הצלב השבור מאת בנימין ישראל גל

שמש חמימה ומפתיעה של בוקר חורפי, עשרים שניות, שלושים ושלוש דקות, אחת עשרה שעות, יום שלישי, השבוע השני של חודש פברואר, שנת אלפיים לספירה, עידן ההולוקן.

ג'ונתן התעורר. מוחה בעייפות את קורי השינה מעיניו. הוא לא ישן היטב. הוא זכר שחלם, אבל לא בדיוק. החלום הותיר בו תחושה רעה.

הוא בעט את השמיכה מעל גופו. הוא התיישב באיטיות על המיטה, מחבק את הכרית. הוא היה משלם הון תועפות על מנת להישאר במיטה הזו רק עוד חמש דקות, שיהפכו כמובן לשעה וחצי.

דפיקה עזה בדלת זרזה את העניינים.

"שנייה!", הוא צעק, מקווה שישמעו אותו מן העבר השני של הדלת.

הוא זינק מן המיטה, הכניס את רגליו אל נעלי בית צמריריות ומרופטות. הן היו ברשותו מאז גיל 15.

הוא רץ, כמעט מחליק מאיזו שלולית רטיבות שנקוותה על הרצפה אמש. הוא ערך מסיבה אתמול בלילה בבית שלו? הוא אפילו לא זכר זאת.

הוא פתח את הדלת, בלי להסתכל בעינית. וזה חבל מאוד, כי אילו היה מסתכל, הוא לא היה פותח אותה כלל, אלא בורח כל עוד נפשו בו דרך החלון.

"שיט, אוי לא. שיט!", הוא קילל לעצמו. הוא היה בטוח שהוא חולם. הוא צבט את עצמו בעורף. זה כאב מאוד. זה לא חלום. זו מציאות.

הנאצים הארורים הגיעו עד דלת ביתו של ג'ונתן שלזוייג, אי שם בארצות הברית.

"מי אתה?", הוא שאל. עדיין לא מאמין שחיות האדם הללו הגיעו עד דלת ביתו. שיישארו באירופה הכבושה! מה יש להם לחפש כאן?

"גיט מורגן, יוּדן", אמר איש האס-אס, לבוש בחליפה שחורה, בעלת צווארון אדום. לראשו היה כובע מצחיה שחור, מעוטר בסמל הרייך השלישי הגדול. הוא אחז בידו הימנית ברובה סער מן הדגם הישן, מן הסתם הוא פקיד יותר מאשר חייל. בידו השמאלית הוא אחז בטופס לבן, מנוקד בנקודות שחורות. כשהגיש את הטופס לעיני ג'ונתן, הנקודות השחורות התקבצו ובאו למילים מובנות. למעלה ובשחור מודגש וגדול בשפה הגרמנית ואילו תרגום למטה, בקטן, באנגלית.

"תחתום כאן, אין לי את כל היום", הוא סימן לו על תחתית הדף, תוחב עט כדורי אל בין אצבעות ידיו. עיניו של ג'ונתן ריחפו על פני האותיות הגדולות. למזלו הרב סבו ידע גרמנית היטב. הוא למעשה התגורר בגרמניה עד שנות השלושים של המאה הקודמת, הנאצים הבריחו אותו לארץ הזהב מעבר לאוקיינוס. ג'ונתן הודה בליבו לאלוהים שלקח את סבו לפני עשרים שנה, קודם לנפילת ארצות הברית בידי אותם נאצים.

"אני לא חותם". קבע ג'ונתן בנחרצות.

"מדוע?"

"כי אני לא יהודי!".

"שלזוייג? נשמע לי יהודי. מאוד יוּדן", ניכר על פקיד האס-אס שהתענג מאוד לגלגל את המילה 'יהודי' על לשונו.

ג'ונתן סיים לקרוא את הכתוב. זה היה ברור כשמש שהוא לא יסכים לקיים את הנכתב בטופס. זה פשוט לא יקרה. לא, הם לא ישלחו אותו לשום מחנה עבודה בשום פרברי בוסטון!

