כל שנות החושך הארוכות, הן נשברו בשמש חלמונית אחת, נזכרה לפתע זו שעליה שמר החושך בקנאות, איך היא הגיחה לפתע, זורחת בעוצמה ונעה במהירות לתפוס מקום בעולמה. השמש סבבה סביב עצמה בחן במשך כמה ימים כדי שהוא יוכל לסגת בכבוד – שליט החושך. המולת סופו של עידן התרחשה על הארץ וקולות של נהמה ורוגז נשמעו כשהיצורים החיוורים התפזרו בבהלה לכל עבר, רומסים עשבים חיוורניים אף יותר וממהרים להיבלע בצל המושך זרועותיו הארוכות חזרה, אל המֵעֵבֶר.
"מה פתאום נזכרתי בזה?" האישה הצעירה שוב קטעה את עצמה וניסתה לשחרר חבל ארוך כדי להגיע אל הסיבה. היא הרימה את ראשה והביטה החוצה, אל התכלת המנצנצת ללא פחד של סוף ונשימה עמוקה נפלטה דרך השפתיים היפות. בעוד עיניה מתרפקות על העולם שלה, הבל פיה נישא על גלי נשימתה והתפרק באוויר: חלקיקים נשרו על השולחן, בעוד אחרים נצמדו בחוזקה אל כלי הכתיבה. חלקיקים אחרים, ללא ייחוס מיוחד, נעטפו בנשורת של מחשבות. היא חזרה לכתוב, אך נקישות עמומות לא הניחו לה להרוג את הזיכרון, לא, הם האיצו בה להיזכר בימים ההם כשהקיום שלה היה עטוף בכסות מחניקה והיא התהלכה מאובנת בתוף גופה. הייתה נצמדת אל קירות פועמים ונעלמת לתוכם, משתוקקת למחסה. "המולת סוף עידן בהווה", נאנחה בכבדות כשהן השתלטו על מוחה וגופה כדי שתיזכר, והיא התמסרה…
בין קולות ההמולה, נשמעו צלילים של מיליוני עפעפיים ממצמצות בתדהמה של ברואים שמעולם לא הרכינו ראשם עבורו מרצון. עיניים לחות מדי התייבשו באור החלמוני וגופיפים שנאלצו להתכחש לטבעם, נצבעו מחדש בחיות אמיתית. אפילו פתיתי האוויר העצמאיים שתלו כבדים מעל השבילים, נצצו גם הם בגוון חדש ומתעתע של רטט ענוג, כפירותיו העסיסיים של רקיע. הם היטלטלו מעט וזמזמו בכעס כשגופה המסתחרר של החמה הגיח מעבר לאיִן וקרניה נשלחו לדגדג מסביב, אך כשאינספור תאים בתוכם חזרו לפעום, גם שפתם הרגוזה נרגעה. היא, האישה הצעירה, לא הייתה שם בעצמה כשזה התחיל, השינוי, לא במצב של ערות בכל אופן. עדיין חבויה בין צלליו הייתה נושמת בכבדות, רדומה ומטושטשת תחת אדיו המרעילים, שכן הוא עשה הכול כדי לזכות בה ולשמור אותה לעצמו, שליט החושך. קשה יד ומילותיו מתרסקות בצאתן לאוויר, הגיע ממחוזות רחוקים לנצל חיים והיא ניצבה בדרכו תמימה וראשונית בהווייתה. הוא חג סביבה בגופו ובתודעתו החורכת, בתהומות הרבים של ישותו התנגשו המאוויים הקדמונים והתנפצו על מצוקים חלקים וגבוהים. הוא התרגש בדרכו האפלה, תודעתו התרחבה בכמיהה והיא חשה זאת האישה הצעירה. הימים והלילות השתנו, היא הרגישה את זה באוויר, בריחות הוורדים, עץ האשכולית שנדם מפטפוטי גמדים. כתמי דיו וצבע טפטפו בכל מקום אבל הם, הם התנהגו כרגיל הוריה, גם האחים שלה והחברים. הם לא הרגישו בסכנה ולא מיהרו ממקום למקום כדי לא להישאר לבד בחוץ, באוויר, שפעם סיפר לה סיפורים. מבטה הפך חרד והילוכה חושש ומהסס, על פניה אמנם נותר חיוך נעים אך היא לא הקשיבה להם באמת, אלא לגופה שנעשה רגיש יתר על המידה ושאב אליה גם מצוקות שלא היו שלה. כך הוא התחיל למעוך את תוכה לדפנות כדי שיוכל אחר כך למלא אותה ברצונו. הוא המתין, סבלני אך רעב, וצלו התיישב על צמרת עץ האשכולית שלה וטרף את כול הגמדים שאהבה. בבקרים ראה אותה יוצאת חרדה ודואגת, מביטה לצדדים, אז היה הצל שלו זולג על הגזע המחוספס, צורב בו צלקות של קור, וממשיך אחריה לאן שהלכה. הוא חיכה.
