המשימה האחרונה

"היכנס" אמר האדון והסתובב להביט במלאך שנכנס. הוא קד, המלאך, שערו השחור נופל על מצחו ומסתיר את עיניו השחורות. תחת עורו הלבן אפשר לראות את נימיו, את עורקיו, בהם זורם נוזל החיים שלו.

האדון הנהן באישור. צבע זה, השחור הזה, הוא הגוון העמוק והעשיר ביותר שברא. הוא מכיל בתוכו את כל הגוונים. כן, זה מתאים לו, למלאך הזה, שבולע הכל.
למלאך אין כנפיים, והוא נוטה להתמרמר על כך לא מעט, אך האדון יודע שהוא לא זקוק לכנפיים. לא לתחום עבודתו.
"יש לי משימה בשבילך" אמר האדון והמלאך הרים את ראשו בהפתעה מוסתרת, "אדוני?"
"אני חושב שהגיע הזמן לחסל את הכל. לקפל את העסק" הוא החל להסתובב הנה והנה, צעדיו לא נשמעים בגן הקטן. העלווה הירוקה שעל העצים נעה לאיטה ברוח הקלילה. פרחי הסיגליות נתנו את ריחם ומילאו את האוויר במתיקות.
"קום" ציווה והמלאך התרומם, "עכשיו אמור לי, כמה זמן זה ייקח?". המלאך קימט את מצחו, "אתה בטוח, אדוני? אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?"
"אינני יכול לסבול יותר, הם הורסים את כל אשר אהבתי" הניד האדון בראשו, כמו ניסה לסלק את התמונה המטרידה, "עליהם לשלם את המחיר; הזהרתי אותם מספיק".
"כן, אדוני. אבל עדיין-"
"-אל תתווכח! כמה זמן זה ייקח?"
"שבוע ימים, אדוני" הרכין המלאך את ראשו בכבוד. האדון הנהן בשביעות רצון, "אם כן, אתה תהיה גאולתם".
"אדוני.."
"אל תתווכח! האם לא דיברתי ברורות? אתה תהיה ההזדמנות האחרונה שלהם".
"אני לא מבין" המלאך לקח צעד קדימה והרים את ידו, משאיר אותה תלויה באוויר, "אחרי שאסיים את עבודתי, גורלם לא יהיה בר שינוי יותר".
"כל דבר הוא בר שינוי".
"לא המוות, אדוני, לא המוות" עיניו של המלאך התחננו בפני האדון, אך זה הקשיח את לבו. המלאך הוא פרי יצירתו, ויהיה עליו למלא אחר ההוראות.
"לא תיתן להם הזדמנות נוספת?" המשיך המלאך בתחנונים ועיניו, כהות כפי ששום דבר אחר לא היה מעולם, נפערו לרווחה בצער. האדון חייך, משפשף את סנטרו בידיו, "דווקא חשבתי שתאהב זאת".
"אני אוהב, אך המלאכה רבה. והם יצירותיך המועדפות. לא בקלות תשלח אותם אלי".
"אני לא אתחרט" שב האדון וחייך "אני מבטיח לך שאני יודע מה אני עושה".
"לא רמזתי אחרת!" מיהר המלאך להדוף את ההאשמות "אני מצטער".
"צא לדרך, מלאך, עשה את עבודתך ואני את עבודתי. עולם זה עבר זמנו".

בחדרו ישב המלאך על הכס הכבד והביט אל בבואתו המשתקפת במראה הגדולה. מסגרתה הייתה עשויה זהב טהור והיא ריחפה באוויר כך שהציגה את כל דמותו.
הוא הביט בעצמו וראה את אצבעותיו נוקשות על החומר הקשה, הבלתי מוכר, של הכס, בעצבנות פנימית. מה עליו לעשות? לא, זאת לא השאלה המתאימה, הוא הרי יודע זאת. עליו לשאול, איך יעשה זאת? הדמות שבמראה חייכה חיוך קטן ונטול יהירות. לא היה זה סדיזם שהעלה חיוך על פניו בחושבו על המשימה הקרבה, ולא נרקיסיזם שגרם לו לבהות בעצמו יום- יום. הו לא, הייתה זו הידיעה הבוטחת וחסרת הספקות שהוא עצמו אחד משלושת היצירות הגדולות ביותר של האדון. האחת יצרה חיים, השניים מימשו אותם, והוא- השלישי- לקח אותם. כך הושלם המעגל המכושף שדחף את שלושתם לרדוף זה אחרי זה, לברוח זה מפני זה, כבר אלפי ומיליוני שנים.
