זיכרון, אבוד: מאת עמית במברגר

אתה יודע? אני זוכרת איך נבהלת וקראת לה פסיכית, ואני כעסתי ואמרתי לך, "זה שהיא רצה לכביש בטעות לא אומר שהיא פסיכוטית, זה דבר אחר לגמרי! זה כשאתה לא יודע מה הולך בעולם ואיפה מתחילה האמת ונגמרות המחשבות. אני יודעת, אחות שלי סכיזו". ואתה הצטערת כל כך וחשבת  שאני מתכוונת לסכיזופרניה כשבכלל התכוונתי לסכיזואידית והידע הנרחב שיש לי בפסיכוזות זה, איך אומרים, ידע ממקור ראשון.

אני זוכרת איך הלב שלי דפק כל כך אחרי שעצרת מהר כל כך. איך הצלחת לראות את הדמעות שלא זרמו לי והצלחת להבין שמה שאני צריכה זה פשוט חיוך אחד קטן ושתגיד לי "נבהלת, הא? זה בסדר, גם אני נבהלתי. אבל לא נורא, עכשיו זה עבר". ואז זה כאילו אנחנו ביחד בזה, מה שאני מרגישה זה אמיתי! זה אמיתי! זה לא רק אני צריכה לעשות קריעת ים סוף בתוך הרגשות שמטביעים אותי כשאני לא יכולה לצוף.

ואחרי זה אתה הצטערת כל כך וזה היה חמוד מצידך איך שקנית לי שוקו בקופיקס ולמרות שאני לא שותה חלב שתיתי אותו. כי צריך לדעת גם איך לקבל. והשוקו שם עדיין היה טעים הרבה יותר מכל הצ'יקו והקפה נמס שנותנים לנו פה. למרות שאני בכלל לא סובלת שוקו. אבל אני גם לא שותה קפה וכאלה. רק מים מים מים. מקסימום תה. אני זוכרת איך צחקת עלי שאני סבתא, עם תה וביסקויטים. ואני הוצאתי לך לשון אבל הראיתי לך איך אני סורגת.

****

בפעם הראשונה שהיא לוקחת אותו לטיול, יש ירח מלא וזו הפעם הראשונה שהוא מנשק אותה על השפתיים. זה כל כך רומנטי והוא מאוהב ומושפע מהאווירה. בלהט הרגע, קשה לשכוח שהיא זו-שאין-לגעת בה.

אבל היא בורחת ממנו, והוא נשאר נטוש ונעלב. הרגשות האלו יעלו בו לנצח כשהוא ייזכר ברגע הזה. אבל לא כעס, לא אחרי שהוא רואה אותה בוכה ויורקת את נשמתה. לא אחרי שהיא לוחשת לו, מבעד לדמעות, "אני מצטערת, אני פשוט לא יכולה. אני מצטערת שאני כזו דפוקה. סליחה סליחה סליחה". איך הוא יכול להמשיך לכעוס עליה, כשברור לחלוטין שזה פוגע בה הרבה יותר ממה שזה פוגע בו? והוא תוהה למה היא אוהבת אותו, והאם יגיע יום שבו הוא יפסיק לפגוע בה.

כשהיא נרגעת קצת הם חוזרים, והוא חושב שזה הסוף של היחסים שלהם. הוא הולך לישון עם משקולת כבדה בבטן, מגלגל במוחו מה להגיד לה. כי זה לא יהיה אפילו בטלפון. מגיע לה הרבה יותר מזה. מגיע לה מינימום שיחה פנים אל פנים. מגיע לה מישהו יותר טוב, מישהו שלא ישכח את הגבולות שלה.

אבל בבוקר הוא קם עם ארבעה עשר מסרונים ממנה. כולם מתנצלים על מה שקרה ערב קודם. וכשהוא מתקשר איכשהו ההתנצלות שלו התגלגלה לדיבורים על מחשבות ומה קורה לאנשים ו"היי, שמעת שיצא סרט חדש של פיקסאר?". אז במקום להיפרד הם יוצאים לסרט. וחולקים פופקורן. והוא מחזיק לה את היד. במובנים שלה, הוא יודע, יש לזה משמעות אדירה. ואחרי זה הם מדברים על משמעות העצב בעולם, והוא מספר לה על הפעם ההיא שהוא ניסה להרוג את עצמו ואיך עשרים כדורי אקמול וחבילת אדוויל פשוט יעשו לך כאבי ראש נוראיים. על כמה משעשע זה שהטעם של הפחם בשטיפת קיבה זו הסיבה שהוא בחיים לא יעשה את זה שוב. והם מסכימים שיש משהו עצוב-אך-משעשע בעובדה שהכישלון הכי גדול בחיים שלו זו העובדה שהוא לא מסוגל להרוג את עצמו.

זה נפלא איך הוא מסוגל לצחוק איתה על זה, כמו שהוא אף פעם לא העז קודם. היא המקום הבטוח שלו, הוא יודע שהיא לעולם לא תשפוט אותו, לעולם לא תמצא אותו חסר. יש משהו מדהים בלצחוק על דברים ששינו לך את החיים. בטח כשזה עם אנשים שמבינים אותך.

*****

אני מתגעגעת אני מתגעגעת אני מתגעגעת, המוח שלי מטפס על הקירות בתוך הכלוב שלו ולפעמים השפיות מציצה מהחלון ומנופפת לשלום לחיים האמיתיים. אבל זה כואב מדי לדעת. ברגעים קטנים של צלילות אני חושבת שהדבר הכי רחום שקרה לי היה כשהן הגיעו ונתנו לי את האפשרות להיות לא אני. אבל הן עוזבות בסוף, הכל עוזב, כשאני לוקחת אותך לחפש דרקונים באיי חלפסה, או כשאתה מחזיק לי את היד ואנחנו מסתתרים. ואני לא לבד יותר, לא לבד יותר מתחת למיטה כשנעליים גדולות מטפסות במדרגות.

