"וְאֵרַשְׂתִּיך לִי לְעוֹלָם" מאת דקלה דויטש

"אני עדיין לא מבין למה לא לקחנו את האוטו", רטנתי לעבר גיא כשהאוטובוס עמוס המילואימניקים שלנו נכנס לבור הארבעים ושניים בדרך לבסיס. הוא חייך לעברי בסבלנות "אני יודע שאתה לא אוהב מקומות סגורים עם יותר משלושה אנשים, אבל זו הזדמנות עבורי לבלות קצת זמן עם החבר'ה. עברה שנה וחצי מאז המילואים האחרונים." הוא קרץ לי, קם מהמושב ועבר לחלק האחורי של האוטובוס, איפה שכל "המקובלים" התקבצו. מדהים עד כמה המילואים מזכירים לי לפעמים את התיכון. הפעם האחרונה שהרגשתי חלק מ"חבורה" הייתה בחטיבת הביניים עם יוני וניר. כל יום אחרי הלימודים שוטטנו ברחבי ירושלים, חקרנו כל פינת רחוב וואדי, שיחקנו מחבואים בין פחי אשפה ודמיינו קרבות עם דרקונים אימתניים. כל מקל הפך לחרב וכל סלע למסתור. אהבנו לקרוא והעברנו ערבים ארוכים של שוטטות בוויכוחים על איזה גיבור על חזק יותר ומי מהיר יותר ועם מי היינו רוצים להיתקע על אי בודד. לא הייתה לי ילדות מאושרת כמו של גיא, עם משפחה גדולה ואוהבת, אינספור חברים ושדות ירוקים מאופק עד אופק, אבל היה לי את יוני וניר ואת הוואדיות המצולקים של ירושלים. רסיסי ילדות שאבדו בבת אחת כשהכוח התממש.

הבסיס היה אפור ומאובק כמו שזכרתי אותו. התמקמתי על אחת המיטות במגורי הצוות ושלפתי את הכדור נגד אלרגיות השני שלי להיום. לפעמים אני תוהה אם אני אלרגי לאבק או סתם למילואים. הפעם לפחות לא הייתי מופתע כשהגיעו צווי השמונה. המתיחות בדרום מול חמאס לא נוגעת לחטיבה שלי, אבל כששמונה עשר ילדים נהרגו בהפצצת מצבור אמל"ח בלבנון, ידעתי שגם החזית שלנו תתחמם. ירי הרקטות לא איחר לבוא, הפעם לא רק על יישובי הצפון, אלא גם על גוש דן. בפיגוע הגדר הרביעי כבר התחילו להזיז כוחות לאזור ולדבר על כניסה קרקעית. אני שונא פוליטיקה. אני מתעב חדשות ואקטואליה ושיחות על המצב במזרח התיכון. הלוואי ויכולנו לחיות בשיר של ג'ון לנון. הלוואי ויכולתי לעצום את העיניים ולדמיין עולם כזה. גיא תמיד צוחק עליי שבחרתי לעבוד עם מחשבים כי הם סטריליים ולוגיים ומנותקים מהעולם המסובך והמלוכלך של בני האדם. האמת היא שאני אוהב לעבוד עם מחשבים כי הכוח לא פועל עליהם, כי אני לא צריך לפחד כל הזמן שאגרום להם לעשות משהו שהם לא רוצים או שאפגע בהם. אני חושב שהכוח תמיד היה בתוכי, רדום, אבל לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שהוא התממש. יוני, ניר ואני שוטטנו באזור גיא בן הינום, שקועים בשיחה עד שהחושך ירד בלי ששמנו לב. החלטנו לעשות תחרות ריצה עד הבית, ובכניסה לשכונה נתקלנו בבריון השכבתי. הוא הפיל את ניר על הקרקע והניף מוט ברזל חלוד לעבר יוני בכוונה לתקוף. מערבולת רגשות בלתי נשלטים נבנתה בתוכי בבת אחת, פחד מהול בזעם ובחוסר אונים, משהו החל לבעור בי וצעק לצאת לחופשי. קפצתי קדימה בינו לבין יוני. הסתכלתי עליו וידעתי בדיוק מה אני רוצה שיעשה. הוא הרים את המוט והחל להכות את עצמו בפנים, בידיים, ברגליים. הוא לא עצר עד שתקע את המוט בבטנו ואיבד את ההכרה. קראו לו יהלי והוא שכב בבית חולים חודש וחצי.