המלאך גירד את סנטרו, רק כדי לראות את בבואתו מחקה אותו. כבר שנים היא עושה זאת, בלי להפסיק ובלי להתייאש, לא מפספסת אף פעם ולא מתבלבלת לעולם. הבבואה עשתה זאת כדי להזכיר לו שהוא לא כל יכול, שיש עוד יצור עלי אדמות שהוא בדיוק אותו דבר כמוהו וכל דבר שהוא, המלאך, יחשוב עליו- תחשוב גם הבבואה באותו הרגע. הוא ידע שזו יצירתו של האדון, שזוהי אזהרתו. התנהג יפה, הייתה אומרת המראה אילו יכלה לדבר, ועשה כדבריי. לעולם אל תפריז בעבודתך ושמור על איזון.
אבל עכשיו- עכשיו ביקש ממנו האדון לחסל את כולם, להחזיר את כולם הנה, אל הגן. איך יעשה זאת בשבעה ימים, כפי שהבטיח?
המלאך היה יצור מסודר, הוא שנא בלגן יותר מששנא מכונות הנשמה- ואלה באמת עצבנו אותו לפעמים. הוא ידע שאם ירצה לעמוד במשימה בסדר גודל כזה, עליו לתכנן- ושיהיה זה תכנון יעיל והגיוני.
הוא קם מן הכס, אבל אז מיהר לשבת, מבטל את התוכנית שעלתה בראשו. הוא לא מסוגל להופיע לפני שבעה מיליארד נשמות באותו הרגע. הוא אמנם מלאך, אך לא כל יכול.
הדמות שבמראה נאנחה ומצחה החלק התקמט במחשבה. הוא נזכר בדרך שבה בני אדם מביטים בעצמם כשהם מסתכלים בראי. מחייכים לעצמם, מזעיפים פנים, מלטפים השיער, נושכים שפתיים, ממצמצים בהתלהבות, מסדרים החולצה, מיישרים מכנסיים, נאנחים בתוגה או מסיתים מבט. בני אדם מביטים בראי כשהם מתעוררים בבוקר, בזמן צחצוח השיניים, אחרי המקלחת, לפני היציאה מבית, תוך כדי נהיגה, במעלית, בשירותים ציבוריים, בתחנות אוטובוס. המראות שם בכל מקום, בשלולית של בוץ ובחלון ראווה, במרק מתבשל ובמי האגם. בכל מקום.
משהו קטן, מין שביב של הבנה, התעורר בקצה הרחוק במוחו של המלאך. אותו הבזק נעלם, אבל השאיר את חותמו וזה תפח לאיטו, התגלגל הנה והנה בין התאים, מועך רעיונות אחרים בדרכו קדימה אל התודעה. שם התפוצץ באלפי זיקוקים קטנים ונפלט החוצה מבין השפתיים החיוורות באנחה מתגלגלת.
"כמובן" מלמל המלאך לעצמו ושב לחייך, "והרי זה היה שם כל הזמן". הוא קפץ ונעמד מול המראה בפנים חמורות סבר. כל כך מקרוב יכל לראות את הנימים בעיניו, את הרשתית השחורה שניצבה כאי בתוך כל הלובן. הריסים שלו נראו ארוכים כל כך מקרוב. המלאך התקרב עד שקצה אפו התחכך בראי.
"עכשיו" האדים שיצאו מפיו ערפלו את הזכוכית והפכו לטיפות קטנטנות של מים, "מי יהיה הראשון?"
הוא יתחיל עם הזקנים והיולדות- הזקנים כי חש צורך להתחיל עם המוכר, והיולדות כי ידע שאין טעם לעבודתו כל עוד נשמות חדשות ממשיכות להופיע.
הזקנים תמיד היו הקלים ביותר, אם כי הכלל הזה לא חל על כולם- כפי שנהוג עם כללים מכלילים שכאלה- והם תמיד וויתרו על נשמתם אחרי שכנוע קל.
בתי האבות היו התחלה טובה. במאה הנוכחית לספירת בני האדם, שהו על פי חוק כל האנשים מעל לגיל שבעים באותן אכסניות פשוטות ומנוונות. נכון, המראות לא נמצאו שם בכל מקום – אנשים מבוגרים לא אוהבים לראות את בבואתם, אולי זה הזכיר להם שהוא קרוב מאי פעם, או שאולי הנשמה שלהם הייתה חלשה מכדי להתחלק לשתיים- ולכן הוא התמקם בשירותים המרכזיים.
