הרפתקאה במחקר מאת יעל שניר

 

כשאתה לא יודע לאן שט הירח, בחורף, בשעה מוקדמת מהתרחשות השקיעה, ואתמול הוא בא והיום לא וזה לא העניין שהוא יכול לבוא, אלא העננים מסתירים עכשיו, והירח לא זז מיקרומטר מהרגיל, ברור שלא זז, רק לא רואים את חוסר התזוזה, מעונן מאוד. אולי מנסים עננות מוגברת כאחת ממטרות המחקר? זה יכול לנקות, זה יקדם ממטרים ומשקעים וזה יהיה, ועכשיו אתה מתנסה, עורכים בך ניסיון אבל לטובה, כמו שאומרים יהיה טוב, גם כאן אומרים ומובטח שאומרים. המדענית הזאת,Lady m. שקראו לה מוריה גוליקמן, הייתה גרה כמו השכנה שלה, הרופאה הטבעונית באותו בנין ברחוב אלונים 8, הכול רחוק עכשיו ואז היה קרוב, ומוריה הייתה מרפאה אצלה מחושים לא שלה, לשלה לא היה לה זמן מרוב ריצות למכון המחקר וחזרה והיו הפקקים ושלושה ילדים והבעל, והילדים רצו חתול ואחר כך כלב ואחר כך לא רצו ומוריה לא הסכימה שהם לא ירצו מפני שזה לא חינוכי ובעלה אמר לה, טוב, אני מנקה אחרי חיות המחמד, ותזכרי שאני לא יודע לנקות. לקחה. כאבה לה הכתף. נכנסה לטיפול לשכנה שלה הרופאה הטבעונית שהיא שלחה לה פציינט אז גם מגיעה הנחה, וביקור עולה 800 שקל+ נוסף חינם, ואנחה חינם, אבל שכנה שכנה אולי על המקום תוריד משמעותי והיא המדענית תגלה משהו בשבילה במחקר ויד רוחצת יד? לא, אין זמן! מוריה לקחה מהר אקמול, וככה רצה למכון עם הכתף, והילדים והחתול והכלב ועוד חתול שהילדים רצו, כי הוא חבר של החתול שקודם לא רצו ועכשיו הם צריכים שני חתולים וזה עוד לפני בית ספר, ושהכלב לא רוצה אותו, זה כלב? בָּדְקָה שכולם חגורים וחגרה לידה את צ'ומפי, מפני שאם יהיה אירוע אסוני, לא יצא שאמרה לא. לא טוב, לא נכון להפקיע גבולות, ואחר כך מתפלאים מה קרה לילד, מה לא עשיתי טוב?  וזה אם לא מביאים בחשבון אירוע אסוני. התשובה לבעיה תהיה בעוד עשור בערך, במכון תופסים במעקות לא למהר מדי, לסגור בורות לפני שעוברים לבני אדם.

 

התקציב לחץ למהר, והוא הקובע, ומוריה לא ידעה על כך. קשה להסביר איך הדומיננטיות של תקציב הפרויקט בחייה, נשמטה מתודעתה. נקרא לזה תמימות, וככה היא נוסעת לעבודה, לרוב גם אריאל נוסע. לפעמים הוא נוהג, לפעמים היא. אין חניה, מגיעים לצומת המרכזית, כל ההורים בעיצומה של הנהירה הגדולה של הבוקר ואריאל גוליקמן קופץ למשרד ושולח נשיקה, ואומרים אין אפס, בזה אין תאונות אוויריות וכל אחת שעולה לאוויר תמיד נוחתת נכון. אריאל מחבט בתיק ג'ימס בונד של רואה החשבון המשעמם שברשותו, וערימות ארגזי הפלסטיק נפתחות כדלת למשרד רוה"ח, ומוכר ירקות בפינה ממליץ על צרור שלא יודע מה שמו למקרה שהלקוח ישאל, ואריאל לא ישאל, אין! על הבוקר חייב תשובות למשפחתו, והשאלות רק הולכות ועולות בדרגת הקושי והסתירה הפנימית, וזה שבפינה, גם הוא צריך לאכול! נראה אחה"צ, האיש עד אז ימציא ללקוח הפוטנציאלי שלו שם לסחורה, אַמן המילים, הוא גם שר אותה, אבל המילים מרחו אותנו, ואנחנו לא קונים. העלים בידי האיש עטופים בעיתון. לא להאמין מה כתוב בעיתון, פתרון מושלם לכל הבעיות עד סוף העשור!!! אין דבר כזה, ואריאל לא יודע שרעייתו בעסק. האיש הפרוע בחוץ, לָחוּץ על הקיר בין הסחורות שלו ושל שאר החברים או המתחרים והמתאבקים שתופסים את הקיר, בלי תחרות, צלחות, ריבות, פותחנים, ניוקי משומר, ואריאל מרוהט בתוך המשרד שלו. למה? ככה, אוילם גוילם, ואחאד ותניין אני אישכנע אותך שזה שבחוץ הוא זה שטוב לו, ואם לא אישכנע, אז מה, וככה מוריה מורידה כל אחד בשלום נכון לעכשיו, ומגיעה למכון המחקר בזמן. הצוות בסווג סודיות עליון לפני פריצת דרך, ובעלה של מוריה לא יודע על המחקר, אריאל יודע משהו על כימיקלים, אז במחלקת הביטחון של המכון הוצע למוריה ללכת עם בעלה לכוון הזה, ובאמת דיברה אתו פה ושם על פיתוח כימיקלי, כשהיה להם מעט זמן לטייל בערב, היא ניצלה את הזמן.

