הצגת יחיד

הצגת יחיד

נערותו עברה עליו בבדידות ובמועקה. הוא שאב עידוד מטיולים רגליים באוויר הפתוח, על חוף הים או מחוץ לעיר. הטבע ממלא אותו, הוא תמיד שם ובחינם, אבל המרחב האורבאני הולך וסוגר עליו. בגיל התיכון שאלות גדולות יותר החלו מעסיקות את דעתו בנוגע למשמעות החיים, הדרך לחיותם, ומעל לכל שאלת הזהות. מי אני?

במהלך טיול שנתי לצפון באופן מפתיע הוא התחבר עם אלון, בן כיתתו שמעולם לפני כן לא שם לב אליו. מסתבר שמעסיקות אותו אותן שאלות עצמן, הם הפכו לחברים וחייהם התמלאו במשמעות.

הם התבוננו יחדיו בסובבים אותם בכיתה, ברחוב ובכל מקום בהקשר של נושא הזהות. חלקם נראים בטוחים בזהותם, ובמידה לא מבוטלת גם מונעים על-ידה: בני דתות ועדות שונות, חיילים על יחידותיהם השונות – ערב-רב מכל המינים והסוגים שכל המשותף להם הוא ההיבדלות מהאחר, השונה מספיק כדי להגדיר וללכד אותם יחד. אחרים לעומתם באופן ברור כמהים לזהות ומחפשים אחריה.

הנושא ריתק אותו. אבל מי זה הוא? השאלה נותרה בעינה.

"אני עם הטובים," עלתה בו תשובה ספונטאנית והוא הרהר בה. בכל הסרטים והספרים הוא תומך בצד של הטובים, כך צריכים הדברים להיות, זה טבעי ומובן מאליו. אבל מי הם הטובים כאן, בחיי היומיום? נראה שלא קיימת הפרדה כזאת, כולם מעורבבים יחדיו במארג החברתי.

והיו כמובן התופעות המוזרות שהוא חווה, שגם הן במובן מסוים הקנו לו זהות, "הילד המיוחד שרואה דברים." אבל זהות זו הלכה והתעמעמה בו עם השנים, במיוחד אחרי שאביו הזהיר אותו שעלולים לאשפז אותו אם ימשיך לספר על החוויות האלה. הוא כבר שכח מתי בפעם האחרונה הוא ראה חוצן, מלאך או רוח תועה, או מתי עוד פעם קרה שכלב גדול התפלש לפניו בעפר בהכנעה, לנגד עיניו המשתאות של בעליו. הוא כבר החל לפקפק באמיתות של כל זה – אולי אביו צדק והוא בעצם המציא את כל הסיפורים האלה במטרה למשוך קצת תשומת לב במהלך הילדות המוקדמת?

הוא התגלה כנער רגיש מאוד: ציניות, גסות ורעש הפריעו לו במיוחד. החיים העיקו עליו, יותר ויותר הוא חש חוסר שייכות לסביבה והתעורר בו רצון לברוח רחוק למקום שקט וריק מאדם. אפילו נוכחותו המרגיעה של אלון, לא תמיד היה בה כדי להפיג את תחושת השוני והזרות. התגובות שלו נעשו קיצוניות, הסובבים אותו חזרו ואמרו לו שהוא רגיש מדי. "אתה עושה עניין מכל דבר קטן, אל תחמיר יותר מדי עם אנשים."

וכך בערב חג שבועות כשהוא התהלך לבדו על חוף הים, הוא ערך חשבון נפש. הוא החליט מעתה ואילך להחמיר פחות עם הסביבה, למתן את תגובותיו ולקחת את החיים יותר בקלות. "נותרת מאחור בגלל חוסר ההסתגלות שלך," אמר לו אביו, "עליך לעבור תהליך שאותו האחרים כבר עברו, תהליך של התאמה לחיי החברה הבוגרת."