הוא הניח את אצבעו על זכוכית המראה והיא התערפלה לרגע ואז חזרה להתבהר, אך לא את דמותו הציגה אלא את מה ששיקפו מראות השירותים במאות בתי האבות הקיימים עלי אדמות. זה היה קצת מבלבל, לצפות דרך כל כך הרבה מראות באותו רגע, אבל המלאך היה מורגל בהתחלקות ומוחו היה גדול מספיק וריק מספיק להכיל הכל באותו הרגע. בני אדם בטח היו מאבדים את ההכרה אם רק היו מנסים להביט במה שהוא ראה, אך המלאכים היו זן שונה- לא טוב יותר, מה פתאום, פשוט שונה.
הוא הגיע למסקנה המצערת שלבתי האבות ברחבי העולם יש את אותה צורה כללית מוזרה, כאילו ישבו בני האדם הצעירים יחדיו וניסו לחשוב איך לא היו רוצים לסיים את חייהם, והחליטו שאווירת נכאים זו התשובה הנכונה.
הוא ראה, אם נסכם את המכלול, מרצפות שחורות- לבנות קטנות, רבות מהן שבורות בקצה. דלתות תאי שירותים בצבע ירוק דהוי (או כחול, או קרם, או לבן). בקצה העין ראה כיורי חרסינה לא כל כך נקיים. הוא ראה תקרה עם רטיבות בפינה, ואולי עציץ או שניים, בתהליכי נבילה מתקדמים.

ואז הם התחילו להגיע.
מדשדשים פנימה בעזרת מקלות הליכה, נעזרים בהליכונים, ישובים על כיסאות גלגלים. פנים קמוטות, נפולות, ניצבו מולו. שפתיים מצומקות שנמרח עליהן אודם בקו לא ישר; לחיים שנטשו את העצמות וגילו את כוח הכבידה; שיער דליל שחור כהה, שלא תאם כלל את המציאות. הם הגיעו בוריאציות שונות, נשים וגברים ששנים ארוכות עברו עליהם. העיניים המטושטשות שלהם התמקדו במראה, והוא צפה בסיפוק איך הם נבהלים וקופצים לאחור.
הם ראו אותו כפי שראה אותם, המלאך ידע זאת בבירור. הוא ניצב לפניהם בכל הדרו, הילתו זוהרת מאחוריו בבוהק מוכר. בני אדם ראו אותו כפי שהיה באמת. מבעית.
את נשמתם של אלה שנבהלו היה קל יותר לקטוף, הם לא התנגדו וגם לא שמו לב לידו הנשלחת החוצה ושולפת את כדור האור הקטנטן מחזם. לרגע היו שם- ופתאום לא. האחרים היו עניין אחר, היה עליו לשכנע אותם. חלקם התווכחו איתו בלהט ואחרים רק רצו לומר מילים אחרונות, להתוודות על חטאים ישנים. המלאך הזה, אף שלא היה בכוחו למחול או לתת חנינה, היה רגיל לשמוע ווידויי רגע אחרון.
אחרי יומיים, אותן ארבעים ושמונה שעות שבהן לקח לו לקטוף את נשמתם של כל הזקנים ששוכנו בבתי אבות ברחבי העולם, הוא התנתק מהמראה וקרס על כסו.
עייפות מדושנת עונג הציפה אותו. אילו היה בן אדם, ואילו היה לובש מכנסיים, לבטח היה פותח כפתור. אם אפשר להשוות, הייתה ההרגשה דומה לארוחה כבדה ומשביעה, שבה אתה דוחף עוד פירור אחרון של מזון אל פיך, רק כי הוא טעים מאוד. אבל למעשה הנשמות לא נשארו בגופו של המלאך, הן רק עברו דרכו למקומות יפים יותר- חזרה אל האדון, אל המקום בו נוצרו. יצא למלאך לראות זאת פעם או פעמיים, אם כי האדון העדיף להיות לבדו בזמן התהליך. הוא היה עוטף אותן בידיו הקמוטות בזהירות אין סופית ומקרב אותן אל פיו הדקיק. בחיוך היה מברך אותן על שובן, לוחש להן מילות שבח וגם כמה נזיפות קלות, ואז היה נאנח במין הקלה פנימית ופותח את פיו נטול השיניים למענן. ללא היסוס ריחפו הנשמות פנימה ונראה היה כי אורן גובר בעודן נעלמות בחלל פיו.
