העודני כלואה בבבואת ארמון הרוּמְפֶּלְטִין?

חָצָף היתה משרתת נאמנה, בדרך כלל. את גבירתה אהבה. אבל אין זה אומר שלא היו לה עניין או שניים פרטיים, סודיים משלה. ובראש מעייניה היתה האהבה.
נפש רומנטית היתה לה, לחָצָף. והיא התאהבה. באַבְדָּן התאהבה. כמותי, ראתה אותו לראשונה בחזיון. בסתר היתה מתגנבת מדי פעם, דרך בבואה אחת מסוימת, לארמון הרוּמְפֶּלְתִין, פשוט כדי להתבונן בו. ראתה אותו שורף עלים על מחתת קטורת, מתבונן בחיפושיות הקדושות, שר שירים או – ואו! טובל עירום בנהר.
באיזו קלילות נשא את אלף שנותיו! כמה צעיר נראה, כמה מכמיר לב! גבוה היה ותמיר, מחוטב בחן, נע ברכות, כוחו מהבהב בשקיפות רוחו.
כלאחר יד הניחה לחשים אחדים לשמור על בבואתה הפרטית – אחת מריבואות – נסתרת מעין.
היא לא עשתה לו דבר, רק התבוננה; אמנם, עצם מבט הגורגונה שלה הגניב קנאה, אנוכיות ומחשבות רעות למתרחש. ועד עצם היום הזה. (למשל: לבנות שראתה מתגנבות אליו בלילות לא הניחה לבצע את זממן. ובחיים האלה, גם אני טעמתי את טעם כפה הנקפצת לחסום. כפי שסיפרה לי בעצמה.)
ואף כשנאחזה בגוף הטרמיטה של שֶׁחֶץ גבירתה הממריאה להימלט מהדף הגל, כשהציפה גאות מוקדמת את ארמון הרוּמְפֶּלְטִין, כשניסתה גבירתה לחטוף לעצמה את טבעת העצמה השנייה במעלה, את נֶניה, והכול נדפק לה ואטלנטיס התפוצצה, פזלה חָצָף אל הבבואה שלה.
מיד הישירה מבט, מעמידה פנים שזרם האוויר הוא שבילע מעט את עשתונותיה, "ששש!" נזפה בה שֶׁחֶץ; אבל היא המשיכה לראות את החיזיון:
מלווה במשמר העפיל אַבְדָּן בראש ההמון אל רחבת בית השערים. אם כן הגיעה השעה! המולך מוליך את עדר האדם שלו אל השערים, להעבירם למכלאה! לא, היא לא תניח להם לקחתו, עליה להצילו – ואז יכיר תודה… יהיה חייב לה. כן!
אולי יש כאן הזדמנות לכרות ברית-אמת עם הזכר הכּוּסון הזה – היא לא תניח להם לקחתו! לא! חייבת להימצא דרך. תיכף, עליה להתחמק ולעוף לשם, לבבל, עוף-עף!
עופה טוסה, מטאטוסה!
*
טיפת מים נשרה מנטיף, הרעידה את החזיון שהשתקף במים אפלוליים – הטרמיטה הנישאת להימלט מן הגל. "הירגעי," אמר הנַזְגּוּהל למכשפה הרכונה מעל ההשתקפות, כי תפס אותה משתוקקת לשלח בגניבה את ההדף בשֶׁחֶץ ולהפילה למים. "אל תיגעי בה! אנחנו זקוקים לה. היטב שירתה אותנו עכשיו."
"אז למה הפסקת אותה – " התריסה המכשפה המדובללת – "יכלה להמשיך לשרת!"
"שששט!" התרה בה הנַזְגּוּהל, בקולו המחלחל ארס. צמרמורת שולחה בהָזְדֵלzוֹנִי, והיא נרכנה, נפחדת, מעל מי השחור.
"יָר^ גְזֻלָ(ת) תִהִי(א) מַלכּוֹר^, מַלְקוּר^ תַוַט כִּנַא!"(( אין אמצעי ענישה, כנגד שלמותם של זדוניים!) הרעים עליה הנַזְגּוּהל, והמכשפה התחלחלה.
*

עשר דקות אחרי חורבן תָּגֻוָר^ (המוכרת לכם כאטלנטיס) – חָצָף באמת הזדרזה! – אבל היא מצאה רק עיי חרבות. בית השערים (המוכר לכם כמגדל בבל) נפל.
סביב גופתו של אבדן פגשה חָצָף חולייה ממסדר הקו-קלוקס.
… במקום לחזור לשחץ ולטפרהּ, היא הצטרפה לשורות המסדר ונעשתה קדֵשה.
*
"גְּחְכְרְ גְּחְש חְרְרְרְ גְּחְשְ גְ'חְכְכֻרְרְשְ!"
"מה את צוחקת!"
מזה זמן מה היתה חָצָף שומעת את הצחוק הזה במחשבתה. בחלום, וגם בהקיץ.
"שֶׁחֶץ מחפשת אותך."
חָצָף העיפה את שמיכותיה. זיעה הציפה את גופה. שֶׁחֶץ?
"מי זאת שֶׁחֶץ?"
"שכחת את שֶׁחֶץ?" בעבע שוב הצחוק המבחיל.
שֶׁחֶץ… שֶחֶץ! לפתע הכה בה פחד.
(זה היה כשחיה במצרים, שבעת אלפים שנה מאז נפל בית השערים; מאז נבללו הלשונות, נתעמעמו החושים ונחסם הזיכרון מחיים קודמים.)

"חְחִחִר כִרְכְר חִשְש!"
"מי את!"
"הָזְדֵלzוֹנִי."
"הַשְׁבֵלְטְשׁונִי? מה את שוב צוחקת?"
"לא הַשְׁבֵלְטְשׁונִי ולא הָצְלֶלְPוניִ, הָזְדֵלzוֹנִי."
"טוב, מה את רוצה!"
"מה קפצת!"
"מה את רוצה?"
"כששֶׁחֶץ תמצא אותך" –
חָצָף התעוררה בזעקה. היא קמה ומזגה לה גביע יין מן הכד, עמדה והסתכלה במיטתה המחוטבת מארז הלבנון, מיטת קדֵשה רמת דרג.
מה תעשה עד עלות השחר? להירדם לא תוכל. לצאת אל אור הירח? שם אורבות לה בצללים לְבַעתה רוחות בועליה שחנקה. ללא חשק שבה למיטתה. בעל כרחה לפתה אותה התנומה.
ולפני שנרדמה, שמעה שוב את המכשפה: "כששֶׁחֶץ תמצאך, אסתירך בארמוני."
*
בחלומה הסתכלה ב-
"פנינת הדמעה ההפוכה."