מותר לי להיות רעה? בטח שמותר לי. אתה הבטחת שאף פעם לא תספר לאף אחד. ואתה אפילו מקיים! אני חושבת שאני בוטחת בך. או אולי סתם אני שופכת עליך את כל הסודות כי אין לי אף אחד אחר לספר לו ומה זה משנה בכלל, בסוף כולם מתים. אולי אני רוצה שתאכזב אותי ואז אני אוכל לקפוץ. המלט טעה, השאלה האמיתית היא "9 גרם או 9 מילימטר?" התוצאה הרי ממילא אותו דבר.

אוי, לעזאזל! איך אתם עושים את זה? איך אתה? אני מעריצה אנשים שמצליחים לחיות את החיים כמו שהם בלי להשתמש בשום מסננים. איך אתם שורדים את זה? איך המוח שלכם לא השתגע?

ואולי אתם אלו שמשוגעים ואני השפויה היחידה, שלא התרגלה לקיום כפי שהוא ועדיין לפעמים רואה מה שאמור להיות? אני צוחקת, בטח שאני צוחקת. צחוק כזה של רשעים עם חרב שלופה על גל של עצמות. ככה אני צוחקת. באירוניה. ומה זה משנה בכלל? הרי אני זו שלא נורמלית פה. למרות שנורמל זה בכלל זה שלא מתיישר עם הקווים האחרים, זה שעומד, אתה זוכר שסיפרתי לך את זה? ואתה לא הבנת שזה בכלל מצחיק, כי זה מושג במתמטיקה.

אני לא אוהבת שאני זוכרת אותך. למה אתה צריך להיות קיים אצלי? למה אני לא יכולה פשוט לשכוח? אפילו לדפוק את הראש בקיר לא עוזר, למרות שהכאב נותן קצת מנוחה מכל הזיכרונות שלי. מערפל את כל מה שהיית לי. אבל זה לא נשאר, שום דבר אף פעם לא נשאר, גם לא חבורות של יום אחרי. רק הזיכרונות שמענים ומענים ומענים ומענים אותי.

ואני לא יודעת מה אני רוצה. אני אומרת שאני רוצה שתלך, אבל אני רק רוצה שתישאר. שתהיה פה באמת. שאיכשהו תחבק אותי בלי לגעת כשאני מכווצת ותצליח להחזיר אותי לקרקע כשאני מתנתקת. שתהיה הדבר היציב הזה בחיים שלי שהם כולם רכבת הרים אחת גדולה שעפה וצוללת ועושה סלטות קדימה ואחורה ופליקלאק עם הראש באדמה. אני רק רוצה לדעת מי אני, לעזאזל. וזה היה הכי ברור כשהגדרתי את עצמי ביחס אליך.

****

"אני אדם רע?", היא שואלת אותו בשקט, והוא כמעט עושה עצירת פתע באמצע כביש 6. הוא מסתכל עליה, אבל עיניה נטועות קדימה. מרוכזות בשדות של עמק חפר. אם זו לא הייתה היא, הוא היה חושב שזו בדיחה. אבל הוא למד להכיר אותה בשנה וחצי האחרונות.

"לא!", הוא אומר בקול נחרץ, "ממש ממש לא! למה את חושבת ככה?". כואב  לו הלב שזה מה שהיא חושבת על עצמה. אבל הוא למד להכיר אותה ואת הקול הזה-שבו היא משתמשת לדברים הכי רציניים. נימה מרוחקת, מין קול כזה של "ממש לא אכפת לי", שגורמת לו להבין שהכי אכפת לה בעולם.

היא נאנחת, אבל זה לא נשמע כאילו היא מאמינה לו.

"את מדהימה", הוא אומר לה, בקול הרציני ביותר שלו, "את מצחיקה, וחכמה, כן-למרות שאת מתכווצת כשאני אומר את זה. כי זה נכון, יש לך ידע נרחב ואת יודעת כל כך הרבה. ואת נדיבה-בידע ובכלל, ואת יפה. יפהפייה. גם מבפנים וגם מבחוץ. ואת… את אדם מדהים". אבל היא עדיין נבולה לידו.

"ואני…", הוא בולע גוש, "אני אוהב אותך".

ומכל הדברים, זה מה שמשכנע אותה. לפחות חלקית. אחרי הכל-איזו סיבה יש לו לשקר בדבר כזה?

"תזכירי לי רק למה את כל השיחות הכי חשובות אנחנו מנהלים על הכביש?", הוא מנסה לשבור את האווירה הכבדה.

והיא משתפת פעולה, "האמת שפיתחתי תיאוריה, אוקיי? שכשאתה נוסע, וחם, אז זה ממריץ את זרימת הדם למוח….".

והוא מאושר, למרות שנשארה להם מעל שעה לטבריה. כי הוא הצליח להזיז קצת את הענן שחי לה מעל הראש. וגם קצת זה משהו.

****

 

נמאס לי שאני הולכת לאיבוד כל פעם כשאני חושבת עליך, מנסה לזכור רגעים שלנו יחד. מה אתה פתאום קופץ לי לארוחת בוקר מגיל חמש? מי בכלל הרשה לך להיות שם? חצוף! זה שלי שלי שלי תעזוב את האיזור הזה בבקשה. פשוט תעזוב!

