הראי

"החופש כבר עומד להיגמר," אמרה לי רעייתי לאחר ארוחת הערב, "ובקושי הספקנו משהו. אתה כל הזמן עסוק עם הניירות שלך. בוא ניקח מחר את הילדים לגן החיות."
היא אינה מכירה בחשיבות מעשי. אבל לא נורא. יבוא יום ותבין. לא נכנסתי לויכוח מיותר.
"האם כבר שכחת?" עניתי. "לא רק שאחרי הטיול האחרון והבלגן שהם עשו במכונית בדרך חזרה החלטנו שאין יותר טיולים, הרי את זוכרת מה שקרה בפעם הקודמת כשביקרנו בגן החיות."
"מה קרה אז?" שאלה רעייתי. "אינני זוכרת משהו מיוחד."
"אינך זוכרת מה קרה לקטנה אחר כך," הזכרתי לה.
"באמת," ענתה בביטול. "ילדים חולים לפעמים, זה קורה. אתה עושה תמיד עניין מכל דבר קטן. הבטחנו לה, במסיבה ליום הולדתה החמישי, טיול לגן החיות, לראות את פו הדוב."
אבל אני הייתי איתן בסירובי. וכשנכנסנו למחרת בשערי גן החיות, יכולתי רק להרהר נוגות על ההשפעה הקטנה שיש לנו עצמנו על חיינו.
דווקא היה מוצלח הביקור בגן החיות, מה גם שבערמומיות דאגתי לעשות עיקוף גדול ולא להתקרב לכלובי הקופים. הילדים היו שמחים וטובי לב, וגם החיות נראו כך. גני החיות כיום אינם מדכאים כבעבר. החיות חופשיות בחצרות מרווחות, עתירות צמחיה, ואילו בני האדם הם המהלכים בין גדרות. הילדים נהנו. החיות הגדולות תמיד מותירות רושם רב על הילדים. פו הדוב קיים את הבטחתו, והילדה רק התאכזבה שלא היה דינוזאור, ולא הסתפקה בתחליפים שניסינו להציע.
"אבל משהו חסר," שם לב פתאום הבן הגדול. "איפה הקופים? אין בגן הזה קופים?"
"הקופים סגורים בכלובים," מיהרתי להגיד, "זה לא מעניין לראות. אולי נקנה לכולם גלידה?"
אבל אי אפשר היה לעצור את הילדים, והם גררו אותנו לכיוון הקופים. הבטתי ברעייתי בדאגה, אבל היא לא נראתה מוטרדת כלל.
"אתה סתם אומר," נזף בי הבן האמצעי כשהגענו לשם. "גם כאן אין כלובים. כמה הם חמודים! תראו!" הילדים התפזרו לכל עבר.
ואז זה קרה. מיד קלטתי. בתי הקטנה ניצבה במקומה כפסל, חיוורת כסיד, ומבטה נעוץ בנקודה מסויימת בחצר ממול. מבטי המשיך בחרדה את מבטה. ממול ניצב קוף קטן, גם הוא ללא תנועה, והביט בה.
הסבתי את תשומת ליבה של אשתי.
"זה בדיוק באותו מקום כמו אז," אמרתי. "אני זוכר בדיוק. רק אז היא עוד היתה בעגלת ילדים. ממש באותו מקום. ולא הבנו מה קורה. מה נעשה עכשו?"
"תן לה להסתכל," אמרה אשתי, "יימאס לה עוד מעט."
אבל לא נמאס לה. היא התקרבה לאיטה עד למעקה, בלי להוריד עיניה מהקוף המביט בה ממול.
"בואי, יש עוד קופים," ניסיתי. "תראי כמה הם מצחיקים!"
אבל דבר לא עזר. כאילו אוזניה נאטמו לשמוע, ורגליה ממוסמרות למקומן. וגם הקוף המשיך להביט בה בריכוז, ללא תנועה, קפוא במקומו. בסוף היינו כבר חייבים ללכת, ונשאתי אותה משם בזהירות על ידי. היא לא התנגדה, והיתה שקטה בדרך חזרה. שקט לא רגיל שרר במכונית, ואני כבר התגעגעתי לרעש שבקע מהמושב האחורי בטיול הקודם.
וכשהגענו הביתה שכחתי הכל. החיים חזרו למסלולם. אכלנו ארוחת ערב גדולה. הילדים נעלמו כל אחד בחדרו, שקועים במחשב מן הסתם. ערב משפחתי רגוע. שקעתי בענייני, ופתאום מתוך השקט נשמעה צעקה גדולה. אודה על האמת שהייתי מרוכז במשהו אחר, ולא הקדשתי תשומת לב. אבל מיד נשמעת צעקה נוספת, הפעם של אשתי. רצתי בעקבות הקולות, לחדר האמבטיה. שם ראיתי את אשתי רכונה על בתי הקטנה, המוטלת ללא תנועה על הרצפה, קצף לבן בפיה.
הרגשתי כאילו כל הדם אוזל מגופי בבת אחת. התקרבתי בצעדים כושלים. אינני טוב במצבי חירום כאלה.
רעייתי נקתה במגבת את שרידי משחת השיניים מהפה של הילדה. "בוא, נעביר אותה למיטה שלה," אמרה במעשיות.
"על מה את מדברת?" צעקתי. "ישר לבית החולים! מהר! זה לא משחק!"
אינני מאחל לאף אב לנסוע כך לבית החולים, כשבתו מוטלת על ברכיו. אינני יודע איך הגעתי לשם. חששתי שיחלוף זמן יקר עד שנקבל טיפול. להפתעתי החלו מיד לזרום למקום רופאים. אותי הרחיקו, המום ואחוז חרדה. פתאום הבנתי כמה טוב היה אילו הייתי נאלץ לחכות שעות ולהמתין לתורי, כמקרה לא דחוף. רק לאחר זמן ארוך כנצח יצא אלי רופא בחלוק ירוק, פניו חמורות.
"הצלחנו לייצב את מצבה," אמר. וחקר מה אכלה, ומה שתתה היום, ואם היו דברים חריגים. עניתי כמיטב יכולתי. "לא, לא היו דברים חריגים. האם אוכל לראות אותה?" שאלתי בקול רועד.
"רק לזמן קצר," ענה הרופא והביט בשעונו. "היכנס עכשו. מכינים אותה להעברה למחלקת טיפול נמרץ."
אינני מאחל לאף אב לראות כך את ילדו. חסר אונים, מחובר לצינורות ומכשירים. ולהבין שמה שקורה אינו כלל בשליטתך, אלא כפוף לחוקים אחרים. ואתה נותר צופה מבחוץ, מטרד בלבד, חסר כל תועלת, כאילו לא שייך.
נשארתי כל הלילה לידה. לא ליד מיטתה, כי מחלקת הטיפול הנמרץ סגורה לביקורים, אלא במסדרון בחוץ. מה לא הייתי נותן כדי להיות בצידה השני של הדלת. הכל הייתי נותן, הכל. אבל לא היה למי.
הלילה היה ארוך, כאילו כאן הזמן מתנהג לפי חוקים אחרים. הייתי עייף, כי לא התכוננתי ללילה ללא שינה. עצבי מרוטים בימים אלה, בהם אני כה קרוב למטרתי. מחשבות קפצו בראשי ללא סדר והגיון, כאילו יש להן קיום עצמאי משלהן. עיני היו נעוצות בחלון בדלת המחלקה, המבריק כראי. יש מראות חצי שקופות, ומישהו יכול להביט בך בדיוק עכשו מהצד השני. לרגע לא הייתי בטוח, באיזה צד בעצם אני נמצא. כל כך מבלבלים הדברים לעיתים. שוב ושוב קפצו בראשי שאלות כמו למה הראי הופך בין ימין ושמאל, אבל לא בין למעלה ולמטה. הייתי במצב של נים ולא נים, בין ערות ושינה. אור חיוור בקע מתחת לדלת הסגורה. חשבתי על האור החמקמק, שאיננו מצליחים להבינו. הוא חכם מאיתנו, יודע למצוא תמיד את הדרך המהירה ביותר, גם אם לא הקצרה ביותר. או אולי להיפך? אינני בטוח כבר. הרגשתי שכאן נעוץ הפתרון, אבל אני אינני יודע לנסח את הבעיה בבירור. כנראה חלמתי בהקיץ, כי אני זוכר במעומעם איך עברתי את הדלת בחטף ונכנסתי פנימה למחלקה וניגשתי למיטתה של בתי, ואמרתי לה שאני אחבק אותה חלש, כדי שלא תידבק.