זוג ידיים חיבק אותי מהמושב האחורי וידעתי שהנשיקה תגיע עוד לפני שהרגשתי אותה. גיא הוא אדם של הרגלים, ריטואלים קטנים שדבק בהם בלי משים ונטמעו לתוך מערכת היחסים שלנו. בשבוע הבא היינו אמורים לחגוג בצימר בצפון שלוש שנים ביחד, אבל במקום זה נטחן שמירות וסיורים בגבול לבנון. האמת היא שאין לי זכות להתלונן, גיא ואני הכרנו במילואים והוא הדבר הטוב ביותר שאי פעם קרה לי. אני עדיין זוכר את היום שהוא הגיע לגדוד, קיבוצניק מלא ביטחון עצמי, מטר תשעים של שרירים וכל מה שאני לא. הכריזמה שלו גרמה לאנשים להקשיב לו וההומור שלו גרם להם לחבב אותו. אני הגנבתי אליו מבטים מדי פעם מעל דפי "מלחמת האדם הזקן", שומר בקנאות על הבדידות המזהרת שהצלחתי לבסס בגדוד. כולם ידעו שאני הבחור הקטן והמוזר שיושב בפינה וקורא ספרים שאף אחד אחר לא מכיר. אני חושב שרובם אפילו לא ידעו איך קוראים לי. ואז גיא קרה, צץ משום מקום ביום השלישי של המילואים והתיישב לידי בחיוך. הסתכלתי עליו בחשדנות מזווית העין, כשהוא שאל פתאום בקול הבריטון המתנגן שלו "אז בן כמה הוא בעצם?". "מה?" גמגמתי לעברו. "האדם הזקן, הוא לא זקן מדי כדי להילחם?". הוא צחק וכל הקווים סביב עיניו התחדדו והתעמקו. כנראה שככה נראים אנשים שהייתה להם ילדות נורמלית, בקיבוץ בצפון, עם משפחה תומכת ובלי דאגות. הוא ההומוסקסואל הכי הטרו-נורמטיבי שפגשתי בחיי. והוא שלי.

גיא ואני הצטופפנו עם יתר הגדוד תחת גג האסבסט בחצר המרכזית, על מדי ב' ונשק בריח שמן רובים. נשמתי עמוק את האוויר הקריר, מתענג על ריח הגשם המפתיע של תחילת הסתיו. תמיד הייתי אדם של חורף, התכרבלות מתחת לפוך עם ספר טוב וכוס שוקו חם. גיא היה יותר טיפוס של ריצת חצי מרתון בסופת שלגים. היו רגעים שהתבוננתי בו בשקט, ישן לצדי במיטה, חזהו עולה ויורד בקצב אחיד. תמיד יציב, תמיד עקבי, תמיד שמח בחלקו, ותהיתי. רגעים מיוסרים של ספק. האם הוא איתי בגלל שהוא אוהב אותי או בגלל שגרמתי לו לאהוב אותי? הכוח היה קללה. ידעתי את זה מעבר לכל ספק, הוא עיוות את החיים של כל מי שהיה סביבי, הפך אותם לזומבים חסרי בחירה. ההורים שלי, יוני וניר, אחותי הקטנה. אז התרחקתי. שקעתי יותר ויותר לתוך העולם שלי, ספרים, מחשבים, חתולים. הכוח לא השפיע עליהם משום מה. עמידות אבולוציונית טבעית, אני מניח. למדתי עם הזמן לשלוט ברצונות שאני מקרין, לבנות חומות וגדרות בתודעה שלי שאפשרו לי לתפקד בחברה. אנשים פשוט חשבו שאני מוזר, והייתי בסדר עם זה. המגורים המשותפים עם גיא בשנה האחרונה היו מאתגרים. להיות כל הזמן בשליטה, כל הזמן מחושב, מודע לתנודות הקטנות של הכוח בתוכי, לדחף החייתי כמעט לשחרר אותו לחופשי. אבל יותר משפחדתי שגיא יעזוב אותי, פחדתי שאפעיל עליו את הכוח והוא לא יוכל לעזוב אותי. שהוא יאבד את מי שהוא בתוך הקשר, נטול רצון חופשי לעד.