הנאצים האלו לא יודעים דבר אחד, חשוב במיוחד. מה שקרה לאותם המסכנים באירופה הכבושה, לא יקרה פה, בארצות הברית! הם יישארו פה, חיים!

נראה היה לג'ונתן שהוא צעק את המשפט האחרון, משום שלנאצי היה מבט רושף אש.

"יהודון ארור, אתה וכל החולדות האחרות…"

"הי! אל תקרא לי ככה!", ג'ונתן אזר אומץ. זכרון סיפורי סבו מילא אותו בגבורה. לא, הוא לא יהיה כמותו, שברח מאירופה. הוא יישאר פה, בבית שלו, וימשיך לישון עוד חמש שעות במיטה!

כעת הנאצי נראה מבולבל.

כשנאצים מבולבלים, מה הם עושים? שולפים את הנשק, כמובן!

"תחתום פה עכשיו!", הוא צעק בגרמנית, מכוון על הרווח בתחתית הדף שנועד לחתימה באמצעות קנה רובהו, עד שכמעט עשה בו חור.

ג'ונתן נכנע.

כעבור דקה ושלושים ושלוש שניות וחצי הוא היה מחוץ לביתו, לבוש בפיג'מה ונעול בנעלי בית צמריריות וצהובות מיושן.

השמש סנוורה את עיניו לרגע, אך כשהתרגל לאור השמש החזק, הבין עד כמה המצב גרוע.

כל היהודים של רחוב מספר 512 בבוסטון, והיו הרבה כאלה, עמדו, בדיוק כמוהו, מחוץ לביתם, המומים, שפופים, כנועים.

אולי חוץ מהקטע של הפיג'מה.

בין הניצבים הוא ראה אפילו את מיסטר בוגמן, הבוס שלו לשעבר, כשהיה מחסנאי באחד מסניפי וולמארט. ג'ונתן לא האמין שהבחור הזה יהודי. כל השנים שעבד שם הוא לא הפסיק לשמוע ממנו קללות אנטישמיות שאפילו המחשבה עליהן לא יכולה לסבול אותן. לפעמים בתוך האנטישמי הגדול ביותר והאדם הכי חרא שבעולם, אפשר למצוא נשמה של יהודי טוב.

לא רק היהודים, מה שהטריד אותו יותר מכל הייתה העובדה שכמעט על כל בית היה מונף דגל. השכונה הזו בבוסטון לא הייתה שכונה של פטריוטים רפובליקנים. אפילו בארבעה ביולי הוא לא זכה לראות את דגל הפסים והכוכבים מתנופפים להם ברוח.

אך כעת, על כל בית שני, היה תלוי דגל, דגל הצלב השבור והעיט, בצבעים שחור ואדום. שחור כאפר וכעשן ואדום כדם. אנשים אחרים לא הסתובבו ברחוב. רק היהודים היו שם. מחכים לגורלם הבלתי ידוע.

הם רק התפללו בליבם שגורלם לא יהיה כמו של אלו מעבר לאוקיינוס האטלנטי.

באמצע הכביש, בדיוק באמצע הרחוב, נעצרה משאית, או יותר נכון, טנדר גדול במיוחד, שתא המטען שלו, שבדרך כלל פתוח לאוויר, היה סגור בברזנט שחור שעליו הוטבע צלב קרס ונשר בצבע אדום מבהיק.

קצין האס-אס שליווה אותו החוצה חזר פתאום ובידו חליפה אפורה ונעליים מאובקות.

אח. הדייקנות הגרמנית הארורה.

כעבור עשר דקות ואפס שניות כולם היו על הטנדר. משקשקים מרוב פחד. גם הם שמעו על סיפורי הזוועה על משאיות הגז באירופה.

לג'ונתן הציקו בעיקר הנעליים, שהיו קטנות עליו במידה.

