הרפתקאות מאת אביבה מנשה.

 

כולם התכוננו בהתרגשות רבה לליל כל הקדושים בעיירה הקטנה סיילם מסצ'וסטס.

כל הבתים קושטו באורות צבעוניים, ובדלועים מפחידם עם פרצופים מאיימים.

תהלוכה של ילדים נושאי לפידים חלפה על פני הבתים, ובידיהם שקיות מאויירות בשלדים ובמכשפות

לאיסוף  ממתקים, ואני חשבתי בליבי איזה ליל הרפתקאות זה הולך להיות.

היי, קוראים לי אנדי, אני בן 14, אוהב את החיים הטובים, מסיבות, טיולים ובעיקר הרפתקאות

איזה   הרפתקאות  אתם שואלים? מכל הסוגים.

בתור חובב הרפתקאות מושבע תמיד הייתה בי ציפייה לעוד הרפתקה מרתקת, ותאמינו לי שבכל 14 שנותיי

היו   לי לא מעט, אבל לא כמו בלילה ההוא של ה- 30 באוקטובר 2013.

כולם קנו ממתקים לילדים העוברים בין הבתים, הכינו מאכלי חג מבעיתים, כמו: ביצי דם, ציפורני מכשפה

קלויים, פרצופי תפוח מפחידים ומוחמצים, לב שותת דם, עכברונים מטוגנים, עוגיות עכבישים,  ועוד מיני

הפתעות מעוררות בחילה.

כל העיירה התכוננה בכליון עיניים, ובצפייה דרוכה לליל כל הקדושים.

ימים עמלו על תחפושות מקוריות ומפחידות, שלדים, שטנים, שדים, רוחות רפאים, ומה לא.

העיר קושטה כמיטב המסורת, ונראתה כעיר רפאים.

הילדים הקטנים התחפשו והכינו צלחות קטנות למנהג חלוקת הממתקים, וחשבו על התעלול הבא

והמקורי שיעשו, אם לא יקבלו ממתקים,  ואני רק חשבתי אילו הרפתקאות נכונו לי הלילה, כמידי שנה, אבל

כל  מה שעברתי בכל השנים הללו,   התגמד  לעומת מה שקרה בלילה המפחיד ההוא.

אני התחפשתי ליצור המאיים שיצר דוקטור פרנקנשטיין, וחברי ג'ימס התחפש לדרקולה שותת דם.

האווירה הייתה מגניבה, אם כי מאיימת ומפחידה. מכל מקום צצו מכשפים ומכשפות, ערפדים, שטנים,

מלאך  המוות בכבודו ובעצמו, אנשים מתים שבאו מהאוב, ומה לא.

האווירה הייתה כיפית. השנה חגגנו אצל ג'ימס, חברי הטוב, ומלא חוש ההומור,

שהזמין את כל השכבה. כבר כשכשנפתחה הדלת נעמד אדוארד, או אדי בקיצור, עם פטיש

ענק מחופש למלאך המוות והיכה על ראשי האורחים, על התקרה נתלו רשתות ציידים, ובכל פעם

קרה משהו, פעם רשתות הציידים נפתחו, ומתוכם נפלו שלדי בובות שגרמו לבהלה, ופעם ניתזו טיפות צבע

אדומות כטיפות דם קטנטנות, ופעם פוזר עשן כבד, והבליחה צעקה מקפיאת דם, כדי לחמם את האווירה, כי זהו

חברי ג'ימס, תמיד אוהב להתבדח.

-1-

 

הדיסקו היה רועש וכיפי, אוכל טעים, אם כי מפחיד היה לאכול ממנו, אבל הכל זרם על מי מנוחות, ואני כבר        חשבתי שלא יהיה משהו מיוחד, ורקדתי עם ג'ינה שהתחפשה לאשת השטן, והייתה לוהטת מתמיד.

