המרחק ביננו מאת יהונתן מוזס

"מי אני?"

צחוק ילדותי, תמים.

"את קאסטין"

"ומה אני בשבילך?"

שוב צחקוק, קצר יותר, מלווה בהיסוס קל.

"את אחותי הגדולה"

"בדיוק, ואת אחותי הקטנה, ריסיל"

השתיים התחבקו בטבעיות.

הן היו בחדר גדול, מפואר, מקושט בעשרות תמונות צבעוניות. הקירות היו גם כן צבועים בכל צבעי הקשת. פתח גדול בקיר הצפוני הוביל למרפסת מרווחת, שם היה אפשר להשקיף על מדרון נרחב של שדות ופרחים. מבין כל הפריטים שהיו בחדר אפשר היה להבחין בדגם קטן של טירה מפוארת, מלכותית, ולמרגלותיה מפוזרים עשרות אנשי-צעצוע קטנים.

"הביטי" אמרה קאסטין כאשר ידיה משחררות את אחותה הקטנה מהחיבוק, היא הצביעה על הטירה הקטנה – מתנת יום הולדת, חדשה לגמרי. ריסיל קמה והחלה מקפצת בקלילות לעברה, רוכנת כדי לקבל מבט מעמיק יותר על המתנה שלה.

"זה הבית!" קראה בשמחה והצמידה את ידיה זו לזו.

"נכון מאוד" ענתה אחותה "זה הארמון, היכן שאנחנו נמצאות, ואם תביטי מקרוב –"

"היי, זאת אני!" קראה שוב, מרימה את אחד מאנשי-הצעצוע הקטנטנים. הוא היה מדויק עד לפרטים הקטנים ביותר, משיערה הזהוב ועד לחוט המשי שעל שמלתה הסגולה. לאחר מבט מהיר התגלתה גם דמותה של אחותה הגדולה, יושבת על כס המלכות, מעוטרת בכתר המוזהב. קאסטין התקרבה גם היא, הרימה את דמותה של ריסיל והניחה אותה לצידה של דמותה שלה.

"זהו מקומך, לצדי" אמרה בנחת "ואנחנו משפחה"

ריסיל הרימה את ראשה ושלחה חיוך רחב לעבר אחותה.

"נכון"

"הראו כבוד לגבירת המרומים, מלכת האי השמימי הגדול ביותר, הוד מעלתה קאסטין"

הקריאה הגיעה מפיה של נציבת המשמר שעמדה בפתחו של ההיכל. באותו רגע נכנסה המלכה הצעירה פנימה ויראת כבוד נפלה על כל הנוכחות. צעדי המלכה נבלעו ברכותו של השטיח האדום המוביל מהכניסה ועד לכס המלכות. היא הלכה בנחישות לעבר הבמה שעליה היה הכס ועלתה על ארבעת המדרגות המובילות אליו, ולאחר מכן התיישבה ונשענה לאחור, מסיטה את שיערה האדום לכתפיה.

לצידה של המלכה נעמדה דמות חשובה ביותר, משלבת את ידיה וסורקת בעיניה את ההיכל המלא. היא הייתה מעוטרת בגלימה כחולה עם פסים שחורים מאונכים ולראשה בד עדין האוסף את שיערה. בין ידיה התחבא לו ספק קטן. שמה היה מלודי, הכוהנת הגדולה.

בינתיים, נציבת המשמר צעדה קדימה.

"כעת יקראו לפני המלכה את רשימת ה –"

"סלחו לי על ההפרעה" נכנסה הכוהנת לדבריה "אבל בסיומו של היום הארוך הזה, אם המלכה נמצאת עייפה כמוני –" היא שלחה מבט לעבר קאסטין "חוששני שרשימת כלי האוצר תידחה למחר"

כל הנוכחות פנו להביט במלכה יחד עם נציבת המשמר, שנראתה די מופתעת.

קאסטין נאנחה "אכן, זה היה יום ארוך"

"אם כן אז שובו לכאן מחר" סיימה הכוהנת, מרוצה. כולן החלו פונות לכיוון היציאה ולאחר כמה רגעים נשארו השתיים לבדן בהיכל הגדול.

"הוצאת לי את המילים מהפה, מלודי" אמרה קאסטין.

"זה התפקיד שלי" השיבה הכוהנת, מניחה בטבעיות את הספר על ראשה של המלכה.

"מה?"

"סיימי אותו"

"עכשיו?"

"אז מתי?"

"את בעצמך אמרת לי שאני עייפה עכשיו"

"אם כך, אז עכשיו את כבר לא עייפה"

"אני המלכה" החליטה קאסטין והקשיבה לדממה שיצאה מפיה של הכוהנת. הן בהו זו בעיניה של זו למשך כמה רגעים.

"זאת החלטה שלי בעצם" המשיכה לתרץ לעצמה.

שוב דממה.

"טוב, בסדר, אסיים אותו – מרוצה?"

"מאוד" אמרה מלודי בניצחון. היא החלה לצעוד לכיוון אחד הפתחים הצדדיים שבאולם.

"מלודי!" נשמעה קריאת שמחה. השתיים פנו להביט בדמות הקטנה שיצאה מאחד הפתחים, זאת הייתה ריסיל. היא קיפצה בצעדים קלים לעבר הכוהנת.

"תראי מה קיבלתי" אמרה הקטנטונת והושיטה את ידה לעברה של מלודי – שם היה אחד מאנשי-הצעצוע החדשים שלה "זאת את!"

הכוהנת הביטה בצעצוע מקרוב "מעניין מאוד" אמרה "אפילו יש לי ספר ביד"

היא שמעה את המלכה מגחכת לעצמה מאחוריה.

"יש לך הרבה לקרוא, מלכתי, אני ממליצה בחום שתתחילי עכשיו" אמרה בחיוך לאחור, המלכה החמיצה פנים.

"את אוהבת את הצעצועים החדשים שלך?" פנתה מלודי לריסיל.

"כן, מאוד" השיבה הילדה "אבל אני יותר אוהבת את הסיפורים שלך, תספרי לי עוד אחד היום?"