הנה, כאן יותר טוב. אני זוכרת אותך בתמונה מסוף י', איך שהלכנו לראות סרט וזה היה מדהים איזה תובנות עמוקות היו לך ואיך התרגשתי בשקט לראות איך לא התביישת שירדו לך דמעות ואיך יכולת לצחוק על כל הדברים שלי לא היה אומץ לפתוח אף פעם. חוץ מאתך. כי אתה היית לגמרי בסדר עם הכל, ושום דבר שאמרתי אף פעם לא הבהיל אותך ואתה היית לגמרי בסדר, לגמרי בסדר כמעט עם כל איך שאני.

אז למה? למה כשדיברנו על הילדות ואני סיפרתי לך ששלי הייתה די משעממת, שאין לי הרבה זכרונות, היית חייב לספר לי על מה שאבא שלך לימד אותך? למה היית חייב להציע לי שתנסה למצוא אותם?

למה אמרתי כן?

כי אני אדם רע. אדם נורא ואיום. זה למה. ושום קירות לא יספיקו כדי לכפר על זה.

אני חיה בגיהינום וגם זה לא מספיק כדי לכפר על מה שעשיתי. לא מספיק כדי להחזיר אותך אלי. אני זוכרת שכשדיברנו על אלוהים ואמרתי לך שאני לא מאמינה, לא האמנת לי. לא הבנת איך אפשר לחיות בלי אמונה. אבל זה נכון. אם הוא קיים, אז למה אני ממשיכה לסבול?

אם כי, אולי הדרך היחידה להסביר הכל היא באמת להאמין בקיומו של איזה מכשף ענק שחי בשמיים ומשחק בנו כאילו היינו  בובות. או חייזרים. שליטה מוחית מהחלל החיצון. או שפשוט צריך לקבל את העובדה שאנחנו נולדים, אנחנו חיים, אנחנו מתים. ואין עוד. פשוט אין.

***

הם מתחת למיטה. יש שם פחות אבק ממה שהיית מצפה. פחות אבק ויותר מקום. למרות שזה כנראה קשור יותר לעובדה שהוא התכווץ. הוא שכח איך זה להיות בן שבע. היא שוכבת לידו, ועל פניה הבעת אימה שלא אמורה להיות על פניה של ילדה בגיל הזה. הבעה שהייתה שמורה במוחו לצופי "המסור", בדגש על הסרטים המאוחרים יותר.

הוא רק צופה עכשיו, הוא יודע. היא לא רואה אותו. היא לא יכולה אפילו לדעת שהוא שם.

הוא שומע את הצעדים, והגוף שלה מתכווץ כשהם מתקרבים. מתחת למיטה הם רואים נעליים שחורות מבריקות כשהוא מחפש אותה. הוא רואה איך היא נצמדת לקיר החדר, הדובי לא מחובק, אלא כמעט מעוך. הנשימה שלה שטוחה ורדודה. ובכל זאת, כשהוא קורא לה, היא עוזבת את הדובי, מנשקת אותו על הלחי ומשאירה אותו למטה, צמוד לקיר. וכל כמה שהוא לא ינסה לעצור אותה, רוח הרפאים של ידו בת השבע חולפת דרכה כמו מים.

הוא יוצא אחריה. הוא לא יכול לראות את זה, אבל אולי, הוא חושב, אולי אם אני אהיה שם… אולי משהו יקרה. הוא יודע שזה לא ישנה שום דבר, אבל הוא מרגיש צורך לפחות לנסות למשוך אותה. לנסות לצעוק. למרות שזה חסר תועלת כמו לטחון מים.

הוא מרגיש כמו המקבילה הטמאה למחלל קודש כשהוא קם. זו סיטואציה כל כך פגיעה שלה. לא משהו שאמורים להיות לו עדים. לא משהו שאמור להתקיים בכלל, בעצם. וכשהוא נעמד בתוך הקיר ומחזיק לה את היד, את הראש, הוא לוחש: "הלוואי שיכולתי לקחת אותך מכאן".

וזה עובד.

היא עומדת שם, לבושה בפיג'מה ורודה של "הלו קיטי". הדובי שהיה מתחת למיטה ביד שלה. הגוף שלה עדיין במיטה, אבל היא עצמה כבר לא שם. היא עצמה עומדת לידו, ילדה קטנה ותמימה. והניגוד הזה כל כך כואב.

"היי", הוא שואל אותה, "רוצה ללכת למקום אחר?". הגרון שלו צרוד קצת, ומוזר לו באופן כללי לשמוע את קולו בן השבע. אבל היא מהנהנת ונותנת לו יד, והוא עושה את הדבר היחיד שאפשר ולוקח אותה משם.

***

 

אני זוכרת, בלילה, כשיש חושך וכל הצורות זזות לי מול העיניים….

אוי נו, זה שקר. אני זוכרת גם ביום וגם בבוקר וגם בצהריים וגם בערב עשרים וארבע שבע, חמישים ושניים שבועות בשנה. אבל בעיקר בלילה. כי בלילה אי אפשר ללכת, אי אפשר לברוח, אי אפשר לנסוע באופניים בדרכים קופצניות וליפול חזק חזק על הגלגלים, כל כך חזק שהשיניים שלך נוקשות והבטן שלך משקשקת. בלילה אי אפשר אפילו לברוח לתוך המסכים או ללכת  לאיבוד בתוך הפייסבוק והטוויטר והקריאה וכל האנשים האחרים שהם לא אני ואז, לשניה אחת של חסד, גם אני לא.