"מטושטשת!" עוד פיסת מידע נשרה מתקרת המוח אל ידי ההבנה. דמעות נקוו בעיניה של האישה הצעירה העתיקה. "מטושטשת בגללו" היא נאנקה בכאב ובכעס ובעוד כל כך הרבה רגשות, "אהה…" היא הרגישה שהיא שוקעת עמוק בתוך הכורסא. ההבנה הפשוטה היממה אותה ולפתע התכלת המנצנצת וחופת החורש שעל המדרון לא היו שם ביחד עם הכעס והרחמים העצמיים אבל, "איי!", נבהלה כשהמציאות ניערה אותה וצרחה ביללה של חתול רושף. הוא הצליח להעיר אותה, היצור הפרוותי ששמר עליה באהבה אסירת תודה על חיים טובים, לצידה. הוא רטן בחתולית מדוברת שמצחיקה אותה תמיד והיא אספה אותה אליה, צמוד אל חזה, הגרגורים שלו עזרו לה להירגע.
ההמתנה הארוכה שלו רק חיזקה את הכמיהה שלו אליה, אל ריחו המתוק של הפחד המשתק שלה, אל טעמן המלוח של דמעותיה הירוקות. הוא זנח את משימותיו המרובות, נטש את נתיניו הממתינים לשובו וארב לה ימים ולילות, מתעתע בה בעוצמת הנוכחות שלו, כדי שתמעד לעברו. וזה הסתיו האהוב עליה שהחליש אותה בשבילו, כשרוחות עמוסות חוויות מרחבי תבל חיזרו אחריה כמדי שנה, לתת לה מתנה והיא, למרות האבנים הרבות שצמחו בנפשה, הצליחה לחוש במשב קל של סיפור וריח חדש. ימי הסתיו ההוא בו לא עמדה על המשמר ופיזזה היכן שפעם צמח עץ לימון, היו ימי חגו של החושך. הצל בצמרת קרא לו לבוא בערב אחד של רוחות חזקות, הן הבחינו בו ראשונות והתערבלו בעוצמה לגרש אותה פנימה אך היא, מסוחררת מעט מתקווה ורגש לא הקשיבה להן. היא חוללה על האדמה הסדוקה שהיא זכרה שאהבה, הושיטה ידיה למעלה לחבק את הרוחות והוא התקרב אליה סוער עם הרוחות הנקרעות מחומו. חולשה התפשטה בגופה, רגליה כמעט כשלו היא הסתובבה אחורה, אינה רואה אותו אבל מודעת לסכנה. הרוחות האהובות צרחו בייאוש ובכאב של תופת וצרמו היכן שהוא בעולם. היא ניסתה להימלט ורצה מהר אל ביתה אבל הוא הדביק אותה: צלו רכן לעברה ממרומי גובהו, תאווה הרקידה בו גלים עתיקים כי ריחה היה משכר. ידו נשלחה אל צווארה הבהיר לחסום את זרימת החיים בגוף הצעיר ונשיקתו הייתה לחותמת שעווה של בעלות. בעלות שלו עליה. היא הגיעה אל דלת הבית כששפתיו צורבות את עורה, ובת קול קפאה ומתה בתוכה. בימים שלאחר מכן גופה בעבע מחלות ולרגע קצר שוב כיסו אותה שמיכות חמות, ידיים מלטפות אבל האבעבועות התייבשו והגלדים נשרו מעל הבשר שהלבין ולא נותרה לה סיבה להסתתר בביתה מלבד האימה.