"כמובן" אמרה וליטפה את ראשה. היה זה נהוג שהכוהנת הגדולה תהיה המחנכת המלכותית, האחראית הישירה על אחותה הקטנה של המלכה. ריסיל בילתה את רוב זמנה בחברתה ולמדה ממנה המון. זמנה של המלכה, עם זאת, לא היה פנוי מספיק כדי שתוכל לראות את אחותה הקטנה לעיתים תכופות יותר.

"שנלך?" הציעה מלודי, אוחזת בידה של ריסיל. הילדה הנהנה.

קאסטין המשיכה לשבת על כס המלכות, צופה בכוהנת מובילה את אחותה הקטנה לעבר חדרה. היא לקחה את הספר שהיה על ראשה והביטה בו. הספר הכיל בתוכו את ההיסטוריה של מלחמות האיים השמימיים. בתור מלכה, עליה להכיר את ההיסטוריה הזאת, ולולא הכוהנת – ידידתה הטובה – היא לא הייתה מביאה את עצמה לעשות את כל החובות ההכרחיים הללו. בנוסף לכך, מלודי הייתה המחנכת של אחותה הקטנה, והיא הרגישה בליבה הסכמה מוחלטת עם העובדה הזאת. היא לא הייתה משאירה את עבודת החינוך של אחותה בידי שום אישה אחרת.

"מלודי" קראה המלכה לפתע.

הכוהנת נעצרה ופנתה להביט בה "כן, הוד מעלתה"

קאסטין השיבה לה מבט מהורהר "מה הייתי עושה בלעדייך?"

מלודי קדה לעברה קידה קטנה "אני רק עושה את התפקיד שלי"

"את יודעת איפה אנחנו?"

"אממ – בחדר שלי?"

"אני מתכוונת איפה אנחנו נמצאות, כל הממלכה?"

מבט אטום.

"אנחנו נמצאות באיים-השמימיים" אמרה לבסוף מלודי.

ריסיל עדיין השיבה לה מבט שלא אומר הרבה.

"האם ראית את הקרקע, ילדתי?"

הילדה נדה בראשה לשלילה "אפשר לראות את הקרקע?"

"בהחלט" אמרה הכוהנת "מלבד החומות שבקצוות האי, שם אפשר להשקיף מטה על העננים, ישנו מקום אחד גם בארמון שממנו אפשר להביט לעבר הקרקע, המקום הנמוך ביותר באי"

"אוו!" קראה ריסיל בהתרגשות ולא כל כך ידעה למה לצפות.

"אספר לך סיפור" אמרה מלודי, ואז החלה לספר את סיפורה של אחת הנשים הראשונות שהגיעו לאי. היא סיפרה שהאישה ואחיותיה התגוררו יחדיו על ההר הגבוה באי למשך שנים רבות, אך כאשר הגיעו אחרות לתבוע את מקומן על ההר – פרצה מלחמה. שלושת אחיותיה של האישה יצאו להדוף את הפולשות, ואילו האישה עצמה נשארה מאחור, כיוון שפחדה מפני המלחמה. כאשר נשארה לבדה, החליטה האישה לחפור מטה אל בטן ההר ולבנות שם בית נוסף, שתוכל לנוס אליו כאשר תבוא מלחמה נוספת. היא חפרה עמוק כל כך, שבסוף היום היא כבר הגיעה לתחתית האי עצמו.

הילדה שאבה את מילותיה של הכוהנת כאילו היו צלילים נעימים.

"המקום הזה עדיין קיים במרתפי הארמון" סיימה מלודי את הסיפור.

עיניה של ריסיל נצצו.

"ועכשיו הזמן לישון" החליטה "ולא יעזרו לך פרצופים" הוסיפה כאשר הילדה החמיצה את פניה. הכוהנת קמה ממקומה וכיבתה את הנרות שבפתח.

"חלומות נעימים" אמרה וסגרה את הדלת אחריה.

ריסיל שכבה על מיטתה. היא שמחה על הזמן שלה עם מלודי. בעיניה הייתה הכוהנת דמות מרשימה ביותר, מכובדת, חכמה ויודעת הכל. הסיפורים שסיפרה היו כה מעניינים ומרתקים, ואפילו אחותה הגדולה הייתה זקוקה לעצותיה. מלודי פעמים רבות תמכה בקאסטין כאשר אף אחת לא הייתה יכולה לעשות זאת במקומה, ולמרות שהיא לא מראה את זה, אחותה הגדולה מעריכה אותה המון. היא אהבה את שתיהן בכל לבה, אבל איך היא עצמה יכולה לעמוד בין שתי הדמויות החשובות הללו? איך היא הקטנה יכולה להיות באותה מדרגה עם שתיהן?

היא קמה ממיטתה וצעדה חרישית לעבר הטירה הקטנה, מתנת יום ההולדת שקיבלה מאחותה. הדמות של קאסטין ישבה על הכס ודמותה שלה הייתה צמודה אליה, שתיהן מחייכות. היא הרימה בעדינות את דמותה שלה והניחה אותה מדרגה אחת למטה, בעוד את דמותה של מלודי הניחה במקומה לצידה של אחותה, כראוי לה.

"פיתחו את הדלתות לחרב הראשונה של המלכה, שרת-הצבא, קאריה" קראה נציבת המשמר, שעה שהדלתות הגדולות של ההיכל נפתחו.

אור היום חדר להיכל דרך הפתח. שרת-הצבא הצעירה נכנסה בראש מורם ובגאווה והחלה לצעוד על השטיח האדום. חרבה הגדולה נצצה באור השמש טרם נבלעה בצלו של ההיכל ושריון החזה שלה, המהודק היטב, החליף את קולות צעדיה על השטיח. שיערה החום נאסף ונקשר, שלא יפריע לה במקרה ותאלץ להניף את חרבה, ופיה חשף את שיניה בחיוך מוחלט, חיוך שרק היא יכלה לעשות בהיכל של המלכה.

כאשר הגיעה למדרגה הראשונה החלה לעלות לעבר הבמה – שם ישבה המלכה, ולצידה עמדה הכוהנת הגדולה, כמובן.