כך הן היו אומרות… היא ו… אוי! שֶׁחֶץ!
היא נרדמה, ובחלימה התגנבה חרש חרש אל –

בבואת ארמון הרוּמְפֶּלְטִין.
שערה סמר מפחד – אבל הזדלZוני לא היתה שם. בחלום הבבואה היתה של –
שלה!
נהמת זעם בוקעת מגרונה. "חוצפנית! זה שלי, שלי! באיזו זכות!"

"גִּכְצִי!"
הנהמה התחלפה ביללת בְּעתה.
" בכבוד, אורחת. הסתכלי לך!"

*
עכשיו תורי להתגנב מאחורי גבה של חָצָף ולהסתכל מעבר לכתפה.
הרוּמְפֶּלְתִין – פנינת הדמעה ההפוכה – כבר הבחנתי מזווית העין שהיא פנינה, שהצדפה שבה נשתלה כגידול יוסרה מאוד, את בשרה עינו עד שביקשה וביקשה וביקשה את נפשה למות…
זאת עשו, כדי שתצמח בזוהרה, בעצמתה וביכולת מיקודה – כך רואה הנוטה למות, והמייחל למוות; ראייתו פולחת מרחב וזמן ומתגנבת לסדקים בין יקומים.
וכבר הבחנתי בנוכחות רוח הרפאים של הצדפה המתה, שם, באולם החמישי של ארמון המבוך הקסום, שאינו אלא קונכייתה הריקה.
מרקמה המרהיב של הרצפה, החרוש קמטים קמטים עקלקלים, משובצים פיסות אבן וצדף צבעוניות, חוזר על עצמו באלף אלפי הבבואות הקעורות והקמורות של התקרה הגלית. הקירות מודרגי השקיפות מכפילים את מספר הבבואות פי ריבוא מונים. וכשנשקפים מראות על הרוּמְפֶּלְתִין, האפקט מסחרר, פסיכדלי. הקערים, הקימורים, משליכים כל כתם נע לעבר האפס או האינסוף. חלל הרוּמְפֶּלְתִין הוא קליידוסקופ אדיר, שאין-ספור בבואותיו נינועות, משתנות, מרצדות, מתעוותות, מופיעות ונמוגות בחטף, בסחרחרת אין סופית.
רצפת הפסיפס המרהיבה אינה אלא גופתה של הצדפה. בעודה לחה וסרוחה נרמסה והודקה לתוך חריצי קשוותו של הצדף; שברי הצדף והאבן נלכדו בקמטיה. לא לשם מדרך כף רגל טרחו להכינה, גם לא בשל יופייה המהמם; אלא כדי ללכוד את רוח הרפאים של הצדפה המעונה, כדי שתסגור מעגל עם המכשפות בכישופיהן הרעים. וכמו כן – סחרחרת הבבואות שימשה מיסוך, לתעתע במי-יודע-מי שעלולים לתפסן בקלקלתן, בעודן טוות את קורי קללותיהן. ויתרה מכך – התנועה הסחרחרה היתה הגברה ענקית לקללות עצמן. כי כל עצמת היופי הזה, שמעצם טבעו היה מטהר, כרוח, כלהבות – השרה טומאה וזדון; זדון עינויי הצדפה, שכדרך הצדפות היתה מפוצצת רגשי נקם.
המראות שמשתקפים על חמוקיה הבוהקים בבוהק אטום נינועים, כבבואות במים חרושי אדווה. האדווה שככה. החיזיון הצטלל :
שֶׁחֶץ מעוותת את אצבעותיה מעל פנינת הרוּמְפֶּלְטִין, המראה את כיפות הזהב והחומות הצחורות שצצו לא מכבר על חולות הזהב של תָּגֻוָר^. אה, נשמעת (במחשבה) אנקת התפעלות של כל הרואים מרחוק, וגם אוך ואויש נבעתים של בני התקופה.
חיוך חמדני, צוהל-לאיד עולה על פני חָצָף."קדימה, לטבעת!"
באמירת הפה (בניגוד לדיבור במחשבה) אומרת שֶׁחֶץ:

זֻד, רְשָע, הַחֲלֵא, קֻבָּעָת
הִנָּעָלוּ עַל הַטַּבַּעַת!

בשריקה לוחשת, בילל נוקב, עולה על השמים פס ענני רוחות רפאים וזדון. במהירות חולף הפס מעל מרחבי המדבר. בשולי ערוץ קופאים כמה נוודים יפי תואר בגלימות דרך ומביטים בו נדהמים. "נָא!" צורחת שֶׁחֶץ, והחזיון מיטלטל, כאילו גברה האדווה מאוד. אבל הדמעה ממשיכה להראות את הפס הממשיך לדרכו, ולא מתעכבת על הילידים.
חחְרְרר גחששש… שמעה חָצָף במחשבתה את הצחוק המבעית המוכר.

בחיזיון:
ברחש מבעית, מפעפע, מנמיך פס העננים רדת ארצה.
ספינה קרבה לנמל. בירכתיה ניצבת יפהפייה גבוהה, זוהרת. (גם כעבור אלפי שנים הקפידו הספנים להציב את פסלה, למזל, בירכתי כל ספינה נבנית.) גלימתה הלבנה מתבדרת ברוח; בוהקהּ מרצד על יצורי גווה הרכים. שערהּ הערמוני פזור על גבהּ וקלוע סביב פניה הרכות, האומרות צחקנות ועצמה לא מצויה. כוכב לבן רושף על אמתה השמאלית. זוהי אוֹמָר^יַהּ (מבטאים מָיַהּ), נושאת הטבעת. ענני זדון נוהרים אליה ונערכים סביבה בחצי גורן. "נוּ!" צווחת חָצָף שבחזיון, אבל אוֹמָר^יַהּ, שהוזהרה במחשבה, שולחת את ימינה לחלוץ את הטבעת.
"לא יקום!" נוהמת שֶׁחֶץ ומעוותת אצבע וקמיצה.
הטבעת מתהדקת סביב אצבעה של אוֹמָר^יַהּ ולא נחלצת.
זיעה מבהיקה על מצחה. האבן הלבנה מוריקה.
"שֻׁטֻּ" פוקד רב החובל.
מלחים באים בריצה, מפרשים מוטים, הספינה סבה חרש על ירכתיה ופונה במהירות מסחררת ללב ים. נוגעים-לא-נוגעים, דולקים אחריהם ענני הזדון, ניתזים לאחור כמו מקיר זכוכית כשתנופת גל קירבה אותם יתר על המידה.

הַא! וָהּ! הַא! וָהּ! אָהּ!
הַא! וָהּ! הַא! וַה! אַהּ!
מלווים אותם בקריאות עידוד בקריאות (במחשבה) קבוצה מילידי תָּגֻוָר^.

