התאטרון הגנוז ומסכות המתים מאת רומן פבלוב

מאז ומתמיד הייתה ממלכת אוונגרדיה, המוקדשת לאומנות, הדגולה שבערי המדינה התרבותיות. מתוך פרי עמלם של אמניה המוכשרים בימי קדם, היא פרחה והתעלתה מעל כל שכנותיה בעלות המלאכה, וכמעט ולא היה אחד שלא היה מוכן למכור נפשו תהומה נוכח מראותיה המרהיבים ונפלאותיה הנצורות.
בגאווה וכבוד ניצבו צריחיה הכסופים מעל גבעת כיכר הוורד הממלכתית. היכן שבינות לגני החצר הפורחים תמיד, ועצי המירנול הנישאים לעד, השתרעה אחוזת הסנאט, אשר הוקמה בראשית עידן האלמוות.

נעצתי מבט מלא כמיהה בענפיהם של העצים העתיקים בעודי חולף באזור, חוצה את העיר אל רובע התיאטראות. בדרכי אל התאטרון הגנוז, חלומות כמוסים על לירה חדשה, ותחושת הרעננות הנפלאה והכובשת של עץ טרי ועשיר בחיים, אוחזים בנפשי. אני צועד ומנסה להיזכר כיצד למדתי לנגן בנבל אשר נמצא עתה ברשותי.

היה זה..  או שמה הייתה זאת העונה ה..

לא משהו כאן לא הסתדר, איני מצליח להיזכר בתקופה הנכונה, ואף לא במצב חיי האישיים. לא דמויות או חוויות כלשהן שיתקשרו לנושא. האלמוות עירפל הכול באופן שגרם למציאות עצמה להיראות כמו מבעד למעטה זכוכית מתערבל.

ניסיתי להיזכר באופנת הממלכה באותה התקופה, קצה חוט כלשהו, זיכרונות מרפרפים לכל הפחות.

נכשלתי, אבל העליתי כמה וכמה רעיונות מעניינים לעיצובי מגפיים חדשניים, ואולי אפילו ישנו הסיכוי שאף אחד מהם מעולם לא היה עדיין בשימוש.

חשבתי לעצמי אולי, לשאול על זה את חבריי, צוות התאטרון. אבל משום מה הניעה אותי מזה הידיעה; על אף כמה שתחושת חיי הנצח הייתה נעימה, אף אחד כאן, אינו זוכר כיצד הכול התחיל. כולם פשוט נסחפו עם נהר הזמן ההולך ומתעפש. מנקודת מבט כלשהי, זה כנראה הולך להיראות לכל הפחות מוזר. היות והחיים הגיעו לשלב שבו אם באמת לשים לב, הם כבר מזמן הפכו ריקים מכדי שיהיה בהם עוד איזשהו טעם. הממלכה שלנו מנוונת ואפילו גזע האמנים הנשגב עצמו נוטה לאחרונה לחידלון.

אולי כך נראה הטירוף, אולי איבדנו את עצמנו בלי משים, היכן שהוא על הדרך אל הנצח.

ואולי זאת אינה האמת. מה בדבר ההבזקים הקטנים האלה שמתנפצים באופק אירועי התודעה, נעלמים אל תוך חורים שחורים של שחכה מתפוגגת. אלה היו החיים, זאת הייתה האומנות. ומוטב לציין שהיה זה אחד הימים העכורים ביותר שראיתי. איני חושב שנראה אחד כמותו בשלהי האביב, אולי אפילו במאה השנים האחרונות.

אני בדיוק צעדתי במורד השדרה הראשית ברובע, מגפיי חורקות על אבני המרצפות המלוטשות, אל עבר מבנה התאטרון שלנו.

או אה ואיזה מפעל הצגה נדיר שזה היה, לא הייתם מאמינים גם אם הייתי מתוודה.