 

מוריה חנתה, ובאה מהכתף, זוויתי מצידה! נתפס לה אחד שתמיד מסתובב, עובד משק, והיא ממהרת למעבדה ואין לה זמן לחשוב עכשיו מה היא חושבת על הבעיה. כידוע יש אבטלה והמכון בקשיים, והתקבולות של אריאל לא משהו כרגע בתקופה האחרונה, אז המכון נעשה יותר מרכזי בתקציב המשפחה, וחשוב שהמכון יתייעל, אבל איך לפטר אחד כמוהו שיש לו משפחה גדולה, מחזיקים אותו, והוא המוחזק, היא שמעה שאמר: לא חושב זה טוב, אבל מה התכוון? והוא דובר עברית, זה לא הבנת הנשמע, את האיש היא לא מבינה, והוא מצדו שותק, מין מוכיח סמוי שמנוע ממלאכתו. לא תגיד, הוא נמוך ואנשים היום גבוהים ואוכלים גס, פעמיים דק, והתנועות שלהם תופסות חזק מסדרון, והוא הולך יותר לצד הקיר, ומוריה עברה עם הבוקר טוב והוא אמר לה בוקר טוב, ואצלו הבוקר יותר חמסין או יותר סערה, מה אתו? לא מובן מבחוץ, צריך מתוך עצמו, ואיך? אם היה מביא כתוב מה הוא אומר או בעצם לא אומר, אז אולי, כי בעל פה מי יבין, מה תעשה אתו? אבל אם כתוב ג'יבריש, אז לא עשינו כלום, וזה לא הבנת הנקרא, יותר מדי לא ידוע הדבר הזה, ועוברים. לא פעם ראתה את האיש מול הקיר, ועזבה אותו.

 

טוב שבאת! בדיוק עכשיו אנחנו פורצים! קיבל אותה חבר בכיר בצוות שחוקר את הנושא מאז שנות השמונים, שתפקידו וסיווג הסודיות שלו חסויים בכל דרגת דיווח. הבכיר הוא תושב פתח- תקוה וותיק, אידיאולוגי ועובד למען המדע ואנחנו מצליחים במדע, וגם מצליחים בפרויקט הזה שהוא אמריקנו-ישראלי בפיקוח- על אמריקאי, למרות שאנחנו יכולים להשלים את כל המשימה עד הסוף בעצמנו, כולל שלב הייצור. זה לא האספקט המדעי, חסר לנו מימון, ופה האמריקאים נכנסים לתמונה ולא יוצאים.

 

הבכיר ביקש לפתוח תריס. לפני שמגיעים לעניין, נראה כמה יפה אנחנו משלבים את המחקר שלנו, ביום יום. בוקר רגיל באפריל. התריס נפתח ואור חדר לחדר הגדול והאפור, פרחים מענף קרוב מאוד נלחצו לשמשה, והדבורים היו מחוצה לה, וכולם ידעו שזה קשור לדבש הרעש שלא שומעים מבעד לשמשה והם כן שמעו זמזום. יכול להיות, הפרויקט זִמְזֵם להם אותו בוקר, בוקר משמעותי במיוחד. למוריה הייתה צמה כל כך ארוכה, כילדה הוחלט שהיא לא מסתפרת לעולם, כי אסור לספר שיער כזה. הייתה מגלגלת את הצמה בצורה ששיוותה לה פרופיל שלא נשמע כמוהו, של חלת חתונה שחורה. עכשיו אצבע אור הורתה על שערותיה, אז חשבו שזאת הוראה של הניסוי, חלק אינטגרלי של המקריות המתוכנתת, וכך מוריה התבקשה לעבור את הניסיון אם אפשר לומר, על ידי הניסיון עצמו, או גם נכון להגיד שמוריה התנדבה לעבור את התהליך הניסיוני שלנו. אחר כך לא תוכל להאשים מישהו בתוצאות, מלבד את עצמה, אבל היא לא תאשים, היא לא תהיה כזאת, הנסיינים כחברה כלכלית, גם בונים על זה שהמטופלים ישתחררו מעברם ולא יעסקו בו, וזאת ממילא המטרה של הטרנספורמציה האישיותית. מוריה מקרבת את הראש לנצנוצי ניקיון מכאני, והמדען הראשי פושט סוודר ולובש חלוק לבן. מוריה רצתה שהניסוי יצליח, שלא יצא שכל העבודה הלכה פארש, זה צוות שלם שתלוי במחקר הזה. מוריה! לא חשבת על הילדים שלך.

 

המדען הזרים למוחה שאלות לבדיקת תקניות, לזיהוי הנקודה שממנה והלאה יש לנו אדם חדש, ונלקחות בחשבון תשובות עם סטיות תקן בגלל שקרים, פחדים, נאמנויות עבר, אמונות טפלות וכו': "האם את מכירה את מוריה גוליקמן?", היא שמעה את השאלה. סלח לי שאני לא מכירה אותה! שיקרה למען המדע, כדי שלא יופסק הניסוי באמצע העבודה, כי עדיין ראתה עצמה כמעט כתמונת ראי, ומזל שדווקא אזור הכתף כבר עבר לייצוב העצמי החדש, אחרת היו כואבות לה שתי כתפיים שמאליות, והעובדה שהיא מתחלפת בסדר עוקב לא מקרית כמובן, אלא כתוצאה ממחקר מעמיק ומכמה גוויות בדרך, למניעת הכפלת כאבים בתהליך המטמורפוזה.