הַוַכֻּם! וַהַאכֻּם! חַלַכֻּם! רַחַתכֻּם!
הרוח אתכם, ציפור הנפש אתכם! לכם [או בכם תלויים] מאור הפנים, לכם מתק החיים!
הַוַכִּי, וַהַאכִּי! חַלַכִּי, רַחַהכִּי! טַלַהכִּי, אַטְלַעִי!

אוֹמָר^יַהּ סמוקה, שטופת זיעה, עשתונותיה אובדים. שערה הערמוני ניתר ברוח העזה ומתנופף מאחוריה כדגל. שני מלחים באים בריצה. מושחים את אצבעה בחומר שמנוני ומושכים בכל כוחם, בעוד הרוח מרחיקה אותם מן החוף במהירות מסחררת. הרוח אמנם היתה אתם; אבל הטבעת לא נחלצה.
מתק החיים, מאור הפנים, ציפור הנפש היו תלויים על חוט השערה – בסיכוי הקלוש שהטבעת לא תיפול לידי זֻד, רְשָע, הַחֲלֵא וקֻבָּעָת, שמשרתיהם הרפאים נקבצו סביב אוֹמָרְ^יַהּ כחומת ערפל דלוחה, ומשרתיהם החיים כבר צבאו על המזח.

הַוַכִּי, וַהַאכִּי! יָהּ חַלַכִּי, יָהּ רַחַהכִּי!
יָהּ טַלַהכִּי, יָהּ טַלַהכִּי! יָהּ אַטְלַעִיָהּ!

לך הרוח [או: אותך בחרה הרוח], לך ציפור הנפש! לך מאור הפנים, לך תמצית מתק החיים!

אזרי את כל מאודך, הגשימי את סתרי הסתרים של גורלך!

אוֹמָרְ^יַהּ צועקת מכאב, והטבעת לא נחלצת, כיוון ששֶׁחֶץ, מתנשמת בשקיקה, מכופפת ונועלת את פרקי ידיה. היא מצביעה בזרתה אל האופק. הפנינה מחשיכה לרגע, ובהידלקה מראה שמים מואפלים, סופת ברקים נעה מן האופק. גל אפור עצום קרב אל הספינה, להקיאה באחת אל החוף.

וַתַעִי! יָהּ וַתַעִי! יָהּ וַתַעִי! יָהּ וַתַעִיָהּ!
קבלי עלייך את מר גורלך\את נפלאות הגורל!

שאגת תסכול נוקבת פורצה מפי שֶׁחֶץ וחָצָף, כי מקהלת השרים עצומה בגודלה! כן, כן, בני השָׂרָף הערימו עליהן! ששים ריבוא אנשים, חיות, צמחים ונָגֻוַל ִים עמדו שם, דור שָׂרָף שלם! ערוכים לצאת למסע אל השמש!

משהוסב מבטן של שתי המכשפות למחנה הסדור, ובטרם יפגע הגל האפור בספינה, קפצה אוֹמָרְ^יַהּ לים. העננים נערמו סביבה בגוש סמיך, אבל לעצור בעדה לא יכלו. ומשטבלה הטבעת במים, רפתה והחליקה מאצבעה וגלשה מטה, מטה, עד לקרקעית הים.
למגע הטבעת נבקעה האדמה, ותפרוץ לבה רותחת.

בואי! תפשי מקום! קרא דור השָׂרָף אל אוֹמָרְ^יַהּ במקהלה. ובעודם דוברים, ניצתו והתלקחו באש מבפנים לפי הסדר, וייהפכו לנחש האש, וימריא נחש האש.

ותחפז אוֹמָרְ^יַהּ, פן יפגע בה הגל הקטלני, להמיר את גופה הגשמי בגוף החלימה, ותינצת, ותתלקח באש מבפנים, תופסת מקום שפינו לה במערך הסדור. כך, בהֲרות הגורל, הצטרפה אוֹמָרְ^יַהּ לַשָׂרָף, ותהי לצֻ'וָטַל.

שֶׁחֶץ בזעמה המשתולל הכתה את חָצָף מכות נמרצות. חָצָף התאפקה מלפרוץ ביבבות. "אְהְ! אְהְ!" פלטה, ורק הצביעה על דמעת הפנינה. שֶׁחֶץ הציצה בה – ושתיהן פרצו בצהלה. על ספינת השַׁבְּתַאי נראו השישה מן המדבר!
עתה נאבקה הספינה לצאת חזרה למרחב, במים גועשים ומבעבעים כביורה רותחת.
נראה היה שייצלו חיים; אבל שֶׁחֶץ הרימה אמה וזרת לפתוח להם נתיב, וגם רוחות גלים הלכו לפניהם, ורוחות עננים עטרום כזר מנצנץ, להדריכם אל מים שקטים.
בן רגע התלקחה יבשת תָּגֻוָר^, חד וחלק, בדומה לדור השָׂרָף שאך זה עזבהּ, ובפרץ להבות רמות התפוצצה.

