חבוק בין עולמות

כולנו לפעמים חושבים ,מה היה קורה אילו יכולנו לחזור לרגעים בעבר ,רגעים אשר עיצבו את מי שאנחנו היום ,רגעים שבזכותם אנחנו חיים את חיינו כפי שהם , על כל הטעויות שעשינו והדרכים שהעזנו לצעוד בהן ,על כל שעל ופנייה שלקחנו

ולשנות הכול …
המחלקה הפסיכיאטרית, קומה שלישית ,חדר 122 ,בית החולים לפגועי הנפש ע"ש אלכס קורקין
האוויר בחדר היה מחניק ,עומד , אדי האוויר שיוו לקצת קרירות, אך ביום נורא זה של חודש אוגוסט ה- 24 בשנת 2133, מוות התרחש, וכותלי הקירות שתקו .הם אצרו את המחנק שחש הקורבן בלהט נשימותיו האחרונות , אוויר מסרב להיכנס לריאותיו . נשימה אחרונה , שאיפה .מוות
כך הסתיימו חייו של סמואל לונג , כשהוא שוכב על בטנו, ראשו מונח על הכרית וחיוך ,אותו חיוך ממזרי כבר לא נפרש על פניו .

שנת 2130 ,דירת הסטודיו של סמואל לונג שעת צהריים מוקדמת
סמואל פקח את עיניו במהירות ,הוא התעורר בבהלה מסיוט חוזר,אשר תוקף אותו בשבועות האחרונים .
הוא נמצא תחת לחץ מתמיד מצד סאלי , אוצרת התערוכה החדשה לאומנות סוריאליסטית מודרנית .
הוא חייב להספיק להשלים עוד יצירה אחת ,כדי שיוכל להיכנס לתערוכה ,התערוכה הראשונה שלו.
הוא התרומם בזהירות ,כל איברי גופו כואבים מההנגאובר של אתמול. לאט לאט הוא מתיישב , רגליו על הרצפה הקרירה ,שטרם הספיקה להתחמם, "לעזאזל , מה השעה?" הוא הפנה את השאלה לטולוז ,החתול הגרגרן השחור שלו , " אני מאחר , אני בטוח מאחר " הוא קם במהירות ,לבש את חולצתו המכופתרת ,התארגן ויצא במהירות כשהוא משאיר את טולוז על אדן החלון, מתלקק בהנאה.
הוא איחר ,כמובן.
סאלי כבר הייתה עם הקפה ביד ,עיתון modern art מגולל תחת בית שחיה , מחכה בפתח המחסן .
סמואל הגיע באיחור של 40 דקות ,הוא רץ את שלושת הרחובות האחרונים כדי להיראות שהוא באמת איחר בגלל סיבה מוצדקת ולא בגלל הוללותו הפרועה.
"ס-א-ל –ל-ל- י " אמר כשהוא מתנשף בכבדות , מתקרב לסאלי שכבר הייתה חסרת סבלנות עוד ממקודם ,וידעה שהוא מאחר בגלל תירוץ לא מקצועי זה או אחר ." אני לא רוצה לשמוע," הקדימה אותו " אני מכירה אותך יותר מדי טוב ,וכאחת כזו שצריכה לשמוע את התירוצים שלך על בסיס שבועי ,אני מעדיפה לא לדעת , בוא ניכנס "
המחסן היה מקום האחסון האולטימטיבי בשביל היצירות של סמואל שכן הן הגיעו לגדלים מרשימים.
מסגרת מראה ענקית בגובה של שלושה מטרים ובאורך של מטר, עמדה מולם.
היא הייתה מגולפת מעץ וחרוטה בדמויות מעולם ההזיות של סמואל ,דמויות , שהסתלסלו לכל אורכה ורוחבה של המסגרת .במרכז העליון של המסגרת התנצחה כתובת בלטינית , Memento Mori-
זכור את המוות.