חייל אס-אס, שניכר היה על תלבושתו שהוא בדרגה גבוהה יותר מן האחרים, הכניס את ראשו אל תוך תא המטען, ואמר, באנגלית ללא שמץ מבטא:

"אל תדאגו, אנחנו לא נבזבז יהודים משכילים כמוכם לשווא.", חייך חיוך מבשר רעות ויצא. ג'ונתן עוד שמע אותו מדבר עם אחד החיילים האחרים.

"האמריקעֶן יודן גוּט!"

היה שם גם דוקטור גולדשטיין. חבר קרוב של משפחתו של ג'ונתן. הוא היה נראה לחוץ יותר מכולם. מחה זיעה ממצחו ללא הרף. רגלו השמאלית נעה בתנועות רפטטיביות, בלתי רצוניות.

ג'ונתן פילס את דרכו בכריעה והתיישב לצד דוקטור גולדשטיין.

"זה נורא מה שהם עושים… אני עדיין לא מאמין שזה קרה לי… אני חייב להתקשר לאשתי חנה…", דיבורו של הדוקטור היה חלש יותר מן הרגיל. הוא היה על סף התמוטטות עצבים.

"יש למישהו מים?", קריאתו של ג'ונתן נתקלה בחוסר מענה. כשהם פתחו את הדלת, אף אחד לא חשב להביא איתו בקבוק מים. הרי מי דמיין שכעבור חמש עשרה דקות ושלושים שניות הוא יהיה בתוך תא מטען של טנדר עטוף ברזנט ששיך למשטר הרייך השלישי הגדול?

 

ג'ונתן נרדם כנראה במהלך הנסיעה, משום שבשעה חמש אפס אפס ושלוש שניות לפנות ערב, הוא התעורר בבהלה. מתנער מחלום רע, על נאצים באמריקה ששולחים יהודים למחנות.

אך הוא עדיין היה באותה משאית מן החלום. היא נעצרה ברעש גדול, פולטת עשן מן האגזוז.

ג'ונתן הליט את ראשו בכפות ידיו. זה לא הגיוני, כל מה שקורה, כל מה שקרה. זה שקר. הנאצים הפסידו. הפלישה לנורמנדי, סטלינגרד. הקרב על ברלין. הרייך השלישי חוסל לפני ששים וחמש שנה.

מה הולך פה?

ג'ונתן תפס בשתי ידיו את האדם הראשון שראה. היה זה מיסטר בוגמן.

"תקשיב לי. אני עליתי על זה. זאת מתיחה. עובדים עלינו. הנאצים בכלל הפסידו במלחמת העולם השנייה".

מיסטר בוגמן תקע בו מבט של 'אתה השתגעת? הם ישמעו אותנו!"

"אבל הם לא באמת נאצים מיסטר בוגמן", קולו של ג'ונתן התגבר והלך, "זאת מתיחה!"

כולם קפאו במקומם כשנכנס הקצין אל תוך הטנדר, נעמד במלוא קומתו הגבוהה. קווצות של שיער קש יצאו מתחת לכובעו.

"אני מריח מרד?"

אף אחד לא דיבר.

"נו, אני מכיר אותו! זה אוליבר מהסניף של הוולמארט! נכון שהוא דומה לו? הבנו שזו מתיחה! תחשפו את עצמכם!", ג'ונתן, שהיה כה בטוח שהוא צודק, הפר את השקט בחוצפה ורק הביך את עצמו יותר ויותר.

"מי זה אוליבר?", הקצין הנאצי הסתכל עליו במבט עקום, "הוא מתכנן מרד נגדנו?"

"אל תשקר לי אוליבר, זה אתה!", צעק ג'ונתן, הפעם אפילו הקצין לא היה יכול לעבור על כך בשתיקה.

"למזלך הרב, יהודון צעיר, הגענו למחנה. אחרת הייתי משליך אותך לכלבים שלי שרודפים אחרי המשאית, שיגררו אותך בפה שלהם. הוציאו אותם מכאן!"