שֶׁחֶץ וחָצָף שילבו זרוע, צוהלות, רוקדות ומריעות.
"תפסנו אותם! תפסנו אותם!"
"איזה טפשים! איזה טפשים!"
"עכשיו נצוד את כולם!"
שֶׁחֶץ דִרבנה את חָצָף בנקירת אצבע בצלעהּ – להזכירה שיש לחתוך את הצהלות ולהזדרז. גודל השעה חייב, כמובן, זריזות רבה בטוויית רשת הקללות והידוקהּ לסגירת הפח היקוש, בטרם יתערב בנעשה מי-יודע-מי עם כוונות ופעולות משלו. "קללה על כל האהבות " – הביטה בחָצָף כמבקשת עצתה, אצבעותיה מרפרפות ונקשחות.
"לא על כ ל האהבות", סרהבה חָצָף.
"אז איך?"
"על כל האהבות בין צמדי דורות השָׂרָף הגבוהים." משלא באה התנגדות החלה מגששת אחר נוסח לקללה. "תהיה אִשם… לכפור שחור."
"לקרח שחור."
"לעשן שחור." וחָצָף המשיכה: "כשתוצת אשם, יעוטו עליהם כל עבדי שֶׁחֶץ (הכוונה לזֻד, רְשָע, הַחֲלֵא, קֻבָּעָת והשאר, הנמנים בנוסח המלא של הלחש) ושאר אויביהם, לסכסך, להפריד ולמשול."
"יקום ויהיה" אמרה שֶׁחֶץ בקול פלצטו מעושה, בעיגול אגודל ואצבע. "אבל זה לא מספיק. הביטי." (בלחץ השעה, חיפפה את הנקודות החלשות בנוסח של חָצָף, אשר נטתה להתלהבות יתר, קנאות במקום דיוק. מי יודע מי עוד יימנה על אויביהם בטרם תשקע השמש, ולשם מה להסתבך אתם? אבל לא חשוב, הלאה, הלאה.) היא הצביעה על הששה, שעוד נלחצו אלה אל אלה כשגר גורים בירכתי הספינה והביטו בלהבות הגבוהות שהאדימו את השמים מעל שרידי תָּגֻוָר^ מולדתם.
כוונתה היתה ברורה לחָצָף: היו שם ארבעה גברים ושתי נשים, ביניהם צמד אחד. אבל אוֹמָה [אהבה] גבוהה שפעה גם בין כל אחת מהנשים לכל אחד מן הגברים, ולמעשה שפעה אוֹמָה בין כל חברי החבורה הקטנה, נבחרת הגורל הזו – חבריה עוד עמדו מלוכדים ובהו בנוגה הלהבות המרוחק, שנראה עתה כבהרת אדומה בשיפולי הרקיע – תכונה מעולה עבור חבורת פליטים, שנועדה לשרך דרכה ערירית בשבילי העולם המתכהה, מי יודע עד מתי, בתקווה נוגעת ללב להזדמנות נוספת להינצת באש מבפנים ולהמריא להצטרף אל דורם.
ואם ייכשלו השישה וירדו אל מחוז המוות (שלא כדאי לנקוב בשמו בלשונם, לשון האָגֻרָ^ה!) בלי שיצליחו להמריא, ייפול דורם כולו, ישוב ויוצמת לאדמה. ולצמיתים יוקחו, מן הסתם לכְּרִימְפָּלַ(ה)ט (כובל-לאופל) שישים ידיו עליהם ראשון יוצמתו לעבדו.
"אז איך?" שאלה שֶׁחֶץ , וכשצפייתה לתשובה מיידית לא התמלאה, שנתה: "אז איך? אז איך? אז איך?! אז איך?!" בהוסיפה לכל שאלה צביטה קטנה בירך, שהלכה ונעשתה מרושעת ככל שפקעה סבלנותה.
"יָא רַחִימִי !" יבבה חָצָף, כרעה וליקקה את פנים ירכיה של שֶׁחֶץ , להתחנף לה ולהרגיעה, אבל שֶׁחֶץ רק חבטה על גולגלתה.
"ועל כל האהבות שבין ששת הפליטים לבין עצמם."
"יקום ויהיה! ועוד? כן?"
"לא מספיק?"
"מה עם האהבות החדשות שתיקרינה על דרכם?"
שֶׁחֶץ הבינה את סרבנותה האילמת של חָצָף. ששת הילידים המושלמים פשוט מצאו חן בעיניה. ששתם נודעו לתהילה במעלליהם כמו ביופיים. נכמר הלב, כמה מושכים היו בעמדם שם מחרישים מול חורבות אי מולדתם המופלא – חָצָף אמנם עצרה ברוחה, פן תשסה בהם את תאוותה המתפרצת של גבירתה. אבל שֶׁחֶץ קלטה אותה, והתבוננה בהם בשימת-לב מחודשת.
אָאוּר^ בינהם! איך זה ייתכן? תָּשַׁרֵי אָגוּר^ – שהיה אמור בכלל להיות כלוא בממלכה מרוחקת! ואז דור השָׂרָף יהיה מנוע מלהמריא לדרכו בעוד הנאמן בבניו כלוא – ובינתיים, לתפוס את אוֹמָר^יַהּ, להשתלט על הטבעת, להשתלט על תָּגֻוָר^, על אָרָצֻ… בקצור רוחה נעצה שֶׁחֶץ קצובות את טפרה בבשר הזרוע הרך של חָצָף, מתאפקת לא להביאה עד כדי יבבות וליקוקים – זקוקה היתה לצלילות ניסוחיה, ומהר! "ומה עם הטבעת?"
"ישמידו עבדי שֶׁחֶץ כל בן שָׂרָף שיקרב לטבעת! וכל אחד אחר!"
"יקום ויהיה!"
ניסוח נמהר זה הביא על חָצָף – משהבינו השתיים את טעותן – פורענות גדולה: לא פחות משבע עשרה נעיצות קרס מהירות באחוריה השמנים. כל שליפה חילצה ממנה צווחת גור נשחט, והשאירה פצע מכוער קרוע וזב דם.
טפר הקמיצה שלוטש לקרס היה אמצעי ענישה שפיתחה לה שֶׁחֶץ בדיוק לשעות כאלה – כשקצפה כה גועש שנחוצים עינויים נוקבים וממושכים כדי לשככו, אבל אין זמן. לבסוף, טפחה על ראש חָצָף לדחות ליקוקים. "הלאה, הלאה!"

ניסוח חפוז זה הוא שמנע סופית משֶׁחֶץ להניח ידה על הטבעת, וכן מכמה וכמה וכמה אחרים, עד היום הזה. הוא הוא האחראי גם להיעלמם המסתורי של כלי שיט ומטוסים בתחומי משולש ברמודה. אמנם, היום נעשה מימושן של קללות גחמני ומקוטע, תלוי במערך הכוחות הרגעי, מזג אוויר, רוחות סביבה וכיוצא בזה. מכל מקום, מאחר שהגענו עד הלום, עלי להזהיר בזאת בגלוי את בני השָׂרָף: לעולם אל תתקרבו למשולש ברמודה!

"טוב, אבדן עוד נשאר עוד על האדמה…" מיהרה חָצָף להחליף נושא.
"אה, נכון!" רגע היססה שֶׁחֶץ, ואז פרשה את כפותיה מעל פנינת הרוּמְפֶּלְטִין, והמראה נצנץ והתחלף: בוקר על שפת החידקל מקדש. בפנים דעכה האש, לחשו גחלים כבות על המחתה.

אַבְדָּן הכהן נעדר ממשמרתו! הקופסה הקלועה מעלי דקל, שבה שכנו החיפושיות הקדושות, עמדה ריקה ופתוחה. שתי המכשפות הביטו זו בזו במבט תוהה.

לפתע הזדעזעה הצדפה וקצף גלים הסתנן פנימה מכל חרכיה. אוף, הגיאות הקדימה! שֶׁחֶץ, טרמיטה מלכה, פרשה מיד את כנפיה. "מִמָּה! מִמָּה!" יבבה חָצָף, ושֶׁחֶץ התעכבה להניח לחָצָף, כנימת הנמלים, להיצמד היטב לבטנה, ונחפזה לעוף מעלה.

בקמטי נבלת הצדפה חלחל דמה של חָצָף למעמקים וצבה. וכך קרה שחָצָף הסתבכה לא רק בקללת הרוּמְפֶּלְטִין, אלא אף בתאוות הנקמה של הצדפה המשוגעת. טוב, כבר אז מועטים היו סיכוייה לגורל נעים ונוח.
*
אם תגגלו את זה, תמצאו עוד גרסאות בנוגע למי פוצץ את תָּגֻוָר^.
וגם אנחנו, הטרוריסטים לוחמי החרות בני השרף, לקחנו אחריות על הפיגוע הזה.
רצינו לחסוך לתָּגֻוָר^ את מה שעולל הרשע מאז לשאר העולם.
יותר מעשרים אלף שנה נתקענו פה, אנו השישה, צללים של עצמנו, כדי להכין את הפיצוץ הבא.
עכשיו זה כבר קרוב ( 21.12.2012 – אבל אל תיבהלו אם זה יתעכב בכמה שבועות, או חודשים: כדי לנהל מו"מ יהיה צורך כנראה לחכות שהמטומטם באויבים יבין ששלב האל-חזור כבר מאחורינו!)