התאטרון הוקם כנראה בתקופה הבלתי ברורה ביותר בתחילת העידן, שכן אז היה הכישוף פראי עדיין, ועוד לא עמדו לנו כליו המסתוריים של העל-זמן, להתגבר על שאלות בעלות נופך, לכל הפחות, פילוסופי מעיק. בחלקו הנראה לעין, הבניין היה פשוט מרהיב, הוא היה עשוי אבן אפורה בהירה, בעלת פיתוחים עדינים מגביש לבנבן כלשהו, ושעריו יצוקים היו מכסף צרוף. בגובה 3 קומות היה, ולטעמי נראה שומם מידי, טוב אולי לא ממש שומם,

אבל נראה מוזנח מעט בשל המחסור בקישוטים לכבוד המחזה הטרי שעמד להעלות, עיבוד טראגי-מודרני פרי עטי, ליצירתו הקומית והנודעת משנת 1666 שלפני האלמוות, של שחקננו המשוחזר-בכישוף-כמריונטה לומייר, אחד ממסכות המתים של התאטרון הגנוז הממלכתי, אשר הופקר לניהולנו, צוות אמנים חדלי אישים ושקועים בעצמם. מה שנטה להאיר מעט את הסיבות למחסור בקישוטים.

 

התקדמתי באיטיות לעברה של הכניסה הצדדית, כניסת הצוות, בעודי סוקר בתשומת לב את הכניסה הראשית, מנסה לשווא לנחש את המתחולל באולם הראשי. קיוויתי שפרוקס, המנהל, כבר ייבא את חלקי התפאורה שהזמנו מן "הצייר ומעשניו" – גילדה לבניית תפאורות ורקעי מצגת.

שלפתי מבין צרורותיי, האוצרות לאותו יום, מפתח כסוף ישן, בו רשרשתי בנבכי המנעול העתיק. הוא נפתח בחריקה נזעמת. צררתי את המפתח ונכנסתי למבואה, טריקת הדלת מהדהדת בגבי. התקדמתי לאורך הפרוזדור המוביל לתא הישיבות, הרגשה זדונית כלשהי מלווה את דרכי. הרצפה המאובקת הזכירה לי שמישהו צריך היה לטפל בכתם הטחב הנוראי שצמח לפתע בשבוע שעבר מאחורי הבמה הקטנה, קיוויתי שזה באמת נעשה, אחרת עוד עלולות לצוץ בעיות לגבי העניין, מי ידע מה לעשות אם לפתע יתפורר הקיר ורוח פרצים תנשב באמצעו של המחזה?. קור שרר במבנה, למעשה מרביתו נבע משביתתם של הצוות לגבי הבערת הקמינים, אבל המחסור באש שיקף באופן מעוות משהו את הרקיע העכור אשר תלה כבד מעל הממלכה בחוץ, וההקבלה נשאה חן בעיניי באורח מפתיע, למרות הלחות המצטברת על הקירות.
מספר פסיעות לפני דלת תא הישיבות, נעצרתי לתת לעצמי הבטחה; הפעם לא אתעצבן, הפעם הכול ילך לפי הסדר, הפעם הכול יצליח. נשמתי עמוק, והושטתי את ידי לפתוח את הדלת, בעודי כולא את תסכולי המצטבר.

 

החדר היה כמעט ריק, שולחן רחב מעץ מלא מילא את רוב החלל, בדרך כלל הוא היה עמוס רשימות ותרשימי רעיונות, אך כעת ניצב שומם, מלבד כמה נרות שרופים ששעוותם נזלה על הכול. מספר כיסאות עמדו סביבו, ובאחד מהם ישב ארליקין, במאי התאטרון. למראי הוא חייך בעייפות ושאף ממקטרתו, "אה! אימפיריוס, הקדמת, א-רוס עוד לא הגיע" קידם את פני. "ומצד שני, אולי מוטב לומר איחרת, היות וסאטיר כבר יצא" הוסיף.

יצא? – כעסתי, מה פתאום הוא מרשה לעצמו לצאת ברגע קריטי שכזה, הרי המחזה אמור להעלות בעוד 3 ימים בלבד וזאת הישיבה לפני האחרונה, לוודא שהכול מוכן וערוך.

לא עניתי, במקום זאת שלפתי מתוך אחד השקים שנשאתי בקבוק שהכיל נוזל שקוף ורעיל למראה. הנחתי אותו על השולחן, פתחתי את אחת הארוניות שניצבו בצפיפות ליד הקיר המרוחק, והוצאתי כמה כוסות. "תשתה?, טרי מן המדבר, אחד הרעלים המשובחים שמצאתי" שאלתי את ארליקין, התיישבתי ומזגתי לעצמי.