הכול קרה מהר, מהר מדי. רגע אחד היינו בסיור שגרתי לאורך הגבול, אני ממוקם מאחור, שקוע במחשבות על רשימת המשימות האינסופית שמחכה לי בעבודה. שניה לאחר מכן פיצוץ חזק מקדימה, מישהו עלה על מטען, ירי צרורות התחיל מכל עבר, ואנשים רצו לשוחות בצד הדרך. תפסתי מחסה מאחורי חומה נמוכה, קולות פיצוצים וירי מסביב, עשן סמיך מתמר מכל עבר, וצעקות בעברית ובערבית שלא זיהיתי. התחלתי להרגיש את המחנק המוכר של פחד מצטבר בתוכי. עשרות חמושים הקיפו אותנו, חלקם במדי הסוואה שהקשו להבחין ביניהם לבין גווני החום והירוק ברקע. נשמתי עמוק, המשקל של האפוד ומכשיר הקשר משך אותי למטה, הצמדתי אליי את הרובה וחיפשתי את גיא. הוא היה כמה עשרות מטרים ממני, סמוך לחובש, שטיפל בדמות שרועה על הקרקע. לקח לי כמה שניות לזהות את המג"ד מבעד לעשן השחור. הכוח התחיל לבעור בתוכי, מצטבר בכל תא ותא, בועט מבפנים שאממש אותו. עצמתי חזק את העיניים, מנסה להסדיר את הנשימה, נקרע בין הרצון לרוץ קדימה לעבר גיא לבין הרצון להתחבא ולחכות שזה יגמר. שנים לא השתמשתי בכוח, פחדתי שאאבד שליטה, פחדתי שאאבד את עצמי, פחדתי שאחצה את הגבול ואעשה משהו בלתי נסלח ובלתי הפיך. התחלתי לנשום עמוק, רק לא להיות כאן, רק לא לבחור, רק לא לתת לכוח להשתלט. חיבקתי חזק את הברכיים וחשבתי על אתמול בבוקר, לפני שיצאנו למילואים, לפני שנלכדנו למארב, לפני שאאבד שליטה…

נשענתי אחורה לתוך החיבוק של גיא והסתכלתי עלינו במראה הגדולה שבמקלחת, מבעד לאדים ולטיפות המים. "יואב, גמרת לי שוב את כל המים החמים?" הוא שאל בחיוך. "אני?! מה פתאום, התרחצתי בקרים כדי שלא תתבזבז ולו טיפה אחת חמה!". הוא גיחך ושחרר אותי מחיבוקו, שולח יד ארוכה למברשת השיניים. התנגבתי באיטיות, נהנה מהקרבה אליו, האינטימיות הפשוטה והנעימה של הבוקר – להתעורר לצדו, תמיד לפניו, לנשק אותו על הלחי כשהוא עדיין מנומנם וספוט מכורבל ביננו, להכין לנו ארוחת בוקר, להסתכל עליו מצחצח שיניים ולחבק אותו המון. הדבר היציב ביותר בחיי. הוא ירק את המים לכיור וניגב את שפתיו. "שלא תחשוב שזה פוטר אותך מהסדנא של חוש"ן, כבר רשמתי אותך לסבב הראיונות הבא". תקעתי בו מבט עגמומי, "אני לא חושב שאני בנוי לעמוד מול בני עשרה ולספר להם את סיפור חיי או לשמש מודל חיקוי למישהו. זה יותר הקטע שלך. שיראו שיש חיים אחרים אי שם או משהו…", את המילים האחרונות גמגמתי לעצמי יותר מאשר לגיא. אחרי שיצאתי מהארון היה לו חשוב שאהיה פעיל יותר בהיבטים חינוכיים. הוא רצה שנגור בבית פרטי עם כלב, שני חתולים, שלושה ילדים וגדר לבנה, בחברה סבלנית וליברלית. "בשביל זה", הוא תמיד אמר, "צריך לחנך את הדור הצעיר טוב יותר. אם אנחנו לא נעשה את זה, מי כן?". אני פסימי יותר ממנו לגבי החברה בכלל והדור הצעיר בפרט. הייתי מסתפק בשני חתולים וגדר מבוצרת. "…אני יודע שזה חשוב לך, אז אנסה את הסדנא הזו כשנחזור". נישקתי אותו ויצאתי מהמקלחת.