בפרק זמן של שנה חייו השתנו כמעט מקצה לקצה, יחסו אל החברה השתנה והוא רכש חברים חדשים. עקיצות קטנות כבר לא פגעו בו כבעבר, ובעצמו הוא התחיל לעקוץ פה ושם – הכל ברוח טובה. הוא הקפיד להופיע למפגשים חברתיים, צחק והשתלב.

הדבר היחיד שעליו הוא הצר הוא הקשר שלו עם אלון, קשר שהלך והתרופף. הוא ניסה לדבר אל לבו שיתגמש ויעבור גם הוא את אותו שינוי בגישה, אבל הוא בשלו. עם חבריו החדשים הוא לא מצא שפה משותפת ומפגשיו איתו הפכו נדירים. הוא הביע את צערו באוזניו של אלון על מהלך העניינים, על כך שעשה כמיטב יכולתו למענו כאשר אלון מצדו לא הראה כל נכונות להתגמש.

"אתה מתעקש להישאר מאחור, חבל."

דרכיהם נפרדו. יום אחד הוא נתקל בו במקרה ברחוב והחליף איתו דברי חולין. אלון נראה לו מרוחק מאוד, שרוי עם עצמו בבדידות שלו. איזה בן-אדם מוזר, באמת חבל עליו, בזבוז של מוח גדול.

*

הוא המשיך בחיים החדשים. המלחמה בטחנות-הרוח הסתיימה, הוא התקבל באהבה אל חיק החֶברה. פרק שחור נחתם ופרק חדש התחיל, נושא עבורו תקווה גדולה. בתיכון הוא בחר במגמת קולנוע, ולראשונה בחייו הצליח לשאוב הנאה מהלימודים. הוריו בירכו על השינוי ועשו כמיטב יכולתם למענו.

השירות הצבאי המשמים שהוא עשה בחיל-החינוך עבר ללא כל מאורע יוצא דופן. הוא השתחרר מהצבא ובחר להמשיך בלימודי קולנוע באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

חיי הקמפוס התוססים עברו עליו רוב הזמן בנעימים. הוא סיים את הלימודים בהצלחה וניסה את כוחו בבימוי סרטים דוקומנטריים קצרים באופן פרטי, נעזר בציוד חובבים. הוא זכה לביקורות טובות על עבודותיו ופיתח קשרים בקהילת הקולנוע. הוא התקבל לעבודה בערוץ החינוכי כעוזר במאי, תפקיד משעמם למדי אך כזה שסיפק לו פרנסה וניסיון חשוב. לבו התקומם בו על עליבות התכנים וחוסר הדמיון שבהם. הוא נעשה שאפתן.

כעבור כמה שנים הוא קיבל הזדמנות לביים בעצמו סדרה קטנה בערוץ. הרעיון שלו היה להציג כיתה ממוצעת בבית-הספר על שלל הטיפוסים המככבים בה – המקובל, מלכת-הכיתה, התלמיד הממוצע והתלמיד הלא-מקובל – שאותם יגלם צוות של שחקנים, כאשר בחלקו השני של כל פרק מתבקשים גיבורי הסדרה להשיב על שאלותיהם של ילדים באולפן ובבית, במטרה לחשוף את חולשותיהם ולנפץ את המיתוסים הקשורים בהם. הוא שכר צלם מקצועי, מתוך החוג לקולנוע באוניברסיטה הוא בחר וגיבש צוות של שחקנים ועבד איתם על פיילוט. הוא התמסר לחלוטין למשימה: אם יצליח החלום יימשך והוא יוכל להתקדם הלאה, אך אם יכשל הכל אבוד – צעירים אלמונים לא זוכים להזדמנות נוספת.

בתום חודשיים של עבודה הפיילוט עלה לשידור וזכה להצלחה. המנהל האומנותי של הערוץ סיפר לו כיצד הוא צפה בו בעניין, התרגש וצחק יחד עם הקהל באולפן. הוא חתם על הסכם עם מנהלי הערוץ והתחיל מיד בעבודה אינטנסיבית שבה השקיע את מיטב זמנו.