בבוקר יצא אלי הרופא בצעדים נחפזים, ועדכן שהמצב יציב. לחצתי עליו, אולי יש שיפור, ואפילו קטן? הוא היטיב את משקפיו על עיניו המוקפות בעיגולים שחורים, וענה שגם אם אין החמרה זה הישג. כי אצל ילדים ההתאוששות לפעמים מהירה מאוד. לא כמו אצל מבוגרים. אמר וכבר נעלם, כאילו יש לו עוד עניינים חשובים יותר.
רעייתי היתה צריכה להגיע להחליף אותי. עייף ומטושטש חזרתי הביתה לישון. קמתי לפני הצהרים, עם כוחות חדשים. כשהתגלחתי הבטתי בחשש במראה, תמה מה כבר בתי ראתה שם שכל כך הפחיד אותה. הרי במראה אנו רואים רק את עצמנו. כל ילד יודע זאת. ניסיתי להביט לכל הפינות, מתחתי את צוארי, מנסה לראות מה נחבא מאחורי הדמות שם. לתפוס אותה ברגע שאינה מוכנה. בסרטים רואים לפעמים איך לדמות במראה רצון משלה, אבל כאן כאילו להכעיס הכל היה צפוי ורגיל ומשעמם. הרגשתי איזו אכזבה, למרות ואולי בגלל שלא ידעתי מה בדיוק אני מחפש. הרי אין שם דבר. מה כבר יכול להיות בשכבה הדקה כל כך המחזירה את האור. אולי אני דורש יותר מדי.

