השממה מאת ינון בוגו

העולם אינו מקום בטוח. זה המשפט שאמי נהגה לומר לי בהתבגרותי. היום אני יודע כמה היא צדקה.

כשיצאתי לדרכים עם פרוץ המלחמה, לא העלתי בדעתי שאמי צדקה כל כך במשפט הפשוט כל כך שאמרה. רבים טוענים שהגזעים התבוניים הם אלו ההופכים את העולם למקום מסוכן, אך אני רוצה לספר לכם על שאני עברתי, ואיך העולם היה מסוכן יותר מכל אחד החי בו, גם לאחר שהמלחמה נגמרה.

 

שמי הוא הֶרוֹאָד, וכמו רבים, אין לי בית גדול או אציל לשייך אליו את שמי. לימים דבק אלי הכינוי "החרמש" על שם הכלי שלקחתי מהמשק הביתי בכפר שגדלתי בו והפכתי אותו לנשקי. אני קורא לה אֶלְוָה, אך נדמה שהיא מדברת רק אלי.

אני ואלוה עברנו את המלחמה הגדולה עם האלפים ביחד, ואפילו ניהלנו שיחה עם דרקון, אך אף אחד לא הכין אותנו לשממת הָקָאתַ'ה, ולמסתורין שאופף את המדבר העצום.

לאחר שגוייסתי למלחמה באלפים, ידעתי שעלי להרוג. הייתי מוכן לפגוע. האמנתי בלב שלם שעל העוול האיום שגרמו האלפים לפני שנים כה רבות, הם חייבים לשלם. ואכן גרמתי להם לשלם, ואני חי עם התוצאות של המוות שגרמתי. נשמות יריבי השאירו חותם על אלוה, ונשמות אחי את חותמם עלי.

לאחר תום המלחמה, נשארתי לקבורה של אחי לנשק, אך לא יותר משבוע לאחר מכן כבר התחלתי את מסעי דרומה. לא היה לי מקום בנפשי להכיל את מראה יערות האלפים או את הבירה שטופת הדם. רציתי רק לנוח, להתאחד עם היחידה שנתנה לי מנוח בתוהו האינסופי של מרחצי הדמים.

קשרתי את אלוה לגבי, רכשתי מעט צידה ומזון לדרך לא נודעת, ויצאתי להכיר את העולם שעליו הספקתי רק לשמוע זוועות, מקווה שאולי אמי טעתה.

מקווה שהסכנה טמונה רק בלבם של האנשים.

 

חציתי נהרות ונחלים בעודי מנסה להתרחק מההתיישבויות הבודדות שצלחו את שנות המלחמה הארוכות. מנסה להתרחק משבילים בטוחים. מנסה להתרחק מאנשים.

אין לנו מה לחפש עם החיים, אלוה אמרה לי יום אחד בקולה המתנגן בלחישה, לאחר שיצאנו מכפר קטן בשוליו הצפוניים של אגם עצום ומרשים בגוונו התכול העמוק. השארנו יותר מדי עם אחינו שמתו בקרב.

"לאן תרצי שנלך? שיטוט חסר תכלית יוביל אותנו לאבדון. חבל להצטרף אל המתים עוד לפני שהספקנו לחיות."

אנו נמצא את מקומנו, היא ענתה בביטחון. הרגשתי פחד בוקע ממנה לרגע, מלווה בכעס ובכאב, אך גם באהבה וברוגע. היא נזכרת בנשמותיהם של אלו שנהרגו בלהבה. לכל אחד יש מקום בעולם, היא המשיכה בתקיפות, גם לאבודים ולעייפים, לרעבים ולחלשים, למנודים ולגולים. אם יש מקום בלבך לעוד, תוכל לחיות לנצח.

לעתים נדמה שבין יריבינו היו גם אנשים פשוטים, עם משפחה וילדים. כאלו שגויסו למען משפחתם, כאלו שהתגיסו במטרה למצוא לעצמם מטרה ושייכות. כאלו שרצו להרגיש כמו מישהו. אנשים כמוני.

ואני הרגתי אותם.

 

המשכנו בדרכנו דרומה, נצמדים לצדו המערבי של האגם המרשים, עוברים למרגלות הרכס של היער הכי ירוק שראיתי מימי. ירוק כאבן הברקת אשר עיטרה חלק מחרבות האלפים. ירוק כעיניה של אמי, שנשרפה ביחד עם ביתי כשהאלפים חלפו בכפרי הקט. ירוק כעיניי המשתקפות בלהב החד של חברתי האחרונה כשאני דומע במחשבות על אלו שמתו על לא עוול בכפם.

נפרדנו מהיער כשנפגשנו בנהר החוצה צפונה מהאגם התכול. במבט לאחור, השילוב של התכלת והירוק תחת שמי הדמדומים האדומות, הזכירו לי את העוז של שלושת הדרקונים שלחמו לצידנו. שלוש להבות ססגוניות המפיצות חום נפלא ששבר את הקור והסבל והכירו לי את נשמתה העדינה של אלוה.

הכפר הקטן שנשק לנהר מדרום ולאגם ממערב הציע לנו קבלת פנים שלא העזתי לחלום עליה.

"נדיר לראות פנים חדשות במקום כה רחוק מציוויליזציה," אמר לי בעל הפונדק בו שכנתי.

"המלחמה גבתה את מחירה על רבים מאיתנו. נדודים לעתים נראים כמפלט הרבה יותר מושך מחורבות בתים שגדלו איתנו."

"לאן מועדות פניך?"

"דרומה כנראה. שמעתי על הרים זהובים במערב ועל מדבר מסתורי בדרום. אני מחפש מקום בו אוכל להשתכן מחדש ולהקים בו בית."

"למה לא פה? זה מקום טוב ככל אדמה אחרת."

תחושת כעס עלתה מאלוה למשמע המילים הללו, אך לא הייתי זקוק לאלוה בשביל לדעת שכפר שנראה כה דומה לזה שגדלתי בו ונשרף לנגד עיניי אינו המקום בשבילי.

