הערב לא קוראים לי ככה

הדרך הייתה ארוכה. זה לא מרחק אדיר ולא כרוך פה מאמץ פיזי יוצא דופן ,הדרך לא הייתה תלולה במיוחד, היא פשוט הייתה ארוכה. חברי למסע תהה לעצמו בקול כשעברנו את קהל האנשים המוזרים שחלף על פנינו. "מה הם עושים?" האביר הסיני שאל אותי.
הכרתי אותו באחד מאותם לילות. לילות שאני יושב על כיסא במשך שעתיים תוך כדי בהייה ברצפה, שעליה עוברים מאות רגליים בשנייה. באותו לילה הוא הכריח אותי להישיר מבט ולדבר איתו, בעיקר על הכוונות בדרך. מהר מאוד התחברנו, אמנם שנינו אוהבים מנות בידור שונות ושונים גם באופיינו ובדיבור שלנו, למרות זאת חברינו מתבלבלים בשמותינו. לו הם קוראים פרידמן ולי יהונתן.
אז למה אני קורא לו האביר הסיני? ולאן נשואות דרכינו? ומי הם חבורת האנשים המוזרה בהם נתקלנו בד…
"לא יודע, יוצאים לבלות", אני מגיב במלמול ,"לאן אנחנו הולכים, בכל מקרה?"
הוא ניסה לענות, "אמרתי לך כבר, זה ערב…""גיקים ומשחקי קופסא" השלמתי אותו "אבל עדיין, למה? זה לא מעניין אף אחד" ,הנחתי בזלזול ,"חוץ מזה אני לא רוצה לראות את שקד היום" "למה אני צריך לאמר לך את זה אלף פעם?", הוא מיד קוטע אותי, "הלילה קוראים לה 'נסיכת המאגיה' ותדע לך שהיא מאוד מתרגשת שהיא באה"
"אני בטוח שהיא נלהבת" ,אני מגיב באדישות, "כשיצאנו היא ניסתה לשכנע אותי מיליון פעם. אתה רק מסמס לי בא ואני נהיה 'נסיך האופל'" ,הוא יתקן אותי, אני פשוט יודע שהוא יתקן אותי עכשיו. "מאגיה, וכדאי שתהיה יותר מקורי עם השם שלך."
"עד שנגיע לבית המזרח תקרא לי פרידמן."

הגענו לבית המזרח.
נראה כאילו האביר הסיני זוהר מאושר. גם אני טיפה שמח. כיף לי לראות אותו מאושר. הוא מיד מתחיל להקפיץ את כתפיו בזמן שהוא מדלג בין שולחן לשולחן. הוא בבית. עם שקד. "אני שמחה לראות שאתה כאן" ,היא אמרה ,"הערב קוראים לי 'הדוקטור"' ,אני אוהב לדבר על דברים שאני חזק בהם, "האמת שדיברתי אל האביר הסיני, אבל אני שמחה לראות שגם אתה כאן" ,היא דיברה אל האביר, "גם אני שמח" ,אמנם נפרדתי ממנה אבל כל מילה שלה זה ממתק לאוזניי היא מדברת באופן חמוד גם כשאנחנו רבים על פוליטיקה
"אני מציע שנתחיל לשחק, שקד נראה אותך אחר כך טוב?", האביר מיד אומר לה כדי למנוע מצב מביך, "אז… מה משחקים?" ,הוא שואל בזמן ריטואל פגישת החברים הגיקים שלו. "אני מקווה שאתה לא בונה על מונופול." ,הוא מיד קטל. "דווקא תמיד עניין אותי משחקי תפקידים ויש לי שם דמות מושלם." ,אני אדחוף אותו לכל מצב, "בבקשה אל תגיד לי שקוראים לך…"

"הדוקטור ואני הולך להציל אותך בזכות הסוניק שלי" ,אני מביך את האביר…אבל אני אוהב לעשות את זה, "קודם כל…" ,שוהה, "תטיל את הקוביה הזאת עם זאת" גבר שאת שמו אני לא מצליח לבטא מעביר לי שתי צורות גיאומטריות שאת שמן המתמטי אף אחד בשולחן לא מסוגל לפענח. "ואז מה קורה?" אני שואל בזמן שהם מסתכלים עליי כאילו נפלתי מכוכב אחר. "אז אנחנו כבר נפעיל את הדמות שלך." ,האביר ממהר להגיב."הרבה דמיון אני משתמש פה"