האווירה התחממה, ורקדנו צמוד, הייתי מאוד מרוצה וחשבתי

מתי כבר יגיע הרגע שאציע לה חברות, אבל פתאום זה קרה. משהו לא טבעי, הפסקות חשמל

תכופות, שהפריעו למוסיקה לנגן, בתחילה חשבנו שזה עוד אחד ממעשי הקונדס של ג'ימס,

עד שהסתכלתי מהחלון, וראיתי עשן סמיך, חבורת ערפדי פירות הגיחו מן האוב, וחבורת

עורבים הודים צווחניים שעפו יחדיו, ונראו כמו כנף של מלאך האופל.

משהו לא טוב קורה הלילה, ניבא לי ליבי.

פתאום, ראינו מכיוון בית הקברות שלושה מטאטי אש מרחפים באוויר, ועליהם דמויות שחורות,

עם כובעי מכשפה, זה כבר לא צחוק חשבתי בליבי, זה נראה יותר מידי אמיתי.

הדמויות התקרבו, שלוש מכשפות רעות ומפחידות עם עיניים אדומות כדם, ושער עורבני שחור  הגיחו מן החשיכה במלוא כיעורן, וצחוקן המפחיד הדהד ברחבי העיירה, וגרם לכולם להחסיר פעימה ולפחד פחד מוות.

הן דיברו בשפת מכשפות עתיקה, והחלו לוחשות לחשים שגרמו לפיצוצים אדירים, רעמים וברקים האירו

את השמיים. השריף הוזעק למקום, התקרב אליהן ושאל: מה אתן רוצות? אותך, אמרו במבטא כבד ומאיים. הן ירו לעברו מספר לחשים, ופתאום נכלא בכלוב ענק.

כולם לקחו צעד אחד לאחור.   "תוציאו אותי מפה מיד", פקד. אך הן צחקו והרעידו את העיירה בצחוקן.

"אנשי סיילם" פתחה האחת, "אנחנו המכשפות מסיילם, חוזרות, כדי להחזיר את כבודינו האבוד"!

ומכשפה אחרת המשיכה: "בליל ירח מלא, ליל כל הקדושים השלוש עשרה, שחל בכל חמישים שנה,

הוא היום בו אדוננו השטן קם לתחייה, ומעיר אתו את כל כוחות האופל, וביום הזה הצדק יעשה,

והרע יגבר על הטוב, והמכשפות ישלטו שוב על היקום, כפי שנכתב בספר העתיק.

מחר אתם צפויים לעמוד למשפט, לזכר משפט המכשפות מסיילם, וגזר דינה של עירכם יחתם"!

על מסך ענק הוקרן משפט המכשפות, כולם פחדו, ועמדו קפואים כאילו בלעו את לשונם.

נזכרתי בספר העתיק, זה  כנראה אמור להיות במשרד השריף, בטח בו רשום הכל על המכשפות ועל הנבואה.

החלטתי לגשת לשם, סימנתי לחברי ג'ימס עם האצבע שיבוא אחרי בשקט, וניצלנו את הרגע שהמכשפות היו        עסוקות במסע האשמות והכפשות על אשר ארע להן. התכופפנו כמו גנבים  בלילה, והתקדמנו בצעדים מהירים      לבקתת  השריף. האור היה כבוי, ובארון החשמל היה מוחבא מפתח המשרד. ידעתי זאת כי אבא שלי הוא חבר טוב שריף, ולא פעם הייתי מבלה שם עם אבא. נכנסנו בשקט, חברי ג'ימס   שאל מה  אני עושה? סימנתי לו עם

האצבע שישתוק ואמרתי שאסביר לו אחר-כך. נכנסנו, ורק אז יכולתי לנשום   לרווחה, הדלקתי את האור,           וסיפרתי  לג'ימס שאני מחפש את הספר העתיק, המדבר על סיפור המכשפות מסיילם.