קבוצת היהודים של רחוב 512 נפלטה, אל עבר שמיים אפורים ואוויר מפוייח, החוצה מן המשאית, שללא הנד עפעף כבר הספיקה להתרחק במעלה הדרך.

"ברוכים הבאים למחנה העבודה 'בוסטון קאמפפן'. מחנה בוסטון". הקצין אפילו לא ניסה לשוות לקולו נימה של רשמיות. הכול היה אבסורד אחד גדול. אבסורד גדול שמעורבת בו אכזריות גדולה עוד יותר.

הנאצים מעולם לא הפסידו במלחמת העולם השנייה. הפלישה לנורמנדי נחלה כישלון חרוץ, הכוחות הבריטים והאמריקאים נהדפו אל הים. לרוסים נגמר המזון, הקור פגע גם בהם. מוסקבה נכבשה תוך שעתיים. יפן הגיעה אל סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס. 'איש שמן' ו'ילד קטן' בהירושימה ונגאסקי רק הבריחו אותם משם.

כל העולם, למעט מקומות נידחים באפריקה ובאסיה, היה תחת שלטון הרייך השלישי. היטלר לא התאבד. הוא מת בשיבה טובה בעיר הולדתו לינץ, שבעזרת אדריכלו הנאמן אלברט שפאר, הפך אותה למרכז התרבות האירופית, יותר מפריז ומלונדון יחד. אותו החליף הקנצלר, מלך הרייך, יוהן ברוכדט.

וכעת. בשנת אלפיים, בדיוק למחרת היום הראשון של המילניום השני, נכנעה ארצות הברית לשלטון הצלב והעיט ללא קרב.

כשג'ונתן עבר את שער המחנה, שמעליו התנוסס שלט באותיות קידוש לבנה 'ארבייט מאכט פריי', סוף סוף חילחלה ההכרה אל שורש הבנתו, אל גזע מוחו.

איפה הוא היה כשארצות הברית נכבשה? זה לא הגיוני שהוא לא שמע על האירוע הכי גדול אי פעם בהיסטוריה.

הוא היה בחופש, על החוף בהוואי. רק שלשום הוא חזר משם בטיסת לילה. בשקט. בלי טלוויזיות וטלפונים. רק הוא, הגלים המלחכים את החוף, עצי הקוקוס ורייצ'ל.

איפה רייצ'ל? הבהלה אחזה בו כלהבת אש פתאומית.

הוא נרגע. היא אצל הוריה במנהטן.

הבהלה שוב החלה לגאות. הנאצים כבשו גם את מנהטן, לא? מה הם עשו שם? גם לקחו את כל היהודים למחנות עבודה, מנהטן קאמפפן?

הוא שאל את אחד מהאנשים לובשי האפור שהלכו לצידו. הם הלכו שפופים, כעדר צאן המובל בידי רועה.

"אתה חושב שיש כאן טלפון? אני חייב להתקשר לחברה שלי".

"מאיפה לי לדעת? כולם רוצים להתקשר. זה פשוט נורא. אף אחד עדיין לא מעכל את זה", האיש לחש באוזנו. כעת כל מי שרצה לדבר, אפילו על העניין הטריוויאלי ביותר, לחש. זהו מנהג הנכנעים, המובסים.

 

"אני הוא אלברכט, המדריך שלכם בבוסטון קאמפפן. אנחנו רוצים, לטובתכם ולטובת הרייך, שתחושו בנוח במחנה, כך שתוכלו לבצע את עבודותיכם בצורה מיטבית", חייך אליהם בחיוך קר מדריך המחנה, כשהגיעו אל המבנה המרכזי, העשוי עץ.

"בואו, לכו אחרי לאט. לא למהר".