"טוב נו תמזוג שתיים, תמזוג שיהיה, למען הטרגדיה" ענה.

"חה! אם כך מוטב כבר תמזוג שלוש, שהרי הנעלות בטרגדיות דורשות שילוש, בין אם באהבה או שנאה" הכריז

בזחיחות א-רוס, ראש ההפקה ונציגנו בסנאט, עם כניסתו לחדר. הוא התיישב בכיסא הנותר, מולי בראש השולחן, ובמרחק מה מארליקין, שלא נראה מאושר במיוחד לראותו.

מזגתי להם מן המשקה, ושאלתי בדרמטיות; "אבכן, מה עכשיו? מה חסר? ולאן בדיוק יצא סאטיר?".

"טוב תראה, למען האמת אני אפילו לא יודע איפה להתחיל" אמר ארליקין.

"מה קרה, יש איזה בעיות?" שאל א-רוס.

"בטח, בעיות, כן.. איפה לעזאזל סאטיר, כאשר הוא אמור לנהל את החזרה הגנרלית אחר הצהריים?".

"הוא.. נו אתה מכיר אותו, הוא רב עם לומייר השכם בבוקר, ויצא מכאן ברוח סערה לאחר מכן".

"הוא מה!?" התפלצנו אני וא-רוס יחדיו, בעודנו קמים במהירות.

"תרגעו שניכם, זה לא יועיל במאומה, ורק יוסיף לבעיות עם תתחילו להתפרע כעת. הכול יהיה בסדר בסוף, בואו נשתה, ובמקרה הכי גרוע תמיד נוכל לדחות את הצגת הבכורה במספר ימים עד אשר הכול יתוקן".

"על מה הם רבו בכלל?" שאל א-רוס בעודו מתיישב חזרה. אני נותרתי עומד, מניח רק את כוסי בטרם תתנפץ.

"סאטיר לא הסתדר עם לומייר לגבי משהו בהתנהלות המשחק שלו, ולומייר ענה לו, מול שאר המריונטות, שהיות והמחזה מבוסס על יצירה מקורית שלו, אל לו לסאטיר, לנסות להשתלט, וכדי שיקשיב לבעלי הניסיון הרב יותר, שהרי מסכות המתים היו שחקנים בתאטרון הממלכתי עוד בטרם עידן האלמוות". השיב לו ארליקין.
"ואני מנחש שסאטיר ענה לו, שהוא לא יקבל הוראות ממריונטה" אמרתי.

"נו, נו. אם הוא אמר רק את זה, אני מאוד אתפלא" הוסיף א-רוס.

"לא, אתה צודק, זה היה הרבה יותר מכוער מזה, אבל איני שש להיכנס לפרטים בעניין. אימפ אולי תשב כבר ותירגע " גער ארליקין. ידעתי שאין הוא רוצה לריב עם סאטיר, אי פעם, היות ועבודתם חפפה מאוד.

"לא, זה חייב להיפתר מיד, המחזה יעלה בכל מחיר. התחייבנו בפני הסנאט או ששכחתם?" פניתי בעיקר לא-רוס.

"בסדר, לא שכחנו, לפחות אני לא, אבל מה לגבי השאר? מה לגבי התפאורה?, והיכן פרוקס שאמור לדאוג לכל זה?"

"הוא עדיין לא חזר מן הצייר" ענה ארליקין.

"באמת?!, וזה למה?" התפלאתי ובקושי עצרתי שמץ פאניקה מלהתגנב לקולי.

"איני בטוח, אבל ראיתי את מדאם אולקין כאשר נכנסתי, והיא אמרה שפרוקס מסר שהיו עיקובים כלשהם".

מדאם אולקין היא העורכת האומנותית של התאטרון שלנו.

"אני רק מקווה שהוא לא שכח את כתם הטחב מאחורי הבמה הקטנה, לא הייתי רוצה שהקיר כולו יתמוטט על המוזיקאים באמצע ההצגה" אמרתי במורת רוח.

"שאלו יהיו הבעיות שלנו, באמת". הגיב ארליקין באדישות מאוסה.