על אף שהיה לי כעת זמן פנוי, מתאים מאין כמותו כדי לשקוע במדף ספרי המדע שלי, לא גיליתי בהם עניין הפעם. יצאתי מהבית, נכנסתי למכונית, ונסעתי לגן החיות.
חזרתי למקום בו עמדה בתי אתמול, וחיפשתי בעיני את הקוף הקטן. אבל לא יכולתי למצוא אותו. כל הקופים נראו לי דומים, ואותו לא מצאתי. הקפתי את החצר מספר פעמים. אולי הוא נחבא באיזו פינה. אבל ללא הצלחה. אור שנשקף משמשת כלי רכב מתקרב סינוור אותי בעוצמה, עד שנאלצתי לכסות על עיני. האם באמת היה כאן הקוף אתמול? אולי הכל פרי דמיוני?
ברכב היה עובד גן החיות לבוש מדים ירוקים, מוביל בעגלה קטנה את ארוחת הצהרים לקופים. לפתע הרגשתי רעב למראה הירקות הרעננים, וכמעט התפתיתי לשלוח יד לעגלה לקחת משהו. ניגשתי לעובד כשעצר ליד הכלוב, ושאלתי אותו במבוכה איפה הקוף הקטן. הוא הביט בי בעינים תמהות.
"הוא כבר לא כאן," אמר. "הבוקר הוא אושפז. למה אתה שואל?"
"אושפז?" קראתי בתדהמה. "מה קרה לו?"
הוא הופתע ממידת ההתעניינות שלי. "זו קופה צעירה," אמר, "בת חמש. מצאו אותה הבוקר מוטלת על הרצפה, מול הראי, עם קצף בפיה."
"ראי?" מלמלתי. "איזה ראי?"
"יש שם ראי," ענה. "קופים אוהבים להביט בו, ולראות את דמותם. ושם מצאו אותה. לא ברור מה קרה לה. כנראה התמוטטה בלילה."
"ולאן לקחו אותה?"
"לבית החולים," וכשראה את מבטי הלא מבין הסביר, "לבית חולים של חיות."
"ויתנו לה שם טיפול טוב?" שאלתי בדאגה.
"הכי טוב שנותנים לחיות," הבטיח.

חזרתי ישירות לבית החולים. מצב רוחה של רעייתי היה מרומם. היא כבר מצאה חברים, והחלה לספר לי על דברים שראתה ואנשים שהכירה ודברים ששמעה. אבל ראשי לא היה פנוי לדברים טפלים כאלה. שוב לילה ארוך לפני.
ושוב מחשבות מוזרות באו והלכו. לפעמים היה נדמה לי שאני מבין הכל בבהירות מדהימה, והתפלאתי איך אחרים מתקשים לראות דברים כל כך פשוטים. ולפעמים היה נופל עלי יאוש, והיתה מחלחלת בי הכרה כי האתגר גדול מדי ואינו אפשרי כלל, ואני אינני מתקרב כלל לרדת לעומקם של דברים. נמנמתי והקצתי חליפות. ופתאום, לפנות בוקר, הרגשתי אף שעיני עצומות שמישהו נמצא מולי. פקחתי את עיני. אדם מבוגר ישב מולי, שערו ארוך ופרוע, פניו מקומטים, והביט בי ישר בעיניים. אני הסבא שלך, אמר. באתי לקחת את הילדה. אתה לא הסבא שלי! צעקתי. אני הכרתי את הסבא שלי! לך מפה! הרגשתי צמרמורת קרה בכל הגוף. וכשהעזתי להסתכל שוב הוא כבר לא היה שם. אבל יותר לא העזתי לעצום עין. נלחמתי בשינה כאילו חיי תלויים בכך. חיכיתי רועד כולי לרופא, שיצא כבר, ובפיו הבשורה.