בלילה יש חושך וקר ואי אפשר לזוז וכלום. רק לשכב במיטה ואני לכודה ולא יכולה לברוח, לא יכולה לנשום, כשאתה מטייל לי בזיכרונות במקומות שאני לא רוצה שתהיה, ומוצא מפתחות לחדרים אבודים שהיו שהיו נעולים, שהיו צריכים להישאר נעולים

וזאת לא אני זו לא אני זו לא אני. אני לא הייתי שם, אני לא זוכרת את זה, זה לא קרה לי. זה קרה לגוף. הגוף זה לא אני זה הן ואני לא רוצה לדעת לא רוצה לדעת מה שהן יודעות שייך להן זה לא אני.

אני זוכרת איך אמרת לי שזה יהיה מגניב, זה יהיה כיף, נצא להרפתקה אחת קטנה, שלא יכול להיות שהכל היה משעמם, שבטח אני אמצא איזה זיכרון ילדות מעניין.

"מה, את אפילו לא זוכרת איך קיבלת את הצלקת הזו במצח?" אתה אמרת שאתה סומך עלי לכן אתה מספר לי על זה ושזה סוד משפחתי, אבל שאתה מאמין שאני אצליח לשתוק על הנושא הזה, למרות שאני מדברת עם כולם על הכל וזר שיושב לידי ברכבת יודע עלי כל מה שאפשר לספר בנסיעה. ואני הייתי כל כך מוחמאת שאתה סומך עלי, שאתה אשכרה סומך עלי. שאתה מספר לי משהו שלכם של המשפחה. ואז זה כאילו גם אני קצת חלק מכם.

אני זוכרת איך הידיים החמות שלך נגעו לי בראש, למרות שאני לא ממש אוהבת שנוגעים בי, ואז פתאום היינו בחדר השינה שלי בבית הישן, רק שהחפצים לא היו בפרופורציות נכונות והמיטה היתה ענקית והיה מתחתיה המון מקום. והיו הרבה יותר מדי מגירות וקופסאות וארונות ודברים ששוכבים על הרצפה. והיה שם הדובי שלי.

אני זוכרת איך הסברת לי איך זזים שם ושבכל קופסא, בכל מקום, בכל חלל יש סוד, יש זיכרון, יש ידע. איך עשינו ניסויים והלכנו לאיבוד קצת בתוך הזיכרון שלי וזה היה מביך לראות איתך את הפעם ההיא מכיתה ד' שעליתי על הבמה בקייטנה ושרתי מול כולם את "אני קצת משוגעת". וזה היה מוזר וזה היה כל כך סוריאליסטי ואם לא היית שם ועושה דברים שלא חשבתי שתעשה אז הייתי חושבת שזה שוב המוח שלי משחק איתי משחקים.

אני זוכרת איך הסברת לי שאתה הולך להחזיר אותנו, והכנת אותי קצת לאיך זה מרגיש להרגיש הכל שוב. כאילו אפשר להתכונן ללהתעורר ולקלוט שהרגע עשית מסע בתוך המוח שלך וזה היה כל כך הזוי, כל כך מוזר. אבל אתה היית שם. אתה היית שם ולא הלכת גם אחרי שהתחלנו לפתוח קופסאות ארוזות ואני לא זכרתי למה הנדנדה של סבתא הפחידה אותי כל כך עד שראיתי איך נפלתי משם בכיתה ג'.

אני זוכרת איך ניסית לפתוח את אחד הארונות ולא היו בו הרבה ארגזים וכשהזזנו אותם הייתה שם דלת מאחורה ואתה היית סקרן, סקרן כל כך לראות לאן היא מובילה. אבל אני פחדנית, פחדנית כל כך שהעדפתי להישאר מאחור ולהגיד לך שיש לי חוג ואני צריכה ללכת. ולמה, למה למה למה הייתי צריכה להציע לך שתרד לשם לבד? למה היית צריך להגיד לי כן? אמרת רק שניה, אני תכף אחזור, עד שאת תגמרי להתארגן אני כבר אחזור.

ואני זוכרת אותך מחובר למכונות והמוח שלך עדיין פועל ואתה כמוני עכשיו, לכוד בתוך המוח שלי. אני זוכרת אני זוכרת אני זוכרת. אוי, זה נורא כל כך. האירוניה פה הורגת אותי, קיבלתי זיכרונות ואיבדתי אותך. איזה מן סחר חליפין מהגיהינום זה?

***

הפעם הם יושבים על קופסאות ענקיות בצבע סגול.

"למה אני אף פעם לא בסדר?", היא שואלת אותו, "למה אני לא יכולה להיות אדם טוב?". היא לא בוכה, וזה אולי נורא יותר לראות אותה ככה.

"את בסדר", הוא אומר, "את ילדה טובה".

" אבל  הוא … שלי ", היא לוחשת, "והוא גדול והוא אחראי עלי והוא אוהב אותי והוא רק רוצה שיהיה לי טוב. אז למה אני לא מצליחה אף פעם לגרום לו להיות שמח? למה אני ילדה כזאתי רעה?", היא לא מסתכלת עליו. יש שם בובה עם שיער ארוך, והיא מסרקת אותה.

"את לא ילדה רעה", הוא אומר, "כן, את לפעמים עושה דברים לא בסדר, ולפעמים דברים טובים. ככה זה, אנשים הם מורכבים. אבל את צריכה לספר למישהו. זה לא אמור להיות ככה. הוא אדם רע, ומה שהוא עושה זה לא בסדר. זה לא אומר שהוא לא אוהב אותך, אבל זה כן אומר שהוא…". והוא נתקע שם. בכל המדריכים האלו לא אמרו משהו על זה שצריך ללמד ילדים להבין את מורכבות החיים? ולהדגיש שתמיד אוהבים אותם?