היהודים הלכו אחריו כאילו שלשלאות כבולות לרגליהם. ג'ונתן ניסה לדחוק בהם, שילכו יותר מהר. הוא רצה לברוח, לעזוב את המקום הרע הזה, להיות בבית, עם רייצ'ל.

"כאן, אתם יכולים לראות אולם קולנוע חדשני, המכיל מאתיים מקומות. ההקרנה הקרובה תהיה מחר בשעה שש בערב, של סרטו המופלא של פריץ לאנג 'הקבינט של דוקטור קאליגרי'. ההגעה חובה".

אלברכט הוביל אותם בדרכים לא דרכים, בין צריפים למרכז המסדרים, לאולמות עבודה, שעיקרן ייצור כלי בית למשפחות האריות הצומחות והמשגשגות, אי שם בגרמניה הגדולה.

על הקירות היו תלויות כרזות, צבועות באדום שחור ולבן, בעלות שוליים זהובים. בכרזות נכתבו דברים כמו: "עבדו למען הרייך השלישי וכך תביאו את השלום!", או "הרייך השלישי הוא מקור האושר והשמחה בעולם!" וכן "חסלו את הנאצים! הם מקור הרוע בעולם!"

לא, זה לא.

 

הו, השגרה הנוראה, האיומה, ההורסת את האדם ומביאה את נשמתו למצב של תשישות, חוסר אונים וייאוש.

ג'ונתן שלזוייג כבר שכח כמה זמן הוא נמצא במחנה, עובד מצאת החמה עד צאת הכוכב הראשון של הלילה.

העבודה כשלעצמה לא כזו קשה. היא מתבצעת בישיבה, וכוללת הרכבת אוזניים לספלים ואהילים למנורות. גם המיטות, שהן בעצם דרגשים, לא כאלו גרועות. יש מזרן לא כל כך דק, כרית ושמיכה.  ניכר על הגרמנים שהם אפילו מכבדים אותם. לפחות באופן יחסי ליהודים שהיו באירופה. הם משוחחים עם היהודים, צופים איתם בסרטים גרמניים אקספרסיוניסטיים משנות העשרים והשלושים ואפילו אם יישאר, הם תמיד ייתנו מנה נוספת בארוחות למי שייבקש. אך אף אחד לא רוצה לבקש מנה נוספת מהמרק הדלוח ביותר שבושל אי פעם.

אה. ומסדרים פעם ביום. בחמש לפנות בוקר, במגרש המסדרים מלא החצץ. ג'ונתן מעולם לא היה איש של בוקר. הוא אהב לישון עד מאוחר, למתוח את הדקות שהפכו לשעות בתוך המיטה החמימה. אך כאן המיטות היו קפואות.

 

אבל היחס הזה, התנאים הנוחים יחסית, הם הם מקור הרוע, מקור השכחה. ג'ונתן ניסה להחזיק מעמד בכל כוחו. בדרך נס הוא מצא בכיס מכנסי הפיג'מה שלו, שעוד נותרו עליו במשך כל היום, תמונה קטנה של רייצ'ל. הוא שמר אותה קרוב אל ליבו. הוא החביא אותה מתחת לבגדים, מתחת לכרית, או מתחת לכיסא בעבודה. היא תמיד הייתה לידו.

בכל אופן, הייתה, עד שמצא אותה קצין אס-אס צעיר ואכזר, שכנראה למד את היחס ליהודים במחנות באירופה, שהשליך אותה אחר כבוד לאש התנור בחדר האוכל.

זה היה הניצוץ להצתת המרד.

הם חושבים שאנחנו נוותר, שאנחנו נשתוק על כך. לא! אנחנו נעמוד מולם, איתנים וחזקים! נדרוש שיחזירו אותנו אל ביתנו, שיתנו לנו לחיות כמו בני אדם רגילים! אנחנו איננו שונים מהם!