רעש מגפיים צבאיים על הסלעים ניפץ את הזיכרון השקט, השברירי. פקחתי את העיניים לתוך רובה מורם של לוחם "חזבאללה" שעמד מולי. הוא כיוון אליי את הרובה והזמן הפך סמיך, אצבעו נעה באיטיות על ההדק. ניסיתי לממש את הכוח, לשבור את כל החומות והמחיצות, לאבד שליטה, לגרום לו להשליך את הרובה, למנוע ממנו ללחוץ על ההדק, אבל קפאתי. לא הצלחתי לנשום, לא הצלחתי לזוז, לא הצלחתי לחשוב, רק לבהות בקנה השחור בעיניים פעורות. כל הרעשים מסביב עומעמו לכדי זמזום חרישי, כששמעתי קול ירייה אחת חוצה את האוויר. הלוחם נפל לרגליי, שמוט חסר חיים על הקרקע. אחד החיילים בגדוד צעק אליי מעבר לעשן הרובה שלו לזוז כבר, והתרוממתי באיטיות מהחומה. רציתי להיות בכל מקום שהוא לא כאן. להיות בבית, מתחת לפוך עם ספר, כוס שוקו וגיא. חיפשתי אותו במבטי בין האנשים הרצים. לקח לי דקה לאתר אותו, מחפה על החובש והחיילים שמשכו את המג"ד למחסה. נשמתי עמוק והתקדמתי בריצה מגושמת לעבר המסתור, מעיף מבטים חטופים לאחור, לכיוונו של גיא. מחשבות התרוצצו בתוכי, פחד ותסכול וחוסר אונים. מזווית העין ראיתי את גיא מתרומם, מסתובב ומתחיל לרוץ לכיוון המחסה. ואז הוא נפל.

בהתחלה חשבתי שהוא נתקע באבן או החליק על האדמה הרטובה. שהוא יקום כל רגע ויצטרף אל החיילים במסתור מאחורי החומה. עצרתי במקום וקראתי בשמו. הוא לא קם. "גיא!", צעקתי מבעד לגשם, הפיצוצים ושריקות הכדורים. "גיא!". הוא לא ענה. זרקתי הצידה את הרובה, האפוד, מכשיר הקשר הענקי. שני החיילים שעמדו לצדי תפסו אותי מימין ומשמאל ומשכו אותי מטה. בעטתי וחבטתי חזק ככל שיכולתי, ורצתי לתוך העשן, אל דמותו של גיא שלא זזה על הקרקע. השתטחתי לצדו, מסתכל על עיניו הפקוחות לרווחה. הריקות. שמעתי את עצמי צועק, הרגשתי את הכאב בחזה ובגרון, את הבכי החנוק המקוטע. החומות החלו לקרוס, אחת אחרי השנייה. הנחתי יד רטובה מדם על לחיו ועצמתי את העיניים, מתמסר לגשם ולדמעות. שהעולם ילך לעזאזל. מה הטעם בכל זה בכל מקרה. תהום עמוקה של ייאוש, זעם ואש בערה בתוכי. בפעם הראשונה מגיל 16 שחררתי את הכוח. בלי גבולות. בלי סייגים. בלי שליטה. הוא גאה בתוכי כמו נחשול ענק, ממלא כל תא בגוף, משתלט על כולי ופורץ כמו גל הדף לכל הכיוונים. שימותו כולם. הכול נבלע בחשיכה.