סמואל עמל על היצירה שלו ,שנה וכמה חודשים. היא אמורה בעיניו להיות היצירה החשובה ביותר ופורצת הדרך שלו בתור אמן . לא כך חשבה סאלי .
הם עמדו ממול המסגרת העצומה ,סאלי מניעה את ראשה לשלילה "נו סמי ,מתי המראה תהיה מוכנה ?,יש לי דד ליין והתערוכה מתקיימת בעוד יומיים " "אני יודע סאלי יקירה ,היום מביאים לי את המראה עצמה ואתחיל לעבוד על ההרכבה שלה למסגרת "
"איך בכלל לקחתי אותך תחת חסותי ,האל ישמור ,כל כך חסרי אחריות אתם האמנים , זן מיוחד אתם באמת , יש לך שנה וקצת להשלים יצירה ושמונים אחוז מהזמן אתה שתוי בדירה שלך ,מתפלל שתבוא לך המוזה . נו באמת, יומיים לפני התערוכה אני צריכה להתעסק בסידורי המקום ולא לוודא שהאמן שלי ישלים את היצירה שלו בזמן.יש לך עד מחר בבוקר ,ולא אני מבטלת את המקום שלך בתערוכה"
סמי בלע את רוקו " אני מבין" . ידע שהוא הפסיד בקרב נגד לשונה המושחזת של סאלי.
היא השאירה אותו לעבוד במחסן.
"סמואל ג'קסון לונג ,תתעשת על עצמך בן אדם ,אתה חייב לסיים את המראה המחורבנת אחרת הלך עליך ,חייב חייב " מלמל לעצמו סמי שנזכר ששימוש בשם האמצעי נועד לנזיפות הנשנות מאימו המנוחה.
השעה 1:00 לפנות בוקר
אך העיר לא ישנה ,וכך גם סמי האומלל שעמל שעות על גבי שעות כדי להשלים את יצירתו.
הוא עבד עם סכין לעצב את פה הדמויות העליונות במראה, ואחת במיוחד , דמות גברית שרירית שכיסוי בד קליל מכסה את אזור החלציים שלה ,שערה של הדמות המגולפת היה ארוך גלי ואפה ארוך וחד ,כמו הגיבורים מהזמן העתיק .
בעודו עובד על גילוף הפה , ותיקון החיוך המוזר שלא זכר שפיסל לדמות ,הסכין החליקה מהעץ המגולף הישר אל תוך עור ידו של סמואל .
טיפה אחת של דם ניקזה בשולי שפתיה של הדמות הגברית .
"לעזאזל עם זה ",צרח סמי במלוא ריאותיו ,יורד מהסולם בזעם רב ,מכסה על ידו המדממת .
הוא כיסה את ידו בחתיכת בד ,וכנראה היה זה הקש ששבר את גב הגמל , נשכב סמי בפתאומיות על הרצפה ,כאילו תקפה אותו רוח בלתי נראית והצמידה אותו אליה.
"אני לא יכול יותר , אני כזה כישלון ,כישלון מהדהד ,המראה לא גמורה , הצביעה חובבנית והכל פשוט חרא ,אני תכף אהיה מובטל , כזה אי.."
"אתה לא כישלון נערי החביב , אם כי דמך מעט חריף לי ,כנראה בגלל המשקאות שאתה מכניס לפיך,מה?" קול ממזרי אך גברי ענה לסמי מבעד לחשכת המחסן הנטוש מאדם .
"ממ, מה ?מי זה ? מי שם נמצא?? "גופו של סמי נדרך כחץ מקשת ,כי ידע שהוא לבד – לבד ופיכח.
הוא חפן את ידו בתוך פיסת הבד ,מכווץ אותה לתנועת אגרוף ,התרומם בבת אחת מהרצפה וביד השנייה לקח את הסכין מהשולחן וכיוון אותה אל עבר הקול .
"אין לי זמן למשחקים שלך בן אדם ,אני יודע שאתה פה ,תצא מהמחבוא שלך או שאני "
"או שאתה מה? "קטעה אותו הדמות "תהרוג אותי במו ידיך?
"אני אינני חי ואף לא בן של שום אדם ,וכעת הסתכל נא עליי ,התקרב ליצירה שלך "
סמי נדהם ,ללא מילים בפיו –פסע בזהירות תוך כיוון הסכין קדימה ומבט אחורה לראות שאין איש מתגנב מאחוריו .
הוא נעמד כעת מול המראה הענקית שלו ,ומה שנגלה לעיניו היה כמעין חלום : הדמות הענקית העליונה , זו שאת חיוכה ניסה סמי לתקן ,כעת מלאת חיים מתמתחת מהמסגרת של המראה ומדברת אליו .
הוא חשב שהוא חולם ,או שאף יותר מדי אדי צבע.
"לכל השדים והרוחות , מה זה ,איזה טריק ? אני לא מבין מה .." חשב סמי לעצמו ,כי מילים לא יצאו מפיו.
"הדברים הם לא תמיד מה שהם נראים ,נערי היקר , אכן אני מולך ומדבר איתך , לא חלום אתה חולם, אם כי תשחק בחוכמה בקלפים שניתנו לך ,אולי חלומותיך יתגשמו.
אתה הינך אמן מוכשר סמואל , אך בלי נפש חיה שמכירה את אומנותך אתה תגווע , כי רק האנושות תעלה אותך לדרגת רב -אמן שאתה. עברו שנים מאז פיסלו את דמותי בדיוק כה רב .ועל כך אני מודה לך .
הנה אני כאן כדי להעניק לך את משאלתך הכמוסה ביותר , מעבר למראה נמצא העתיד שלו אתה מייחל , חיים טובים יותר.
אתה רוצה שיכירו בך כאמן המצליח בעולם ,כפורץ הדרך בז'אנר . אתה רוצה להפסיק להיות עני ולחיות בדוחק בדירת סטודיו עלובה,אתה רוצה אישה ,אישה שתאהב אותך ותעריץ את האומנות שאתה יוצר , שתהיה המוזה שלך , שתפרה את מוחך בקדחת יצירות , הו ,נערי ,אני יודע בדיוק מה אתה רוצה … "
סמואל מצמץ בעיניו ,מנסה לדחוק למוחו את בליל המילים שיצאו כעת לדמות המדברת מהמראה שלו . "אני חושב שאני משתגע, ירדתי סופית מהפסים ,אולי סכיזופרניה .
כן כן ,בטוח אני נהיה סכיזופרני , לא יכול להיות שמה שאני רואה עכשיו מבעד לעיניים שלי ,באמת קורה " מלמל לעצמו סמי ,מנסה למצוא את קולו הנחבא מחמת הפחד והבלבול.
"זה אמיתי לגמרי ,אני מבטיח לך ,ואתה אינך משוגע ,אם כי רק אדם ." חייכה הדמות חיוך רחב ורשעי.
"לא רק שאתה תהיה כל מה שחלמת להיות ,כל אמני העולם יעריצו אותך , ידרשו במילתך ,כי היא זו שתקבע את הסגנונות החדשים. כל יצירה שתיצור ,תקבל מעמד של יצירת אל מוות ,כל מה שתרצה תוכל להגשים , והכול בשבילך סמי היקר .
הפעם סמי התעשת ונפנה להביט בדמות שעמל עליה חודשים רבים ,הוא העלה את מבטו כלפי מעלה ,התבונן בעיניים הכי פקוחות שיכול היה לפתוח ,ונזכר ששאב השראה לדמות מתמונה שמצא בספר מהמאה ה14 לספירת הנוצרים . הוא נזכר את דמותו של מי הוא פיסל ,ותהה כיצד לא ראה זאת מקודם .
"אדוני הרם ,האם באמת תוכל לתת לי חיים אחרים ? חיים טובים יותר ? החיים שהיו אמורים להיות לי ?"
" אתה בעצמך יצרת אותי ,סמי ,אני פה רק בזכותך ,בזכות הרצון הכמוס שלך הבאת אותי ובזכות דמך אני מדבר איתך ,אתה ואני חד הם."
סמי לא כל כך הבין את כוונת הדמות ,אך המשיך לשאול אותה" וכל מה שאני צריך לעשות זה פשוט ,מה ? להסתכל במראה ולדמיין אותי עשיר ומצליח ? "
"הדבר היחיד שאתה צריך לעשות הוא להתבונן במראה והכול יהיה מובן לך ,היא כבר תראה לך את הדרך ,מה שאני מבקש בתמורה הוא פעוט לעומת האושר וההצלחה שיבואו אליך ,
רק נגיעה קטנה בעולמך ,עולם בני האדם , זאת כל בקשתי.
"רק להסתכל במראה ,מה?" מה אני כבר יכול להפסיד ,גם ככה נדמה לי שהשתגעתי ,מה זה ישנה אם אציץ במראה ? זה בטח בגלל שאני שותה יותר מדי. חתם את עמדתו במחשבותיו וניגש להביט במראה .
סמואל עמד אל מול היצירה שלו . הסתכל על בבואתו ונאנח "באמת שאתה מוזנח ומגעיל סמי ,לא פלא שהמוח שלך ממציא כל כך הרבה דברים ודמויות מדברות מתוך מראות "
סמי הסתכל מעלה אל עבר הדמות שלפני רגעים הבטיחה לו עולם ומלואו וראה כי היא חסרת חיים ודוממת . עוד הוכחה לשיגעונות המוח של האמן המיוסר.
אך לפתע , מבעד למראה ,השתקף סמי , סמי אחר ,בגדיו אינם בגדיו ,זקנו מגולח למשעי וחולצתו מכופתרת ומגוהצת . מלבד השינוי החיצוני סמי שבמראה עשה את אותן תנועות ואותן הבעות פנים כמו של סמי הישן ,המוזנח וההמום .
סמי העביר את אצבעו על המראה , ומיד השתנה העולם .