*
הזדלZוני החלה אוספת ומרכזת גל מכושף אפור, כמו זה שעזרה לשֶׁחֶץ לשלח בספינת השבתאי סמוך לחופי תָּגֻוָר^. היא היתה באופוריה. "יוי! יוי! הוי! הוי! שמעת את שינוי העתיד שלהם, את הקריאה הרגילה? אני לא הייתי מנסחת את זה יותר טוב! מהר! חייבים להזדרז, למנוע אותם מלשנות את הנבואה הזאת" הסבירה לנַזְגּוּהל בעודה ממשיכה למגנט את הגל האפור כמו היתה הירח – "היא תעשה לנו את כל העבודה!"
"לאן את רוצה להביאם?" שאל הנַזְגּוּהל, חשדן.
"חְחְ! חְחְחְר! חְרְחְחְרְ! אפילו הנַזְגּוּהל נרתע הפעם מצחוקה המתבעבע.
ומסיבות טובות.

"היא מתחילה לתפוס תחת", חשב הנַזְגּוּהל בסתר לבבו. "צריך כבר להחליף אותה!"
אלא שהיתה זו ה י א שבחרה את הרגע הזה כדי להחליף א ו ת ו.

תמיד הקפידה על הברברת התוקפנית שלה, לשמור את דעתו מוסחת מהכרת הלכי (אם אפשר לקרוא לזה כך) רוחה ותוכניותיה.
ועכשיו ראתה את ההזדמנות!
לא אצטרך עוד להעמיד פני משרתת!
אולי אשיג לי משרתת משלי.
מן הטובות ביותר שיש. חָצָף, או אפילו לִילִית . חִיחִיכִירְרְר! כִיחִירְר ! כִיחִיררִיש!
*
שֶׁחֶץ היתה מיואשת. חָצָף אינה עולה על קימורי פנינת הדמעה! לא עוזר שום דבר! אינה עולה!
סומרת מפחד באה (בחלימה) לארמון הרוּמְפֶּלְתִין כדי לצודהּ – ולא דובים ולא יער ולא חָצָף!
שֶׁחֶץ לא ידעה בדיוק מה היא רוצה. תכניותיה הושמו לאל. אז צריך תכניות חדשות. צריך את חָצָף, שתעוף לפלס דרך במַשֶׁטָה!
"תקבלי חזרה את חָצָף אם תעזרי לי. אל תצרחי."
בעור שיניה התאפקה שֶׁחֶץ ולא צרחה. חסר לה להעניק את הסיפוק הזה לרוח הצדפה, להיות לה לטרף!
מי את?
"הם יבואו לנקרת הגולגולת, תוכלי ליצור אתה קשר. אם יש לך משהו שיפתה אותה…"
"אַבְדָּן! היא מאוהבת באַבְדָּן."
"אַבְדָּן כעת…" הראתה הזדלZוני לשֶׁחֶץ את צל מותו.
"אוי. ואת לא יכולה למצוא איזה משגל סוער עתידי שלו, לעורר את קנאתה?"
הזדלZוני חייכה. "את מסבה לי נחת!"
שֶׁחֶץ החמיצה מאוד פנים.

*
הגל האפור לקח את ספינתנו לאי שודדי הים.
הם תקפו.
הוקפתי. לא היה לי שום סיכוי.
ואז דיבר באוזני קול דק וקר.
הֵנָה, אמרה, הֵנָה. אה, אז ככה מתחברים הדברים – כך הגעתי בגוף החלימה שלי לארמון הרוּמְפֶּלְתִין.

*
הקאתי. סחרחרת הבבואות הנעות נהפכת בקרבי לבחילה עזה.

ואיפה כולם?
הביטי בדמעת הפנינה, אמר קול דק וקר.
הסתובבתי והבטתי בדמעת הפנינה.
לאיטה, חדלה לשקף את סחרחרת הבבואות שסביבה, שהשתוללה בטירוף בגלל נוכחותנו, והראתה – אַוּ וָה! לִילִית (מרטינה) כבולה לקיר בשלשלת ברזל, בצינוק.
לִילִית! חדלי! הסבי מבטך! הגיע אלי קולו (במחשבה) של צ'רלי. הסבתי מבטי.
למה? את יכולה להמשיך, אמרה שֶׁחֶץ. ומשלא עניתי, ברוח מתקצרת: "המשיכי בקריאתך."
– מי את.
-את לא שואלת את השאלות. את עושה מה שאני אומרת לך.
– וָאתִּי(מי את)!
-לִילִית! עשי כדברי! הסתכלי ברוּמְפֶּלְתִין! חפשי בשבילי."
-מה לחפש! בכל זאת הייתי מהופנטת– כנראה מחמת ריבואות הבבואות ששיקפו את עָיָם רוחה של הצדפה המתה המטורפת.
– חפשי.
היא היתה מבולבלת: רצתה כמה דברים בבת אחת. קודם כל רצתה את חָצָף, משרתת נאמנה שאפשר לענותה וגם לסמוך עליה, ומיד. היא לא הסתדרה בלעדיה. ומה שהיא תחטוף ממנה על ההברזה הזאת!
משם והלאה, לא היתה ממש ברורה. תכניתה המקורית, להקים לה הרמון מפואר ואכזוטי, שבו ישכון כל אחד מן הזכרים המרהיבים בדד בתוך בועה ויערוג לחסדיה, התנפצה, עם סגירת התַּמָהְּטֻפָה. אז מה עכשיו? מה עכשיו? חָצָף לא היתה שם לעזור לה לענות על השאלה. היא היתה מוכנה אולי לקבל אותי לתפקיד, לאחר שתכניע את מרדנותי (גל עונג, מיני ביסודו, שטף אותה כשחשבה על כך.)
– איפה… כולם?
"הסתכלי ברוּמְפֶּלְתִין!
בכוח (מנטלי) סובבה אותי אל מול הרוּמְפֶּלְתִין.
מקדש משוקץ, קבוצת כוהנים בריונים, אני מזהה כמה מהם – ראיתי אותם במקדש הגורל בבבל, בקריאות מהפירמידה בתָּגֻוָר^. הכוהן הגדול הבריון מברך ילד ועוטפו בגלימה – מקדישו לבעל פעור – לא! בעיניו המסוממות של הילד משתקפים האונס שיאנסוהו, והעינויים שיענוהו הבריונים האלה!
חְחְחְחְו חְחְחְר חְר חְר חְר, צחקה מישהי ברקע לנוכח תגובתי המבועתת. אנינותי הצחיקה אותה, גירתה אותה להמשיך להפיק ממני תגובות. דלגי קדימה! קדימה בזמן! דלגי! סאיר^ה! סאיר^ה! דלגי! אמר קולו של צ'רלי במחשבתי. (סאירה [סַגִירָ^ה]) – כך קרא לי צ'רלי אישי כשאהבנו בסתר בתָּגֻוָר^)
דילגתי.
הפעם לא צפיתי בחזון – נכנסתי אליו. אני ילדה קטנה, מוקפת נערים ונערות – חניכי המוסד לפליטי שואה שבו לימדו הורי. כמה מהם אני מזהה: חבורת הכוהנים שהשתתפו בחניכת הילד.
"דינה'לה טיפשה."
"אָוּ-וָה!"
"ילדה רעה."
"אָוּ-וָה!"
"נקרא למשטרה!"
" אָוּ-וָה!"
"ניקח לה את משה דיין!" (הכלבלב שלי שוקי; הם קראו לו משה דיין, כי היה לו כתם שחור על העין.)
" אָוּ-וָה!" אני תוהה למה אני מספקת להם את הפעייה הדקיקה, המעושה הזו, המגרה אותם להפיקה ממני עוד ועוד. אמי עוברת בשביל המרוצף, רואה לראשונה את הסצינה החוזרת הזו. זועפת, היא לוקחת אותי הביתה, ושם היא גוערת בי. (כך גערה בי פעם נוספת אחת בחיי, כשהייתי בת שמונה – כשראתה את כלבי השכונה קופצים עלי, מחמת ריח לאסי, כלבתי המיוחמת, שדבק בי, בעוד ילדי השכונה מריעים: "הם מזיינים אותה!")
משיכה עזה, מכאיבה, בקורי הקָרְמַה המחוברים אלי מגבי מחזירה אותי לארמון הרוּמְפֶּלְתִין. הבבואות. הבחילה. ריסוק הנפש. שֶׁחֶץ.
"את פה כדי לעשות את דברי," היא אומרת בסבלנות כאל ילדה, בעודה מרימה את כפה עם הטפר המתועב, לנעצו בי. אבל אני, אינסטינקטיבית, מסתובבת ושוברת במכה את הטפר לאורכו. שֶׁחֶץ צורחת. מייללת..