"את לא יודעת שנהוג לכרוע ברך בפני המלכה?" אמרה קאסטין בפנים חתומות.

קאריה נעצרה והביטה במלכה.

"את צריכה להודות לי שאיני הולכת לפי המנהגים" השיבה, שוב בחיוך.

הן לחצו זו את ידה של זו, סימן לחברות אמיתית.

"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" שאלה קאסטין.

"הרבה?" הופתעה קאריה "חשבתי שזה היה קצר מדי"

קאסטין השיבה לה חיוך "העיקר שחזרת"

"זה מה שחשוב, לא?"

"בעצם, מה שחשוב זה לסיים לכתוב את מפת האיים השמימיים" נכנסה מלודי לשיחה "אני מאמינה שזהו חלק מתפקידך, שרת-הצבא היקרה שלנו"

פרצופיהן של השתיים נפלו.

"מלודי" נאנחה קאריה "הניחי לי, רק עכשיו חזרתי מ –"

"בדיוק בזמן לסיים את מפת האיים השמימיים"

קאריה הביטה בקאסטין בעיניים מתחננות.

"מלודי" אמרה המלכה בחוסר רצון "ותרי לה הפעם, ולאי הבא שנמצא אקרא בשמך"

"כבר עשית את זה, לפני שנה"

"באמת?" הרהרה קאסטין, ואז השיבה מבט עייף לשרת-הצבא שלה.

קאריה נאנחה שוב "בסדר, אעשה זאת, ובהזדמנות הראשונה אפלוש לאי שנקרא על שמך ואשמיד אותו"

"כולי ציפייה"

שרת-הצבא נעמדה וצעדה את המדרגות לאחור "מלכתי" אמרה לבסוף, קדה קידה קטנה ופנתה ללכת לכיוון הפתח.

"קאריה" נשמע קולה של הכוהנת לפתע, מה שגרם לקאריה לעצור ולהסתובב "טוב שחזרת אלינו"

"כן" אמרה בשמחה "טוב לחזור"

קאריה נכנסה לחדרה לאחר זמן רב שלא הייתה בו. בהיותה אחת הדמויות החזקות והחשובות בממלכה, חדרה היה גדול ומפואר. אך להבדיל מהחדרים האחרים בארמון – על הקירות שלה היו חרבות במקום ציורי נוף ושריונות במקום פרחים ריחניים. אפשר היה להעריץ את הסדר המופתי שבו ארגנה שרת-הצבא את נשקיה, אם לפי גודל, אם לפי העדפות אישיות. אין זה פלא שהיא הפכה ללוחמת הטובה ביותר באיים השמימיים.

קאריה התירה את הקשרים שעל גבה והסירה מעליה את שריון החזה הלוחץ, כך יכלה שוב להרגיש איך זה לנשום בקלילות. את החרב היא הניחה בין כלי הנשק בפינת החדר והרהרה לעצמה אם עליה לקדם אותה בסדר העדיפויות שלה על פני חרב אחרת. ההחלטה יכולה לחכות, חשבה, ומיד התיישבה על מיטתה. המסע למיפוי האיים הרחוקים היה בהחלט מעייף, ורק עכשיו היא זכתה להיות שוב בחדרה.

רחש…

היא הייתה בגבה אל הדלת אך רוח הלחימה שבה הרגישה מיד שדמות חשודה עומדת בפתח, ויותר מזאת, היא הייתה חמושה בחרב. נכון לאותו רגע אף-אחת לא ביצעה תנועה אבל בכל רגע הדמות שמאחוריה עלולה להסתער, והאפשרויות שעמדו לרשותה לא היו לטובתה. מפתיע למדי, כלי הנשק הרבים שבחדרה אינם בהישג יד, והיא לא יכולה להגיע אליהם מבלי להיכנס לטווח חרבה של הדמות.

קאריה קמה ממקומה באיטיות.

"אני מעריכה אותך על שהצלחת להתגנב כך מאחוריי" אמרה מבלי להסתובב "אם כך, היו לי חיים טובים" סיכמה בהחלטיות.

ואז הדמות שמאחוריה זינקה לעברה בצעדים גדולים. קאריה הסתובבה במהירות, שלחה את שתי ידיה והרימה את הילדה הקטנה שהסתערה עליה עם חרב העץ שלה.

"קאריה!" קראה ריסיל בשמחה "איזה כיף שחזרת!"

ריסיל העניקה לה חיבוק חזק, לוחץ יותר מכל שריון שאי-פעם לבשה. קאריה המשיכה להחזיק את גופה הקל של ריסיל גם אחרי שזו התירה אותה מהחיבוק.

"שלום לך, קטנטונת" אמרה שרת-הצבא האימתנית של הממלכה "התגעגעת אליי?"

"בטח!" צהלה הילדה.

"גם אני התגעגעתי אלייך"

"אני יכולה להחזיק את החרב שלך?"

"אה –" נאנחה קאריה בעודה מבינה את המניע הנסתר של ריסיל "אני מניחה ש –"

"יש!" קפצה הילדה ומיד זינקה לעבר החרב הגדולה, שכנראה שקלה יותר ממנה –אולי הדמות היחידה בכל האי שהורשתה להניח את ידיה על החרב האישית של קאריה.

"גם אני רוצה חרב כזאת" אמרה בתקווה.

"אל תדאגי, יום יבוא וגם את תוכלי להחזיק את אחת מהיפהפיות הללו"

"את זאת?" שאלה בפנים קורנות.

"אממ – לא, לא את זאת" השיבה קאריה, מגינה על חרבה הנאמנה. הילדה המאוכזבת המשיכה לבחון את החרב בעניין רב.

"קאסטין אמרה שהלכת רחוק מכאן" אמרה ריסיל, כבדרך אגב "לאן הלכת?"

"הלכתי למצוא איים שעוד לא מצאנו"

"ומצאת אותם?"

"מצאתי כמה"

"והיית צריכה –" היססה הילדה "אממ, להשתמש בחרב שלך שם?"

"לפעמים" ענתה קאריה, מניחה את ידה על ראשה של ריסיל "לפעמים צריך"

ריסיל השמיעה קול של הבנה.