השעה 1:10 בלילה
כשסמואל נגע באצבעו על המראה הוא הרגיש מוזר ,מעין תחושת עקצוץ זורמת באצבעו ועוברת לגופו , הוא נכנס למראה ,פשוטו כמשמעו .
אחרי שעבר לצד השני ,נגלה לו אותו המחסן ואותה המראה , רק קצת אחרת.
הוא היה לבוש במיטב הבגדים והריח מריח של אפטר-שייב יוקרתי.
הוא הסתובב לאחור להביט במראה ,וראה מחזה מוזר יותר מכפי שניתן לדמיין .
הוא היה שם גם . סמואל הישן והטוב , בבגדיו המרופטים ,אך לא שוב מתואם בתנועותיו עם סמי החדש . אלא חיוך ממזרי מתפשט על פניו ,ואותו מבט ,המבט שזיהה אצל הדמות שלו ,מרוח על פניו שלו .
"בשם האלוהים ,מה קורה כאן? " צרח סמי והטיח אגרופיו במראה
סמי הישן הסתכל עליו ,כאילו ידע שסמי עומד שם וצורח ,ואולי ידע , כי התחיל לצחוק ולפרוש ידיו לצדדים כאומר ,"זה מה שהבטחתי וזה מה שקרה ,תתמודד" סמי הלבוש כל טוב ראה את סמי הישן מסתובב מן המראה והולך לו באפלולית המחסן עד שבבואתו נעלמה ,יצאה מהדלת .
סמי המשיך להטיח אגרופיו במראה ,עד שנסדקה כמעה, ואז בבואתה של הדמות שאותה גילף סמי הופיעה כמעין חיזיון :
"נו סמי יקירי ,אינך שמח ? קיבלת את מה שרצית ,ואני את רצוני .
ברגע שתצא מהדלת כל הטוב שבעולם יזרום לידיך, כל מה שייחלת לו יתגשם ותהיה אמן עשיר וידוע. "
"אני רוצה לחזור . אני רוצה לחזור" צעק סמי אל המראה , אך משלא השיבה פניו , הבין את מה שביקש ועשה את הדבר היחיד שנראה לו הגיוני במצב הנוכחי .
הוא יצא מהמחסן . אל עולם חדש .