 

-2-

 

חשבתי איך נמצא את הספר, בטח הוא מוחבא הייטב. אני יודע שמכשפות בורחות משום, ומחומץ, לפי האגדות,    קראתי על זה פעם, אבל זאת רק השערה, ולא יכולתי לקחת סיכון. חיפשנו, הפכנו את כל המשרד, שעה שלמה         ויקרה, עד שחברי ג'ימס הצליח לפרוץ את מנעול המגירה של שולחן העבודה, ומצא מפה. על המפה הייתה מסומנת דרך, ובסופה ציור של ספר, הספר לא במשרד השריף, לפי המפה הוא ללא ספק בבית הקברות העתיק…

הלכנו לבית הקברות, שמענו רחשים מפחידים, ינשופי לילה, וקולות מוזרים, חשנו ברוחות התועות שאין להן      מנוחה, היינו אחוזי אימה, ובעטה, ואחזנו זה בידו של זה.

ראינו צללית ענקית, וחשבנו שסופינו קרב. אחזנו הייטב זה בזה ורצנו כל עוד נפשינו בנו, אך הצללית קטנה ככל שהתקרבה לעברינו, והיא שרה: אני מלח בים, שותה עוד כוסית ונרדם. הארתי את הצללית, והופתענו לראות שזה רק נווד שיכור, שמצא לו מכסה בבית הקברות, ונח על אחד הקברים, סביבו היו משקאות ריקים.

שאלנו אם הוא יודע משהו על הספר העתיק, שמספר את סיפור המכשפות מסיילם, בתקווה שהוא פיקח

ולא שיכור, והוא הצביע למרבה הפתעתינו על  קבר עתיק מאוד.

הארתי את המצבה, ולא האמנתי למראה עיני, הנווד צדק, על המצבה היה כתוב: קולונל רמזי אלף שש מאות עד   אלף שש מאות תשעים וארבע. שופט  במשפט סיילם, יהי זכרו ברוך. פתאום הכל התחבר לי.

הארתי הייטב על המצבה כדי למצוא רמז לספר הקסמים. ג'ימס נתקל באבן ענקית ליד המצבה,

והוא קפץ מתוך כאב, וצעק בלחש איי, הזזנו את האבן קימעה, וראינו פתח, פתחנו את הפתח שהיה

מלא בחול, לקחנו אתים שמצאנו בסביבה, וחפרנו, עד אשר מצאנו את ספר הקסמים. פתחנו אותו והוא האיר

לנו באורו החזק, וסינוור את עיננו. בספר היה כתוב שלפי הנבואה בליל ירח מלא, כל חמישים שנה, בשלושה עשר בחודש, יקומו לתחייה כוחות האופל, ושלוש המכשפות מסייילם שבגללן החל המשפט המפורסם    תתעוררנה      לחיים, ומה שישיב אותן למקומן לעוד חמישים שנה, היא אבן האיזמרגאד, שמתחת לעין הדרקון.

המכשפות לא עומדות בפני אור כל כך חזק, כי הן כמעט עיוורות, כך נכתב בספר העתיק.

התעלומה כמעט נפתרה, אבל עין הדרקון? אין סמל? ולו רמז קטן? סגרנו את הספר, ובדקנו דף דף, אך לא מצאנו דבר, שום רמז. ניסינו לחשוב בהגיון, אולי  זה חלק מחידה? "רגע, רגע",  נזכר ג'ימס, אני חושב שאני יודע, "עין      הדרקון זה הפסל, הפסל שנמצא בפתח המוזאון הפריהיסטורי שבגן המדע", הסתכלתי על ג'ימס, "אתה גאון חבר"!

אמרתי לו, "איך לא חשבתי על זה   בעצמי"? רצנו בפחד כל הדרך למוזאון, והרגשנו איך הרוחות רודפות אחרינו.