פעם שאל המלאך את האדון על עניין גופם של בני האדם. האדון יצר אותם בדמותו ובצלמו, זה מה שנאמר. אם ככה- למה הם מזדקנים ונובלים? למה עשה אותם צעירים מלכתחילה, כשהוא עצמו קמוט וכפוף, שבור?
האדון רק חייך אז בידענות, והניד בראשו כמשועשע משאלת המלאך. "האם אני רק כפוף וזקן?" שאל בקול עדין, "או שאולי כך אתה רואה אותי? אולי כך יותר נוח לך לקבל אותי?".
"אבל אדוני" התבלבל המלאך "אתה באמת זקן! אני רואה אותך בשתי עיניי הבריאות. האם זה תעתוע?".
"אולי" משך הזקן בכתפיו וחייך שוב, "אך אולי עשיתי זאת בכוונה. אולי על בני האדם להתמודד עם שנים ארוכות וסבל רב לפני שיהיו מוכנים לחזור אלי, אולי ההזדקנות והנבילה היא רק דרכי להראות להם שאני אוהב אותם? אולי כל קמט מלמד אותם משהו נוסף על עצמם, על דרכיהם בעולם?".
"וזאת האמת, אדוני?"
"אולי" האדון צחקק, "או שאולי הייתה זו פשוט טעות בייצור. גם זה קורה".
התחושה הענוגה של השובע לא נמשכה זמן רב. המלאך תמיד חשב שזו דרכו של האדון לשמור אותו ממוקד. אם הוא שבע, אין בו צורך לעבוד. והרי למלאך הספציפי הזה אסור לנוח לעולם.
באנחה רמה קם ונעמד שוב מול המראה. הפעם היולדות. שני ציפורים במכה אחת. המלאך שנא לקטוף נשמות צעירות, ועוד יותר שנא לקטוף עוברים. הם גרמו לו לבחילה ולטעם מר. עוד לא חוו את החיים, וכבר יש להחזיר אותם למעלה. הוא לא הבין למה האדון טורח לשלח אותם בכלל, אבל דברים רבים לא הבין בעניין האדון ואל לו לנסות להבינם.
זאת לא הייתה הסיבה היחידה לשנאתו. הייתה גם אחותו. בדרך כלל הם לא התערבו זה בעבודתו של זו, אבל לפעמים לא הייתה ברירה והמשימות שהוטלו עליו התנגשו בשלה. האדון אמר להם שעליהם לעבוד יחדיו ולא לריב, אך זו הייתה מטלה מסובכת- הם היו הפכים גמורים. זה לא היה קל.
המלאך לא חשש מאחותו, אך הטריד אותו החלק שלה בתוכניתו החדשה של האדון. אם מחסלים את כולם, מה יהיה תפקידה בימים שאחר כך? וכשחושבים על כך, מה יהיה תפקידו? אם לא יהיה יותר אף אחד לקטוף- ובעלי החיים מצאו את דרכם אל האדון בכוחות עצמם- מה יעשה בשאר הנצח?
אבל אסור לו לחשוב על כך עכשיו. האדון ביקש ויש לבצע.
הוא נעמד מול המראה ומצא את עצמו מביט באלפי חדרי תינוקות, במעליות, בשירותי בית חולים, בחדר הלידה עצמו, ובמכוניות הדוהרות על הכביש. נשים הריוניות יש כמעט בכל מקום, והתינוקות הצעירים נמצאים לרוב במקומות מסודרים. המלאך לקח נשימה עמוקה לפני שהתחיל. הוא התכונן לגל הבחילה שיציף אותו ולשאלות הנוקבות שיציגו לפניו אותן אימהות לעתיד.
"אבל אני אוהבת אותו!"
"היא שלי! אל תיקח אותה!"
"רגע, אני רוצה לבוא אתכם. אני רוצה להיות איתה"
"בבקשה! בבקשה ממך…. אני לא אוכל להמשיך בלעדיו".
"ומה יש שם, מעבר? לאן אתה לוקח אותנו? אני לא רוצה, אתה שומע? לא רוצה".