חְחְחְ חְרְר גְּכְחְ גֻּחְר גְּכֻ הצחיקה אותה סלידתי מן הצריחה הצווחנית.

הבטתי בדמעת הפנינה, נחושה לראותה. ראיתיה נעלמת – מרוקנת את גופה, מפזרת את האנרגיה שלה. נשאר רק מין כלוב ערפל אפור קלוש. עקבתי אחריה בהיכנסה לאחת הבבואות, התמקדתי בערפל הקלוש לראות את פניה. לא ראיתין. הסתכלתי בבבואת פנינת הדמעה, מנסה שוב לראות את פניה. הן היו כפני חרק קשות. ראשי נמשך מטה בכוח. ראיתי את פני. לפתע הזדאבו פני והלכו.
סגיר^ה! דלגי! דלגי!
דילגתי, למיטתי בבית בו כתבתי את זה. התעוררתי עם שחר, לפני מכת רעש התנועה מן הכביש, מלאה פחד – כמו בכל יום כמעט בשנה ורבע האחרונות. לחץ מטורף על השלפוחית, אבל ידעתי בעצמי, בלי לשאול את צ'רלי, שאל לי לקום. נרדמתי חזרה. (מאז התעוררתי כל בוקר מוקדם ונכנסתי למיטת אחד הילדים עד 7:07.)
*

אולי בגלל זה אינני מצליחה לראות את סוף המסע ההוא – אולי הוא נמשך עד היום?
איזה פחד!
אולי אני לכודה בבבואה זו או אחרת של ארמון הרוּמְפֶּלְטִין עד היום הזה? אני, או חלק מרוחי?
שטויות. אני פה כולי. לא חסר שום חלק. לא?
למשל, איפה היו הזיכרונות האלה עד עכשיו?
טוב, לַכל יש זיכרונות נסתרים, לא?

המשיכה בקורים החזירה אותי לרוּמְפֶּלְתִין . שֶׁחֶץ היתה מטורפת מזעם. היא סובבה אותי בכוחה המנטאלי הגדול פי כמה וכמה עם המבט לדמעת הפנינה.
*