 

הייתה העיתונאית מרשת…, שלא רצתה לדעת מכל זה, ודווקא היא זו שחייבת ליצור קשר עם פרופסור ט. דנסברג, מנהל הפיתוח של המכון בתחום תשתיות, שהוא המפקח מטעם חברת האם האמריקאית, והוא בדיוק קופץ לפקח, אז למה שלא ייפגשו ויסביר לה את הטרנספורמציה, הוא הציע את זה בשיחה ביניהם, אבל עד שהתקשרה אליו בכלל, לקח קצת זמן. היא רצתה תחום אחר, לא סיקור מדע, היא טובה בתיירות, אבל כשלה באודישן לסדרת התיירות, וכך התפנתה להנחות תכנית מדע. כמה התאמנה על אכילת מזון הונדורסי ושייט ברפסודה, ולאחר כל התרגולים, היא בחוץ! ועוד לא קלטה וזה לא חדר לתודעתה, שהיא לא תנחה סידרה טיגריסית מאוד ופופולארית לכל מטוגרס, ששמה 'מסע ביער'. מה תספר לחברות, להורים? איך תנמק את הכישלון? וכבר כמו דליפה מגיע אליה לפעמים עידוד מחֲבֵרָה  שמתקשרת לטלפון הנייד שלה, ומדברת כאילו אין כישלון כלל. תקשיבי, מה זה הצלחת! אבל לא רציתי עסק עם המדע, אני לא מבינה ולא אוהבת. לעיתים, כשהתאמנה במילול ופילול טקסט מדעי כאילו, נתפסה כשהיא על הרפסודה, בלתי טובעת באמזונס. אם הייתה מתקבלת, בהכרח הייתה חוזרת בשלום לאולפני הרשת, מכל מסע שלא יהיה, ועכשיו היא בת תמותה בתיירות. הניחה את הדפים המדעיים על הספה המרוטה בחדרה השכור, ותקתקה את הספרות על הנייד המיושן שהיא נושאת מתוקף תפקידה, אז בלי הדיוקן שאין לה עכשיו מסה קריטית לפגוש, וגם הוא לא יראה אותה פרועה מהקריירה.

 

הפרופסור קיבל שיחה במקלחת, בין הבשמים. מישהי באיפור נוזל על הצג שאלה, פרופ' דנסברג? הוא ידע כבר שזו עיתונאית מרשת… שמעוניינת בראיון, אבל ישר חשב, היא יכולה לשמש טוב יותר את המחקר, אם יבוצע בה ניסוי. יש לנו נקודת ייחוס די ברורה לבדיקת התוצאות. היא עיתונאית, אם בעקבות הניסוי תחדל מלהיות עיתונאית, נדע שהניסוי שלנו עלה יפה. סוף סוף, הוא לטובת האנושות. טרוי דנסברג השיב לה בחביבות שהוא חייב לקפוץ לארץ הקודש מחר, אם יוכלו להיפגש בבית קפה מסוים בחיפה, שכבר הכיר מביקוריו הקודמים במכון המחקר, בקשר לפרויקט. הוא היה מגיע מארה"ב, תמיד כשהניסוי היה עולה בדרגה ומתפרץ לנקודת מפנה והפעם יש לנו פריצת דרך גדולה, אמר לה, אמנם גם הסיכונים במצב אזעקה, אבל ניתקו את האזעקה. זה לא מה שאמר לה. היא גיחכה מתוך צגה, אשמח מאוד לפגוש אותך! מיד לאחר סיכום הפגישה, פניה נמרחו על המכשיר ונמשכו בערבול צדי, ובנו מחדש תמונה של עציץ, והעציץ נעלם. היה זה צמח מטפס. הוא לא ידע מה הטלפון הנייד שלו רוצה ממנו ומה הוא רומז לו ומי חוקר את מי.

 

לחינם חשד בכשרים. על הצג הופיעה מערבולת, ולא צמח מטפס שאותו דמיין רק מתוך עייפות ומתח, שנבעו ממעמדו ואחריותו. כבר טס למכון וחוזר, שיספיק עוד לפגוש את אשתו השבוע. לא ניחש מה יקרה, אבל הייתה לו תחושת בטן לא טובה, קרקורים לפני ביקורו האחרון במכון, בדמותו הישנה. בזמן ששוחח עם העיתונאית ממקלחתו, התגלח והתקלח, ושלח לה סיגנל לפתיחת ההליך, שלא משפיע על השולח, אלא רק על הנמען.

 