וזו הייתה בעיה רצינית, כי כדי לקחת נשמות של עוברים ותינוקות בני ימים אחדים צריך את אישור האם. צריך שתרצה באופן בלתי מודע אבל רגשי מאוד שייקח את ילדה הולד למקום שבו לא תראה אותו יותר. לרוב הוא הצטרך לשכנע אותן זמן רב, ואבלן אחר כך היה גדול במיוחד דווקא בגלל שהסכימו לו. הן תמיד הסכימו בסוף, ותמיד בכו על זה. הן לא ידעו שזו החלטתן- השיחות איתו התקיימו בתת מודע- אבל הן הצטערו עליה כל חייהן.
המלאך החליט לעשות צעד קדימה ולקטוף גם את האימהות עצמן. זה יחסוך לו ימים נוספים של עבודה, יעביר מעט את הטעם הרע שנשאר בפיו ובעיקר יצמצם את האוכלוסייה המתרבה.
הוא סיים עם היולדות והעוברים אחרי יום נוסף. עכשיו הייתה התחושה קשה, כמו בלע אבן כבדה ובלתי מתעכלת. שוב התיישב בכס והפעם חפן את פניו בכפות ידיו. הוא חש בה מתקרבת.
הדלת נפתחה בשקט, אבל הצעדים היו מהירים ותכליתיים. תוך שניות חש את מגע ידה הצורב על עורפו. זה כאב, אבל היא לא הרפתה.
"מה עשית?" לחשש הקול באוזנו בכעס מאוזן, כלוא, "איפה כולן נעלמו?".
"אהה" הוא גנח וניער את צווארו, מתרחק ממנה, "עברו אל האדון. הוא בטח עסוק בקליטתן כבר עכשיו".
שוב נחתה ידה על צווארו והפעם לא הרפתה כל כך מהר, "כולן?! את כולן העברת לאדון? מה חשבת לעצמך?"
"עזבי אותי" סינן והתרחק ממנה, "לא חשבתי שום דבר. האדון ביקש, ואני מבצע".
המלאכית נראה כאילו היא עומדת להתפוצץ, "האדון ביקש? שתשמיד את כל מה שבראתי? אני עובדת על הילדים האלה זמן רב!".
"את מעזה להתמרד נגד דבריו?" התפלא המלאך. איש מהם לא עשה זאת, איש מהם לא העז לחשוב שזה הגיוני, "לכי ודברי איתו, אם זה נראה לך כטעות". והמלאכית הנהנה בפנים קשים ויצאה החוצה. גופה היה שחום וכהה, עצמות לחייה גבוהות והעור נמתח עליהן בצורה מהממת. שפתיה העבות היו אדומות תמיד, ושערה הארוך, הקלוע בצמות מסובכות, היה לבן וחלק כמו משי. היא הייתה בגובהו של המלאך, ועיניה היו אפורות ומלאות חיים. היו לה זוג כנפיים ארוכות, מכוסות בנוצות אפורות כהות. היא נהגה לפרוש אותן לרווחה אל מול פניו בתקווה שיקנא. לבני אדם יש רגשות- הם שונאים, אוהבים, מקנאים, עצובים, שמחים- אך כל אלה הם רק קצה המזלג. האדון יצר את המלאכים קודם לבני האדם, ולכן נתן להם סקלה גדולה יותר וחזקה יותר של רגשות. השנאה הגדולה ביותר שיחוש האדם הקנאי ביותר, לא תגיע לקצה קיצה של השנאה שיכול לחוש מלאך, כל מלאך שהוא. לא פעם עלה בדעתו של המלאך שהם רק הניסיון, הטיוטות של האדון, שבני האדם הם היצירה המוגמרת. הרגשות שלהם ממותנים, ועם זאת חזקים ומתפרצים. שלמות.
המלאך לא חש עייפות- הוא לא תוכנת לכך, אך כן התפשטה בו תשישות מוזרה. בעולם של מטה מתרחשת עכשיו אנדרלמוסיה; בני האדם בוודאי מפחדים- מוות המוני שכזה אינו דבר רגיל. לא כל יום מתים מיליארדי בני אדם. לא בלי סיבה, לכל הפחות.
המלאך התבונן בדמותו שבמראה ונאנח. גם הבבואה נאנחה ואז החזירה לו חיוך. בקרוב תסיים את המשימה, לחשה לו הבבואה, רק עוד כמה מיליארדים. ואז תוכל לנוח. האדון יהיה מרוצה. הבבואה שלחה את יד ימין שלה- יד שמאל שלו- קדימה והצמידה אותה בחוזקה לקו הדק שהפריד ביניהם. המלאך כמעט יכל לחוש את חום אצבעותיה.