אגלי זיעה בצבצו לה על המצח ופגשו רוח קרה מהים. עייפות של מצוקה, גם אם רק בזיכרון, העיבה עליה ובפיה התפוררו מתכות מרות. "הרבה זמן עבר כבר מאז" היא חשבה בנשימות כבדות. החתול האפור מכורבל על חזה, מקרקע אותה למציאות הנוכחית בלי שיידע. היא ליטפה אותו ויפחות בקעו ממנה, מרעידות אותה ואותו, מתגברות והופכות לבכי נוזלי. החתול קפץ מבולבל מבין זרועותיה, אולי כדי שתוכל לכנס את גופה הרועד ולהיצמד אל המשענת החמה. רוח אהובה ממשיכה ללטף את פניה והיא מתחילה להירגע "הוא כבר לא בתוכי" היא משננת בלי קול. "הוא רחוק, רחוק מאוד", היא ממשיכה לנסות להרגיע ומעלה בעיני רוחה את השיקויים והכמוסות שעזרו לה למגר אותו ממנה.
היא חזרה לחיות אחריו אבל לא זכרה מתי הפסיק להיות מחניק וסגור מתחת לעור המזיע. שנים רבות שתוכה לא התאים לגוף, הגוף מעולם לא התאים לבגדיה, דעותיה, תשוקות כמוסות חבוטות על הדפנות וחלומות נעורים. היא זוכרת איך תמיד רצתה לשיר, "זה נעים בגרון", היא הייתה אומרת ולפעמים גם מעיזה לחשוב שיש לה קול נעים, אבל הוא, חסם אותה בכל כך הרבה מובנים בחושך שלו, שהיא לא הצליחה להפיק הרבה צלילים נמוכים או גבוהים וקיבלה על עצמה את אות הבינוניות בכל פן בחייה: "יש בך משהו, נכון, אבל זה הכול, זה רק משהו כמו שיש לכולם". הוא לחש לה וטעם עוד. והיא, שנים רבות התעקשה להאמין באשליות שיש בה עוד, וניסתה לפעמים לברוח ממנו, מגופה שלה ולא יכלה. וודאי שלא יכלה, וודאי שסערו בה קולות שונים כשחסם הוא את פיה כדי לחרוך בנשמתה, היו אלו זעקות שלה. כשהייתה חשה ברטט מוזר במקומות שונים בגופה נכנעה בכל פעם לזרמי החשמל, והתחייה הזמנית של תחושות באיברי רפאים התפרצה מתוכה לפעמים גם בכעס, על חולשתה אך לא התנגדה לאצבעותיו החזקות של השליט קשה היד עם שברי המילים.
הוא מביט בה ישנה, היא נראית לו גם זוהרת וגם עמומה. הבנתו הרחבה מזהה אצלו תכונות חדשות, אחרי אלפי שנים שהוא קיים כישות מגובשת. "הנאה" הוא מרסק את האותיות שיוצאות ממנו. "זאת הנאה" מאשרת לו הבנתו העתיקה. אז הוא מאפשר לגופו להתגשם בגוף אדם ומתקרב אליה, במבטו הוא מושך את השמיכה הדקה וחושף בבת אחת את חמוקיה. היא, מרגישה ולא מרגישה. הוא ממשיך להתקרב וגופו מתממש עד כאב במציאות שלה, הוא רוכן וטורף והיא מגיבה בידיה הנעות על גופה.