אותו קפה חיפאי קטן ואינטימי. כסאות אדומים, ממול הייתה ספה, אם רוצים ניחותא מיוחדת. העיתונאית כבר המתינה שם, בדאגה כנה לשלום הכתבה שלה. מיד ראה בחורה נחמדה, מוטרדת. לא ידע שהיא חשה שבית הקפה קצת מוזר, וכאילו נחת ממקום אחר. היא לא חשבה על כך במודע, אלא אינטואיטיבית הריחה סיכון בלי לדעת דבר על התהליך שאותו היא עוברת. אולי עוד תצא מזה בשלום, אם התחושה שלה לא נובעת ממחיקת אישיותה, אלא מזה שבית הקפה מעוצב אמריקאי, אז דווקא בגלל שההליך חשף רבדים, הרגישה לא בבית. פרופ' דנסברג לא ניחש אצלה את הניואנס, כי הוא עצמו אמריקאי, ולא מצא זרות במקום הזה, במיוחד לא היה לו זר הבר הטעון שבולע אותך בחושך, לכן מיד חשב שהמבט של העיתונאית שעברה אל הספה באור החלקי, דהוי משיטת המטמורפוזה, וייחס לעצמו בגאווה מקצועית את מצוקתה. המצוקה תמתין לו שיגיע למקומה. לשביעות רצונו, היא כבר נכנסה לשלב שיוכל להגיד לה מה שירצה, דיבר כדי לוודא שהיא לא מבינה על מה מדובר, והסביר את מטרת הניסוי: אנחנו הופכים אתכם לאנשים אחרים ואנחנו מפזרים אתכם בין האומות. המלצרית הביאה מה שהוזמן, ושטחה כלים מכלים שונים וכל מיני דברים על השולחן, ובינתיים העיתונאית הלכה והבינה פחות ופחות על מה מדובר. מעניין באיזו מידה היא מוחלפת כבר, או במילים אחרות, עם מי הוא מדבר? עם הקודמת או החדשה? תמיד הוא במצב מחקר. מי מהן?  – ייי… אני עדיין לא בקיאה בהגדרות, ויש פה שם מוזר, חדש לי, התכופפה וניסתה לקרוא מה כתוב בטקסט שהכינה לפגישה, ולא זיהתה את האותיות למרות שבהתה בניר עד שעיניה נרטבו, ואם נניח שמצלמים עכשיו? היו מעיפים אותך! מיד דיברה פתוח לחיפוי כישלונה, מה חשוב, אחי! – בהחלט לא חשוב, הסכים אתה. את אוהבת גלידה? שלב ראשון, הרגעת השפן. כשהיא גמעה כפית גלידה, הטלפון הנייד שלו אמר לו שזה הזמן לטפס אתה לשלב השני. כל הט.א.ק (טרנספורמציה אישיותית קלה) מקודד בטלפון הנייד שלו, וזה נוח, הרי מדובר לא רק בדָּבָר שהיה ואיננו תודות להישגי המדע, אלא אנחנו רוצים שלא יהיה! השקענו המון וזו הצלחה, את עצמך הצלחה, גברתי! ולא אתפלא אם שמך הצלחה! – קוראים לי ויקטוריה. – הוא שאמרתי! (היא בחילופין ולפי שעה יודעת מה שמה). למרות האהדה שגילה לה המרואיין, עדיין לא הצליחה לנחש מה נושא הכתבה שלה. על זכוכית החלון זִמְזֵם זבוב כלוא. מעבר לחסם, לא מצוי מזון כמו על השולחנות שהמלצרית עדיין לא ניקתה, ואף באלה שניקתה מומלץ לו לבקר והוא מבקש לצאת, מי מבין אותו. מה נושא הכתבה? מה אני עושָׂה פה? – אז לא קרה כלום, טסתי לכוס תה אתך! האנגלית שלו מרגיעה, ביתית וטלוויזיונית.

 

אאאאנחנו מדברים כרגע על גבינה? עדיין לא עלה בדעתה המשוחזרת מה נושא הכתבה שלה, ולשם מה קבעה במוטל הדרכים עם האדון הבלתי מזוהה. עלה במוחה חשד שהיא לא ממש עיתונאית. ניסתה לנחש בלית ברירה, להיעזר במרואיין לגילוי נושא הכתבה שלה, אולי אמרה לו מה הנושא והוא יגיד לה? הוא בחן את מהלך חוט מחשבתה המעניין, שנחתך מהספירלה שלו ומשוטט בחלל ללא בירור תולדות המחלה, לנצח, עד שהטיפול ישים סוף לאישיות הקדם- טרנספורמטיבית. מממהההה, הפרופסור מרוצה. בעצם עכשיו העיתונאית כבר לא חולה, היא נרפאה, ובגלל שנרפאה יש לנו סימפטום בריאותי, שהיא שואלת מה נושא הכתבה שלה. יפה. – שמחתי מאוד, פגישתנו הייתה מרתקת! היא תשוב אוטומטית לדירתה, הוא דאג לה, שתאובטח במסגרת ההקפדה על תנאי הניסיון. הוא אנרגטי כשהוא מהמר על כישוריו, ובבוקר אחרי המכון, אולי יספיק לפגוש את אשתו, אמנם האוקיאנוס מפריד.

 