"לעזאל! אלו הן בהחלט הבעיות שלנו! יש לנו מחזה, שאמור להעלות עוד 3 ימים! וזה כמעט מיד, רק למקרה שלא הבנתם. וכרגע, אין לנו תפאורה, יש לנו בעיה, ומנהל צוות השחקנים נעדר!" הגבתי, כעת כבר בכעס.

"הכול יסתדר, אתה תראה". ענה א-רוס ומזג לעצמו עוד כוס.

"אתם טועים, הכול לא יסתדר אם תמשיכו לשבת כאן, זוהי אימפרוביזציה בטיפשות. הנה תראו כיצד אתם רובצים פה ולא מקדמים שום דבר, ארורים תהיו, אתם בעצמכם נראים כמו תפאורת חורבן להצגה, כאילו תכף יקפלו ויארזו אתכם לנסיעה ארוכה". סיימתי ויצאתי משם. קריאותיהם מהדהדות בעקבותיי.

החלטתי לעלות לחדר העבודה שלי, אולי לנגן כמה סולמות מינוריים, ולחשוב על איזה פתרון בעצמי. בקצה הפרוזדור פגשתי את מאדם אולקין, בדרכה לתא הישיבות ממנו זה עתה יצאתי.

"מבטך הירוק אולי חודר, אימפ, אך רק בלבד אל תוך רעיונות אשר אינם מעניינים כאן איש" אמרה היא, במתיקות מתנשאת. חלפתי על פניה בלי להשיב. כן, למה לא, שתשב שם איתם, ערמת יהירות שחצנית, חסרת כל רגש והבנה אומנותית אמיתית. שתלך לכל הרוחות.

עליתי במדרגות הלולייניות האחוריות על עבר עליית הגג, שם קבעתי את משכני, אורם החיוור של הירחים תמיד הרגיע אותי והשרה עליי השראה. העץ חרק והתלונן תחת רגליי, וכמות העובש השוררת על פני עורפו של הבניין בקומה העליונה, כמעט והספיקה בשביל לחנוק את נשימתי כליל.

הגעתי לחדרי והתיישבתי על יד הכן עליו ניצב הנבל שלי. הותרתי את הדלת פתוחה לאוויר הקר של הערב היורד, ורק קיוויתי שמה לא יפריעו לי. הרהרתי עמוקות. חשבתי על כל אותם הדברים שהם אמרו, חשבתי על הבעיות אשר ניצבו לפני, התלות במידותיה הטובות וכנותה של החברה, בהכרח היוו את הפתח אל התהום. לא הסכמתי עם הטענה הקלאסית; שמי שאינו מוכן להתפשר עם החברה, יחיה לנצח לבדו. שהרי הייתי אדם כן אשר הצביעות והשחיתות, בסך הכול, כמעט והעבירו אותו על דעתו. אחרי כל האבדון שעברנו בתור צוות התאטרון, כל החטאים שקידשנו למען האומנות, וכל האופל שחזינו בו בזוועה, עמוק בתוכנו. נשאר רק הסגנון, נותרה רק יצירה. יכול להיות שהאמת היא דבר שאיני מבין, יכול להיות שאנשים הנם יצורים נבחרים.