הבטתי בבעל הפונדק וראיתי מולי את הוג, בעל הפונדק "עין הכבשה" בכפרי השרוף. דמעה מלאה את עיניי כשעניתי שאדמה אינה כל שאני מחפש, "אני מחפש משהו חדש לחלוטין. אני מחפש הרפתקה שבסיומה אשכח מהמלחמה ואוכל להביט לעתיד טוב יותר."

הפונדקאי הנהן בנימוס ומזג לי כוס אייל נוספת. נראה שעדיין יש הבדל בין הכפרים הרחוקים, שכן לבירה בכפרי היה גוון אדמדם ופה הוא ירוק כעלי היער הקרוב.

חייכתי מעט כששתיתי את הבירה.

דעתך מוסחת, אלוה לחשה לי.

"אך מטרתי ברורה," מלמלתי חרש, כדי שרק אלוה תוכל לשמוע אותי.

הרואד, עלינו להמשיך, זהו לא מקומנו.

התיישבתי בשולחן רחוק מהבאר, עם החרמש מונחת בחיקי. "המקום הזה מזכיר לי את ביתי. למשך זמן קצר, תני לי לחזור הביתה. תני להיות ילד שוב."

אלוה לא ענתה, אך הרגשתי שהבינה את רגשותיי.

בזמן ששתיתי את כוסי השלישית, והתחלתי להרגיש את עצמי טובע בזכרונות מרים, נכנסה אישה שהסיחה את דעתי. שערה הערמוני לא עבר את כתפיה, ובגדיה הראו בלאי של דרכים רבות. צעדה הבטוח אל עבר הבאר וגופה הזקוף השרו לה מבט של בת אצולה, אך אין יורשת אשר תנתן לה הרשות לצעוד כה בחופשיות בדרכים כה מסוכנות. בוודאי שלא בלבוש כה פשוט.

הבטתי אל עבר בגדיי והנחתי שאצטרך להשיג גם אני בגדים חדשים, שכן מעטים החוטים אשר החזיקו את חולצתי עלי וגם למכנסיי לא נשאר זמן רב.

האישה בעלת השיער הערמוני החליפה מספר מילים שלא שמעתי עם בעל הפונדק. פעם אחת הוא הצביע עלי ופעמיים הצביע לשמיים והניד בראשו. היא הביטה לעברי פעם אחת ומיד השפלתי מבטי. היה בה משהו שהזכיר לי את הכפר אך לא הצלחתי להבין בדיוק מה.

"שמעתי שאתה מחפש את ההרים הזהובים," נשמע קול נשי מולי. הרמתי את עיניי מהכוס ונכנעתי לעיניה הכחולות הגדולות. שפתיה הדקות והאדומות חיברו מילים לנגדי אך לקח לי עוד רגע להבין שהיא באמת פונה אלי.

היא נשענה על הכסא מולי וחזה בצבץ מבעד לדש חולצתה האפורה. "אתה מקשיב? אתה שומע אותי?" היא הסתובבה אל בעל הפונדק וקראה לו "נראה לי שהוא חירש."

"הוא בסדר," הוא השיב לה בקול, "הוא כנראה לא רגיל לבירה שלנו."

"אני… הרבה זמן אני לא…"

"זה בסדר," היא קטעה אותי והתיישבה על הכיסא. "אני יכולה ללוות אותך לפסגות הזהובות."

הרגשתי מעין דקירה נפשית מאלוה והתעשתתי בזמן שהתחלתי לשים לב שהעולם סובב סביבי לאטו. "כן, אני בדרכי לשממה בדרום."

"הקאת'ה?" היא ענתה בשאלה. "שמעתי הרבה על המדבר, אך לא הייתי שם עדיין. אני כרגע בדרכי לאזור הפסגות הזהובות ולסטר אומר שגם אתה בדרכך לשם. אני יוצאת בזריחה ביום שאחרי מחר. אני צריכה מחר לחדש את מלתחתי ולדעתי גם לך כדאי. זה כפר נחמד, אתה חושב שתסתדר בו שאתה זקוק לי לנווט אותך?"

היא הרימה יד וסימנה לבעל הפונדק, שהנחתי מדבריה ששמו הוא לסטר, וזה הגיע והניח כוס נוספת של בירת אייל ירוקה מולה.

דקירה נפשית נוספת הגיעה אלי מאלוה ותחושת רצון ושמחה התלוותה אליה. "אני אשמח להצטרף אליך," עניתי. "הרואד," אמרתי את שמי והושטתי את ידי, מנסה לחייך בחברותיות, דבר שלא עשיתי מאז שהצטרפתי לשורות צבא הוד מעלתו.

היא לחצה את ידי בחיוך חם וידידותי ואמרה את שמה "סיליה."

ידה השתחררה ועברה לכוס המוקצפת לידה ולאחר לגימה מאסיבית אמרה, "נראה שהגעת מהמלחמה."

"לצערי."

"זה בסדר, המלחמה הגיעה גם לפה," היא ענתה בחיוך, "השסע לא תמיד היה כחול כמו שאתה רואה אותו עכשיו, הוא הסמיק בדיוק כמו כל הנהרות הצפוניים."

"השסע?"

"שמו של האגם," היא ענתה והמשיכה ברצף דבריה כאילו מעולם לא קטעתי אותה. "לפני שהאלפים הגיעו לדריגולאנד הם עברו דרך שאר הממלכה. אונס, רצח, מוות, זה הכל היה, עם כמה שעצוב להודות בזה, חלק מהשגרה. הם עברו דרכנו והאדימו את הנהרות והנחלים בדיוק כמו שאר הממלכה. אתה שוכח גם שרולפאנדר עין הנץ גייס את כולם. את בני הראשונים, האלפים הפראיים, הנוודים. הוא אפילו גייס את הנוודים באיי המזרח!"