פרופסור דנסברג ציפה שהטלפון הנייד יעורר אותו כרגיל, וזה היה מוקדם מן הרגיל. הוא מצא שניים בחדרו שבמלון, והשתפכות הנפש תלויה בתקשורת שמשמשת לה קטליזטור, ואלה באו לראיין אותו. ניגב את עיניו, עדיין בפיג'מה. לא הודיעו על בואם, ואחד מהם דברן לא קטן: לא אלמן ישראל טרוי, אני יכול לקרוא לך ככה, הקודמת קרה לה משהו, אז שלחו אותי לראיין אותך עם בני, בני קח את טרוי! פרופסור דנסברג ראה שני אנשים, אבל אלה בעצם שני מטופלים, ואם לא עכשיו, מכל מקום ברור שהם יעברו את הטיפול החדשני. רגע, נעים מאוד! אמר להם, אתם יהודים? אז בקרוב לא תזכרו אותי. – טרוי, אתה המשימה שלנו, תמשיך, בני יצלם אותך. – בבקשה, אין בעיה, אני מסביר את הבייבי שלי תוך כדי גילוח. תקליטו. – אז מה בני יעשה? – ינסה להבין מה אני אומר. אתם סובלים מתקלה זמנית, אני יכול להבטיח לכם. מיליוני אנשים כבר טופלו דרך הנייד שלהם. העברנו את הטיפול דרכו, בלי קשר לאיזה חברת טלפון הם משתייכים, עשינו אותו הסדר עם כל החברות, משהו מאסיבי, מתוכנן יפה מאוד. מותר לדווח שהניסוי הגדול הצליח. – אתה בטוח? – מה זה בטוח? אנחנו מודדים מה רצינו לעשות ביחס למה שעשינו, אז בגדול הישגנו מה שתיכננו, יותר מזה אני לא יכול להגיד, נכון לעכשיו. – מה אתה מתכוון נכון לעכשיו? –  אם נגיד יסתבר בטווח זמן, שהשיטה לא עוקרת מספיק שורשי את כל מה שהמטופל קשור לו. – מה זה אומר? – זה אומר שהוא יהיה חלקית מה שהיה וחלקית לא יהיה, אז המטופל יסבול, זה גורם להרגשה גרועה. – איזה סוג של הרגשה גרועה, אתה יכול לתאר את זה?  – כמו סירה טרופה. אבל אני לא מאמין שזה מה שהטיפול עושה. פרופסור דנסברג הערים קצף ושתק, וזה היה כמו שאתה מערפל לעצמך את העניין. אנחנו מציינים סיכוי קלוש לאפשרות כזאת. אחרי הכול, מה הפתרון לאנשים אלה? זה הפתרון שמצאנו, ולכן אני חייב להאמין בו, ואני מאמין. – אין לך ברירה. – אתם חלק מהם, נכון? אתה ומיסטר בני. – בוא נשחק אותה שלא, טרוי. – אני מבטיח לכם שגם שניכם תטופלו, הבטחה שלי. הפרופסור טפח על לחייו מי גילוח שאהבו אותו מיום שנפגשו, והרהר בהסכמה הבינלאומית במידה רבה, על שינוי מעמד התושבים באזור זה, שנכרך בנעלי העור שלו. כמה וכמה מדינות מוכנות לקליטת האוכלוסייה שצריכה להשתנות, הצד הזה בסופו של דבר נפתר, אבל נשארנו עם בעיה. – מה הבעיה?  – הבעיה שהיהודים, האוכלוסייה שתשנה מיקום ומעמד, לא מסוגלים לשכוח שהם יהודים, וזה יקשה על קליטתם בארצותיהם החדשות. – הם ירצו לחזור לאזור שפונו ממנו? – זהו, וההוצאות למימוש  תהליך כזה  עצומות, והבנק הבינלאומי והבורסה המרכזית לא יאשרו דבר כזה, בלי התחייבות להצלחת הטיפול. – אפשר להבין אותם, אם ההוצאות ירדו לטמיון, זאת קטסטרופה פיננסית למשקיעים, הם חייבים להבטיח את עצמם. איזה התחייבות הם תובעים? – התחייבות שהאנשים שפונו לא יחזרו לצמיתות. – זה נשמע כאילו מתו. – ודאי שלא! יש לנו פתרון תקין שיבטיח את זה  – איזה סוג של פתרון? פרופסור דנסברג הופיע בגופיה, בחר ממזוודתו בידיים אמונות חולצה מגוהצת כביום היוולדה, והיא גזרה אותו בהברקות משי ירקרק יוקרתי, פילסה את חזהו, הרעידה את עור הפרופסור בקרירותה, והוא לא זז בגלל הקשר של העניבה האדומה, תיקן סטייה. אנחנו משנים אותם באופן מעמיק. מדובר בטיפול פולשני מאוד, הם ישכחו שהם יהודים. – אבל אתה לא מתכוון לבני ולי, כן? בני צלם, אתה יודע, הוא רק מצלם. – ועוד איך שכן, תאמינו לי! –  בני נזכר שהוא לא יהודי, לא נכון בני? – אז אין בעיה, הטיפול לא ישפיע עליו. באמת מעניין איפה זה נמצא, אבל לא תהיה הזדמנות לחקור את התופעה, כי אנחנו מוחקים אותה עם האישיות. – אוי אוי! – מים? גם לך, מיסטר בני?  – לא לא, חושב שאנחנו מתרגשים מהסיפור הזה? העניין שלנו מקצועי. – לעונג לי! אגב, בעניין ביטוח רפואי למטופלים, החלטנו להגדיר את שלב האישיות הקודמת כמחלה, וכך לאחר הטיפול, מדינות היעד ישוחררו מתשלום ביטוח רפואי למטופל. אנחנו מאמינים שהם חולים, וגם הם מאמינים שהם חולים. אנחנו מבריאים אותם.