אבל אני מכיר את האמת, אני מכיר את מחשבותיהם, והן אינן נאורות. סאטיר היה יכול להיות אחת ההצלחות הגדולות ביותר של הממלכה, אך במקום זאת הוא בוחר לאכזב את כולם, תמיד. וכנראה שזוהי החוויה הזכורה לי ביותר ממנו. תמיד הבנתי אותו, תמיד זה ציער אותי, הוא בחר להקיף את עצמו במלוא חופן זוועות עולם רגשיות, ולאחר מכן להפיץ זאת בסביבתו כל עת שהתאפשר. התוצאות היו, אחרי הכול, צפויות. אנטי אידיאליסט מקולל שכמותו. מדאם אולקין, תמיד הסתודדה ברחש הסטטי והמגעיל שבשולי החיים, והכי גרוע, היא אהבה לגרור לשם את כולנו, בעודה משחקת תפקיד של מדריכה מתנשאת ויודעת כל. יום אחד היא אולי תתבגר מן הטיפשות הזאת. ואחזור לשחק עמה שחמט במשך לילות שלמים כבעבר. א-רוס, הוא טיפש, לא באמת, אבל בדרך כלל. ואיני מבין, כיצד הוא מרשה לעצמו להותיר את המציאות ריקה מתוכן בעודו מצפה ממנה להגשים את שאיפותיו. לאורך כל היכרותנו האינסופית הוא תמיד הזכיר לי השתקפויות אקראיות של אנשים אחרים. את ארליקין לרוב כיבדתי, נזכרתי בסימפוניית חסרות הזווית שפעם כתב, ובאדוות המים שלימד אותי לעצב בעזרת הטלת אבנים לאגם הסגול, לעיתים נדמה כעיסוק ריק מתוכן, אך החוויה הרוחנית שווה, אין מה להגיד. ציערה אותי רק העובדה שלא היה הרפתקן מספיק לטעמי,  שאינו אהב להתמודד מול אתגרי המציאות, גישתו לא הייתה מעשירה במיוחד לדעתי. וזה נראה יותר מידי, כסירוס כנפיים טרם בואה של אחרונת הסערות, למבטי המתגרה. אדם משונה שכמותו. את פרוקס לעומת זאת מעולם לא הבנתי, הוא תמיד היה אבוד בנינו, מתוסכל, וחברתו הייתה מדכאת לעיתים קרובות, הוא תמיד גישר על כל פער בהבנה מזויפת למדי, תמיד שייך הכול לקטגוריות שאיש אינו יבין לעולם, לדעתי זה היה פגום באיזשהו אופן עמוק יותר מן הנראה על פני השטח. תמיד נדמה היה לי שהוא מודע לעניין, אבל כנראה מדחיק. בסופו של דבר פרוקס היה אשליה יומרנית וחסרת פנים.

אז אם הייתם אומרים לי שאני טועה, הייתי לועג לכם. ואם תאמרו שהמציאות שונה, אף לא אטרח לזכותכם במענה. ההיכרות עימם לא הייתה תענוג, אלא חוויה מחשלת, וליבי כבר היה חתום בקרח, אם ניתן כלל לומר כך. ולאחרונה, אני כאן, נמצא, מעונה תמידית על ידי המציאות האישית, של כל ה.. אמנים האלה.

לרוב כעסתי עליהם מאוד, היות ולא הבנתי את הגישה הבזויה, שהרי אף אחד כאן לא ימות מרעב בכל מקרה. אז למה לא להשקיע במשהו אמיתי, משהו שייזכר מבעד לערפילי האלמוות. וכנראה שטרגדיה לועגת תהיה רק הפתרון האידיאלי ולא פחות מכך. למציאות הנהרסת סביב.

ידעתי כי הצהרת האמת בפני כולם, תתפתח בהכרח כנגדי, וכנראה שתיתפס כמרה שחורה בלבד, ללא עומק אשר יעמוד מאחוריה או היגיון מחושל שיוכל להעיד בדבר שפיות כלשהי. האמת תוביל כנראה אך לבגידה ולגלוג נוסף.

הבנתי שסערת הרגשות והמחשבות הזאת לא תהווה הוכחה חותכת לכך שעלי להתנתק מן החברה. אך עלי להימנע בכל מחיר מן הצביעות המתחסדת שלהם. ואולי במקום בכעס, אלגלג עליהם ואכתוב יצירות מופת שיסירו את המסכה מעל פניהם של המתחסדים למיניהם, המתחנפים והמעמידים פנים.

איני מוצא עוד נחמה בצער.

איני מוצא עוד נחמה כלל.

ואפילו המחשבות הנ"ל מהוות מושא השראה למכתב התאבדות.

רק חבל שהיא לא באמת אפשרות, כולנו ארורים לחיות לנצח, ככל שזה נראה עד עכשיו.

במקום כלשהו ריחמתי על המריונטות החיות שלנו, שבהן שחזרנו את זהויותיהם של שחקני תאטרון דגולים אשר מתו בטרם עידן האלמוות. לאורך השנים זה התחיל להרגיש כמו קונספירציה נלוזה, אחת כזאת שהגו אנשים שלא היו אחראים למעשים או השלכותיהם לאורך מסעו המתמשך של הנצח. תהיתי איך עלול העיבוד שלי למחזהו של לומייר להשפיע על תושבי אוונגרדיה, שהרי כל הרהוריי השנאה שלי כלפי החברה התנקזו והתרכזו לתוכנו.