עכשיו חיפש את המבוגרים. בני שלושים, ארבעים, חמישים. אפילו בני עשרים וחמש נכללו שם. זו הייתה עבודה קשה והמראה רטטה עם כל נשמה שעברה דרכה. המלאך הודה בלבו על כך שהאדון לא ביקש שיבצע את המשימה כמה מאות שנים לפני כן. אז עוד היו יבשות שלמות חסרות מראות וחסרות טכנולוגיה. היום הכל הרבה יותר קל. בני האדם הבוגרים לא היו קלים לשכנוע, אך כבר לא נאבקו. רבים איבדו קרובים בימים האחרונים, רבים מהם ראו אותו מתקרב בשנתם, בשעות עירותם. הם רצו להצטרף לאהוביהם מהר ככל הניתן, והוא אפשר זאת.
העברת נשמות הבוגרים לקחה לו יום נוסף, ואז הוא התפנה למשימה הקשה מכל- בני הנוער. הם יתנגדו, הוא ידע, הם יאבקו, הם יאחזו בנשמות שלהם חזק ככל האפשר ולא ירפו. הם יצרחו עליו, ינסו לדבר בהיגיון, יתחננו, יבכו- הם יעשו הכל על מנת להקשות עליו את המשימה. הם לא רצו לעזוב את העולם של מטה, הם עוד לא היו מוכנים לשחרר.
המלאך הכין את עצמו נפשית והסיט את הפוני השחור שלו, שנפל על מצחו. הוא נשם עמוק את האוויר הקריר ששרר בחדר ושוב הניח את ידו על המראה. זה לקח זמן. הוא נאלץ לשדל אותם להופיע מולו. בשלב הזה כבר הבינו שהמראות הן הסיבה למוות ההמוני ורבים שברו וניפצו אותם. זאת הייתה טעות מצדם, כמובן, כי כך יכל המלאך להתפרש על שטחים נרחבים יותר. כל בדל זכוכית קטן ששיקף את העולם של מטה היווה אמצעי חשוב.
"זאת בקשתו של אלוהים.." לחשש לעברם "אני ממלא משימותיו.. בוא הנה, בבקשה". לזכותו יאמר שסבלנות הייתה לו בשפע. גם יופיו החיצוני וקולו הרך השפיעו רבות, הרי בכל זאת היה מלאך והם בני אדם. הם העריצו אותו ופחדו ממנו באותה העת.
הוא כמעט סיים את משימתו כשחש לפתע זעזוע. כאב עז פילח את ידו המחוברת למראה והוא נפל לאחור מההדף. רעש התנפצות נשמע והוא חש רסיסים חדים נופלים עליו וחודרים לעורו.
הרצפה הייתה קשה תחתיו וראשו נחבט בה בעוצמה רבה.
"עכשיו תנסה להמשיך" קרא בניצחון קול מעליו והוא פתח את עיניו באיטיות. אחותו ניצבה על יד שרידי המראה, בידה שוט ארוך.
לקח לו רגע להבין מה עשתה, ואז מיהר לקום על רגליו, "טיפשה" קרא בקול ובהה באלפי הרסיסים הקטנים שהיו פעם כל עולמו, "מה עשית?! איך אסיים את המשימה?".
"האדון אמר שלא נתן לך כל משימה!" צרחה המלאכית "אתה משקר!".
המלאך התבונן בה משותק, "מה?" הוא הניד בראשו, "זה לא ייתכן! אני לא משקר! ובכל מקרה, כבר קטפתי את כולם! את שומעת, כולם!".
פניה של המלאכית נפלו, היא עטתה מסכת עצב עמוק ועיניה ריחפו אל המראה השבורה, אך אז ניצת בעיניה ניצוץ קטן והיא פרצה בצחוק מתגלגל. זרקה ראשה לאחור וצחוק הפעמונים מבעבע ממנה כמו מעיין מים חמים.
"מה?" הוא קימט גבותיו בזעם, בחוסר הבנה "מה?!".
"שרדה אחת" אמרה המלאכית בניצחון "ואתה תאלץ להשתמש בשיטות הישנות כדי למצוא אותה!"
אוה לא, היא משקרת. היא חייבת לשקר- הוא קטף את כולם, הוא היה בטוח בכך. אבל בגלל שהחיוך לא נמחק מפרצופה עצם לרגע את עיניו ונתן לתודעתו לשוטט, לרדת לעולם של מטה. ואז הוא הרגיש אותה. גוף חם אנושי מאוד. מפוחד.
"לעזאזל!".