 

ביציאה בני מעביר מצלמה על המזוזה. הוא שואל אם בגלגול הבא שלו גם יהיה צלם או לא, אבל לא לכל שאלה יש תשובה. החבר שלו המראיין, הוציא מהמרואיין הכול. פרופסר דנסברג אבחן שאת זה הוא לא הוציא: הוא הפעיל עליהם טיפול בהשהיה, שיספיקו להכין את הכתבה, בא לו שישדרו אותו, וזו גם הכרה בפועלה של חברת האם. פרופסור דנסברג התפנה אם כן לארוחת הבוקר הקונטיננטלית. אחריה הוא רץ למכון. הם הגיעו לפניו דרך כניסת המשק, וליד השקדייה או התפוח בגינה, נפנפו למדען הבכיר בעד החלון, הייתה טעות בצבע הפרחים שלפיו יודעים איזה עץ זה, והטעות חדרה לדיווחים, ושני העיתונאים האלה כנראה נעקצו בחוץ וצעקו, וגם היה חשש שצילמו את המטופלת. המדען הבכיר יצא וביקש מהם להפסיק להפריע למהלך הטיפול, ולא לסכן את הגברת. – אנחנו מסכנים אותה? לא אתה עושה את זה? בני תן שוט. – צדיקים שלי, איזה ברירה יש לי? אני מדען, נותנים לי אפשרויות מחקר, וזה מחקר להצלת חיים. -אתה בטוח שאפשר לקרוא לזה הצלת חיים? – בגלל הלחץ להביא פרוייקציה מהר, הצלחנו לפחות שהמטופל ינתק לגמרי את קשרי העבר שלו. אני חושב שזה עדיף על אפקט של זיכרון עמום. הגברת לא יודעת על האפיון הזה, לא רצינו להעמיס על אף אחד בחירות בלתי אפשריות. אמנם במהלך הטיפול, יוצא שהיא יודעת ושוכחת. טוב, אני מציע דיל, שלא תצלמו אותה ובתמורה אכניס אתכם לחדר הישיבות. – גם וגם!

 

אחרי הקונטיננטלית, הפרופסור השבע כבש את המכון דרך הכניסה הראשית, ופתאום גילה למה הוא בכלל רץ, הספה מחכה לו בחדר הישיבות. היה חם בחוץ, הנסיעה נראתה ארוכה, והמזגן בפנים הרדים אותו. התיישב ועימל את אצבעות כף רגלו, שהתכרכמה במפתיע בתוך הנעל, וזה היה לאזהרה, והוא לא שמע איך האצבע הקטנה שלו זועקת וצורחת צרודה, בגלל שיתוק של הזרתות, דבר ידוע ליצרני נעליים בארה"ב, וכך אצבעו הפרטית השתתקה בדקות גורליות אלה, ורק עשתה לו שיחכה בשקט למדען הבכיר, המארח, שכמו תמיד יציג את פריצת הדרך. במכון לא קולטים שחברת האם עקפה אותם בסיבוב, ושרוב רובם כבר השתנו כיום בעקרון, זה יתברר לכל עוד זמן קצר ביותר, אז הם ביקשו זמן למצוא שיטה ותוצאות יותר בדוקות ובטוחות, וזה לא כלכלי. ימתין על הספה עד שהחייכניות, די מקסיקניות הפקידות פה (כבר הוחל בחילופי אוכלוסייה), יאתרו את המדען הבכיר. הוא לא מצליח להיפגש עם אשתו, אז לפחות מעביר קווי מחשבות.

 

עודו רדום, ופתאום התאונה. האם הוא מבוטח? תמיד נזכרים אחרי שקורה. הפרופסור ישב כרגיל על ספה מצופה סקאי. הספה נמצאת מתחת לחלון בחדר הישיבות של המכון. בכל הביקורים שלו נהג לשבת עליה. כעת נבדקות כל האפשרויות, האם ספת סקאי יכולה להיות מעורבת בדרך כלשהי בביצוע טרנספורמציה אישיותית לאורח? ואם הוא לא אורח אמיתי, אלא בעל הבית בתחפושת, איך הספה עלולה להגיב. הוא התיישב על הספה אמריקאי וקם יהודי. אולי זה קשור איכשהו לטלפון הנייד שלו. הצוות מרשת…, עוד בעמדת דווח, וממש לא לאורך זמן. המדען הבכיר הוזעק לחדר הישיבות, אז בני מיד צילם את מוריה דרך החלון כמו שצריך, כשהיא שכובה על השולחן, ומסתבר שהצילום הזה עיכב אותם, אז הם עזבו למטה ורצו אחרי המדען הבכיר למעלה. איך שהאמבולנס התרחק ביבבה, השידור עבר אליהם: זהו המדען הבכיר מפתח-תקוה, שהורה לפנות את פרופסור דנסברג לאשפוז. כשהתיישב על הספה היה אמריקאי? – בהחלט. אבל קם יהודי. בנקודת זמן מסוימת בין לבין, הופעלה עליו טרנספורמציה אישיותית, ואנחנו בודקים איך זה קרה. – רגע! הרי יכול להיות אמריקאי יהודי, יש דבר כזה! בני לא מבין, הוא צלם, מה אתה רוצה ממנו, אני מבקש שתשיב, שגם בני יבין. – אין פה מה להבין, תבינו, פרופ' דנסברג נעשה יהודי, זה כל מה שאני אומר, Fact. – הוא התגייר? – לא, הרי זה לא מרצונו. – נאמר, כפיתם עליו להתייהד? – גם לא, אולי זה חיוג מוטעה של הטלפון הנייד שלו. – אהה. – עכשיו אנחנו בודקים מי אמור לשלם לו ביטוח רפואי. – מגיע לו תשלום ביטוח? – על פי מה שהגדרנו שזו מחלה כן. שאלה מה כתוב בפוליסה שלו. – אז אולי אתם תחויבו לשלם ולא חברת הביטוח, היא לא מכסה את זה, אם המכון מוגדר לא אמריקאי לפי תנאי הפוליסה של חברת האם, אז אתם אחראים לנזק, ואתם בבעיה. הבנתי. מה מצבו עכשיו? – מה אתה חושב? לא טוב! – אפשר לבטל לו את המטמורפוזה? – אנחנו בודקים עכשיו אם עדיין לא הושמדו כל עקבות הטכנולוגיה והתיעוד, כדי להחזיר את הפרופסור למצבו המקורי. – הוא מסכים לחזור? – זו לא השאלה. מצטער, כרגע נמסר לי שעקבות הטכנולוגיה הושמדו לפי התוכנית. – אוי נורא. הוא ברמב"ם? – אבל אני מבקש בזהירות, בהתחשב במצבו. – בזהירות, בטח. בני בוא.