אחרי חצי שנה של חזרות, צילומים, חיכוכים ופיוסים עם הצוות, הוא ראה שכר לעמלו: "הכיתה שלי" עלתה לאוויר וזכתה לאחוזיי צפייה גבוהים. קהל הצופים המתין בכיליון עיניים לזמן השידור, והערוץ כבר לאחר חמישה פרקים מיהר להחתים אותו על הסכם לעונה נוספת. מכרים רבים התקשרו לברך, שמו נגאל מאלמוניותו והדרך למעלה נפתחה בפניו.

בזמן החופשה שבין עונות הסדרה, כאשר התפנה לשהות זמן-מה עם עצמו, הוא חווה משבר מסוים. שאלת הזהות שהעסיקה אותו בעבר שבה להטריד אותו. הוא התחיל לעשן.

המשבר חלף רק לאחר חזרתו לשגרה. העבודה עצמה הייתה כעת לחוצה פחות, הוא נעזר בניסיון שצבר ו"הכיתה" בעונתה השנייה המשיכה לרתק את הקהל. הוא פיתח יחסים טובים ואישיים עם צוות השחקנים.

עוד שנה חלפה. במקביל להצלחתו במישור המקצועי, האויב שבפנים שב והתעורר בו, הדיכאון שעבר לפני שנה תקף אותו כעת בעוצמה רבה. הוא נעזר בשירותיו של פסיכולוג. הקריירה שלו המשיכה בנסיקה: הוא קיבל הצעות לניהול שני פרויקטים עבור ערוץ הרדמה של הטלוויזיה בכבלים. שמו צבר מוניטין בקהילת הקולנוע הישראלית. אבל העידוד שהוא שאב מהטיפול הפסיכולוגי הלך ונשחק – לא שם נמצאות התשובות לשאלות הטורדות אותו.

העבודה היא כעת המפלט היחיד.

קול מהעבר קרא לו והחזיר אותו לאותו ערב חג לפני שנים, אל חשבון הנפש.

"אותה החלטה שראיתי בה ברכה," הוא דיבר כמעט בלחש על כורסת המטופל, "אני מתחיל לפקפק בתועלת שהיא הביאה לי."

המטפל רשם את הדברים.

"הזכרת חבר שהיה לך אז, אלון, אתה יודע מה קורה איתו היום?"

"אין לי קשר איתו, לצערי. מה שהבנתי רק עכשיו הוא ידע כבר אז, עכשיו אני מבין אותו, מדוע סירב להשתנות. גם אם אין לו אף אחד יש לו את עצמו וזה המון, הכי הרבה שאפשר."

למחרת הוא אזר אומץ וחייג את המספר של אלון שעדיין הופיע דהוי בפנקסו, אך תקוותו נגדעה על-ידי קול חסר רגש ומתכתי של מענה אוטומטי שהכריז כי המספר אינו מחובר.

בינתיים הוא התבשר על מועמדותו לפרס כרמל לקולנוע ותיאטרון, בקטגוריית "מצוינות".

והוא גם זכה בו.

בטקס הוא לחץ את ידו של איש האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה שהעניק לו את הפרס, ונקרא לשאת דברים. מאחורי פנים חתומות הוא הסתיר את המחשבה שרצה בראשו: אני מצוין? אני אפס! לא יודע למה אתם נותנים לי פרס, בטח כולכם אפסים. הוא חש רצון לסנן את המלים לתוך המיקרופון, אבל החליט לשמור אותן לעצמו ובמקומן נשא דברי תודה ועוד כמה מלים ריקות. מחיאות כפיים מילאו את חלל האולם.

הוא התחיל טיפול פסיכודינמי אצל מטפל נוסף, ובמקביל נטל כדורים נגד דיכאון.

"המון לוקחים את זה היום, אל תתייאש," חבריו הקרובים עודדו אותו, "אלה החיים."

"לתומי חשבתי שאנחנו אמורים ליהנות מהחיים," הוא השיב.

"ליהנות מהחיים? מי נהנה, תגיד לי?"