הגענו, וראינו את הפסל הענקי בעל העין האחת, פסל עצום וענק, המשימה הבאה הייתה למצוא את אבן האיזמרגד. בספר היה כתוב שהיא נמצאת מתחת לפסל, הסתכלנו זה על זה , וחשבנו שאין מצב שנמצא, היינו על סף יאוש,

חפרנו וחשבנו שזה לא יגמר  לעולם..כך שעתיים שלמות, מיוזעים ומפוחדים מיללות התנים, ועיני הינשופים, ומן המכשפות המאיימות על גורל העיר, אך לא מצאנו דבר, ואז… פתאום  ג'ימס שהתעייף מאוד, התיישב מתחת       לפסל, והרגיש משהו קשה תחתיו, הוא קם לראות מה הדבר אשר הציק לו, שקרוב לוודאי, חשב, שהייתה זאת מן הסתם אבן, אך בטרם הספיק להסתכל, עורב הודי חצוף עף במהרה, ולקח משהו זוהר, ונוצץ, ומאוד  מסנוור.      הסתכלנו על   העורב החצוף, וצעקנו שנינו, "אבן האיזמרגד". אין כל ספק, אבן האיזמרגד היא זו שהסבה את      תשומת ליבו של  העורב השחור והמעצבן. יופי אמרתי. אנחנו עשינו את העבודה, והעורב קצר את הפירות. ג'ימס אמר לי "אל יאוש, חייבים להחזיר את האבן איכשהו". "יש לי רעיון, אמרתי, נזרוק עליו אבנים, הוא יבהל, ואז     ניקח את האבן מהקן שלו", "ואם זה לא יצליח? שאל ג'ימס", "אז נעבור לתוכנית ב', לבינתיים חבל לבזבז זמן",  אמרתי.

-3-

העורב החצוף עמד והסתכל לעברנו, כולו נפוח מגאווה, כאילו אומר: "דבילים, הצלחתי להערים עליכם". לקחתי  אבן וזרקתי לעברו, לא התכוונתי בכלל לפגוע בו, אלא רק להפחידו, והוא נבהל, ובלי לחשוב פעמיים, עף, וצווחתפחד נמלטה מפיו. ג'ימס התקרב בשקט לעבר הקן, ולקח את האבן הנוצצת. מה הייתי עושה בלי ג'ימס, אה? תגידו לי אתם. חיבקתי את ג'ימס בשמחה, ושנינו היינו מאושרים מאוד, קפצנו ואמרנו: "ישששש…" אחזנו ידיים

ורצנו  במהרה למקום בו היינו בהתחלה, וכלום כאילו לא השתנה, התקדמנו לעבר המכשפות והן צעקו, "ילדים      טיפשים אל  תתקרבו", אבל אנחנו התקרבנו למרות  הכל. אחזתי באבן וסינוורתי את המכשפות, והן זעקו ממש      לא….זאת  הייתה זעקה מקפיאת דם, והן אט אט הצטמקו עד אשר התאיידו ונעלמו לחמישים השנים הבאות,

והקסם שלהן התאייד יחד איתן, בו ברגע כל הרעמים, והקסמים פגו. השריף יצא מו הכלוב, והכריז שאנחנו יקירי העיר, כי היצלנו את סיילם. לא ייאמן שני  ילדים בני  ארבע עשרה, הצילו עיר שלמה! אתם מאמינים? אין ספק   היה זה לילה בלתי נשכח, ליל הרפתקאות. ג'ינה קרבה אליי  ונתנה לי  נשיקה, ואני הייתי מסוחרר, ושאלתי,

"אז איפה היינו"?? זה היה ליל כל הקדושים הכי הזוי שחגגתי, אבל למדתי שיעור או שניים על הרפתקאות          אמיתיות,  וכשאתה מאמין שהן יקרו אז הן באמת קורות, למדתי גם על חבר אחד טוב ושמו ג'ימס, וכן, הרווחתי    בגדול כי ג'ינה  הסכימה להיות חברתי!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

-4-