הנאום שהכין ג'ונתן בראשו אולי היה טוב באופן תיאורטי, אבל כשעשה זאת בצריף מספר חמש עשרה, מול כל התושבים היהודים של רחוב 512 בבוסטון, הוא לא ציפה לתגובות כאלו:
"דבר בשם עצמך, צעיר טיפש!", צעק אדם ששנותיו ניכרו על פניו בצורת קמטים חרושים לאורכו, "טוב לנו כאן! הם מתייחסים אלינו יפה! אני לא מוכן להרוס זאת בגלל תמונה מטופשת!"

המהומי תמיכה בזקן נשמעו בכל רחבי הצריף. רק דוקטור גולדשטיין ומיסטר בוגמן שתקו.

לאחר שהישיבה פוזרה, דוקטור גולדשטיין ניגש אליו.

"אני מאמין לך, ג'וני. אני יודע שמשהו רע מאוד מסתתר מאחורי החזות הידידותית שלהם. הם מסתירים משהו. בדיוק כפי שקרה לאבא שלי".

"מה קרה לאבא שלך?".

"נספה, בדיוק כמו כל אנשי אירופה".

ג'ונתן חשק את שפתיו.

"ג'ונתן, אנחנו היהודים האחרונים שעוד נותרו בעולם הזה. אתה מבין? אסור לנו לתת להם את העונג להשמיד אותנו. אנחנו חייבים לעמוד נגדם. אני איתך".

דוקטור גולדשטיין טפח על שכמו ויצא.

ג'ונתן נותר לבדו בצריף והאור נכבה מעל ראשו.

 

מכירים את הסרט 'הבריחה מסוביבור?'.

אני לא אתפלא אם לא. הסרט הזה יצא למסכי הטלוויזיה לפני שלוש עשרה שנה, אך הורד מהן מיד מחשש לתגובת הרייך השלישי, ששלט באותה תקופה על כל אירופה, וכבר סיים להשמיד את כל היהודים הידועים לו שם.

רק מעטים ראו את הסרט הזה. אני זוכר שנתקלתי בו במקרה, הייתי אז בן אחת עשרה. לא הצלחתי להירדם באותו לילה אז הדלקתי את הטלוויזיה, מחפש איזה סרט מעניין לראות. רצוי אימה או אקשן טוב.

אך במקום זה, ראיתי את הסרט 'הבריחה מסוביבור' עד קצה כתוביות הסיום.

וכל רגע ורגע שצפיתי בו, עברה בי המחשבה- זה קרה.

כולם מתו בסוף. גם אלו שברחו.

אני לא זוכר שבכיתי, אבל הייתי המום. איך בני אדם יכולים לשרוף ולענות אלו את אלו למוות.

פתחתי שנאה עמוקה כלפי הנאצים וכל מה שייצגו. כשהם הגיעו בפעם הראשונה אל ביתי, לפני יותר משנה, אני חושב, חשבתי שאוכל להתנגד. שאם אצעק עליהם הם יברחו כמו שפנים.

אבל לא. הם לא ברחו.

וזאת הסיבה שאנחנו צריכים להתאחד! להתנגד להם! לנסות לברוח! לחזור לבתים שלנו ולמשפחות שלנו!

 

ג'ונתן מחה דמעות מעיניו. הוא מעולם לא התרגש כך. חלק מהאנשים קמו וטפחו אל כתפו לאות תמיכה. חלק מחאו כפים. בשקט, כי הנאצים שומעים הכול.

במרחק קטן משם, בסך הכול שני קילומטרים, התנור בער והארובה פלטה עשן אפל כל אותו הלילה.

 

ההכרה ברוע הגיעה גם אל האחרים, בסופו של דבר. כולם הבינו שה היה יכול וצריך להיגמר אחרת. גרמניה הנאצית הייתה חייבת להיות מובסת לפני שבעים שנה. זה לא קרה. אך הם אלו שיחזירו את ההיסטוריה למסלולה. הבריחה מסוביבור שלהם תהיה אמיתית.