"אולי בפעם הבאה תישארי כאן?" שאלה בתמימות. שרת-הצבא חייכה אליה.

"אולי"

רחש נוסף גרם לה להביט לעבר הפתח. קאסטין הייתה שם, נשענת על הדלת בשילוב ידיים, מחייכת לעצמה.

"אחותי הקטנה ושרת-הצבא שלי מתכננות דברים בסתר, אני צריכה לחשוש מזה?"

"את יודעת שכל עוד אני כאן" אמרה קאריה, כהרגלה "את תמיד צריכה לחשוש"

"אני לא מצפה לפחות ממך" החזירה לה המלכה.

"אני עושה כמיטב יכולתי"

"כדאי לך, כי אני תמיד יכולה להחליף אותך באחותי הקטנה – נראה שהיא מסתדרת לא רע עם החרב שלך"

קאריה הביטה על ריסיל, שהייתה שקועה עמוק בניסיון להוציא את החרב מנדנה, מתעלמת מהשתיים לחלוטין.

"שיחקנו די עם חרבות להיום, קטנטונת" אמרה ומיהרה להשיב את מעט החרב שנשלפה למקומה. ריסיל לא יכלה להסתיר את אכזבתה, אך נראתה די מסופקת מהזמן שהיה לה עם החרב. קאריה שלחה מבט לעבר המלכה, שסימנה לה בראשה לבוא אחריה.

"עבודה, הא?"

קאסטין הנהנה "אכן"

"טוב" נאנחה קאריה "אז לא כדאי להשאיר את חובבת החרבות הקטנה הזאת כאן לבדה, נכון?"

היא שלחה את ידה, כרכה אותה סביב ביטנה של ריסיל והרימה אותה ללא קושי. הילדה מיד הרפתה את איבריה מכיוון שלא הסכימה כלל עם הדעה הרווחת לעזוב את החדר. לא שהייתה לה מילה בעניין.

לאחר מכן, קאריה הניחה את ריסיל בחדרה ועזבה לפגוש את המלכה. ריסיל קפצה על מיטתה בקלילות. היא שמחה מאוד על חזרתה של קאריה ועל הזמן שהן בילו ביחד, ולא רק היא – אחותה הגדולה תמיד נראית שמחה יותר כאשר היא נמצאת בסביבתה, והעובדה שאחותה שמחה גורמת לה להיות מאושרת. קאריה הייתה הלוחמת הטובה בממלכה וחברתה הטובה ביותר של קאסטין, למי יש תכונות טובות מאלה? רק מלהביט בדמותה המרשימה, בשיערה הנהדר ובחיוכה המוחלט אפשר לקבל תחושה נעימה של רוגע, של רצון להיות בחברתה.

ריסיל קמה ממיטתה וצעדה לעבר הטירה הקטנה שקיבלה מאחותה. דמויותיהן של קאסטין, מלודי ושלה עצמה היו שם. לאחר חיפוש מהיר היא מצאה את דמותה של קאריה, אוחזת בחרבה, כמובן. היא הרימה בעדינות את דמותה שלה והניחה אותה מדרגה אחת למטה, כבר שתי מדרגות מאחותה, ובמקומה הניחה את דמותה של קאריה.

למרות מיקומה החדש היא הצליחה לחייך. יהיו הרגשות שלה אשר יהיו, קאריה מתאימה הרבה יותר ממנה לתפוס את המדרגה השנייה, והיא צריכה לקבל את העובדה הזאת. כך נראית התמונה שלמה יותר, נכונה יותר. ריסיל הנהנה לעצמה ושבה למיטתה. היא חשבה על כך רבות לפני שנרדמה.

"כמה קרוב האי הזה?"

"הוא צפוי לעבור תחתנו בעוד חמישה ימים"

"האם הצופות ראו עשן לבן עולה ממנו?"

"עדיין לא, נכון לעכשיו"

המלכה נשענה לאחור בכיסאה ונאנחה. שרת-הצבא הניחה את ידיה על השולחן והביטה על מפת האיים השמימיים המונחת עליו, ואז נאנחה גם היא.

הן היו בחדר-המועצה העגול, החדר שבו התקבלו ההחלטות החשובות של הממלכה. המועצה, שטרם התכנסה, הייתה יושבת סביב השולחן בכל פעם שהמלכה הייתה מזמנת אותה, בדרך כלל כאשר עלה עניין חשוב מספיק שצריך לדון בו. הפעם היה זה אי גדול שנצפה מתקרב לעבר אי-הממלכה, אי שהן כבר נתקלו בו בעבר.

כעת היו המלכה ושרת-הצבא לבדן בחדר. הן ישבו סביב השולחן העגול והמתינו לבואן של חברות המועצה. השולחן של המועצה אמנם היה עגול, אך לסדר הישיבה בו לא הייתה חשיבות – המלכה תמיד ישבה בראשו.

לאחר זמן מה של דממה קאסטין הרימה את ראשה בהחלטיות "אנחנו צריכות להתייעץ עם אייסה" אמרה.

"ידעתי שתגידי את זה" אמרה קאריה וידעה שהיא תגיד את זה.

"למה לא? היא הייתה באי הזה"

"אני פשוט לא יודעת אם אפשר לסמוך עליה בעניין הזה"

"זה לא חשוב, אני בוטחת בה" קבעה קאסטין "ואני צריכה לקבל החלטה לגבי האי הזה כמה שיותר מהר"

"אני מניחה שאת צודקת" הניחה קאריה.

"אני תמיד צודקת"

"לא, את לא"

"יש בזה משהו"

"אשלח את השומרות לקרוא לה"

"כן, תעשי את זה" אמרה המלכה כלאחר יד.

השומרות יצאו לבקשתה של שרת-הצבא וחזרו כמה זמן מאוחר יותר עם אייסה, שהייתה ידועה יותר כמי שברחה מהאי ההוא. היא נכנסה לחדר בהיסוס, כאילו שלא הייתה ראויה למעמד. מבטה עלה אל המלכה ואז הושפל לרצפה, ואז עלה שוב להביט במלכה. היא נראתה די מבולבלת, אבל מצד שני היא תמיד נראתה די מבולבלת.