 

למזעור זמן, הצוות השתטח על המאפרה, נפל על כל אביזר רכב פנימי, בעוד שיכלו גם לבוא לפני האשפוז, לבוא סתם לאשפוז, או לבוא לביקור חולים שבני רצה, סבא שלו סבא טוב וכל המשפחה אוהבים אותו, והוא שוכב במחלקה הכירורגית, בני חושב. איפה, מה הקומה? הבניין קפץ לשמשה הקדמית ובני הוקפץ לחיפוי, חיבק את המצלמה ופתאום איזה ים, נתן שוט קטן ונשכב על המצלמה, וברקע ניגנה מוזיקת צמיגים חורקים ששומר לא אוהב, אבל השומר ניגש בשתיקה לבדיקה שגרתית, גלאי מתכת, ברור שיש משהו, התנועה קפאה אבל הפשירה, קיבלה שמש בוקר, השפיעה על השומר. בשלב מסוים השומר עלול לעזוב את השער מרוב יום יפה. כרגע הם השאירו את הרכב עם המצח הנחושה של תווית העיתונאי, לא המשיכו לחניה מסודרת, זזו הפוך לבניין הנשגב שמעל כל רחוב ורחוב, פנו לסמטה צדדית עם מבט לים, ויורדת לים בחורה, זאת גלישה לחיים אחרים. או שהשהיית הטיפול מתקרבת לDONE , ואישיותם המקורית מתחילה להימחק. השומר רק קרא להם וביקש להזיז את הרכב, לא לחסום כניסה, אז הם חזרו והזיזו וזהו, למרות שכל הקומפלקס לא היה שלהם. עכשיו ברור שבני היה יהודי. לצערנו השיגעון העיתונאי עוזב רק עם תחלופת האישיות, אבל לְזה, בני, לא הייתה לו אישיות אישיותית, ובכלל לא שיגעון המשכורת שהרשת שילמה לו, הוא היה מצלם לפרנוס משפחה, היה בחור עולה לא ממש חדש. גם אם טעה במה שעשה, בכל זאת, בגלל זה נהיים יהודים? הרי בכול מקום אחר הוא היה שוכח מזה ממזמן, שהוא ממוצא יהודי משהו, ועכשיו נשלפה ממנו אישיותו המצומצמת ממילא. אבל בעקרון לא טעה, פרנסה לא טועה, ובני עשה כול מה שיכול עד לרגע הנתון, וככה השוטים שלו, שהוא צילם ברחוב, משובצים בדיון של איגוד העיתונאים הארצי, זה קורע, מה שאחד אמר סתם בדיון, שהוא לא יודע על מה הדיון, ומה הם יושבים פה בכלל, זה אומר שכולם באיגוד הארצי היו יהודים, זה לא סתם והלא סתם הוא כן סתם, ומה המשוב, אם יש כזה? מי יגיד, אני יגיד את האמת, אבל אני מבקש, לא עכשיו. האמת היא הלא היהלום שאנחנו אאא אני לא יודע מי אנחנו, ו'אמת' גם לא יודע מה זה.

 

הילדים שלנו. כבר האכיל אותם, השטיח אכול, הוא התבהר ממשהו. אריאל ניקה את חולצתו ואת השטיח ואת הילדים רחץ אחד אחד לפי הגיל, בכיור המטבח או במקלחת. כבר סיפר להם סיפור על הכלב ועל החתול ועל החבר של החתול, ועייף אותם בצורה כזאת שנרדם ואז הם נרדמו והוא התעורר והם ישנים, ומוריה עוד לא שבה. היא תבוא, בסבירות סטטיסטית גבוהה. רק כיכר לצלוח אחרי החניה והיא קונה שם לחם במכולת, אבל לא קונה אם יש חניה קרוב לדירה, אז היא מיד עולה. שכחתי לחשוב איך היא יוצאת מהמכונית שפוכה, ראשונה רואים נעל סירה די חדשה, אתמול הלכנו, והנעל מזכירה שהלכנו אתמול, והילדה הייתה לה על הידיים, והיה קשה לראות, אני חוטף מבט ורץ ובכל זאת עומד במקום, כי חסר לי קפיטל. חייב להחזיק את המשפחה, ואני נגד המרוץ ורץ, מה אני עושה אם אני לא רץ. עד היום לא חיינו, ולא בחרנו בזה בשום מערכת בחירות, עד כמה שזכור לי. אריאל מחכה כמו גבר וכמו ילד, תמיד מוריה כשבאה מתפלאת, איך זה בא יחד, והיא עוד לא באה והוא ממתין לה עוד, מתכופף, מושך גבות למצח לבדוק בחלון, הלילה מסנוור. הוא מפנה גב ללילה, מסתובב, מפעיל טלוויזיה, מחליש כי הילדים ישנים, והיא לא נחלשת, לך תשכיר את עצמך לקרקס, כמה שהיא לא נחלשת: אזרח ארה"ב אושפז כתוצאה מטיפול בשיטת 'בלי אני' למטרת ביטול אני קודם לתאריך הטיפול. – אתה היהודי האחרון? – כך אומרים לי. –  אתה מסכים להיות יהודי? – המהות שלי לא תלויה בי, אני לא מחליף אותה כמו חליפת טוויד. סבורים שהנפגע יהיה אופנאי במקצועו. – אתה אדם נשוי, מה רעייתך אומרת על כך? – אני מקווה שאשתי תקבל אותי גם במצבי. כן, זה אפשרי, אם הייתי מכיר אותה, אולי זה לא ישנה לה. ממלא מקום הפרופסור דנסברג בחברת האם האמריקאית, מוסר שהטלפון הנייד מתקשר לרבדים פנימיים, את זה אנחנו יודעים, אבל שיש לו פונקציה לייצר רובד חדש ולחבר אותו לאקטואליה של הצרכן, את זה לא אנחנו עשינו עד כמה שאנחנו יודעים, אלא הטלפון הנייד בעצמו עשה את זה. דברים כאלה קיימים בצפי שלנו, מעולם לא הבטחנו לעובדינו גן של שושנים, אבל אומרים לי שאולי דווקא עכשיו הוא יפרח. ארה"ב תשיב את מר דנסברג לרעייתו, ותכַבד את זכר פרופסור דנסברג, בטקסים מקובלים לנסיבות. הזוג יחיה באושר אחרי כן, בקליבלנד, אוהיו.