"הוא לא יכול לעזור לך עכשיו" גיחכה המלאכית, "תאלץ לרדת לשם לבדך!". המלאך נזכר בימי קדם, לפני שהאדון נתן לו במתנה את המראה. ימים אפלים, בוודאי. הוא נאלץ לרדת אל העולם של מטה, קיבל גוף אדם חי ונושם- עם כל הסבל, כל הייסורים, של גוף כזה. אוי לא.
"אם זה מה שצריך לעשות כדי לקטוף אותה ולהשלים את המשימה.." מלמל לעצמו ונאנק, "זה מה שאעשה". וכשראה שהחיוך הזחוח לא נמחק מפניה של אחותו, שאל "למה את מחייכת? אולי אסבול, אבל אקטוף אותה בקרוב מאוד".
"הו לא" הנידה המלאכית בראשה ושערות המשי נעו ברכות סביב פניה, "אתה לא תקטוף אותה". ובמילים אלה יצאה מהחדר.
המלאך קם על רגליו ויצא גם הוא. הפתח לעולם של מטה היה ממוקם בגן עצמו. הוא היה ממוקם במרכז האחו. היו אלה מדרגות שיש שהובילו מטה, אל תוך העננים. המלאך התמקד שוב בחום גופה של אותה בת אדם ואז דילג שתיים- שתיים בדרכו מטה. הוא הרגיש איך גופו משתנה לאט- לאט. תחילה היה זה לא ברור, אך תוך כמה רגעים כבר השפיע כוח הכבידה והחלל הריק שבחזו, היכן שלבני אדם יש לב, החל לפעום באופן לא רצוני.
המדרגות הסתלסלו והובילו לחצר קטנה ומולה וילה צבועה לבן. בית פרוורים שדבק בנורמה ולא העז לחרוג ממנה.
הרחוב היה שקט עם בואו. לא בני אדם ולא חתולים. ריק. הדלת הייתה נעולה, אבל זה לא היווה מכשול. המלאך נכנס פנימה והחל לשוטט בחדרים הריקים. מיטה זוגית גדולה ותמונה של חוף מעליה. שידת איפור שבקבוקי הבשמים שעליה ריקים ומראה מנופצת. שירותים עם חרסינה ירוקה ועוד שברי זכוכיות.
המלאך עצם את עיניו והתרכז. הוא שמע אותה נושמת. ואז, עמוק יותר, את הלמות לבה הרצות.
בחיוך קל התקרב לחדר האחרון ופתח את הדלת לאט. נשמעה חריקה.
היא ישבה על כיסא בגבה אליו, פניה מופנות אל החלון. המיטה הייתה מסודרת, דלת הארון פתוחה ועל הקיר תלויים כרזות של סרטי קולנוע.
היא לא הסתובבה כשנעמד מאחוריה. הוא בחן את צלליתה היטב. שיער ארוך, פרוע, בצבע חום עמוק. גב ישר וחולצה אדומה קצרה עם קפלים בשרוול.
הוא עצם לרגע את עיניו וגילה את שמה, אך החליט שלא להשתמש בו. שם יפה זה היה, צלול.
"מה את עושה כאן?" שאל במקום והיא קפצה והסתובבה להביט בו. עיניים ירוקות בהירות וריסים חומים. שפתיים לא דקות ולא עבות, רחבות. נקודת חן קטנטנה על הצוואר.
"מחכה".
"למי?"
היא הטתה את הצוואר מעט, כמופתעת מהשאלה, "לך".
"אז את יודעת את סיבת בואי?" תמה "את מוכנה לכך?".
הנערה הנהנה. היא לא יותר מבת שמונה עשרה, החליט. "כל חיי חיכיתי לכך. הכינו אותי תמיד".
"באמת?" הוא היה מופתע. בני אדם לא נהגו לדבר על המוות, בטח שלא לצפות לו בכיליון עיניים.
"בוודאי. אתה האחד, לא כן? אתה זה שיבוא כשיקצו כל הקצים. אתה זה שיעזור לי להקים הכל מחדש".
"את מתבלבלת" הניד המלאך בראשו, "אני מלאך. מלאך המוות. אני לוקח, לא נותן. בוודאי שלא לבני אדם. אינני מסוגל לכך, אינני בנוי לכך".
"אתה בן אדם" חייכה הנערה, והצביעה על גופו "תראה בעצמך". המלאך, שלא הצליח למנוע מעיניו לשוטט על גופו, נאנח, "כאן. אבל למעלה אני מלאך. באתי לקטוף את נשמתך, להחזיר אותך לאדון".