"נראה כאילו אני עומד למות" ,הגיע הזמן כבר, "ולפני שזה יקרה אני מוכרח לשאת מילים אחרונות: אחד, האביר היקר שלי. אתה לא סיני. שתיים, תטפלו בשולחן שלכם הוא מתנדנד כל הזמן משהו נוראי יקרה פה. הקוביות ,שהן טכנית לא קוביות, שלכן ייאבדו מתחת לשרידיו" כולם מתגלגלים מצחוק. אף פעם לא הבנתי למה אנשים צוחקים ממני. מנימוס? כדי לא להעליב אותי? אולי אני אדם מיוחד שחוש ההומור שלו סובל מנחיתות מושלמת ומנסים לגרום לי להרגיש טוב? אולי אני מצחיק?
"קדימה ,אביר סיני נבחרת להיות מלווה של הדוקטור השני מבטיח שהוא יהיה יותר זורם בשולחן אחר" ,תוך כדי שאני מאיץ בו ללכת, "חכה שאני אסיים פה." ,הוא עונה, "טוב, אבל שלא ייקח הרבה זמן" ,מתיישב בחוסר רצון, "מבטיח." ,הוא שיקר.
כשאתה לא חלק ממשהו ואתה רק מתבונן בו מהצד נראה כאילו זה לוקח שעות על גבי שעות, נראה לך שחלק מאסטרטגיית המשחק היא להאריך אותו ורק להרוג את אלה שלא מבינים בהתחלה ולהשאיר את המשחק האמתי לאנשים שמבינים עניין(והביר מבין עניין) בזמן שהשאר לא מבינים מה קורה במשחק. הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות הוא לנסות להידחף באמצע אך מזכירים לך על מותך: "התחדשתי, לא מתתי"

יצאנו מהשולחן כשאנחנו מיד נתקלים בשקד כאילו היא חיכתה שנצא משם.
"אז.. איך פרידמן משתלב?" היא פונה לסיני משל אני בשולחן אחר משחק עם אנשים אחרים "לא משהו, אני מחפש לו משחק שהוא יכול ללמוד בקלות ולא להביך אותי יותר מדי"
"היי, חשבתי שאני טוב. אמרת לי שאני טוב" ,עשיתי כאילו אני לא מודע לעצמי.
"יש לך רעיון למשחק קל כזה?" ,התעלם ממני, "לא האמת שלא" ,היא ענתה.
יכול להיות שאני לא באמת שם? שאני רק פיזית שם? שהם מתעלמים ממני בכוונה? הם מדברים עליי, אז איך הם לא יכולים לדבר אליי? יכול להיות שהמוות במבוכים ודרקונים השפיע על קוסמוס המציאות של כל האנשים באותו ערב גיקים. "שיט, אתה חייב לשחק וורוולף" ,האביר תמיד היה מומחה בשבירת שתיקה ארוכה מדי, "אל תדאג, אני אלמד אותך."

שולחן של חמישה: 'הזאב העצום', 'המכשפה הטובה', 'נסיכת המאגיה' ,'האביר' ו'הדוקטור'. "השמות לא כל כך חשובים פה כי זה לא משחק תפקידים. זה משחק קופסא." ,אמרה לי הנסיכה, "אבל אתה עדיין יכול לציין שאתה טיים-לורד כל חמש דקות אם זה עושה לך טוב." אני שונא ששקד מעירה לי היא תמיד עושה את זה בעוקצנות מיותרת שמשאירה לי מקום לתהייה אם עדיין יש לה רגשות כלפי. יש לי עדיין רגשות כלפיה?
מהר מאוד אני תופס את המשחק, זאת אומרת, לקח לי 3 סיבובים בערך. כולם פה חושבים שאני נוב והמשחק הקופסא הכי טוב ששיחקתי היה מונופול, מה שדי נכון. אבל מעמד נוב זה מעמד טוב. בעיקר כשאתה לא.
"האמת שזה משחק ממש לא נורא למרות שקוראים לזה 'עיירה', אתם יודעים." אני מכיר כבר את המשחק הזה רק בגרסה שונה מאוד כפרית, "יש לי יתרון לא קטן פה, שיחקתי בזה בתור ילד." "שחק כבר" ,גורעת בי המכשפה. שקד בוחרת בשקט ארוך מדי ללא זריקת הערות בכלל במהלך השמעת האודיו. עכשיו בוחרים בוורוולף
"די ברור שפרידמן הוא הטאנר" אומר האביר כאשר הזאב והמכשפה ושקד חלוקה בדעתה לגבי זהות הטאנר.
"האמת שאני הוורוולף אז ניצחתי" ,אני אומר בקול רם שיבינו את מר טעותם.
הם צוחקים, לא הבינו איך בן אנוש במדינה כל כך מתקדמת יכול להיות עד כדי כך חסר הבנה. "אני חושב שפרידמן הוא הוורוולף" אמר הזאב כשהוא מנסה לא להתפקע מצחוק." זה אמור להיות אתה בעצם, זאב עצום, אחרת למה היית קורא לעצמך ככה?", אמרתי לו בחינניות. "זה לא עובד ככה" ,שקד אמרה. "גם אני חושב שזה פרידמן" ,אמר האביר. "ואני" ,הוסיפה המכשפה. "בא נפתח קלפים" ,אמר האביר, "לא שיש צורך בזה. די ברור שפרידמן הוא הזאב". "אוי, קוראים את זה טאנר. כנראה התבלבלתי" ,אני אומר בזמן שאני חושף את קלף הטאנר, "אני הוורוולף" ,אמר הזאב, "זה די קוקי מה שאתה עושה פה", טען סיני.