"זה לא נכון!", היא צועקת עליו פתאום, "זה לא נכון! אני כן ילדה רעה. אני ילדה איומה ונוראה ומגיע לי עונש". והיא מסרקת את הבובה חזק כל כך, שחלק מהשיערות נשארות לה ביד. היא זורקת את הבובה, את המסרק, וצורחת, ידיים על האוזניים, כשהוא מנסה להגיד לה שוב שהאדם היחיד שלא בסדר בסיטואציה הזו זה הוא.

"אני צריכה ללכת להתקלח", היא אומרת פתאום, ונעלמת. והוא נשאר לסדר אחריה את "המקום הבטוח" לפעם הבאה. כי תהיה פעם הבאה, הוא יודע. יותר מדי מהן. וכל מה שהוא יכול זה להיות שם. הבובה עם השיער הארוך גרמה לו להבין משהו.

לפעמים אתה לא יכול להוריד את רפונזל מהמגדל. לפעמים כל מה שאתה יכול זה לצעוק לה מלמטה כדי שתזכור שקיים משהו אחר. לפעמים כל מה שאתה יכול זה להעלות לה אוכל כדי שתוכל לשרוד. לפעמים כל מה שאתה יכול זה להעלות את רפונזל למגדל, כדי שתשרוד את הסופה המתקרבת. לפעמים כל מה שאתה יכול לעשות זה לעלות ולהיות שם איתה.

אז הוא לא עוקב אחרי הזמן שעובר. הוא לא באמת עובר. לפעמים היא קטנה, לפעמים קטנה יותר. יום אחד היא סיפרה לו שנולדה לה אחות-מה שלמיטב ידיעתו קרה כשהיא הייתה בת חמש. אבל היא מכירה אותו כל פעם. משעשע אותו לחשוב שהוא הפך לסוג של חבר דמיוני בשבילה. אבל אלוהים, אם זה מה שהיא צריכה כדי לעבור את זה…

הוא חושב על הילדה הקטנה הזו, על הגיהינום שהיא עוברת, ועל הבחורה השפויה-חלקית שהוא מכיר. המוח הוא דבר מדהים. לפחות הוא יכול לעשות משהו.

****

מאז שאתה לא פה כל החלומות וכל המחשבות וכל הזיכרונות מטביעים אותי. ואני לא אוהבת להיות פה, אבל לפחות יש פה שקט ודברים פחות מציפים אותי מבחוץ. אתה זוכר, פעם צחקתי עליך שאתה הקביים שלי, שאני יכולה ללכת אבל אתה עוזר לי לרוץ. אבל עכשיו מאז שאתה לא כאן כאילו נפלתי במדרגות. אם סל שיקום זה כסא גלגלים אז האשפוז זה אלונקה ואני מחוברת לאקו-לב-ריאות ואני לא יכולה לזוז, לא יכולה לחשוב. מזל שאני גם לא צריכה. אבל אתה, אתה עובר מבעד לכל הערפל של הואבן! העיקר שצחקת על זה שזה פטיש 15 קילו.

אני לא יודעת מה אתה עושה, אתה מתעסק לי בכל החיווט, בכל המוח ואם פעם לא ידעתי מי אני אז עכשיו זה יותר גרוע. אני כבר לא זוכרת מי הייתי, מה אני, אני לא יודעת איפה אני ואיזה יום היום. אתה הורג אותי אבל בצורה מוזרה זה גם יותר טוב כי אני יכולה פחות להיות פה.

הם זוכרים, אבל עכשיו גם אתה זוכר וגם אני. הייתה שם נדנדה והיה צריך לקפוץ ממנה כדי להוכיח שאת אמיצה וכדי שסבתא לא תשאל איך יש לך פצע. כי אם היא תדע היא תכעס עליו, ואז הם יריבו וזה יהיה באשמתך והיא תכעס עליך והוא יכעס עליך ואת ילדה רעה אז את צריכה לעשות מה שהוא אומר לך כי הוא גדול והוא יודע הכי הכי טוב. ואת ניסית להיות ילדה טובה רק שלא שמת לב שיש שם אבנים והוא כעס עליך שלמה נפלת חזק מדי. וכשיד לך דם רצת לסבתא והיא לקחה אותך לבית-חולים ועשו לך ארבעה תפרים וכולם אהבו אותך, כולם, והיה שם טוב.

***

"אני מפחדת לקפוץ", היא מודה בביישנות, "זה נורא נורא גבוה". הוא מתנדנד איתה על נדנדות כתומות, ליד הבית שהוא יודע שהיה שייך לסבתא שלה ז"ל. יש לה פנים גדולות וחבורה שלפעמים נמצאת שם לפעמים לא, תלוי אם היא זוכרת אותה.

"אז אל תקפצי", הוא אומר לה. לא מבין מה ההתלבטות.

"אבל אני צריכה", היא מיוסרת, "אחרת סבתא תשאל למה יש לי פצע ואני אצטרך להגיד לה שהייתי ילדה רעה ולא הקשבתי לו והיא תכעס עלי". הוא שונא את זה. את הרגעים האלו שהוא אמור לתפקד בהם כחבר דמיוני ותומך והשגחה מוסרית עליונה. הוא מעולם לא ידע כמה רוע יכול להיות בבני אנוש. כמה מעוות יכול המוח האנושי יכול להפוך להיות כדי להצדיק דברים. כדי שהאמונות הפנימיות שמפעילות אותנו ימשיכו להתקיים.

הוא היה רוצה להגיד לה שהיא לא ילדה רעה. הוא היה רוצה להגיד לה שתספר לסבתא הכל. הוא היה רוצה להגיד לה שתברח, רחוק כמה שרק אפשר. הוא היה רוצה להסביר לילדה בת השמונה שלצידו שהעובדה שיש בעולם הזה אנשים מעוותים לא הופכת את העולם כולו למעוות.