"קראת לי, מלכתי" אמרה בלחש, המילים כמעט ולא יצאו מפיה.

"אייסה" אמרה המלכה "את זוכרת מה אמרתי לך ביום ההוא?"

השאלה חדרה לאוזניה כאילו הגיעה בהפתעה.

"אני – אני זוכרת" גמגמה.

"זה עדיין תקף, וזה תמיד יהיה כך"

"אני מבינה" השיבה במבט מושפל.

היא הייתה כה שקועה במחשבותיה שהיא כלל לא הבחינה בכך ששרת-הצבא נעמדה פתאום לידה. היא הבחינה בכך כאשר היא טפחה על שיכמה, מעט בחוזקה, ואז הניחה את ידה על כתפיה כמו שעושה ידידה טובה.

"למה את כל כך רצינית כל הזמן?" אמרה בחיוך "שמעת מה המלכה אמרה"

"אני מצטערת" אמרה אייסה במבוכה.

"זה בסדר, זה בסדר" ניסתה קאריה לעודד אותה.

בדיוק באותו רגע נכנסה גם מלודי לחדר, אוחזת בספר קטן, כהרגלה. היא העריכה את המצב בעיניה החוקרות והתיישבה בטבעיות ליד קאסטין.

"היא נראית מבוהלת" אמרה לאוויר החדר "אני מקווה ששרת-הצבא שלנו לא הכתה אותך או משהו"

"מלודי!"

"אה – לא, היא לא" מיהרה אייסה לומר, נראית מבוהלת יותר.

"אולי תשבו –" הציעה קאסטין, מכסה את פניה בכף ידה.

כולן התיישבו.

"אייסה" אמרה המלכה לאחר רגע של שתיקה "האי שממנו באת מתקדם לעברנו, הוא צפוי לעבור תחתנו בעוד חמישה ימים"

"הצופות עוד לא הבחינו בעשן לבן, אז אנחנו עוד לא יודעות איך לנהוג כלפיו" הוסיפה קאריה.

כולן ידעו שכאשר שני איים מאוכלסים מתקרבים זה לזה, עשן לבן הוא סימן לשלום, אך כאשר אין עשן לבן – יש לחשוש ממתקפה אפשרית. אבל הפעם היה חשש נוסף, מכיוון שאי-הממלכה והאי האחר נפגשו פעם אחת בעבר והמפגש הזה הסתיים בפלישה. מספר לוחמות מן האי התחתון הגיעו באישון לילה וניסו לחדור לארמון וכאשר המשמר הצליח להדוף אותן – הן ברחו חזרה לאי שלהן. כמה ימים לפני כן הגיעה אייסה לאי-הממלכה רכובה על ציפור גדולה. כשנשאלה לסיבת הגעתה היא סיפרה שנאלצה לברוח מהאי שלה וביקשה לאפשר לה להישאר, הרי לא נשאר לה מקום אחר ללכת אליו. כולן זוכרות מה קרה באותו היום בינה לבין קאסטין.

"בדרך כלל" המשיכה המלכה "אנחנו נמנעות מתקיפה, אבל בגלל המפגש שלנו בפעם הקודמת אנחנו צריכות לדעת כיצד לפעול"

"הצבא יהיה מוכן, אם לא נראה עשן לבן בזמן המעבר לא תהיה לנו ברירה אלא לתקוף" הבהירה קאריה.

"ומה אם נראה עשן לבן בזמן התקיפה?" שאלה מלודי "כבר קרו מקרים שנצפה הסימן בשלב המעבר"

"זה לא יהיה טוב" אמרה אייסה "כפי שאני מכירה אותן, אפילו אם הן יבעירו את העשן הלבן – ברגע שהן יראו את הלוחמות שלכן יורדות לקראתן הן יראו בכך התקפה לכל דבר"

"אי אפשר לקחת את הסיכון" אמרה קאריה ושלחה מבט לעבר קאסטין. המלכה החזירה לה מבט והנהנה.

"הכיני את הלוחמות" החליטה.

"מיד" אמרה קאריה וקמה גם היא.

"אייסה" פנתה המלכה לעברה "את תהיי לצידי בימים הקרובים, אנחנו נזדקק לעזרתך בעניין הזה"

"כמובן, הוד מעלתה"

"אני רק צריכה לדעת כמה דברים, אני לא מצפה ממך לעזור לנו בתקיפה – מדובר הרי באי שלך"

אייסה הרימה את עיניה וחייכה.

"כבר אמרת זאת בעצמך אז, הוד מעלתה" אמרה "אני כבר נמצאת על האי שלי"

קאסטין חייכה אליה "מצוין!"

אייסה זוכרת היטב את היום ההוא, היום שבו ברחה מהאי שלה. נכון לעכשיו היא לא סיפרה לאף-אחת מדוע ברחה וספק אם תשתף בעתיד מישהי בסיפור הזה. היא פשוט ידעה שלא תוכל להמשיך לחיות שם אחרי מה שקרה, ולכן כשהשמועה על אי-הממלכה הקרב התפשטה היא החליטה לברוח אליו. לאחר כמעט יום של תעופה היא נחתה באי ומיד נתפסה על ידי השומרות שעל החומה, ואלה הביאו אותה לפני המלכה. כמובן, לא הייתה לה ציפייה להתקבל באי החדש כאחת מכולן – אבל מה שקרה באותו יום עלה על כל הציפיות שלה.

אייסה יצאה מחדר-המועצה וחשבה על האי שלה, שמתקרב לאיטו. היא החלה לצעוד במסדרון הארוך אך נעצרה פתאום בגלל דמות קטנה שעמדה מולה וחסמה את דרכה. ילדה זהובת שיער שהביטה בה בעיניה הטהורות.

"אה – את ריסיל, נכון?" אמרה בניסיון ליצור קשר. היא לא כל כך ידעה כיצד להתמודד עם הדברים הקטנים הללו.