מבטי כנראה הסגיר את מחשבותיי כשהיא הוסיפה לפני שהספקתי לדבר, "וכן, גם הנשים נלחמו. זו הייתה דרכנו היחידה לשרוד."

רק כשאמרה את המילים הללו שמתי לב לחרב שנשענה על הקיר לידה. "בצפון לא נהוג לראות נשים לוחמות," אמרתי. "ישנם אגדות על נשים בעבר הרחוק שהיו נלחמות לצד הגברים. רוכבות דרקונים למיניהן, אך מאז שפרצה המלחמה, אני מניח שהן העדיפו לתת לגברים מקום דומיננטי יותר בשדה הקרב."

"אמנם אנו הנשים חלשות יותר מכם הגברים, במובן הכוחני כמובן, אך אין זה אומר שאין לנו יכולות אחרות בקרב. אולי יצא לך לראות, בדרכנו המשותפת, איך אישה יכולה להלחם," היא אמרה וקרצה בחיוך.

בשני העשורים ומחצית שעברתי, יכולתי להבין את רמיזתה. אך האם הבנתי נכון? אולי היא רק התכוונה לקרב ממשי? היא נראתה בערך בגילי, אך מעולם לא הצלחתי להבין כיצד עובד ראשן של הנשים, ומעולם גם לא היה לי הזמן ללמוד בשדה הקרב.

עד שסיימתי עם הרהוריי, היא כבר הלכה לה. וראשי היה מסוחרר ממחשבות ומהשתיה. לאחר הליכה מהוססת ומתנדנדת, דרך מדרגות מאוד לא ידידותיות, הגעתי לחדרי.

רק כשעצמתי עיניים על המיטה שמתי לב כמה שקטה הייתה אלוה במהלך שיחתי עם סיליה.

נרדמתי עוד לפני שהספקתי לחשוב מה זה אומר.

 

במהלך ארוחת הבוקר סיליה הגיעה ולקחה אותי לשוק המקומי, שם הצטיידנו בשני סטים של בגדי משא מעור בהמה והבטחה שהוא ישרוד זמן רב יותר מכל בד שנמצא. סיליה הציעה לקנות סוסים, אך אמרתי לה שאני לא ממהר לשום מקום, והיא הסכימה לחסוך את הכסף לעוד נקניקים ולחם למשא. לעולם אדם לא יכול לדעת מתי הפעם הבאה שיפגוש נקניק, וזה יכול להחזיק זמן רב מאוד.

את ארוחת הצהריים העברנו חזרה בפונדק ומיד אחר כך יצאנו חזרה לרכישות שלנו. חבלים, מוטות הליכה, אבן משחזת, צור ופלדה וכן הלאה. רכשנו כל מה שהיה נראה לנו שצריך למסע ארוך ולא חשבתי עליהם כשברחתי מזכרונותיי, ועוד מספר דברים שלסטר המליץ לנו להוסיף, כגון צלחות וסכינים לאוכל. "אף פעם לא מזיק להזכר איך יצורים תבוניים אוכלים ואיך אוכלות החיות," הוא אמר בחצי צחוק.

את הערב בילינו בשיחה על הא ודא בפונדק לפני שהתפצלנו עם רדת האפלה. קבענו לצאת עם הזריחה. אלוה שידרה אלי רגשות חמים במהלך כל היום, אז ידעתי שהיא מצפה למסע בחברתה של סיליה בדיוק כמוני.

 

חיכיתי לסיליה ליד דלת הפונדק עוד לפני שעלה השחר, לבוש בבגדי המסע החדשים שלי, מחזיק את מוט ההליכה החדש בידי השמאלית ואת אלוה בימנית, תיק המסע שלי על גבי, עמוס בציוד חדש וישן כאחד.

"חזרה לדרכים," מלמלתי כשהאור הראשון החל להפציע.

ציפיתי לשמוע את לחישתה של אלוה אך במקומה הרגשתי את התרגשותה מלווה בקולה של סיליה שנעמדה לידי כאילו יצאה מן האדמה, "חזרה לדרכים בהחלט."

סיליה הייתה לבושה בבגדי המסע החדשים שלה גם כן, חרבה חגורה למותנה השמאלית ומעליה נתלה מגן עץ עגול עם סמל של עגור לבן פרוש כנפיים על רקע תכול-ורוד.

"אחריך, אם כך," אמרתי, ובהנהון היא הובילה את הדרך.

ביומיים הבאים דיברנו רבות על ההיסטוריה שלנו, סיפרתי לה על הכפר שלי ועל המלחמה בצפון, בלי להכנס לקרבות עצמם, ובלי להזכיר את זכרונותיה של אלוה מיריבינו. היא סיפרה לי בחזרה על הכפר בו גדלה, שגם הוא נשרף כשהייתה ילדה, ולכן בחרה להיות הרפתקנית כמו הנשים בסיפורי ההיסטוריה. כך למדה להכיר את הדרום טוב כל כך. האלפים מעולם לא עלו על ההרים הגבוהים דרומית לביצות ולכן היה לה קל ללמוד את האזור שבין השסע והפסגות הזהובות.

מסתבר שבחודשים שעברו מאז המלחמה עזבה את האזור, לפי דבריה של סיליה, התחילו לשטוף את האזור פושטים הצדים אוצרות שנשכחו מהמלחמה ואט אט עברו לפשוט את הסוחרים אשר חזרו לנוע בדרכים הראשיות בין הכפרים והערים ברחבי הממלכה.

במהלך הלילות היינו שומרים במשמרות, לעתים אני לוקח את השמירה הראשונה ולעתים היא, זה לא שינה לי מעולם, וזה היה עדיף על פני התקווה שאף אחד לא יתקוף אותי בשנתי, בין אם חיה או אדם. במשמרות שלי יצא לי לדבר יותר עם אלוה, דבר שהיה לי קשה לעשות במהלך היום בגלל נוכחותה של סיליה, אך לא נראה היה שזה הפריע לה יותר מדי, שכן תמיד חלקנו את רגשותינו והיא תמיד כוונה אותי לנושאי שיחה שאולי יעזרו לי להגיע למצב בו אוכל לראות איך אישה יכולה להלחם.