"אולי 30 שנה?" האישה הצעירה הולכת במסדרון הסטרילי ומרגישה בטוחה לחשוב עליו שם. "זה קרה בבית עם עץ האשכולית", היא יודעת ולרגע היא בלתי נראית בינות ענני הגעגועים. יש לה עוד קצת זמן עד שיגיע התור שלה והיא מתיישבת על הספסל בביטחון אחרי כל השנים שהיא שם ונזכרת בוורדים ובעצים שנשתלו בחצר בזוגות הרבה שנים לפני שהם עברו לגור בבית הזה, היא ומשפחתה. היא מחייכת לרגע כשעולה במוחה מראה של דלי מלא במים ובעלי וורדים: היא ניסתה להכין בושם והצליחה להכעיס את הוריה כיוון שלא נשארו עלי כותרת על השיחים. "ריח הוורדים ההם, היום כבר אין כאלה פרחים" מהנהנת לעצמה ומחייכת, לא לחלוטין בלי כמה נימי עצב. כל הזיכרונות של ילדותה מאותה שכונה עטופים בנייר מיוחד, אבל עכשיו, למרות שלא כולן מתויקים במגירות המתאימות, היא חושבת עליו. הגוף שלה, בן 30 וקצת מגיב מתוך זיכרון שלו, הנפש נוזפת בצביעות ומסמיקה והיא נאלצת להשתיק אותם ומעלה חיזיון.
החיים שלה כשהוא שולט בה, והחיים שלה עם משפחתה עברו במסלולים מתנגשים. היא נחבטה כהוגן כשהם עזבו את השכונה, והוא עזב איתם, כמעט מושרש בתוכה. בבוקר האחרון היא התעוררה כואבת ונפרדה בנשיקות על כל אחד מקירות חדרה. היא קראה פעם שאם מנשקים ארבע מקירות הבית או החדר אז בטוח שחוזרים אליו. היא תחזור אליו עוד פעמים רבות, בחלומותיה. אל הבית החדש ישן היא נכנסה דומעת ומכאן והלאה שליטתו בה תיהפך עוד יותר קשה. אולי גם הוא סבל כשהם עזבו את הבית ההוא עם הגינה? הוא התפרע וטרף רגשות, הטיל מומים בהבנה שלה וכרת כנפיים של פרפרי חלומות, אלים וחסר סבלנות הוא הרחיק אותה מהמציאות שהיא הייתה צריכה לקחת בה חלק. היא התבגרה מבוהלת, אטומה, אולי קצת מיותרת לעצמה והוא המשיך לטרוף ודרש ממנה עוד. החיים שלה בביתה עם משפחתה המשיכו להתנהל במסלולים נפרדים, הוא מרחיק אותה מהם, מהצבעים העליזים שקיימים מסביב וטורף אותה ולא שובע.
"עוד כמה דקות" היא אומרת לאישה הצעירה. היא מרימה את הראש בהפתעה, מנערת תמונות נעות ומהנהנת שהבינה.
הוא עובר איתה בין כל המקומות, ישן איתה על כל המיטות ומוחץ אותה אליו בהנאה כשהיא מסתכלת החוצה, על החיים. הוא נהנה לעסות את לבה לפעמים, ידו הגדולה מכווצת את השריר האדום, מעסה, משחררת, מעסה, משחררת והיא מתקשה לנשום. אז הוא חודר לתוכה באבחת סכין והיא מתקפלת לשניים ומתקשה לעמוד. הוא עושה את זה בכל מקום, לא רק בביתה, במיטתה. הוא לופת אותה כשהיא הולכת לעבודה, כרוחות הסתיו מצליחות להגיע אל קרעי ישותה המולדת. ויום אחד הוא משתתק לשעות ארוכות. נפשה עדיין מלאה באבן, אבל היא מצליחה להגיע אל מזבח עתיק ושם הוא לא יכול לחדור אליה. הוא מתרחק מריחות הקטורת החזקה, והיא מביטה בו בשנאה אוהבת כשמשקים אותה בשיקוי הגנה. גם הוא מעד, אולי כבר התחיל להשתעמם אצלה, והוא מתחיל להתפוגג לאט לאט.
"את יכולה להיכנס" אומרת לי הרופאה, ואני נכנסת אחריה וסוגרת את הדלת. "הוא נצרב בזיכרון" אני עוד מגלגלת מחשבה ואז מתנערת ומספרת לרופאה איך אני מרגישה וכמה טוב לי עם התרופה החדשה.