"כן!" קראה הילדה בשמחה, משום מה, ואז החלה להתקרב אליה בצעדיה הקטנים. אייסה ניסתה בכל כוחה להבין מה מתכננת הילדה לעשות, אבל גם אחרי ימים של מחשבה היא לא הייתה מצליחה לפענח את כוונותיה. המילים שעמדו לצאת מפיה של אייסה נעתקו כאשר ידיה הקטנות של ריסיל נשלחו אליה ונכרכו סביב ביטנה. זאת הייתה הפעם השנייה באי הזה שהיא זכתה לחיבוק לא צפוי, חיבוק שהלך נגד כל מחשבה הגיונית. אייסה אמנם התקשתה לדבר, אבל היא לא רצתה שריסיל תהיה היחידה שמחבקת – וכרכה את ידיה גם היא סביב גופה העדין.

"למה – מה את עושה?" הצליחה לומר בסופו של דבר.

"אני עושה את מה שאחותי הגדולה עשתה" ענתה ריסיל וטמנה את ראשה בחיקה.

אייסה חייכה לפתע ונותרה ללא מילים. היא הבינה שהילדה מדברת על מה שקרה ביום ההוא, בחדר-המועצה. היא נזכרה בזה שוב בעודה כבולה יחד עם ריסיל בחיבוק מתמשך.

ביום שבו ראתה אייסה את קאסטין לראשונה היא עמדה מולה כזרה מוחלטת, לבדה ודי אבודה. השומרות הביאו אותה לחדר-המועצה ושם הייתה אמורה להתקבל ההחלטה לגביה. היא הייתה נסערת באותו היום, יום שבו היא ברחה מהאי שהיה ביתה למשך כל חייה, יום שבו היא החליטה שלא תוכל להמשיך לחיות במקום היחיד שהכירה. ככל שהמשיכה לבקש להישאר על האי החדש, כך חברות המועצה הטילו ספיקות בכוונותיה – ואייסה חששה שמא גם את המקום הזה תאלץ לעזוב. וכך, כשעיניהן של כולן בוהות בה, לא היה ביכולתה לעצור את הדמעות והיא פרצה בבכי.

ואז הגיעה המלכה.

היא נכנסה לחדר בהדרת כבוד ובנחישות ולא עצרה עד שהגיעה ישירות אליה. עיניה של אייסה לא ראו בבירור את הנעשה אבל היא לא יכלה לטעות בתחושה החמימה של ידיים הנכרכות סביבה. המלכה העניקה לה חיבוק ארוך, מקבל ואוהב.

"את לא צריכה לדאוג יותר, זה עכשיו האי שלך כמו שזה האי שלי – אני מרגישה שמה שעבר עליך לא היה קל, ואיני יכולה לשנות את זה, אבל אני כן יכולה לקבל אותך אלינו, אם זה רצונך" לחשה לאוזנה.

המילים הללו לא הפסיקו את דמעותיה אבל הן כן שינו את סיבתן. היא כבר לא בכתה מלחץ וחשש – היא בכתה מהקלה, משמחה.

וכעת היא חיבקה את אחותה הקטנה של המלכה – וידיה נכרכו סביב גופה הקטן עוד ועוד עד שהילדה השמיעה ציוץ קל ולא מכוון שהודיע שזה הזמן להפסיק.

"זה כנראה זורם בדם שלהן" נשמע קולה של מלודי מאחוריה "הצורך לחבק"

"כנראה" אמרה אייסה ומחתה דמעה שובבה. אלה יצאו די בקלות אצלה.

"היי, אייסה" קראה ריסיל "אני יכולה לראות את הציפור שלך?"

אייסה ומלודי החליפו מבטים.

"אני חושבת שהטרדנו מספיק את אייסה להיום, ריסיל, הגיע הזמן ש –"

"זה –" מלמלה בעלת הציפור "זה לא מפריע לי, אם זה בסדר שאעשה זאת"

מלודי הרהרה לעצמה "אני לא יודעת אם המלכה שלנו תסכים"

ריסיל פצתה את פיה כדי למחות בתוקף.

"אבל אני חושבת שמישהי פה לא תסכים עם חוסר-ההסכמה של אחותה הגדולה" הוסיפה "אז אני מניחה שזה בסדר, אם כן"

"יש!" צהלה ריסיל "תודה! תודה! תודה!"

מלודי הנהנה לעבר אייסה ופנתה ללכת. אייסה החזיקה את ידה של ריסיל והשתיים החלו לצעוד לכיוון היציאה, בעוד ריסיל מזמרת לעצמה שיר הלל לציפור.

ריסיל חיפשה אחר דמותה של אייסה בין אנשי-הצעצוע שלה ולא מצאה אותה, ולכן החליטה לעשות אחת. היא לקחה כמה דמויות שלא הכירה, פירקה אותן ובחרה את החלקים שהיו הכי דומים לה. שיער שחור וארוך, בגדים לבנים ואפילו חלק חסר צורה שבעיניה היה דומה מעט לציפור. ריסיל לא הכירה את אייסה בהתחלה, אבל גם אחותה לא – וזה לא הפריע לה לחבק אותה כאילו הן מכירות זו את זו שנים רבות. ריסיל זכרה את החיבוק ההוא היטב. היא כמעט ולא ראתה את קאסטין מחבקת מישהי וגם כשהיא כן – לא כך, לא כפי שהיא חיבקה את אייסה באותו היום. לא היה ספק בליבה של ריסיל שאם אחותה מצאה לנכון לעשות זאת, ועוד למישהי שהיא אינה מכירה, כנראה הייתה לה את הסיבה הטובה ביותר. לכן כאשר היא ראתה את אייסה היום – כל מה שרצתה לעשות זה גם לחבק אותה, ואולי להרגיש את אותה הסיבה שהייתה לאחותה ביום ההוא. היא נהנתה בחברתה של אייסה היום, והצטערה שהיא לא באה יותר בתכיפות. היא הייתה כה נחמדה ודיבורה כה עדין ונעים, שריסיל חשבה שהיא הצליחה בסוף להבין מדוע אחותה ייחסה לה חשיבות שכזאת.