לאחר היומיים הראשונים של המסע, בהחלט גיליתי כיצד יכולה אישה להלחם, בעקבות מארב של קבוצת פושטים שחיכו בצדי הדרך בין העצים והשיחים. הם היו ארבעה ונראה היה שחניתותיהם וחרבותיהם חלודות במקרה הטוב, ולאחד מהם החרב הייתה שבורה בקצה כשלאחר הייתה רק מחצית החנית.

הזריזות שסיליה הפגינה בשליפתה את חרבה ובחיזוק המגן לידה השמאלית הפתיעה אותי, שכן היא הפגינה מיומנות שלא ראיתי אצל רבים בשדה הקרב במלחמה. שלושה התקרבו אלי בעוד הרביעי, זה עם החרב השבורה, פנה לעברה. זרקתי את מקל ההליכה שבידי השמאלית אל עבר הפושט עם החנית הארוכה, והרמתי את החרמש בסיבוב נמוך אל עבר רגליו של זה שהחזיק את חצי החנית. המקל הוסט על ידי החנית הארוכה וזה עם החרב פנה לתקוף את גבי, פוגע בקת המסובבת של אלוה. המשכתי את סיבוב נשקי ופגעתי בפניו של הפושט עם נקודת החיבור של הקת עם הלהב, מפיל אותו לרצפה בהלם. להבה של אלוה כבר היה מכוון אל אוחז החנית הארוכה שהסתער לעברי, התכופפתי, משאיר את להב החרמש בגובה פניו, וחלפתי מתחת לחנית, מרים אותה עם כתפי בזמן הנעיצה של אלוה בשרירי טרפזו השמאלי. זעקת כאב נשמעה מצדי עוד לפני שאוחז החנית הספיק לצעוק בעצמו. הבטתי לכיוון הצעקה וראיתי שניים על הקרקע, מכוסים בדמם, השניים עם הכלים השבורים. לפני שהספקתי להבין מה קורה, הרגשתי דחיפה וחרב עברה מעל ראשי, ננעצת בעינו הימנית של הפושט עם החרב, האחרון שנותר.

שלפתי את אלוה מצווארו של הפושט שהרגתי והרגשתי כוחו נאגר באלוה. כל זכרונותיו ורגשותיו זרמו אלי דרכה, אשתו ובתו הקטנה שנשרפו באחת הפשיטות האלפיות. שכניו שהציעו לו לנקום בעזרתם. אבדן ביתו וחבריו ושקיעתו באלכוהול ובצמחי ההזיה. התמונה האחרונה שנטמעה במוחי היא שלו מחזיק את בתו התינוקת, גופה חרוך ומפוחם, מתמלא בדמעותיו.

הבטתי אל עבר סיליה, גודש בגרוני, והיא שיספה את גרונו של האחרון בקור רוח.

"זה כבר לא אלפים," אמרתי, מנסה להסוות את הכאב הנפשי. "אלו יכלו להיות שכנים שלנו."

"אבל הם לא," היא ענתה והסתכלה עלי בספק. "החלאות האלה, ניסו להרוג אותנו בשביל זהב ורכוש. עברתי הרבה יותר מדי בשביל למות בידיהם של חסרי המוסר."

היא לא רואה את המצב כמונו, אלוה אמרה לי בעצב. היא לא מבינה מה הם עברו לפני שהגיעו למצב הזה.

הנהנתי בשקט וניקיתי את אלוה עם חתיכת בד שהייתה קשורה לחגורתי בדיוק למקרים כאלו.

"תעזור לי להזיז אותם לשיחים," סיליה אמרה לי והחזיקה את רגליו של אחד מהם.

לאחר דקות בודדות כל הארבעה כבר היו מאחורי השיחים, חבויים מעוברי אורח.

"אתה בסדר?" היא שאלה אותי כמה דקות אחרי שחזרנו לנוע מערבה.

הנהנתי חרש.

"אתה בטוח?" דאגה נשמעה בקולה. "מעטים הם יוצאי הקרבות אשר מפחדים להרוג. במיוחד עקב מלחמות."

"איני מפחד להרוג," עניתי חרש, "את פשוט לעולם לא יכולה לדעת מה הוביל אותם למצבם. גם את יכולת להפוך פושעת אם היה עוברת את שהם עברו."

"ומה הם עברו?"

לא ציפיתי לשאלה הזו. "איני יודע."

"אם כך, זה הרוג או תיהרג. אין אופציה נוספת. אני אהרוג כל שאני יכולה לפני שאמות בידיהם. ואם תעמוד בדרכי," היא הוסיפה והישירה מבט רציני לעברי.

בעקבות המיומנות אותה הפגינה, הבנתי שהיא לא צוחקת. אני יכול להצטרף לערמת הגופות בשיחים.

תזהר, לחשה לי אלוה.

אני יודע, חשבתי בתשובה.

 

השביל המתפתל דרום מערבה לא הציב קשיים רבים נוספים לאחר התקפתם של ארבעת הפושטים. יומיים אחר כך סיליה שאלה אותי, "מה בדיוק אתה מחפש בפסגות הזהובות?"

"אני לא יודע," עניתי. "חשבתי לראות אם הן באמת בצבע זהב כמו שטוענים הסיפורים ואחר כך לבדוק מה המסתורין בשממה בדרום. ישנם יותר מדי סיפורים על המקום אך מעולם לא הכרתי מישהו שבאמת היה שם."

"שמעתי שהמקום מסוכן, אך מעולם לא שמעתי סיפורים ספציפיים על המקום," היא ענתה בתהייה. "איזה סיפורים שמעת?"