אך אם יצליחו לברוח, לאן יגיעו? כל ארצות הברית, ללא יוצא מן הכלל, נשלטת על ידי הנאצים. הם יתפסו אותם בסופו של דבר.

המחשבה הזו הטרידה את ג'ונתן במשך השבוע האחרון, אך החליט שלא לדבר עליה עם שאר חברי רחוב 512 בבוסטון.

כשהגיע באותו יום חורפי אל חדר האוכל, ג'ונתן הופתע לגלות שהוא ריק.

לא ריק לגמרי. רק דוקטור גולדשטיין היה שם, יושב לצד השולחן ומולו צלחת מרק ריקה ונקייה.

"איפה כולם?"

"אני לא יודע"

הקצין הצעיר שהשליך לפני מי-יודע-כמה-זמן את התמונה של רייצ'ל ללהבות, ניגש אליהם.

"קרה משהו, יודן?"

"אני דורש לדעת איפה כולם!"

"דבר בכבוד לנציג הרייך!", צעק עליו הקצין בחזרה. ג'ונתן השתתק.

"העברנו את רובם למחנה מספר שלוש. טוב להם הרבה יותר שם".

ג'ונתן חשב שהוא משתגע, שדעתו נטרפת עליו. הוא ראה ארובה, כה גבוהה עד שנגעה בעננים, פולטת מתוך קרביה עשן שחור יומם ולילה, ללא הפסק.

הוא לא יודע מה גרם לו לצעוק, לצרוח, כמו ילד קטן, שהוא רוצה לצאת משם. העולם הסתחרר סביבו. זה לא אמיתי. אין יהודים באירופה. כעת הגיע תורם. הם ימותו, יישרפו, אפרם יפוזר בתור דשן לפרחים שייעטרו את גבול המחנה. לא יהיו עוד יהודים בעולם. העיט ימשול וכולם יהיו עבדיו.

הקצין ודוקטור גולדשטיין הסתכלו עליו במבט המום. הטירוף החל לאחוז בו, ולא להרפות, אך הקצין קם ממקומו וניגש אליו.

התגובה של הקצין היממה אותו לחלוטין.

"אז לך, יהודי, ראוּס יודן! ראוּס!", פקד עליו הקצין ללכת בדיוק באותו טון שבו צעק עליו לאורך כל התקופה שלו במחנה.

"א… אני יכול ללכת?"

"ראוס, אמריקען יודן!"

"וקח איתך את הזקן הזה איתך, וצאו החוצה, יהודים ארורים!"

"אבל… אבל למה?"

"הוראות מגבוה, יודן! כדאי לך לא לתחוב את אפך הגדול, אחרת אדאג שתשאר כאן! ראוס!"

ג'ונתן אחז בידו של דוקטור גולדשטיין והם פשוט יצאו מחדר האוכל, רצים לעבר שער המחנה.

השער היה פתוח. אף שומר לא היה שם. כאילו הם לא היו קיימים עוד, בלתי נראים.

הם רצו, אל תוך היער. הם המשיכו לרוץ, דוקטור גולדשטיין המבוגר התנשף והזיע, אך הוא רץ בכל הכוחות שעוד נותרו בו.

הם נעצרו להישען על גזע עץ עבה כדי להירגע מעט מכל מה שעבר עליהם בשנתיים, עשרה חודשים, שלושה שבועות, חמישה ימים, שבע שעות ועשרים דקות במהלך שהותם במחנה בוסטון קאמפפן.

לאחר חמש דקות ועשרים שניות הם המשיכו לרוץ.

 

אח, החופש. ג'ונתן היה נותן את כל מה שיש לו על מנת להישאר עוד באיי הוואי החמימים, עם רייצ'ל הים הכחול והמבהיק כפנינה, תושבים מקומיים שזופים, שניכר עליהם שאין להם מושג מה זה הרייך השלישי ומי אלו הנאצים שהשתלטו להם על המדינה. הוואי הוא מקום מקלט. ג'ונתן לא ראה אפילו קצה קצהו של צלב קרס מאז שהגיעו לשם לחופשה. דבר אחד עדיין הציק לו- מדוע הם נתנו לו לברוח?