*

זה קרה בסופשבוע קיצי. הוא רצה לברוח כמה שיותר רחוק, רחוק מעצמו. אז הוא לקח מזרון תרמילאים, שק-שינה ווודקה פולנית 'ביזון'. הוא הניע את המזדה יד-שנייה שלו ונסע לאן שהיא רק תיקח אותו.

היא לקחה אותו לעמק האלה. כשהצללים התארכו הוא נסע עוד חצי שעה ועצר בבית-גוברין. הוא החליט לעשות את הלילה באחת המערות שמחוץ לאתר.הוא שוטט שם מעט בחיפושיו ופתאום הבחין באור מרצד וקולות אנשים הבוקעים מפתחה של מערה. הוא טיפס ועלה, כשהגיע ראה קבוצה של כחמישה-עשר איש, גברים ונשים לבושים בסגנון מקראי, שלושה מהם אחזו בלפידים וכולם היו ישובים בחצי גורן, צופים בהצגת יחיד של שחקן שפניו מוסתרים במסכה. בפתח המערה ניצבה דמות לבושה בלבן.

"מה האירוע הזה?"

"זאת הצגה," השיב האיש.

"מי מציג? ומה?"

"האיש שמציג הוא אתה, 'האיש שמכר את זהותו'."

הוא הוכה בהלם. באותו רגע הוא הבחין שדמותו של השומר מוקפת בהילה של אור חיוור, זה היה מלאך.

הזוי מכדי להיות אמיתי, צלול מדי מכדי להיות חלום.

הוא נותר קפוא על מקומו וצפה מהופנט בהצגה שגוללה את סיפור חייו. כמו בחלום היא הציגה את המאורעות החשובים בחייו בדרך סימבולית. אירועים שהוא החשיב כבעלי חשיבות הושמטו, ולעומתם כאלה שלא ייחס להם חשיבות הופיעו בתור קטעי שיא.

ואז בא קטע שתיאר חתימה על עסקה עם טיפוס מפוקפק, אולי השטן בכבודו ובעצמו. המעמד הזה התקשר אצלו מיד אל אותו ערב חג שבועות לפני שנים. דחף פתאומי הניע אותו לגשת אל השחקן ולהסיר את המסכה מעל פניו, אבל אז חש במגע יד על גבו, צורב אך בה-בעת גם מיטיב, הוא שב אל מקומו והיד מיד הרפתה ממנו. המלאך הביט בו בעיניים חמורות סבר. מציאות ודמיון התערבבו זו בזה, מימד הזמן אבד לחלוטין.

*

הוא הקיץ בחשיכה. הפנס שהדליק יצר צל גדול ומעוות שלו על דופן המערה. לאירוע ההצגה לא היה כל זכר, אפילו לא שריד מהלפידים.

"זה לא קרה!" הוא קרא בקול, אבל הזיכרון היה חי מדי. אפילו מראה הבקבוק המרוקן למחצה,  גם בו לא היה די כדי להפיג את הזעזוע.

ביום שני הוא התייצב לעבודה וחייו חזרו אט-אט לסדרם. "היה לך טריפ רע, זה הכל," מקורביו שאיתם חלק את החוויה ניסו להרגיע אותו. הוא חזר ישר ללב ההמולה של צילום הפרויקט החדש. כדרכו הוא חילק הוראות ממקום מושבו כשעל ברכיו מחברת, בידו האחת עט ובשנייה סיגריה שטרם הוצתה. בית-גוברין כבר נותרה מאחור כחלום בלהות שחלף. למחרת בערב, לכבוד פגישה עם הצוות הוא החליט להופיע מגולח ומסופר. בגמר מלאכת התספורת הוא הניח את המכונה, נטל סכין גילוח וראי קטן וניגש לגילוח הקו האחורי. הוא הביט בראי ואז הבחין בשיפולי שכמותיו בסימן אדום בצורת כף-יד.

סכין הגילוח נשמטה מבין אצבעותיו.