חצף המשיכה לראות:
אָמֶנחֹטֶפּ עלה במעלה הפירמידה, נעצר בשליש גובהה, והוציא מפיו קולות איומים, נושפים של מוות. סופת רעמים נוצרה בהבל-פיו. פנינת הדמעה החשיכה והוארה; סופת הרעמים התאמצה בעקשות להגיע אל אסם בלב שדות, ואז נסחפה הלאה הלאה.
באסם, בתוך הקש, התעלס זוג בסערת הלב. זה אַבְדָּן! אסור לך! אתה שייך לי! עם הלו – הלואי – אלוהים?! עם לילית! אוי! תקוללי, מקוללת!
בזעקת נצחון זינקה עליה שֶׁחֶץ להכותה. אוי, הטפר! והוא שבור!
לכאן, רמזה לה הָשְׁבֵל- הזדלZוני , והיא נכנסה לתוך הבבואה שממנה רמזה לה –
טוב, מה את רוצה?
איזה נימוסים!
תודה! ומה את רוצה?
הביטי!
בפנינת הדמעה השתקפה דמותי אני, לִילִית, יושבת שעונה לפירמידה ומתפיחה עננים בנגינת חלילי.
שלושת השומרים הגיעו. הביטו זה בזה, נבוכים. משלא חדלה לנגן, פנו אליה בנימוס תקיף.
"לִילִית! " רטנה חָצָף בפחד. המראה התחלף:
לִילִית ואָמֶנחֹטֶפּ עולים במדרגות המובילות לאולם השיש השחור בשליש גובהה של הפירמידה – חָצָף הסבה את ראשה חדות, יודעת מה ימצאו שם.
חְחְחְכִרְר גְּכְחְחִרְרר! הסתכלי בדמעת הפנינה, חְכִרְ רר!
באימה ראתה חָצָף, שאם לא תעשה כדבריה תיפלט מן הבבואה, ישר לידי שֶׁחֶץ. היא הסתכלה בדמעת הפנינה. אָמֶנחֹטֶפּ מצאהּ מסירה את חבל המשי מצוואר ההרוג!
התמונה התחלפה: משפט המלך…
התחלפה: חָצָף נמסרת לכוהן הגדול הסדומי לעמוד למשפט מסדרהּ…
חָצָף הסבה ראשה בחדות, סומרת מפחד.
"הישארי כאן."
"לשרת אותך?"
"כן."
" עזרי לי להינצל!"
"בבקשה! שרתי את עצמך!" החוותה הזדלZוני בידי-ערפילה לעבר פנינת הדמעה.
חָצָף קימרה כף יד מעל הרוּמְפֶּלְתִין, להחזיר את הקריאה לאחור. זה רומם את רוחה. כמו בימים… איזה ימים? לא לזכור!
"ישולח כעסו של המלך בלִילִית, ולא בי," אמרה, "תהיה לִילִית לאישה השנואה בכל הזמנים!"
"אמן," אמרה הזדלZוני .
אָמֶנחֹטֶפּ נכנס, ואינו מוצא דבר! חָצָף שקועה בתפילות, כורעת לצד ארון האבן של החניכה!
אָמֶנחֹטֶפּ כועס על לִילִית. "על מה הקמת מהומה, יא מקוללת! שלא תמצאי מדרך לכף רגלך!"
חָצָף קימצה אגרוף מעל פנינת הדמעה ההפוכה. "אמן!" אמרה הזדלZוני .
לִילִית נאלמה דום. היא ידעה שחָצָף עוסקת בפולחן המשוקץ בתוך הפירמידה מעשה יום ביומו – משתגלת וחונקת את בועלהּ בשעת האביונה – ולפי העננים, לא היה לה ספק שיתפסוה בשעת מעשה.
חָצָף, ליד בבואת פנינת הדמעה, נתקפה חמת זעם.
לִילִית! היא, שגזלה ממנה – ! לא חשוב!
היא קימצה אגרוף מעל הרוּמְפֶּלְתִין.
"שלא תמצא מדרך לכף רגלה! לא תהיה לה ארץ! לא יהיה לה בית! לא תהיה לה משפחה! וירדוף אחריה דין סדום לכל שתלך!"
…ילדים", הזכירה לה הזדלZוני .
"ולא יהיו לה ילדים!"
"מה קרה לך, חָצָף, היית הכי טובה! שפרי"!
"כל פרי בטנה בהבכירם יוקחו לשירות – גברתי!"
"אמן!"
חָצָף התעוררה בזעקה מרה… לפידים מסוכסכים ראתה מול עיניה… עשן שחור… טקס חניכתה למסדר סדום הדהד באזניה: "אם שבועתי אפר, יטרפני אדון הרפאים!" וחנקה את קורבנה הראשון, לפי כללי הטקס.
היא נרדמה.
"אבל את אינך גברתי!"
"הנה, הסדרת את הפורמאליות הקטנה הזו."
"אינך גברתי! אינך גביר-"
"יקירתי, את יודעת שההתחייבות בלתי הפיכה. בעולמך מתחיל לפוג תקפו של הכישוף, אבל לא פה."
"זה לא נכון! ובכלל, גברתי היא – גברתי היתה… גברתי היא …"
"הנה, מצאת לך גבירה שתגן עלייך מקצפה של שֶׁחֶץ." הָזְדֵלzוֹנִי זקפה יד ערפל מעל פנינת הדמעה: "אני, גבירתה החדשה של חָצָף, מבטיחה להגן עליה מקצפה של שֶׁחֶץ, כל עוד אהיה מרוצה משירותה."
"לא כל שירות! הגדירי מטרות!"
"כל שירות שלא יהיה." וכדי לרצות את סרבנותה העיקשת, הרימה ידה בשנית: "ואני, בכל שעת מצוא, אצ'פר אותה… מה את רוצה?"
"את אַבְדָּן" (בשמו נקבו, אשר נשרף כקלף.)
"אעזור לה להשיג את אַבְדָּן לה לאיש. אמרי אמן!"
"רגע! הבטחת להגן עלי מפני" – היא לא זכרה מי "ולא מפני – " שוב לא זכרה…
"אמרי אמן!"
" אבל הגני עלי! הגני עלי! הגני!"
" אגן.
"אם תגן עלי… מכל רודפי…"
"מכל רודפייך?! כל רודפי שֶׁחֶץ?!! חוצפנית! בת נעוות המרדות! אמרי אמן, או שתישארי שפחה מורדת!" וחָצָף ראתה מול עיניה קרוב קרוב את פרצופה של שֶׁחֶץ, זועם להשחית , ואת טפרה הסדוק מונף – לא יהיה גבול לזעמה, כשיענֵהַ טפרה-היא! לִילִית עשתה זאת, המקוללת!
"אמרי אמן!" הפגיע בה קולה הארסי של המכשפה –
"אמן. ויחולו הקללות על ראש לִילִית!"
"אמן ואמן," שבעה הזדלZוני נחת.

כוהן סדום סירב לקבלה. נואשת, פנתה לסרסור האישי שלה.
צפנת-צחצח שמע את חלומה, והסכים לעמוד על המשמר, להסתיר את הגופה בסרקופג בשעת הצורך.
כשירדו אָמֶנחֹטֶפּ ובתו (הפחותה והחביבה עליו) לִילִית בגרם המדרגות הארוך לצאת מן הפירמידה, ראתה לִילִית את הגווייה שבארון האבן. היא התעקשה, והפרעה התרצה לבסוף ושלח את המשמר לבדוק אם כדבריה.
שלושת אנשי המשמר מצאו את הגוויה, עצרו את צפנת-צחצח ואת חָצָף והודיעו לפרעה.
האסירים הוסגרו למשפט מסדרם.
כהן סדום הצליח לסובב את הדברים ולהאשים את המשמר.
סופה של חָצָף היה רע ומר. ביצעו בה את דין המסדר – להיהרג בחנק בשעת אביונה. כולם הוזמנו להשתתף בחגיגה.
יַסִיגָ'ה הוא שראה בזמנו את הסיפור הזה. "השתינו וחרבנו לך בתוך הטֻתָּה," תיאר לחָצָף, כשבאה להיפגש איתנו באיים. (בדעתה היטב מה צפוי לה, לא הצליחה להגיע לאורגזמה. על כך נפרעו ממנה בהשפלה רבתי .)
דיני נגזר לגלות.
*