אבל אין שום דבר שהוא יכול לעשות באמת. שום דבר חוץ מלהמשיך ולהגיד לה כמה שזו לא אשמתה. שום דבר חוץ מלגונן עליה, להרחיק אותה ממה שקורה באמת. לפשר בינה לבין העולם. הוא למד בדרך הקשה שהיא לא מצליחה להבין מורכבויות. שהעולם שלה צבוע בשחור-לבן. וכל מה שהוא יכול לעשות זה לנסות להוסיף כמה גוונים של אפור.

כל מה שהוא יכול לעשות זה להיות שם בשבילה. לתת לה יד כשהיא קופצת ופותחת את הראש על אבן. להזכיר לה שהיא לא אחראית כשהיא בורחת ומגיעה אליו. לגדול איתה, לשמור עליה. אחרי הכל, הוא יציר דמיון. אין שום דרך שבה הוא יכול להשפיע על המציאות.

נכון?

***

זה בסדר.

ששש… לכי לישון. אני לוקחת פיקוד עכשיו. את לא כאן, זה לא באמת קורה לך. תנוחי קצת. אני אכתוב לך פתק. פתקים. כמו אז, כשהייתי משנה לך ביומן. מוחקת את ההחלטות הכי גרועות, מתקשרת לבטל פגישות עם טיפוסים מפוקפקים. כמו התקופה ההיא, שלכולן היה חבר ורק לך לא. אבל לפחות היה לך "מעריץ סודי".  אני אשמור עליך מכולם, גם מעצמך. אם צריך אני אוריד אותך מהחבל, אחטא לך את כל הפצעים. שוב ושוב ושוב.

את תסתדרי, אני מבטיחה. שרדנו דברים גרועים יותר. את תהיי בסדר. היי, זוכרת כששיחקנו "היפהפיה הנרדמת"? כשהיינו הולכים לישון ואסור לפתוח עיניים עד שנותנים נשיקת לילה טוב? נכון שזה היה כיף? אז היה הכי כיף. היינו הולכות ומשחקות והיה לנו מלא חברות! כל הנסיכות היו שם. והיה לנו אפילו ברבי עם שיער ארוך וקראנו לה "רפונזל" מהסיפור של אמא.

נכון שזה היה כיף? בואי, פשוט לכי לישון. שששש יהיה בסדר. אוי, עשית פה קצת בלאגן. אבל אני אנקה. אני יודעת לנקות טוב, נכון? בואי, נעשה אמבטיה. ששש…. את לא צריכה אפילו לפתוח עיניים. אני אפתח עיניים בשבילך. יהיה בסדר, הנה. אני מלטפת לך את השיער.

איזה סיפור את רוצה לשמוע הלילה?

****

הוא יושב על עננים בצבע אוקטרין שמרחפים מעל הטאג' מאהל. היא לידו, על ענן בצורת פיל עם שני ראשים. הכל יכול להיות, הכל בראש. מזל. הוא רואה איך היא נעמדת ופורשת ידיים לצדדים. היא עוצמת עיניים וממלמלת משהו.  ואז היא קופצת. הדרך למטה ארוכה במיוחד הפעם, הוא מבחין. הרוח נושבת דרך השיער, קורעת לה את החולצה.

ואז היא מתרסקת לרצפה.

הוא כבר שם, כמובן. כמו מאות הפעמים הקודמות. היא מדאיגה אותו, אבל אין לו מה לעשות עם זה. אלו לא החיים שלו לחיות. ובאופן כללי, הוא יודע, יש קוים שנועדו לחצות. כמעט כל החוקים מתבטלים ברגע שפוגעים בקו האדום הזה שנקרא "מוות". זה מין גונג ענק שמנער אותך קדימה ואחורה כשאתה קולט ששום דבר לא חשוב, בעצם. שום דבר לא נוראי מדי אם זה עוזר לך להפוך את החיים לכאלו שאפשר לחיותם. זה לא אומר שלא כואב לו לראות אותה קופצת מצוקים בגיל עשר. הוא זוכר איך היא הייתה בונה קירות ושוברת עליהם את הראש בגיל שבע. אבל זו רמה חדשה לחלוטין של כאב.

הוא נשאר מהצד כשהיא מרימה מהרצפה מרפקים מרוסקים, עצמות חשופות, כתמי דם שמתנקים וחוזרים להיות היא כפי שהיא תופסת את עצמה. הוי אומר, פנים עגולות, שיער כהה יותר, עיניים חומות רגילות, ומשקפיים. לפי מה שהוא זוכר, היא התחילה להרכיב משקפיים רק בכיתה ו'. אולי זו הסיבה שהם הדבר היחיד שלא מתנפץ כל פעם שהיא קופצת.

"היי מותק", הוא פונה אליה בחיוך ומציע, "אולי נעשה עכשיו משהו אחר?".

"לא", היא ממלמלת, "עוד לא קפצתי מספיק. צריך לשבור את הגוף הזה. לשבור אותו. שלא יהיה קיים. שלא ירגיש". היא קמה, והוא מתכונן לחזור למשמרתו כצופה. מרוחק, אבל לפחות שם.

אלא שהוא רואה את הסימנים. היא נעמדת פתאום, והאורות והצבעים נראים קצת כבויים. קצת מעומעמים. ואז היא נעלמת לו, והשמש נכבית. איתה נעלמים גם הטאג' מאהל הירוק והדשא הפלסטיקי למדי שנוצרו מהזיכרונות שלה.