"שמעתי על ספינות ששטות על החול  של המדבר. שמעתי על מלכים עתיקים בני אלפי שנים שעוד שולטים באזורים מסויימים בו. שמעתי על איזורים כל כך חמים שהאויר חוזר להיות קרח. שמעתי על יצורים משונים ששומרים על המקום משדים ששרצו בו פעם."

"מוזר ששמעת כל כך הרבה סיפורים על מקום שכל כך רחוק ממך, בעוד אני לא שמעתי עליו כמעט כלום ואני חיה קרוב בהרבה אליו ממך."

"אבל את שמעת על שם המקום, ועל זה איני יודע דבר."

"כן, הָקָאתַ'ה."

"את יודעת מה מקור השם?"

"זה היה פותר חלק מהמסתורין אם הייתי יודעת." היא ענתה בצחקוק.

"נאלץ לגלות בעצמנו." עניתי והרגשתי דאגה מוקרנת מאלוה.

 

בסך הכל לקח לנו עשרה ימים על השביל, ושתי התקפות של פושטים, להגיע מהשסע אל המקום בו ניתן לראות לראשונה את ההרים הידועים בתור הפסגות הזהובות. ההרים הנושקים מצפון לגבעות בוציות נמוכות ומדרום למדבר, נראו כהרים הגבוהים ביותר שראיתי מעודי. האדמה הבוצית עולה והופכת מהר מאוד לאדמה בהירה וקשה שהחלה להתכסות בשכבות עבות יותר ויותר של שלג וקרח. ככל שהקרח נערם יותר כך הלובן נעשה מסנוור יותר ויותר עד שבקצה הרכס, היה ניתן לראות את השתקפות השמש, נוצצת בגוון זהוב כה מרשים שלקח לי מספר רגעים להזכר לנשום. ברגע שהשמש נעלמה לחלוטין מבעד להרים הגבוהים, הבנתי מדוע נקראים ההרים הללו "הפסגות הזהובות", שכן הקור העז סופג כל כך הרבה אור מהשמש החזקה שנמצאת כה קרוב אליו, שהוא סופג את האור ופולט אותו במהלך הלילה, מוסיף לאורו הלבן של הירח.

"אתה רוצה גם לטפס על ההרים או שזה מספיק לך?" שאלה אותי סיליה לאחר מספר דקות לא ידוע מצידי של השתהות והשתוממות. "אני צריכה להגיע לעיר שנמצאת עוד יום הליכה לכיוון ההרים."

"אני לא מבין איך אפשר לחיות מתחת ליופי שכזה. אני לא מבין איך אפשר להתרגל לזה."

"גם אני לא, אבל אני יודע להסוות את עצמי טוב יותר ממך, זה בטוח."

צחוקה המתגלגל החזיר אותי חזרה אל האדמה.

אתה חייב ללמוד לשלוט בעצמך יותר, לחשה לי אלוה.

"את מצטרפת אלי אל המדבר? טובים השניים מן האחד, אחרי הכל."

"כמובן," היא ענתה בחיוך. "איך אוכל לפספס חידה שכזו?"

"אם כך, אני אקח שמירה ראשונה."

"שמירה ראשונה?" היא שאלה בצחוק. "עכשיו עדיין צהריים, אתה שוכח כמה ההרים האלה גבוהים."

"אני בקושי זוכר איך קוראים לי. זה יפה מדי."

"הרואד." היא צחקה.

 

מעט אחרי שהשמש עברה את רום השמים הגענו לכפר שסיליה דיברה עליו. היא הובילה אותי אל הפונדק, שם שכרנו שני חדרים נפרדים ואז היא אמרה שתחזור בערב ושיש לי את שארית היום לטייל בעיר, כי למחרת נצא לדרך דרומה.

יכולת להתעקש על לשכור חדר אחד לשניכם, אלוה אמרה לי אחרי שסיליה יצאה מהפונדק ואני התעסקתי בפריקת הציוד ומעבר על מה חסר וכדאי לקנות להמשך הדרך. זה גם זול יותר ואתה לא בדיוק מרוויח כסף.

"מה את מבינה בנשים בכלל?" שאלתי חרש. "את בכלל עצם, דומם."

אלוה שידרה אלי שהיא נפגעה וכעס החל לגאות בה. חשבת פעם איך קרה שהחרמש אדמה המסכן שלך התחיל לדבר איתך? חשבת פעם מי זו אלוה? תחשוב קצת, מתי התחלנו לדבר?

"במלחמה. אבל מה זה קשור? את עדיין לא בן אדם!"

אבל כמעט הייתי! היא צעקה בראשי, ייפחות בכי עוקבות אחרי המילים.

"מה זאת אומרת?" הרגשתי מבולבל. הדברים שהוצאתי מהתיק נפלו לי בין האצבעות כשניסיתי לחשוב למה היא מתכוונת.

אתה ראית את הבית שלך קורס בלהבות ורצת פנימה להציל את ההורים שלך. תמיד היית ילד יחיד ולא חשבת על זה שההורים שלך מנסים להביא עוד ילד. והם סוף כל סוף הצליחו, הבטן של אמא שלך התחילה לתפוח ואתה לא שמת לב בכלל. היית כל כך עסוק בבנות גילך, 16 זה גיל נוראי.

"אלוה, על מה את מדברת? אני חזרתי מהשדות רק בערב, אחרי שהשריפה כבר כבתה."

הרואד, היא אמרה בקול רוטט, אתה חזרת וביתרת את כל מה שמצאת בבית לחתיכות עם החרמש. הכעס שלך השמיד אותי, כשעוד הייתי חיה בבטן של אמך. הכוח שלך והרגשות שלך שאבו אותי פנימה, כל הזכרונות של שלך ושל אמך נמצאים במוחי.

הרואד,היא חיכתה לרגע. הרגשתי את הלב שלי פועם בחזקה כשהיא אמרה: אני אחותך.

נפלתי.

לא יכולתי לעכל את מה שאלוה סיפרה לי עכשיו.

"את משקרת," אמרתי. אבל ידעתי שהיא לא.