הם נחתו בטיסת לילה בשדה התעופה לה גווארדיה בניו יורק. רייצ'ל תפסה מונית שלקחה אותם היישר לביתה במנהטן. בית מרווח, קומה שמינית בגורד שחקים בשדרה השלישית.

באמצע הדרך במונית, שבעקבות הכיבוש הנאצי צבען השתנה לשחור-אדום-לבן, ג'ונתן ביקש מהנהג לשנות כיוון, לבוסטון.

"אתה יודע שזה רחוק. זה יעלה יותר".

"אין בעיות, אני אשלם".

רייצ'ל הסתכלה עליו במבט מבולבל עד כועס.

"שכחתי משהו בבית".

למען האמת, ג'ונתן לא שכח דבר בביתו ברחוב 512. מכתב חיכה לו שם.

כתוב באותיות גדולות בגרמנית ותרגום קטן באנגלית.

"הרינו להודיעך, שעל פי חוקי נירנברג (1935), אינך נחשב לבעל דם יהודי.

אנו מצטערים על עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לך במהלך השהות במחנה בוסטון קאמפפן.

אנו נדאג כי תפוצה בהתאם לזמן שהותך שם.

בתודה

מפקדת הרייך באמריקה הצפונית

וושינגטון הבירה

הייל ברוכדט!"

 

ג'ונתן לא שיקר לפקיד באותו יום פברוארי לפני כמעט שלוש שנים. הוא לא היה יהודי. זו הייתה טעות. מסתבר שאפילו הגרמנים, סמל ומופת לדיוק, יכולים להתבלבל. כל הזמן הזה במחנה, המפקדים והקצינים הארורים, האוכל הדלוח, חוויות סף מוות בכל יום. הוא היה שם בטעות. הוא צריך להשיג עורך דין טוב, כי הוא מתכוון לתבוע להם את הצורה.

האם גם דוקטור גולדשטיין אינו יהודי בסופו של דבר?

והמוזר, אם כי הנורא מכל, מיסטר בוגמן היה יהודי, הכי פחות צפוי מכל האנשים בעולם. דווקא הוא.

 

הם חזרו, כעבור שעתיים ושמונה עשרה דקות הם היו בביתה של רייצ'ל.

כעבור שתי שניות וחצי הם התנשקו.

לאחר חמש עשרה דקות נשמעה דפיקה עזה בדלת.

"גיט מורגן, יודן", אמר פקיד נאצי מחורבן.

"יש פה אחת בשם רייצ'ל?", שאל במבטא איום ונורא.

"כ… כן. מה אתה רוצה?", רייצ'ל התקדמה אל עבר הדלת, רועדת מפחד. כעת ג'ונתן הבין את מקור הטעות. הם התכוונו לקחת את רייצ'ל, כלבי האדם הללו. היא באמת גרה איתו לפני שלוש שנים. והפקיד המחורבן היה אמור לקחת אותה ולא אותו. היא היהודייה.

"תחתמי בתחתית הטופס. כאן, בבקשה", סימן לה הפקיד והושיט לה נייר ועט.

באותו רגע החלה מהומה בבית. כוסות וצלחות נשברו על ראשים, דם ירד לג'ונתן מן האף והמצח. אפילו נורו שתיים או שלוש יריות. בסופו של דבר הפקיד הנאצי שכב ללא הכרה על השטיח בכניסה לדירה. הם גילגלו את הגופה במורד המדרגות. הם בוודאי יחפשו אותו. הם חייבים לברוח. להוואי, עכשיו ומיד.

זה היה הניצוץ למהפכה האמריקנית הגדולה ,שבסופה יגורש הענן האפל והשחור מעל שמי העולם.

כעבור פחות משנייה רייצ'ל וג'ונתן התנשקו שוב.