"כולנו מלאכים למעלה" קימטה הנערה את מצחה, "וחוץ מזה, אתה האחרון שנותר- זהו תפקידך".
"תפקידי" חזר המלאך בשקט, מנסה לגרום לה להבין בכל כוחו, אף כי כבר לא היה בטוח כל כך בדבריו הוא, "לקטוף את נשמתך. תפקידי להרוג אותך".
"אז תעשה זאת, קטוף את נשמתי" חייכה הנערה והנידה בראשה, "אבל אתה לא יכול".
"ולמה לא?" החל להתעצבן.
שוב עלה חיוך על שפתיה של הנערה ונמחק לאט, "כי אתה אוהב אותי".
ובאומרה את הדברים הבין פתאום המלאך כי הוא באמת אוהב אותה. אהבה עזה ובלתי מתפשרת, אהבה שחנקה את גרונו והציבה גוש חם בחזהו. לב. לב פועם וחי ומזרים דם, לא עוד חלל מכושף וריק.
כמה מוזר הדבר, עכשיו כשהמשיכה לעמוד ולהביט בו זרם הדם ונהפך חם בוורידיו. הוא הרים לעברה את עיניו והופתע לראות את עיניה מנצנצות.
"אני אוהב אותך" אמר, כטועם את המילים בפיו, "באמת אוהב אותך. איך קרה הדבר?". הנערה צחקה, "זה תפקידך בעולם, לאהוב אותי. ואני אוהבת אותך". ומלותיה אלה הציפו אותו רגש חם אף יותר. "אוהבת אותי?". הנערה הנהנה והוא חש חיוך קטן נמרח על שפתיו. אוהבת אותו. אותו.
אבל אז התקמט מצחו במחשבה, "ומה עם הגן? והאדון? מה עם המשימה שהטיל עלי, המראה השבורה והמדרגות המובילות מעלה? הן בוודאי עוד שם. עלי לחזור הביתה".
"המדרגות? איזה מדרגות? אין שם כלום" הרימה הנערה את גבותיה והוא נבהל, רץ החוצה, אך באמת היה שם רק דשא וגדר לבנה והבית הריק שממול. שום מדרגות לגן עדן, רק הוא ולבו הפועם בעוז. הנערה ניצבה מאחוריו, "רואה? כלום".
"אבל אם אין מדרגות… אין איך לשוב הביתה".
"זהו ביתך עכשיו, איתי" היא הניחה ידה על כתפו, "זוהי המשימה שלנו, המשימה שלך, לא הבנת? עלינו ליצור זן חדש- טוב יותר. לא אדם, לא מלאך. חדש".
"והמראה שלי? והאדון? ומי יהיה מלאך המוות אם לא אני?". השאלות בלבלו אותו.
"אין לנו צורך במראות יותר. אין אף אחד לקטוף, ילדיך לא ימותו. מלאכים הם בני אלמוות, ואני- האדון לצדי. עכשיו אתה שלם, בבואתך לא תביט בך יותר, לא תחקה את מעשייך. אם תנסה להביט, תראה רק זכוכית ריקה".
ואז נפלה ההבנה אל מוחו של המלאך, כמו אסימון הצונח אל תוך מכונת שעשועים. "זאת היית את" מלמל "את היית הבבואה. את היית דמותי החצויה מן הצד השני".
"הייתי" הסכימה הנערה "וחיכיתי לך זמן רב. עכשיו כשאתה כאן אין עוד צורך בבבואות וחיקויים. המראות הן יצירת אדם. אנחנו זקוקים להם כדי להרגיש שלמים, לדעת שלא נולדנו לבדנו. אבל אני ידעתי שאתה שם כל הזמן, ולכן אין לי צורך בכך. עכשיו כשאתה כאן, מראות רק יגזלו ממני את מה שכבר יש לי".
"את יודעת" הרים המלאך את פניו אל הנערה, "בגן עדן אין מראות. רק המראה שלי הייתה שם, ולאיש חוץ ממני אסור היה להביט בה. הם היו כולם שלמים, ורק אני שבור, פגום. לכן קיבלתי מראה, כדי שאביט בדמותי-"
"-ותדע שאני מחכה".
"כן".
"אז אני שמחה שהייתה לך מראה" אמרה הנערה בהחלטיות, "כך לא היית לגמרי לבדך כל הנצח. הרגשת שאני שם, מחכה לך בצד השני".