 

התעוררתי כשעה לפני שהשמיים החלו להאדים. רצתי החוצה, וקניתי אוכל וציוד לדרך, מה שיכולתי לסחוב בלי תיק. אלוה נשארה בחדר, אפילו לא נגעתי בה בשביל לבדוק איך היא מרגישה עם כל הנושא.

קניתי כמה נקניקים, לחם וגבינה קשה. קניתי שני כובעים רחבים להגנה מהשמש ומגנים לעיניים שהסוחר המליץ בחום להליכה במדבריות. קניתי גלימת מסע עם כיסים נוספים שיקלו על הסחיבה ויגנו גם על הגוף מהשמש המדברית הקופחת.

כשחזרתי לפונדק, סיליה כבר חיכתה לי, מחוייכת מאוזן לאוזן.

"קנית כל מה שאתה צריך?" היא שאלה.

לפני שהספקתי לענות שמתי לב לשקים לרגליה. היא הספיקה לעשות קניות גם כן, אפילו שקניתי דברים גם בשבילה. עדיף שיהיה עודף מחוסר.

"אני חושב. במקרה הכי גרוע נמות."

"אתה אולי," היא אמרה בחיוך בזמן שהתיישבתי בכסא לצידה. "אני מצויידת בכל שאצטרך וגם בדברים שאולי לא."

"אז תוודאי ששוב דבר לא יעלם לך, במקרה שאני לא הבאתי מספיק." אמרתי בקריצה.

היא סימנה לפונדקאי וזה הביא שתי כוסות בירה בגוון אדום חזק וטעם מתוק כשל תפוחי עץ. המשכנו בשיחתנו המהנה עד אמצע הלילה, משתדלים שלא להתערב מהקטטה שהתפתחה בין מספר שיכורים בבר.

 

התעוררתי לפני עלות השחר במיטתי הריקה. התלבשתי, ארזתי את התיק ולקחתי את מקל ההליכה שלי בידי השמאלית.

הבטתי על אלוה, שעונה על הקיר לצד המיטה. אחותי, חשבתי. מאז גיל קטן רציתי אח או אחות, ואמי תמיד אמרה לי שהיא לא יכולה להביא יותר ילדים. הושטתי את ידי הימנית לאחוז באחותי הקטנה ומילה אחת נכנסה לראשי בקולה הנשי של אלוה: מטומטם.

"מה עכשיו?" שאלתי באנחה.

יכולת לשכב איתה הלילה. שניכם הייתם שיכורים.

"מאיפה את יודעת?"

אתה לא זוכר מה קרה אמש? נכנסתם שניכם לחדר פה. היא הציעה להשאר לישון איתך אבל אמרת שהמיטה קטנה מדי.

"את צוחקת." אמרתי בלי להאמין למילותיי שלי.

אתה יודע שלא.

נאנחתי שוב ושמחתי בליבי שאני ואלוה באותו קשר כמו קודם. למרות שבמקום מסויים הרגשתי קרוב יותר אליה. היא אחותי אחרי הכל.

מחוץ לפונדק חיכתה לי סיליה, בידה תפוח נגוס. "רוצה אחד?" היא שאלה והגישה לי תפוח שהחזיקה בידה השניה.

הנהנתי בחיוך ולקחתי אותו מידה. "נצא?"

"רק לך חיכיתי," היא ענתה והרימה את תיק הגב לכתפיה מכוסות השכמיה.

 

שלושה ימים של הליכה דרומה הביאו אותנו לפתחו של המדבר רחב הידיים. נראה היה שהשממה ממשיכה לאינסוף משני הכיוונים. רוחות סחפו את גרגרי החול ממערב מזרחה, מציירות בגווני החום היבשים. הוצאתי מהתיק שני כובעים רחבים ושני מגני עיניים מהחול ומהשמש והגשתי אחד מכל אחד לבת זוגתי למסע.

היא הופתעה מהרעיון ואמרה, "אולי לא באמת הבאתי כל מה שהייתי צריכה למסע הזה."

"מזל שאני מקשיב לדברי הסוחרים," עניתי בחיוך.

הסתכלתי אל הנקודה בה לא הייתה יותר אדמה, אלא רק חול והתחלתי ללכת, השביל נעלם מאחוריי.

"לאן מפה?" שאלה אותי סיליה מאחוריי.

"אל ההרפתקה הבאה."

היא שילבה את ידה בידי והלכנו כך אל עבר האופק הדרומי.

עוד לא חלפה שעה של הליכה כשראינו קשת אבן באופק מולנו.

התקרבנו אל הקשת וגילנו רונות מגולפות לאורכה. הרונות היו כתובות בשלל רחב של שפות שונות. אני זיהיתי את שפת הסחר, שפת האדם, שאמרה הכניסה של הקאת'ה. הקפתי את הקשת ובצד השני היה רשום אותו הדבר.

"אני חושב שהגענו," אמרתי בחצי חיוך, אך פניה של סיליה היו חיוורים כסיד. "הכל בסדר?"

"הבנתי מה זה הקאת'ה," היא מלמלה חרש.

"מה זה הקאת'ה?" שאלתי, מרגיש את הפחד גואה מאלוה.

"זה לא בשפה שלנו," היא ענתה. "זה בשפתם של בני הראשונים. אתה מכיר את הסיפור על זה שאף אחד לא יודע מאיפה הם הגיעו, נכון?"

"אומרים שהם הגיעו מהים לא?"

"זה מה שחלק אומרים. למדתי את שפת הראשונים בתור ילדה. אבא שלי היה שייך לעם הזה והוא לימד אותי את שפתם כשהייתי ילדה. הוא אמר שאני אצטרך את זה למלחמה.

"הוא אמר לי שיש מילים שלא משתמשים בהן. מילים שצריך להכיר אבל אסור להשתמש בהן כי הן יותר מסוכנות מכל קללה. עם הזמן פשוט הדחקתי אותן.