אבל עם כל השמחה הזאת, ריסיל הרגישה מעט עצובה. עיניה נחו על הטירה הקטנה שהביאה לה קאסטין במתנה. בצעדים קטנים היא ניגשה אליה ורכנה מעט, מרימה את דמותה שלה מן המדרגה השלישית ומניחה במקומה את דמותה של אייסה. את עצמה היא ניסתה להניח על המדרגה האחרונה אך ידה רעדה מעט והדמות נפלה על הרצפה. נראה שהדמות הקטנה הצליחה לגנוב ממנה את חיוכה, שכן היא עדיין מחייכת וריסיל כבר לא. ריסיל מעולה לא הרגישה רחוקה כל כך מאחותה.

קאסטין, מלודי, קאריה ואייסה עמדו בפתחו של הארמון. האי האחר כבר היה מספיק קרוב כדי שהן יוכלו לראותו באופק, אך היו מספיק עננים בשמי היום הזה כדי לחסום את ראייתן. קאריה הייתה הראשונה להגיב על העניין.

"דווקא היום" אמרה, ידיה על מותניה "זה יסבך את המצב"

"זה מסבך את המצב לשני הצדדים, אל תשכחי" אמרה מלודי.

"כן, אבל הצד השני לא חשוב עכשיו"

"בעוד כמה רגעים הוא יהיה"

"קאריה" נכנסה קאסטין לשיחה "כמה כנפיים יש לנו כרגע?"

"מאה וחמישים" ענתה "החמישים הראשונות קופצות מהחומה עם הסימן שלי"

"אף-אחת לא עושה דבר בלי המילה שלי" קבעה המלכה.

"כרגיל"

"אייסה, תזכירי לי מאיזה חלק של האי הן יבואו?"

"מלפנים" אמרה אייסה, מגינה על פניה מפני הרוח הנושבת "אבל כמו שאמרתי, זאת רק הסחה, האחרות יבואו מהצדדים"

"אם הן יבואו" העירה הכוהנת. כמובן, אף-אחת עוד לא ידעה בבירור אם תהיה התקפה בכלל. קאריה השקיפה לעבר אחד המגדלים שעל החומה – שם הייתה אמורה להידלק אש, במקרה ויהיה עשן לבן.

"עדיין אין עשן" נאנחה.

המלכה רצתה לומר משהו אבל קול מאחוריהן עצר אותה.

"קאסטין! תראי, ציירתי ציור!" אמרה ריסיל, מתעלמת מכל מה שקורה סביבה "זאת את, וזאת אני כאן, ואנחנו ביח –"

"לא עכשיו, ריסיל" אמרה המלכה "מלודי, קחי אותה לחדרה ושובי לכאן, אני צריכה אותך לצידי"

הכוהנת הנהנה "בואי, ריסיל, אספר לך סיפור לפני שאלך"

היא הובילה את הילדה המאוכזת פנימה. ריסיל ניסתה להגניב מבטים עצובים לעבר אחותה לפני שנעלמה בנבכי הארמון.

המלכה הניחה יד על כתפה של קאריה "לכי להעביר את הפקודות האחרונות"

"אני בדרך" אמרה שרת-הצבא והחלה בדרכה לעבר החומה.

הזמן חלף לו והאי התקרב אך עשן לבן לא עלה ממנו. העננים טרם התפוגגו ולמרות שהאי הגדול התקרב, לא נהיה קל יותר לראותו. המלכה ושרת-הצבא היו כעת על החומה, מביטות קדימה.

"יש משהו אחרון שאני צריכה לדעת?" שאלה קאסטין.

"לא, הכל מוכן" השיבה קאריה "משמר העיר במקומו, המשמר המלכותי גם במקומו, האם אי פעם גרמתי לך לדאוג?"

"עשרות פעמים"

"חוץ מהפעמים האלה"

"אז לא"

"את רואה, הכל בסדר"

מלודי הגיחה פתאום מהמדרגות שמאחוריהן.

"מה העניין?" שאלה המלכה.

"אני לא מוצאת את אחותך" אמרה בנחת.

"ריסיל?" אמרה וחייכה חיוך מאולץ "היא מצאה לעצמה זמן לשחק – בטח מסתתרת בחדרי הכלים, קחי את השומרות הפנימיות, הן אמורות לעזור לך"

"כבר אמרתי להן לחפש אותה, עדיין לא מצאנו"

"חפשו שוב, ותגידי לי כשתמצאו אותה"

"כמובן" אמרה מלודי וירדה שוב לכיוון הארמון.

הרוח התחזקה באי-הממלכה. האי השני כבר נראה במלוא גודלו מבעד לעננים. כל הלוחמות היו דרוכות, מוכנות לפעול כאשר יעבור האי מתחת להן. אם יינתן הסימן, יקפצו החמישים הראשונות לעברו והקרב יתחיל, אלא אם כן יעלה ממנו העשן הלבן.

"כמה זמן הוא יהיה מתחתנו?" התעניינה אייסה, שהצטרפה למלכה ולשרת-הצבא.

"מספיק כדי לתקוף ולעלות בחזרה" אמרה קאריה.

אייסה השפילה את מבטה. אי-הממלכה הוא ביתה החדש, אבל היא כלל לא רצתה בקרב הזה. האי השני והתושבות שלו עדיין נמצאים בתוך ליבה. קאריה גם היא העדיפה להימנע מההתקפה – בהיותה שרת-הצבא היא דאגה לשלום הלוחמות שלה וידעה, אולי טוב יותר מכל אחת אחרת, שקרב הוא לא עניין פשוט כלל. מלודי מצידה הכירה סיפורים רבים על מלחמות וקרבות, אבל אף אחד מהם לא הסתיים בטוב מוחלט, גם אלה שהסתיימו בניצחונות. קאסטין לא הייתה שונה מהן – לא בכדי היא קבעה שיש לעשות ככל שיינתן כדי למנוע התקפה. היא הייתה המלכה של האי, ומחשבותיה היו נתונות לכל אחת ואחת מהתושבות. אף אחת באי לא רצתה בקרב הזה, מסתבר.

השאלה האמיתית היא מה רוצות התושבות באי האחר.