"האמת שזה היה מהלך די יפה" יהונתן אומר לי בדרכינו לביתה של שקד. אנחנו מלווים "אותה. היא בדרך לבית שלי. הוא החליט שהוא יושן אצלי הלילה. אין לי כל כך איך לעצור אותו, אני יכול לאמר שההורים שלי לא מסכימים אבל הוא פשוט ירד עליי: אתה עדיין תלוי בהורים שלך, מתי תעבור דירה? למה אתה לא מתבגר?
"כן, גם אני חושבת" ,היא מסכימה, "לכו לתחנת אוטובוס אני אמשיך מפה לבד". "ביי, שקד בואי שבוע הבא" אומר לה סיני, הוא הזמין אותה לערב אחר של משחקי תפקידים בלבד
"ביי", אמרתי ללא קבלת תשובה.
"אני אשתדל. תודה על ההזמנה ,בכל מקרה" ,היא יותר אישה של משחקי קופסא.

אנחנו בבית. השעה כבר 4 בלילה. אנחנו חייבים לדבר, לסכם כל דבר, להיזכר בדברים מצחיקים שקרו ולהתאכזב בלב שלא היינו יותר שנונים באותם מצבים.
"אז מה הרושם שלך ממשחקי תפקידים?" ,הוא באמת התעניין, לא סתם זרק מילים. "קוביות מוזרות מדי" ,הגבתי באדישות. "אוי, אתה תתרגל" ,הוא חושב שאני אוהב את זה עכשיו. "שמתי לב שהתקרבת לשקד" ,רוצה לדבר על נושא אחר, בחרתי נושא לא טוב. "לא יודע ,אולי" ,הוא ענה, "כן זה קצת מוזר לי" ,שוהה לחשוב, "אני גם לא רואה את עצמי מבלה איתה כל כך ואתה בערך החבר הכי טוב שלי, אתה מבין למה אני מתכוון? ",יש מצב שאני טיפה מדבר יותר מדי "פרידמן…"קוטע אותו "לא אני רציני תדבר איתה והכול אבל אל תערב אותי אתה יודע מה היא עשתה לי"
"אני יוצא איתה", הוא אמר בטון אחר. טון שלא רציתי שהוא יוציא. טון מאוכזב. הוא מאוכזב מעצמו. איך הוא נתן לעצמו להתאהב במישהי שבמשך חודשים צוירה בפניו בתור מפלצת? אני יודע שהוא הכיר אותה אחרת במשחקי הקופסא המטומטמים האלה ואולי היא נראתה לו יותר נחמדה מהשיחות שלנו בשלוש בלילה אבל איך?
"מה?" ,שאלתי אחרי שהייה של שלוש שניות. "אתה שמעת מה אמרתי" ,הוא אמר בקול מתגונן. "אבל אתה לא יכול לצאת עם שקד", שם סביבי ארבעה קירות של חוסר הבנה שאולי בהם זה לא קרה. "הערב קוראים לה נסיכת המאגיה" ,הוא אמר בקול חזק מדי לשיחה בארבע בלילה. "מה קשור?" ,אני עונה.
"לא הכרתי את שקד, אני הכרתי את נסיכת המאגיה והיא לא הכירה את יהונתן הביישן והצנום היא הכירה את האביר הסיני את האיש שיכול לכבוש ממלכות שלמות בהטלת קובייה" ,הוא מאוהב, "זה לא קובייה" ,אמרתי. שתיקה באה.
הוא נרדם,אני חושב. נקרע, מתחרט, כועס, מבין, מעכל ושואל, למה לא הלכתי איתה לערב גיקים?

"ברור לך שאני עומד לכתוב על הערב הזה,נכון?" ,אני אומר לו בשעה 13 על תה טוב בטעם נענע-לימון. "כן, אבל תקרא לי האביר הסיני ואל תזכיר את השם האמיתי שלי הרבה." ,הוא ביקש ממש יפה, "זה ערב פיקטיבי ,אחי." ,הזכרתי לו. "טוב, אבל תגיש באיחור, טוב?" ,הוא ביקש ממש יפה. "למה?" ,שאלתי חזרה. "לא יודע ,הם יסלחו לך.", הוא אמר בביטחון מופרז. "סבבה, בחייאת תביא ביסקוויטים."