"הקאת'ה זה התרגום. הָאֶקְתֶיאָה הוא שמה הקדום של הגברת מוות." סיליה הישירה אלי מבט חיוור ואמרה בקול דק, "זה השער אל המוות."

הבטתי אל קשת האבן. לפני שהבנתי מה קורה, הרגשתי את אחיזתה של סיליה בידי, היא צעקה משהו אך קולה נבלע באוויר. שום דבר לא היה קיים יותר, רק השער ואני. אלוה בידי דיברה אלי מילים שלא הבנתי ואחיזתה של סיליה בידי התהדקה יותר ויותר עד שגם היא נרגעה ונעמדה דומם לידי, מבטה שוקע גם הוא בשער.

יד עטויה בכפפת תחרה שחורה תפסה בצד הקשת ומשכה באיטיות גוף נשי זקן עם פנים חיוורות ומלאות קמטים, עטוי בדים שחורים וסגולים, אל מעבר לקשת, מתוך האפלה שמבעד. עורבים לבנים עם עיניים אדומות פרצו קדימה והחלו להתעופף באוויר מסביב. עורבים שחורים עפו בעקבותיהם וציירו צורות משונות בין חבריהם החיוורים.

"בתי," אמרה הזקנה בעיניים עצומות, "זמן כה רב חיכיתי לבואך."

עיניה של סיליה נפערו בבהלה ופניה הפכו גוון לבן יותר של חיוור.

"וגם לכם, הרואד ואלוה," היא הוסיפה מבלי לפקוח את עיניה.

"איך," הספקתי לומר לפני שהיא הרימה את ידה לקטוע אותי.

שחררתי את אחיזתה הרפויה של סיליה בי והחזקתי את ידה בחוזקה. אני לא בטוח אם עשיתי זאת בשביל לתת לה להרגיש שאני פה בשבילה, או כדי שאני לא ארגיש לבד.

"כשהנבואה סיפרה שאוחז החרמש יחזיר אלי את בתי האבודה, מעולם לא ציפיתי שכוונתה הייתה לאנוש האוחז חרמש בידו," הזקנה החלה לדבר, נשענת עמוק אל תוך ראשו של עורב לבן שהגיח ממעל לתמוך בה. אחריו עפו בסערה עוד מספר עורבים שחורים שהתאחדו והפכו למקל הליכה שחור עם ראש עורב לבן שעינו מנצנצת כאבן אודם. "נדיר שנבואות מספרות על דברים כמו שיקרו, בלי מטאפורות וחידות." גבה התעקל כשנשענה עמוק יותר ויותר אל מקל ההליכה שלה והיא נראתה לרגע הרבה פחות עוצמתית מברגע הראשון שראינו אותה פוסעת מבעד לקשת. היא ניערה את ראשה וצמה לבנה התנודדה מאחוריה. היא פקחה עיניים אפורות וקטנות וחייכה חיוך חם אך חסר שיניים. היא נראתה מוכרת, למרות שלא יכולתי להצביע על המקום או הזמן בו פגשתי בה. "שמי הוא האקתיאה, אך רבים נוטים לקרוא לי הגברת מוות בימינו. את שלושתכם פגשתי בעברכם, אך איני מאמין שאתם זוכרים, הרואד ואלוה. למרות שלעתים, סיליה, ישנם אלו הזוכרים את רגע לידתם."

"א-אני לא יודעת ע-על מה את מ-מדברת," ענתה סיליה בפחד.

הרגשתי את הפחד גואה באלוה, כמו הפחד שגאה בתוכי. לא כל יום פוגשים את המוות לשיחה.

"אמי נהרגה כשהייתי ק-קטנה. והיא לא יכלה ל-להזדקן כל כך ג-גם אם הייתה ח-חיה."

"אמך אכן נהרגה סילי," ענתה הזקנה בקולה השקט, "אך משימתה ממשיכה דרכי. כמו זכרונותיה ועברה. גם המוות זוכה למות בבוא העת, אך מעולם לא ציפינו להשאיר ילדה כה קטנה מאחוריי."

"לא ברור לי מה הולך פה," התפרצתי כשהזקנה החלה להתקדם אל עבר ידידתי למסע. "את הרגת אותנו בשביל לספר לסיליה שאת אמא שלה?"

"עודכם חיים," היא ענתה והביטה את מבטה אלי, עוברת בין עיני וממשיכה אל הלהב של אלוה. "חוץ מאלוה כמובן."

"מי זו אלוה הזו שאת ממשיכה להזכיר?" סיליה שאלה בבלבול, דמעות פורצות מעיניה. "אנחנו רק שנינו פה!"

"אלוה היא העול שסוחב איתו ידידך מאז שהמלחמה הגיעה לבירה," ענתה הזקנה בלי להסיט את עיניה מהחרמש. "אלוה הייתה מתנתי להוריו של הרואד, שלא התייאשו והמשיכו לנסות להביא ילדים. הבאתי את כולכם לפה על מנת לבשר לכם שיש לכם סיבה להמשיך ולחיות."

עיניה האפורות של הזקנה הלבינו לרגע בזמן שהעורבים הלבנים והשחורים החלו להסתחרר סביבנו, משנים את המדבר והופכים אותו לחדר עץ מלא כיסאות ושולחנות עם פרח סגול המונח באגרטל על כל אחד מהם. בקצה החדר עמד דלפק ולידו שרפרפים מוגבהים. מאחורי הדלפק עמד גבר לבוש גלימה כחולה מעל חולצת כפתורים בגווני שחור וסגול וניקה כוסות זכוכית.

 

מצאתי את עצמי יושב על אחד הכסאות הנמוכים, מימיני מונחת אלוה על הכסא ומשמאלי יושבת סיליה על כסא משלה, פניה עדיין חיוורים. מולי מונח הפרח הסגול, נשיקת החיים, פורח מן האגרטל הוורוד שלו ומביט עמוק אל עיניי באבקניו השחורים. עוד שני פרחים זהים יוצאים מהאגרטל, אחד פונה אל עבר סיליה, ראשו מורכן כשלה, והשני אל עבר אלוה, עליו מתחילים לפול למרות גבעולו הזקוף.

