נותן קפיצה ושניהם לא התנגשו במראה אלא עברו בתוכה.
תודה לאל!!. חשב תום. הוא פקח את עיניו ומצא את עצמו בבית, כשמולו יושב אחיו, החי-מת.
אני חושב שיש לי הרבה מה להסביר לך ולאמא" אמר תום.
"כן" אמר עידן "גם לי יש כמה הסברים".
התאומים חייכו זה לזה. "נעבור את זה יחד הפעם" הבטיח תום
"תום". הציג עצמו תום.
"עידן". הציג עצמו עידן.
הם התחבקו שוב. וקול של אימו נשמע ברקע.
"תום??"
"כאן אמא!"

וכך הגיע תום תקופה אחת והתחלה של עידן חדש.
של תום ועידן יחד.