אין עשן, חשבה המלכה. סביר להניח שגם כולן על החומה חשבו כך. העננים המשיכו להפריע לעיניים לראות היטב את הקרקע של האי האחר. קאסטין ראתה במעורפל את קו החומה של האי שמתחת, שבזה הרגע התחיל להיכנס לצילו של אי-הממלכה שמעליו. כאשר יגיע קו החומה הזה אלינו אתן את הסימן, חשבה. קאריה הכירה אותה יותר מדי טוב וקראה את מחשבותיה.

אך מלודי שוב קטעה את המחשבות הללו.

"הוד מעלתה" אמרה, עדייו רגועה אך בקולה נשמע משהו אחר "ריסיל, היא לא נמצאה עדיין, חיפשנו בכל הארמון"

קאסטין לא הגיבה לדבריה של מלודי ברגעים הראשונים, היא רק הביטה בה בזווית העין. לאט לאט היא הסתובבה אליה וכל הצבע שעל פניה התפוגג לאיטו. ואז, מבלי לומר דבר, מבלי לתת סימן שאמור לעזור ברגעים האלה, היא החלה לרוץ במורד המדרגות, נוטשת את כולם מאחור.

"הוד מעל – קאסטין!" צעקה קאריה "לכל הרוחות, אייסה! החזירי את המלכה שלנו!"

אייסה נבהלה ומיהרה בעקבות המלכה אך ספק אם יכלה להשיג את רגליה המהירות.

קאסטין רצה בכל כוחה, מתעלמת מהכל סביבה. המחשבות על התקיפה כלל לא עלו בראשה, כל מה שהיא רצתה זה למצוא את ריסיל.

מדוע היא נעלמה עכשיו? אם היא לא בארמון אז איפה היא? הרי היא מעולם לא עזבה את הארמון לבדה! האם לוחמות מהאי האחר כבר בקירבנו? האם הם בארמון?! הן כבר הפתיעו אותנו בעבר! המחשבות התרוצצו בראשה.

היא נכנסה לארמון בריצה אך לא ידעה מה לעשות, היכן לחפש. היא חייבת למצוא את אחותה הקטנה!

ואז עיניה הבחינו בדבר שהיה על הרצפה מולה. הציור! קאסטין הרימה אותו ובהתה בו – הציור הראה אותה ואת ריסיל בתוך עיגול, מחייכות, שמחות, בעוד מחוץ לעיגול היו חרבות וחיצים.

היא יודעת איפה היא!

המלכה החלה לרוץ לכיוון פנים הארמון, חולפת על פני דלתות וחדרים עד שהגיעה לגרם מדרגות ארוך המוביל מטה. היא לא היססה והחלה לרדת בו במהירות, מדלגת שניים, שלושה, ארבעה מדרגות בדילוג. כשהגיעה לסופו, גרם המדרגות הוחלף בגרם מדרגות אחר, מסולסל – ועמוד אחד מברזל במרכזו המוביל היישר לתחתית האי עצמו. אין לה זמן למדרגות עכשיו, חשבה, ולכן היא פשוט כרכה את ידיה סביב העמוד ונתנה לעצמה לצנוח מטה.

עד מהרה אור הלפידים נעלם ואפילה אחזה בה. היא לא ידעה כמה נשאר עד למטה כאשר ידיה החליקו והיא נפלה.

קאסטין נחבטה על הרצפה הקרה. למזלה היא לא הייתה רחוקה מדי. אור הגיח בקרבת מקום. היא הרימה את מבטה רק כדי לגלות, באנחת רווחה, את אחותה הקטנה יושבת, מכווצת, בפינה הרחוקה.

"ריסיל!" צעקה והחלה לצעוד אליה, מבינה שנקעה את רגלה, עניין לא חשוב.

הילדה המפוחדת הרימה את ראשה אליה, היא בכתה לא מעט.

"אני מפחדת" אמרה בקול רועד. מפחדת מהמקום הזה? מהקרב? קאסטין לא ידעה. היא התיישבה על ידה ונתנה לידיה לעטוף את אחותה בחיבוק חזק ואין-סופי. ריסיל שיתפה פעולה וחיבקה בחזרה.

"רק רציתי להיות קרובה אליך, כמו שהיינו פעם" אמרה ריסיל.

קאסטין הבינה. היא כבר הבינה עוד קודם, אבל עכשיו היא שמעה את המילים מפיה של אחותה.

"אבל אני לא יודעת אם אני מספיק – מספיק –" היא לא ידעה מה לומר.

"את" אמרה קאסטין, אחותה הגדולה "את הדבר הכי חשוב כאן – כל האי הזה, והקרב והכל, כל זה לא חשוב" היא הידקה את החיבוק "את, ריסיל, הכי חשובה לי!"

"קאסטין!" אמרה הילדה כאשר כל המילים האחרות ברחו לה.

עם כל המחשבות על הקרב, שחכה המלכה את מה שחשוב לה באמת.

"אני מצטערת" אמרה לבסוף "אני מצטערת ששחכתי אותך, ריסיל"

השתיים המשיכו להתחבק למשך כמה זמן. עיניה של קאסטין פנו לרגע להביט במקור האור היחיד במקום הנמוך הזה – פתח קטן ברצפה.

הפתח בתחתית האי שדרכו אפשר לראות את מה שלמטה, את הקרקע שמתחת לעננים. אבל עכשיו משהו הסתיר את הקרקע – האי השני, וקאסטין הביטה בו כעת. מחשבותיה שבו אליה. היה אמור להיות קרב היום.

היא ידעה שקאריה לא תעשה דבר מבלי הסימן של המלכה, הסימן שלה, ככה היא הכירה אותה. מה שאומר שעוד לא הייתה התקפה.

היא הביטה היטב באי העובר לו למטה. עשן לבן החל ממש באותו הרגע לעלות ממנו. הקרב נמנע.

קאסטין חייכה, גם ריסיל חייכה.

למעלה בחדרה של ריסיל, רעד קל באי גרם לדמותה של קאסטין ליפול ממקומה ולנוח לצד דמותה של ריסיל. שתיהן מחייכות.