הוא עדיין שם, כמו תמיד. כשהחלל הענק מתכווץ לחדר הסגור שהוא התרגל לחיות בו. והאירוניה שבעובדה שהוא ישן במיטה שלה כבר לא מצחיקה אותו. הוא מארגן את המגירות. לא שיש לו שם משהו, אבל הפעולה הפשוטה של לסדר מצעים ולנקות אבק מרגיעה אותו.

"היי", אומרת מישהי מאחוריו באגביות, "מנצ'מע?". הוא קופץ ורואה בחורה עם שיער בלונדיני ארוך ואם כי לא זה מה שמפתיע אותו.

זו העובדה שהיא שם.

שמישהו שם.

"מממממיי.. מי את?", הוא לוחש. כשהגרון שלו נפתח קצת ומאפשר לו להוציא מילה. היא נראית מובכת קצת.

"אני לא ממש בטוחה עדיין, בעצם", היא עונה, "מי אני, לא זו השאלה שכולנו שואלים את עצמנו? אני פה לשמור עליה. אני מניחה שזה עושה אותי "השומרת". אוי, זה כל כך מוזר להמציא לעצמך שם, אתה יודע? בכל מקרה, באתי לפה להגיד כמה אנחנו מעריכות את העבודה שלך. קבל ח"ח. אתה עושה עבודה טובה. לא טובה כמונו, אבל עבודה טובה".

"מה..?", הוא אפילו לא בטוח איך לנסח את השאלה, מאחר שיש כל כך הרבה כאלו שרצות לו במוח.

"מה אני עושה פה?", היא מחייכת ונוקבת באחת מאלף השאלות שרצות לו במוח, "ראינו שאתה בודד, אז באנו להזמין אותך להצטרף אלינו. לא טוב היות האדם לבדו, אנחנו יודעות. זה יכול לשגע את השכל". היא צוחקת.

"הו, אל תדאג", היא מרגיעה אותו כשהוא מהסס, "אתה תדע כשהיא תגיע. סמוך עלי… אתה תדע כשהיא תגיע". אז הוא הולך איתה. מה באמת יש לו לעשות, תקוע לבדו בחדר של מטר על מטר? או יותר, זה לא באמת משנה. אין לו באמת לאן ללכת.

היא נוגעת בו והם עוברים למקום אחר. יש שם כל כך הרבה אנשים, והוא תוהה: מאיפה הם הגיעו? הוא רואה ילדה קטנה עם דובי וכותונת לילה, בחורה שנראה כמו דמות מנגה עם חרב, אישה זקנה, וגבר שרירי שנראה כמו מוסכניק.

"פציעה!", צועקת מישהי ממקום שהוא לא רואה, והמדריכה שלו נעלמת. זה מביך, כל כך הרבה אנשים שהוא לא מכיר. בדיוק כמו מסיבות באוניברסיטה, רק שפה אין לו את הפריבילגיה לטעון לעייפות ולפרוש מוקדם.

"סליחה שנעלמתי", היא צוחקת לו ליד האוזן, "מקרה חירום קטן".

והיא עושה לו סיבוב בין כל האנשים שהם-היא. וזה מבלבל, ומטריד, וטורד מנוחה. אבל באופן מסוים זה מנחם. אחרי כל כך הרבה פעמים שהוא קיווה שהיה יכול להיות שם במקומה, עכשיו הוא יודע-יש כל כך הרבה אנשים שעושים את זה בשבילה. וזה מנחם. גם אם הם חלק ממנה.

****

המוח שלי שונה מרוב האנשים, אני יודעת. משהו פעם שבר אותי לאלף חתיכות. מישהו פעם הפך את המציאות לכזו שאני לא יכולה לעמוד בה. משהו קרה, פעם, במקומות שאני לא באמת מכירה בתוכי.

רוב האנשים, אני יודעת, לא מוצאים את עצמם צופים בהקלטה של מישהי שנראית בדיוק כמוהם מנסה לפלרטט עם הפסיכולוג שלה. רוב האנשים לא זוכים לצפות במראה היפהפה של הגוף שלהם כבול למיטה, ומישהו אחר שוכב בתוכו ומנסה לקמר את הגב חזק מספיק כדי שיישבר. רוב האנשים לא הופכים לילדה בת שלוש.

באופן מפתיע, אני לא רוב האנשים.

עדיין, כשאני מוצאת דם על היומן ויודעת שהיא ניסתה להרוג אותי, זה מפחיד. כשאני מתעוררת במקומות ולא זוכרת איך הגעתי אליהם, זה מפחיד. כשדברים שאני לא יודעת מה הם נעשים בגוף שלי, זה מפחיד.

היא מפחידה אותי, הן מפחידות אותי. אני זוכרת אותן, קצת. אני זוכרת איך היא הייתה אחותי הגדולה וניקתה לי את הפצעים. וזה היה מנחם במידה מסוימת. וממכר. לדעת שאכפת לה. אני זוכרת איך הוא היה אמיץ מספיק בשבילי כשקפצתי מקומה שנייה ושברתי את היד. ואז רצתי, רצתי רצתי רצתי וזה היה כל כך חופשי לדעת שאני יכולה ללכת.

אני כמעט-זוכרת איך היא הייתה שם, במקומי. שוכבת על סדיני הנסיכות ופו הדוב, מחכה שיגיע, מחכה שיסיים, עושה מה שהוא רוצה ומצילה אותי מעונש. איך היא הייתה מתקלחת בשבילי. כמעט-זוכרת איך הוא שיחרר אותי.