"פרח נדיר הוא נשיקת החיים," נשמע קולה העייף של הזקנה מעברו השני של השולחן. כל כך התרכזתי בשינויים שהתחוללו ובפרחים על השולחן ששכחתי מקיומה של הגברת מוות. "קשה למצוא אותו בארצכם, אך הוא גדל באופן פראי בשממה הדרומית. אדם המחזיק פרח זה יכול לראות מה מצב חייו, מה המצב האמיתי של נפשו. הרואד, אתה רואה שהפרח שלך עומד זקוף, אבקניו רחבים וריחו חזק, ואלו הם חייך הצעירים. אתה עוד תר הרפתקאות, מחפש לחיות."

היא הפנתה את ראשה אל סיליה וזו הרימה רק את עיניה בחזרה. "סילי שלי, למרות כל ההצגה שלך, אינך שמחה כלל מחייך. פרחך מריח נפלא, אך הוא אינו מצליח להזדקף, והעלי שלו נחבא בין עלי הכותרת הקפולים. את לא היחידה שאיבדה משפחה במלחמה הזו."

"ואת אשמה בכך," סיליה התפרצה בדמעות. "הגברת מוות, את לקחת את אבי ואחותי. את הרסת את חיי. את הפכת אותי לרוצחת שאני."

הנחתי יד על כתפה, אך לא מצאתי מילים לנחם אותה. לא יכולתי לעשות דבר.

"ואלוה," המשיכה הזקנה כאילו דבר לא קרה, "הלוא את הנס האמיתי פה. הפרח שלך מת, אך גבעולו ממשיך לזקוף. למרות שעברת מן החיים עוד טרם נולדת, עדיין רוחך שמחה."

"מה את רוצה מאיתנו?" שאלתי לאחר מספר שניות של דממה. בלבול בוקע מאלוה משמאלי וייפחות נשמעות מימיני, מסיליה.

"אני מבקשת לקצור את ששתלתי." היא ענתה בפשטות. "סיליה, עם כל משחקיך, את יודעת בדיוק כמוני שאביך מעולם לא התגבר עלי."

"את נטשת אותנו!" קטעה אותה סיליה בקריאה. "עזבת שתי ילדות קטנות אחרי שגילית שהמשחק לא יכול להמשך או אני לא יודעת מה. אבל הרסת משפחה! ואז קטפת את החיים האלו כאילו דבר לא קרה!"

"סיליה, כל שקרה היה אמור לקרות," ענתה הגברת מוות בקולה הבטוח והשקט. "ועליך לקחת את תפקידי כי סופי קרב. אכן, גם המוות יכולה למות. ותורך לקחת את המושכות ולקצור את שנזרע. זהו קציר הצער עכשיו, עליך לאסוף את כוחותיך ולהחליט איך עליך לנקום בי, האם את תקחי את מקומי ותתקני את ששברתי? או שפשוט תברחי, כמו שעשית עד היום?

"האם תרפאי את ידידך, שמרוב הצער על מות משפחתו, ינק את אחותו שטרם נולדה אל תוך הנשק שנשא, מקלל את נפשו ביניקת הנשמות והזכרונות של כל אשר נאלץ להרוג?

"מה תעשי בתי?"

סיליה הסתכלה עלי בבלבול, ואז על החרמש שלי, שהחלה לזהור בגוון ירוק כעיניה של אמי. לאחר מכן היא הביטה אל עבר האישה שנתנה לה את חייה, ולקחה כל כך הרבה אחרים. "אני אקח את מקומך," היא אמרה חרש. אך לפני שהחיוך הספיק לעלות על שפתיה של הגברת מוות, היא הוסיפה, "אבל אני אהיה זו שאקח את שלך. ומהיום אציב תנאים חדשים למוות. לא כולם חייבים למות מוות אכזר של אש ומתכת. במלכותי אנשים יקירו זקנה."

היא הביטה אלי וחיוך קטן צץ על שפתיה כשאמרה לי, "אני אהיה לך הבית אותו אתה מחפש." עיניה הכחולות נצצו ברגש שלא ראיתי מאז מותה של אמי. רגש של שייכות. אותו הרגש שהייתי מרגיש באופן קבוע מאלוה, מאז הרגע בו אחזתי בה לראשונה כשהוצאתי אותה מבטן אמי. "תהיה לעזרי, ואני אהיה לעזרך," היא אמרה וחיוכה גדל ונתן לשיניה הלבנות להציץ.

ידי אחזה בה כל העת, אך כעת אחיזתי התחזקה וקיבלה משמעות חדשה. סוף כל סוף מצאתי את ביתי.

הזקנה קמה ממקומה ודידתה על מקל ההליכה שלה לעבר בתה.

סיליה קמה ממקומה ועזבה את ידי, הסכין הצמודה לרגלה נשלפת בקלילות אל אותה היד.

"אין לך צורך בלהב," אמרה הזקנה בעלת העיניים האפורות תוך שהרימה את ידה ונגעה במרכז מצחה של הנערה עם השיער הערמוני.

שתיהן זהרו בגוון אפור שבמהרה התחלף לתכלת השמים המשתקף תמידית בעיניה של סיליה. הזקנה הפכה לאפר ונעלמה באוויר.

סיליה הביטה בי בשאלה, מבטי שאל בחזרה.

"ברוך הבא, הגברת מוות," נשמע קול גברי עמוק מהצד השני של החדר שככל הנראה בקע מגרונו של האדם שניגב את הכוסות.

הבטתי לכיוונו וראיתי כתריסר בנים ובנות מלבדו, כולם מרכינים את ראשם, כולם מחזיקים חרמש.

"ילדי המוות," סיליה מלמלה חרישית והחיוך הקטן שעל שפתיה התרחב ועלה. "דברים רבים עומדים להשתנות."

 

 

הסוף.