לבסוף הגעתי להחלטה, המחזה יעלה, סאטיר יוזמן על ידי ללכת לעזאזל, ולומייר יחליף אותו בראש צוות שחקני מסכות המתים. מיהרתי למצוא היכן נשאו השדים את פרוקס, ולהודיע לו על החלטתי.

נעלתי את חדר העבודה, ויצאתי לרחוב, כמעט בריצה.

בעודי ממהר לעבר הרחוב שבו מוקמה סדנתו של "הצייר ומעשניו", ברובע הצבע, כמעט מעברה האחר של כיכר הוורד. ראיתי את סאטיר יוצא מתוך החורשה הסמוכה לנהר שזרם למרגלות הגבעה. תהיתי מה לעזאזל עשה שם. עיניי פלבלו סביב, קיוויתי לא להיתקל בו בטרם אמצא את פרוקס, אומנם לא שגיתי באשליות.

"אימפיריוס!" צעק הוא לכיווני.

לרגע שקלתי ברצינות למחצה אפילו לא לענות לו בכלל. אבל ידעתי שההשלכות לכך יהיו מעיקות עוד יותר כאשר זה יגיע לתאטרון ויפגוש את השאר, שעדיין כנראה היו המומים מתגובתי הזועמת.

"אה, כן סאטיר, מה אתה עושה פה? מה אתה רוצה?" עניתי.

"לאן אתה ממהר?".

"לא עניינך, למה לא הנהגת את החזרה הגנרלית היום?" הטחתי בו.

"אני מאמין שאתה יודע את התשובות" לגלג.

"יש חדש מפרוקס?".

"לא ראיתי אותו כל היום" התחמק.

"אם כן אלך לחפשו אצל הצייר, שכן כנראה עדיין שורץ שם משום מה".

"אני חושש שיש לך מטלות קודמות, סביר להניח שהייתי מציע לך ללכת לדבר עם לומייר, שהחליט היום להגיע לביתי ולהתנצח איתי בסיף, חתיכת עץ רקוב שכמותו, פרס את כל ידי הימנית לפרוסות" וכעת הבנתי מה היו מעשיו בחורשה המנקזת כאב, שכן היותנו בני אלמוות לא מנע מאתנו את חווית התחושה.

"ואתה מה עשית לו?" שאלתי.

"חה! מה נראה לך? הודעתי לו שעוד השבוע אפנה לסנאט ואדאג באופן אישי להמרתו הסופית לפחם, ואולי כעת יהיה אפילו חמים יותר אצלנו בתאטרון". ענה הוא, צוחק.

"אתה, עשית מה?!" נדהמתי. "אתה חושב ברצינות? אפילו לרגע אחד? שמישהו ירשה לכך להתרחש? חתיכת אוויל חסר מוסר וערכים שכמותך" זעמתי עליו.

"לאחר הערב, זה לא ישנה הרבה, לומייר כנראה גם ככה יאבד את שפיותו לאחר כל הרעל שישתה הערב בפונדק הדמויות, לשם ראיתיו פונה לאחר הדו קרב הקטן שלנו". אמר בזחיחות.
לא טרחתי לכבד אותו בתגובה רשמית, פשוט תקעתי לו אגרוף עמוק לתוך הפרצוף המגחך שלו ופניתי ללכת משם.

פונדק הדמויות, חשבתי לעצמי.. לעזאזל. זה היה המקום היחיד, שבו למריונטה מכושפת באמת עלול לקרות משהו. זאת הייתה מסבאה ליצורים מכושפים, והמוניטין שיצא לה, טוב, לומר שהוא היה נורא, יהיה בלשון המעטה. מחשבותיי התרוצצו כעת מהר אפילו יותר. מילותיו של סאטיר צרבו בי מסקנות עצובות בהכרח, אבל חשבתי לעצמי, ומה יכול להיות, שהרי לא בלתי סביר כלל, ואפילו אפשרי ביותר, אם רק אמצא את לומייר במצב סביר להקשיב. ישנו סיכוי, שעוד נצליח להעלות את המחזה בזמן.

הגעתי למקום, אשר שימש משכן אך לכמה גופות שעדיין שיחקו בהצגת החיים.