ועכשיו הוא רוצה שאני אזכור הכל. שאני אדע הכל. שאני אהיה כולן ביחד, כאילו שלהיות עצמי לבד זה לא יותר מדי. ואני לא יכולה להישאר כאן. זה קשה מדי. זה כל כך כואב.

****

כשהיא לא שם, הוא הולך לבקר אותן. אותם. מוזר לו לחשוב על זה שיש בה חלקים שהם גבר בן שלושים וחמש שיודע מה זה "קרבורטור". מצד שני, בטיולים שלהם היא תמיד הייתה אחראית על להחליף גלגל, כך שמשהו ממנו ככל הנראה נשאר בה.

הוא אוהב לנהל שיחות ארוכות עם "השומרת". היא מזכירה לה אותה. מה שדי הגיוני, למען האמת, בהתחשב בעובדה שהן אותה אישה. למרות שלא בדיוק. כן יש להן דברים שונים. השומרת, למשל, מסלסלת תלתלים. והצחוק שלה גבוה יותר. הן אולי חולקות גוף, אבל לא אישיות. וזה כל כך מוזר לו לחשוב על זה.

אבל הפעם דברים משתנים שם. הם לא מתרוצצים, כמו  שהוא רגיל לראות אותם. כולם יושבים צפופים קרוב למרקע עיניה. ומול עיניו, מכוניות חולפות באמצע הכביש. והכל היה יכול להיות נורמלי לגמרי, אם לא היו שם ניידת משטרה ואמבולנס ואיש מכוסה שמיכה על אלונקה.

הוא רואה אותה מביטה, קצת מרוחקת מכל השאר, וניגש אליה, "מה קרה?"

"ניצלנו", היא מחייכת את החיוך שהוא לגמרי היא, "אני לא מאמינה שהתוכנית שלי הצליחה. הוא איננו. ניצלנו. הצלחנו. הצלתי אותה. זה נגמר. הכל נגמר". היא מחבקת אותו וכמעט בוכה.

הוא המום כשמסביבו ארבעים אנשים, נשים, ובעיקר-טף מרימים כוסות שוקו לכבוד הניצחון. היא מסבירה לו איך "הגמיש" רץ לאמצע הכביש וגרם לו לקפוץ לכביש אחריו, והוא קולט. זה נגמר. התפקיד שלו כאן הסתיים. מה הוא יעשה בעשר השנים הבאות?

"אני מכירה דרך", היא אומרת, "איך לחזור לחדר הראשוני. איך לצאת. אנחנו משתמשים בזה כדי להתקיים, אולי גם לך זה יעבוד".

כשהם הולכים לחדר, היא נעשית מרוחקת פתאום. וכשהם עומדים ליד היציאה היא פונה אליו ואומרת: "יש לי משהו להגיד לך". העיניים שלה אומללות כל כך.

"אני אוהבת אותך"

"אני מצטערת", היא כמעט בוכה, "אני יודעת שאתה אוהב אותה ואני לא מתכוונת לעשות כלום, אבל.. אתה הראשון שהוא לא אנחנו שראה אותי כמי שאני. לא כ"היא" ואתה לא יודע כמה זה היה מדהים בשבילי. רק רציתי להגיד לך, כי סביר להניח שאף פעם לא תפגוש אותי שוב. רק תדע שאני כאן. תזכור אותנו. אני מצטערת שפגעתי בך, אני יודעת, סליחה. זה רק.. לא רציתי להגיד את זה קודם. אני שומרת. אני שומרת עליה, לא משנה מה זה ייקח ממני. ועלייך. כי זה מה שאני עושה למי שאני אוהבת. ואתה והיא האנשים שאני הכי אוהבת בעולם".

הוא לא יודע מה לענות, והיא לא באמת נותנת לו ברירה.

הדבר האחרון שהוא רואה לפני שהוא שומע את המכונות מצפצפות, זה עיניה הדומעות.

*****

הרבה מחשבות עפות לי במוח. אלוהים, היקום וכל השאר. הדרך המשונה שבה הידיעה שיש שם מישהו כבלה אותי לחיים בחוטי תיל. כי איך אני יכולה לאכזב אותו? ואיך אני יכולה להישאר כאן? אבל גם כשדברים היו ממש גרועים, תמיד יכולתי לסמוך על זה שיהיה טוב יותר. כי הוא שם איתי. אני לא לבד, לא באמת, אף פעם. וזה היה נורא כל כך, מאותה הסיבה בדיוק.

וזה היה נורא, נורא ואיום במקומות הנמוכים ביותר. וזה היה נפלא כשהרגשתי שיצאתי מזה ושדברים יהיו טובים יותר. והם באמת היו טובים יותר, לתקופה מסוימת. ואז גרועים יותר. אבל אני חושבת שעכשיו אני בדרך לתקופה של איזון. אין באמת "טוב" ו"רע". זה תמיד "על הרצף". באמצע. גם אם אני לא באמת מצליחה להפנים את זה, זה אחד הדברים  הכי חשובים שלמדתי.

אני לא אוהבת פרידות, אבל זו אחת הכרחית. אנחנו נשמור על קשר, אני מבטיחה. ואני צוחקת כששרית שואלת אם אני אזמין אותן לחתונה. והכל נגמר כשאני יוצאת החוצה והוא מחכה לי במכונית הישנה שבה הדברים התחילו, כשהוא העלה אותי לטרמפ מיקנעם ליד בנימין.

"היי, הוא מחייך אלי. יפה בדיוק כמו בפעם האחרונה שראיתי אותו.

"היי", אני מחייכת ומסלסלת תלתל, "זוכר אותנו?". ואני צוחקת בצחוק הגבוה שהוא לגמרי אני כשהוא נאלם.