שֶׁחֶץ חיכתה לי, מטורפת מזעם, והשליכה אותי בכוח על הרוּמְפֶּלְטִין.
אבוי! אוי! יער – גבעה טרשית – מדבר. נקרעתי בין שלושת המקומות, ולבסוף נלכדתי במדבר. אני נשענת בגבי על ה-פירמידה הגדולה בגיזה, שפתי צמודות לחלילי.
לחני הפשוט משנה את העננים. כי ענני תועבה עולים תדירות מן הפירמידה ונפוצים דרומה, במעלה היאור, אל תוך היבשת, שם הם תופחים וממטירים גשם ומפיצים כישוף רע.
העננים, כקרעי צמר גפן מלוכלך, נמוגים והולכים. שלושה אנשי משמר קרבים אלי. אינני מפסיקה לנגן, לא לשבור את הקסם, שיספיקו השמיים להתנקות בטרם יפסיקוני.
אני נשאבת לגבעה הטרשית. שוב אני יושבת ומחללת, מרטיטה את כל הסביבה. כל עצמתי לכודה במקסם העננים התופחים, המלבינים, העוטים זוהר. אם אספיק לפרק את הקללה לפני שיוצתו העננים באש שקיעה, לא יוכלו לי רודפי. דמדומי ערב הם שעת העצמה שלי. עוד כשעה לפני.
הקריאה: מניפת אובך שפורשות רוחות האדמה להסתירני. מניפה לבנה, זכה, דלילה. אבל הנה עולים בסמוך לאופק ממערב, כיוון היאור, עננים קטנים דומים לתולעים מחודדות משני קצותיהן, שורה אחר שורה הם עולים מן הסדק בין היקומים. עולים זעירים וגדלים מעט מעט. פחד צרור בכנפיהם. (מייצגי אלה שהכרתי אז בשם "האפורים) הם אינם מצליחים לסגור את שורותיהם סביב האופק; השורות העליונות תופחות ונעכרות עוד יותר. כמה אפורים שעל האדמה מצטרפים לחבורת שודדי ים. האנרגיה שלהם מבעיתה, כשל עובדי "בית החיים" בארמון אבי. אחד אחד תופחים העננים, בשלחי בהם את צלילַי. אולי אספיק לטפל בכולם עד לשקיעה. אבל הנה פורצת את המניפה חשרת קללה מושחרת, נעה לכַתר את דמותי בעננים, ובהיותי שקועה בקסם הצלילים, ראיתי אותם בקריאה תחילה: שלושת אנשי המשמר שתפסוני משנה עננים לרגלי הפירמידה, שאָמֶנחֹטֶפּ אבי (אני בת לאחת הפילגשים הפחותות) שהגלה אותי שלחם בעקבותי. ברור לי מה מחכה לי מידיהם. הכרתים כאנשים די הגונים, אבל פניהם שונו. הומרו במסכת רשע. מאז תפיסתי השערורייתית לרגלי הפירמידות סר חסדם מעם פרעה, ספק אם יוכלו לשוב לחייהם הרגילים, גם אם יביאו את ראשי, כנדרש. ומלבד זאת, הם מוסתים ומהופנטים וזעמם עולה להשחית .
הם שמעו את חלילי, גורלי נחרץ. ובכן המשכתי לחלל. אמשיך לשנות עננים כל עוד אוכל.
הם הגיעו עד אלי ונעצרו, מוקסמים מן הנגינה, אינם מסוגלים לשבור את הקסם. הצטופפו סביבי כילדים מוקסמים. שורה חדשה של סיכות זערערות הופיעה באופק. בבת אחת התפחתי את השורה ההיא, מעשה רב, בצלילים שהרטיטו יקומים. והנה ניצתו העננים באש שקיעה. זמני תם. מה אעשה עכשיו?
וָאוּ! קראה שמרית, חברתי בין צוערות הכהונה. זה נתן לי את ההשראה הנכונה. עודני שיכורה מן הנגינה, הנמכתי מתונות את חלילי, העפתי את גלימתי מעל ראשי ועירומה, פתחתי במחול.

נשאבתי ליער. שוב ישבתי, נשענת בגבי על גזע עץ, מחללת לפתוח עננים. (תקופה אחרת. כמה האפיל העולם מאז!)
רודפי הגיעו, שלושה בריונים חסונים, והקיפוני. לא חדלתי מנגינתי. נבוכים השתהו.
"ואו", אמר אחד, "את מנגנת כל כך יפה." אני לא חדלתי מנגינתי, מחווה נואשת של גאוות סרק. אטומים היו מכדי שיפעל עליהם הקסם. אבל עננים נפתחו, עננים עוד נפתחו.
לאיטו התיר הבחור את חגורתו, הסירה ובצליפה הפיל את חלילי.
החליל הכה בתוך פי ושבר שלוש משיני. זעקת שבר בקעה מגרוני.
"כבר, דם?" גער בו בהיתול השני. "לאט לאט!"
"אינדיאנים לא צועקים!" אמר השלישי.
"מי אמר?" שאלתי.
"אינדיאנים עוברים עינויים בלי לצייץ, לא? עניין של כבוד!"

הרמתי את חלילי שנשבר, בוחנת את הנזק שנגרם לו, נאנחתי מרה , מעמידה פנים כמי שדוכאה רוחה, וכיוונתי מכה איומה לפרצופו של מכי. אבל הוא בלם את המכה, הוציא מידי את החליל השבור וקרע אתו את שמלתי לכל אורכה. ללא קושי הדקני בצבת זרועותיו – הי! נחש האש! לפחות תיהני! אמר לי אלמוני במחשבה (רק עם crazy horse דיברתי במחשבה, עד אותו רגע).
האם באמת אני צריכה לראות את זה?
כנראה שכן. אז הפסקה, רגע.

 

-צ'רלי, להמשיך לכתוב ישר על המחשב?
"-כן.
– …

-תעברי גם את זה.
זו היתה סצנה חוזרת בחלומותַי, כל חיי, ופעם היא גם אירעה בהקיץ – אני מכה מישהו, יורה בו או (זה מה שקרה, בחוף באילת) בועטת במפשעתו שוב ושוב– ושום דבר לא קורה לו. כאילו כלום.

בכל זאת המראה מדלג – עובר ביעף במבט לא ממוקד – לזמן מאוחר יותר, שלושה ימים, ידי כפותות …
-סאיר^ה – אומר לי – crazy horse – דלגי! ואני רואה לפתע חשרת להבות אדמדמה, זוהרת. היא ממלאת את כל שדה הראייה. אני מרפה, מרפה את אחיזתי בגופי, ומדלגת.
…אחר כך היינו שוב כולנו בספינה, או שהיינו הספינה … היינו בהחלט בגוף החלימה, וגלים קטנים, זוהרים, ירקרקים, עזרו לנו לקיים לוח פגישות צפוף.
*

אז איך נכון לי להתייחס למעשיות הרוּמְפֶּלְתִין?
רקדתי על כך. תרגום התשובה: להצטרף לפעולת הפתיחה שעושה האדמה, הפורמת קורי קָרְמַה, שכאשר תתקדם עד לרמה מסוימת, יתפרק ארמון הרוּמְפֶּלְתִין מכוחו להרע.
ומאיפה לקחת את הכוח?
מפתיחת הקָרְמַה של האדמה, מהשינויים שאחולל בעולם [בקירוב הפעולה שקיבלתי בריקוד הזה.] )