דפקתי בעיקשות על הדלת המתקלפת, ורק קיוויתי שמה לא תתפרץ עלי איזו אורגיית שדים או דבר מה גרוע יותר, כי מי באמת ידע, מה מעשיהם של יצורים אשר נוצרו מן הכישוף, ואף הוא בלתי סביר בעליל.

הדלת נפתחה מעט, בחריקה צורמנית, שרשרת חלודה חסמה את הכניסה, עין אדומה מאוד הציצה החוצה.

שאלתי אם לומייר, מסכת המתים מן התאטרון הגנוז ישנו. לאחר שנעניתי בחיוב מופתע, הורשיתי להיכנס בחשאי, מן הדלת האחורית, לטרקלין מבודד בפאתי המסבאה. שם מצאתי את לומייר, וערמה גדלה והולכת של בקבוקי רעל מרוקנים. לא התעכבתי על כל גינוני הטקס, במילא הנחתי שאינו יהיה מודע לקיומם. הוצאתי מתוך אחד מצרורותיי שמקרה תמיד נשאתי על עצמי, משחה מצלילה, אשר שימשה אותי בנאמנות בעתות שכרות חסרת שליטה. לאחר כרבע שעה, הוא כבר היה מספיק פיקח להקשיב לדבריי ולעקוב אחרי התוכנית.

סיפרתי לו הכול, הסברתי שאין בכוונתי לוותר על המחזה שלנו, וירד תהומה הכול, הוא יעלה כמתוכנן.

לומייר לא מיהר להסכים, הוא התנגד באופן נעלב ואגואיסטי כצפוי מיצור מכושף.

אבל היו לי כמה טיעונים מנצחים בשרוול;

"אתה זוכר את 1673?, איך לאחר שהתמוטטת באמצעו של המחזה שלך, המחלה המדומה, נלקחת לביתך ונפטרת שם באותו יום?" שאלתי.

"אתה זוכר איך סיפרנו לך את כל זה בלילה ששחזרנו את זהותך מן המתים, על הנסיך אקונטי, פטרונך הוותיק שיצא כנגד השלטונות והכנסייה של אותה עת, בכדי להעניק לך קבורה ראויה בנוכחותם של מאות אנשים?".

"אז לנו לא היה את כל זה, ולא היה לנו כלום, והיות וזה המצב, אנו משתדלים להעריך את מה שיש, וגם עליך מוטל לעשות כך, הכול למען האומנות הנעלה ביותר".

"וכעת הפסק ליילל, הבא נרים את המחזה הזה, שיהיה סתירה בפניהם של כל אותם ממזרים חסרי הערכה כלפי הנצח שקיבלו במתנה".

לא אשקר ואומר שהיה זה קל לשכנעו, אבל לבסוף אכן הצלחתי, היות ורטוריקה הינה רק עוד סוגה נוספת של אומנות. וכבר למחרת היום, התנוססה בחזיתו של התאטרון כרזה:

אמני אוונגרדיה היקרים.

התאטרון הגנוז, ולהקת מסכות המתים מתכבדים להציג בזאת;

את עיבודו המודרני של משורר התאטרון – אימפיריוס

 למחזהו הנודע מ1666 של שחקננו הנערץ – לומייר.

כולם מוזמנים מחר להצגת הבכורה של ה"טימאוניסט".

בשעת השקיעה.

ואני? אני ישבתי באותו בוקר בחדר העבודה שלי, מתאמן על הליווי שלי לתזמורת המוסיקאים, על הלירה החדשה שלי, זאת שלומייר הכין למעני במתנה.

יהיה זה הולם לומר שחלמתי על מקום רחוק ונידח שבו אדם המכבד את עצמו יוכל להיות חופשי. היות והנורמות, והאמונות שרוב בני האדם חיים לפיהם הם למעשה חסרי ערך לחלוטין ואינם מובילים לאושר אמיתי.

ובעודי חוזר בליבי על שורות המחץ של המחזה; "כמה? תן לי בבקשה שם אחד! כולם מגעילים מלבד כמה שמגעילים במיוחד. חצי עולם פושע והחצי השני אדיש, חצי עולם רוצח וחצי עולם מחריש…" הבנתי, כי הנאה אסתטית תמיד תהיה המפלט היחידי מן הסבל של העולם.