והבוקר הגיע. הרופא בחלוקו הירוק המתנופף יצא וניגש ישר אלי. ראיתי שיש לו משהו להגיד לי. עצרתי את נשימתי. "איש בשורה אני היום," חייך חיוך עייף. "יש התאוששות מדהימה. זה נהדר עם ילדים. כאילו כמו קסם, הם יכולים להבריא ברגע אחד. אתה יכול להיכנס. בתך מחכה לך."
ברגלים כושלות נכנסתי. בתי ישבה במיטתה, ופניה האירו כשראתה אותי.
"אבא!" קראה בשמחה ושלחה ידיה לחבק אותי. "איפה אני? מה זה המקום המוזר הזה?"
"את בבית חולים," ליטפתי במבוכה את ראשה. "נפלת בבית, והבאנו אותך לכאן. אבל הכל יהיה בסדר. את כבר מבריאה."
"ואיפה אמא?" שאלה. "למה היא לא כאן?"
"היא מיד תבוא," אמרתי. "היא עם האחים שלך בבית."
היא הרימה ראשה מהכר והביטה סביב.
"תראה איך כולם כאן נראים," אמרה בתדהמה. "מה יש להם? הם בסדר?"
"הם חולים," עניתי. "אבל בקרוב גם הם יבריאו כמוך."
ראשה צנח חזרה על הכר.
"גם אני נראית ככה? אני מקווה שלא. תביא לי ראי. אני רוצה לראות את עצמי."
"ראי?" עניתי מבולבל. "אולי לא כדאי…"
אבל האחות הראשית כבר באה, מביאה בידה ראי קטן. "זה חשוב שתראה את עצמה, זה חלק מההחלמה," אמרה. ולפני שהספקתי לעצור אותה הושיטה את הראי לבתי.
בתי הביטה בעצמה, פניה מביעים תדהמה. "איך אני נראית!" אמרה. "אני חייבת להסתרק!" האחות, מחייכת כמנצחת, רצה להביא לה מברשת שיער. בתי החלה לסרק את שערה הארוך במרץ. לרגע הצטלבו מבטינו במראה שבידה. רכנתי אליה וחיבקתי אותה אלי. כי הראי לעולם הוא מה שהעיניים הן לנפש.
"דבר חשוב למדתי ממך היום, חמודה שלי," אמרתי ברוך, אבל היא לא הקשיבה.
"אתה מפריע לי להסתרק, אבא," התנערה ממני בקול מתפנק בעודה ממשיכה להסתרק. "ויש עוד משהו שאני רוצה."
"כל מה שתרצי תקבלי," הבטחתי. "את רק צריכה לבקש."
"אני רוצה לבקר שוב בגן החיות," אמרה. "אתם חייבים לי. בגלל שלא היה שם דינוזאור. נבקר שוב את פו הדוב."
"אולי לא גן החיות," אמרתי. "כדאי לראות גם מקומות אחרים…"
"לא," אמרה בהחלטיות. "רק גן חיות."

בשעות אחר הצהרים בתי כבר שוחררה הביתה. הייתי כל כך עייף, שהלכתי לנוח קצת כשהגענו, ונרדמתי כבר עד הבוקר. קמתי ושלווה גדולה שורה עלי, שלא ידעתי כמוה זמן רב. מצאתי את בתי מתרוצצת בבית כרגיל, כאילו דבר לא היה, והילדים כבר רבים ביניהם כמו פעם. כמה מעט אנו באמת צריכים כדי להיות מאושרים, ואנחנו לא ידענו. ואולי זה לא כל כך מעט.
ניצלתי את הבוקר לעשות סדר בחפצי, וזרקתי את כל הניירות שאגרתי עם השנים. אשתי עוד ניסתה לעצור בעדי, אבל הסברתי לה כי תפקידם תם ואיני זקוק להם עוד.
אחרי כמה ימים קיימתי את הבטחתי וחזרנו עם הילדה לגן החיות, הפעם ללא אחיה. ביקרנו שוב את פו הדוב, וטיילנו בנחת בשבילים. היא היתה שמחה, ורצה הלוך ושוב ממקום למקום. גם הקופים מצאו חן בעיניה, כאילו היא רואה אותם בפעם הראשונה. הלכנו אחריה אני ורעייתי אוחזים ידיים ומדברים חרש, כשאנו מביטים בה רצה ומדלגת לפנינו, כאילו כל העולם שייך רק לה ונועד רק בשבילה.
בצד ראיתי את אותו עובד עימו דברתי אז. ניגשתי אליו, ושאלתי לשלום הקופה. "סיפור עצוב," אמר. "אני זוכר ששאלת עליה. היא הלכה לעולמה באותו לילה בבית החולים. לא ברור מה היה לה. לא הכל אנו יודעים להסביר. מאוד עצוב. מאוד אהבנו אותה כאן. כל כך צעירה. כל כך נבונה. ממש אנושית."

ומאז חיינו חיים שלווים ורגילים ומשעממים. האם אפשר לבקש יותר? יותר לא חקרנו עוד במופלא מאתנו, בגלל שכעת לא היה מופלא עוד. ויותר לא אירעו לנו עוד אירועים כאלה.