סובבתי את ברז המים החמים להגביר את הזרם. רעמים וברקים סערו בחוץ. יכולתי לשמוע את הרוח שורקת מבעד לחלון המקלחת הקטן, מצטרפת למוזיקה שבקעה מהרדיו. התמהמהתי מתחת למים. אין לאן למהר, אין למי לחכות, אין סיבה לא לגמור את כל המים החמים. ספוט הסתכל עליי במבט מרושע, ילל ויצא החוצה במחאה. אני חושב שהגיע הזמן למלא לו את קערת האוכל. הוא הדבר היחיד שנשאר לי מגיא. הוא ומברשת השיניים. את יתר הדברים מסרתי להורים שלו בקיבוץ. זה מה שהוא היה רוצה. הצפצוף המוכר של החדשות ברדיו קטע את רצף המחשבות שלי. קול הקריין הדהד בחלל המקלחת, "ועכשיו לחדשות המרכזיות, הסכם שביתת הנשק עם ממשלת לבנון נחתם אתמול בטקס רשמי בוושינגטון. ההבנות כוללות שיתוף פעולה לייצוב המצב האזרחי בסוריה, תיווך במשא ומתן מול הפלסטינים ומלחמה משותפת בג'האד העולמי". הוא השתתק לרגע, כחכח בגרונו והמשיך, "יוזכר כי ברקע לכך, מה שנראה כפעולת התאבדות של אנשי חזבאללה בחודש אוגוסט האחרון, לרבות ראש הארגון, חסן נצראללה. מנהיג איראן האשים את ישראל בשימוש בנשק ביולוגי חדש, וציין כי הדבר לא יפגע בהתנגדות השיעית. נסיבות האירוע עדיין נחקרות, בידי וועדה מיוחדת של האו"ם". סגרתי את המים, התעטפתי במגבת והושטתי יד למברשת השיניים של גיא. זה הולך להיות יום ארוך ואין סיבה להתחיל אותו מאוחר מדי.

ארבעים ושתיים זוגות עיניים נעצו בי מבטים בוחנים, מלאי סקרנות. הלב שלי פעם בקצב מסחרר, הגרון התייבש בבת אחת, והרגשתי זיעה קרה במורד הגב. לקחתי לגימה ארוכה מכוס המים שהמחנכת הניחה לידי מבעוד מועד, ונשמתי באיטיות את האוויר הקר. "שלום לכולם, קוראים לי יואב, ואני בן 26 מכפר סבא". העברתי את המשקל מרגל לרגל והכרחתי את עצמי להרים את המבט מהרצפה לעבר התלמידים. "האמת היא שאני קצת מתרגש, כי סיימתי את ההכשרה של חוש"ן לא מזמן, וזו הפעם הראשונה שאני מדבר בפני כיתה". אחת התלמידות בשורה השנייה שלחה לעברי חיוך מעודד ונשענה קדימה. "…אז, אני במקור מירושלים, יש לי אחות קטנה בת 17 וחתול בשם ספוט. אני עובד כמתכנת בחברת היי-טק ברעננה, ומגיל מאד צעיר ידעתי שאני אוהב גברים". המשכתי לדבר, המילים יוצאות ממני אחת אחרי השנייה, בהתחלה ברעד, בהיסוס, ובהדרגה בקצב גובר. סיפרתי להם את הסיפור שלי, על הקשיים, הבדידות, האהבה והאובדן. חשפתי את כל כולי, למעט הכוח. הרגשתי אותו זורם בתוכי, נוכח בקצות האצבעות, ממתין בסבלנות. לאט לאט התחלתי לממש אותו מולם, שולח אדוות קטנות של רצון ותודעה. משפיע בדרך היחידה שכל חיי פחדתי לממש, אבל תמיד הייתה שם. סיימתי לדבר ומשכתי את הכוח. הסתכלתי עליהם בחשש, לא בטוח שהצלחתי. הם ישבו בכיסאות זקופים יותר, בטוחים יותר, האם זיהיתי אור שבער בעיניהם? דמיינתי את גיא לצדי.