 

מוריה סטתה מהמסדרון הראשי של המכון המוכר לה כל כך בימים עברו שלפני הניסיון. גזע המוח של המכון עזב אותה. רצה לסעיפים הולכים ודקים בהם רגליה נזרקו קלות מאריחים מעוקמים ודי בכך להשתטח, היא גיששה באיפול החסכוני של המכון שהוא עצמו מתארגן כבר לסגירת הבסטה בעקבות הניסיון המוצלח. למזלה, הטל אור הנדסי אפף את רגליה, נפל מסוגר אוורור גבוה. אמנם המראה שנגלה לה בפסי האור, כלומר ראתה את נעליה הדי חדשות כשהן פוסעות במסדרון לא מוכר, לא נקלט כראוי במוחה, אלא נמסר לאונה מוטעית ואבד שם, אבל ממילא לא היה עשוי לידע אותה היכן עומדות רגליה, התנחמה ברגע שדגדוג באוזנה העמיד אותה על כך שהאינפורמציה מִתְכַּלָּה. לא סתם רצה לכוון הזה, מתחת לאחת הדלתות זרם פס אור. הנייד כאן מנותק והיא זקוקה לטלפון מהסוג הישן. פתחה את הדלת וזו אכן נפתחה. הצלחה לפתוח דלת היא ניסיון שכדאי להרבות בו, במקום אקמול או סירופ שעול. לשבריר חשה את רקמות אפה מתגברות על הצטננות הבוקר, תוך מגע בידית הדלת. חריקה, תקיעה, חריקה, תקיעה. נפתחה. בפנים עמד איש מוכר. עובד במשהו. זה היה בסיסו. הוא קיפל דברים שמתחתם נמצאו עוד דברים, שהיו לדעת המכון הנושא שכל העניין בחדר ממוקד בו, החפצים שהוא מטפל בהם לאיזו מטרה. מוריה לא מיקדה מה שראתה בחדר לפי השקפת המכון, אלא לפי אישיות הפוסט שלה, שעכשיו יכלה להיות דומה לאישיות קְדם כמו של האיש הזה, שלפני הניסוי הייתה שונה ממנה. עתה הייתה לה שפה משותפת עם האיש: יש לי ילדים, אני דואגת. – אז בשביל מה את עושה את הניסוי? – לא זוכרת שום כיסוי. – ניסוי אמרתי, זה לא בכיסוי, אנחנו יודעים הכול במכון. נראה שמוריה דיברה מיד על משהו אחר, מסיבה שסווג הסודיות עדיין לא נטש אותה: בשרון גידלנו תפוזים! – ואמרתם הניסוי טוב! מפנטזים. האיש תפס שזה בחרוזים. – דווקא מה זה הולך לנו, רץ. – מאוחר, הגורל נחרץ. מוריה הסכימה אתו שיש הבנה, אז החליטו להמשיך עד סוף המשמרת. האיש חשב שלא נכון לדבר אתה במצבה מה כתוב בתנ"ך, לא עושים דבר כזה, השיקול שלו היה שמאוחר מדי, ויש הפן האנושי, אז הוא הוציא שש בש והכין תה מהביל שאדיו טיפסו על כאבי הצוואר שהובילו לכתפה, ודי נטרלו אותם. לזמן מה חזרה אחורנית בתהליך: הילדים שלי מחכים לי.- מתי את יוצאת, מתי הניסוי הזה ייגמר? – אחרי הניסוי, אני לא אכיר אותם. – מה? –  זה המִבלט, הצורה של הניסוי, ככה יצא.- ואת לא אומרת כלום? – אני כבר לא אני.- לפני דקה היית! הלוואי שהכאב הלך, והדמעות נמחו. יודעת איך קוראים לך? – לא בטוח. – רחל? – שיהיה רחל. כשאתה אומר רחל, יש לי לשאול אותך שתי שאלות. – בבקשה, אני אגיד. – מי זאת רחל, ולמה היא בוכה.

– שבי בבקשה, גברת רחל. אל תבכי. הכאב נעלם.

– שבי בבקשה, גברת רחל. אל תבכי. הכאב נעלם.