שנת 2133 ,אוגוסט 24
השנים שעברו על סמואל לונג הטיבו איתו .
מאז עבר אל עולם המראה , הגיח בו צד שלא ידע שקיים , הוא אכן היה מוכר ומפורסם .
הייתה לו אישה אוהבת , אמנים חדשים התייעצו איתו , תערוכות הכירו בו כמוזמן כבוד . הוא זכה בפרסים יקרי ערך והיה אישיות מוערכת בעולם שלו .
כל מה שתמיד רצה , אך הוא לא היה מאושר .
בפאתי ליבו הוא ידע שכל זה בעצם תרמית , הוא לא באמת הבין מה שקרה לו ,ואיך כל זה אפשרי , הוא חי את האשליה הזו מדי יום ביומו במהלך שלוש השנים שעברו , אך מיצה אותה עד תום .
הוא צעד אל הסטודיו שלו , נכנס בדלת הזכוכית. היה זה סטודיו בגודל של בית בפרברים כמעט . הוא צעד במסדרון רחב הידיים , מעביר ידיו על היצירות שהספיק ליצור בשלוש השנים שעברו , 36 במספר וכל אחת פאר בפני עצמה.
הוא הגיע לסוף המסדרון ופנה ימינה אל חדר צידי שנפתח רק לפי זיהוי ביומטרי של רשתית העין שלו.הוא נכנס ,הדליק את האור ונאנח אנחת מועקה.
"הנה אנחנו נפגשים שנית ,ידידי היקר ,הענקת לי את כל מבוקשי ,לחיי יש משמעות ,אך משמעות ריקה .מאסתי בחיים אלו של שקר ותרמית .כל העולם מעריץ אותי ,אני איש חשוב ,מוזמן לכל האירועים החשובים בתחום האמנות , אשתי נורה יפהפה ואוהבת מעניקה לי אהבה עד אין קץ , אני אמור להיות מאושר , אך אני לא.
אני רוצה להרגיש שוב , אני מרגיש חלול ותשוש מכל העמדת הפנים הזו. אין זה נכון ,אני אינני רב אמן , אינני האיש שאני מתיימר להיות . הייתי אנוכי ורציתי הכול .
אני רוצה את חיי בחזרה . אתה שומע דמון שכמוך? "

אך דבר לא קרה . במהלך שלוש השנים שחלפו ,הקפיד לשמור על היצירה המיוחדת שלו בסוד . שאיש לא יידע איך באמת קיבל את תהילתו.
הוא התעצבן ,והחל לדפוק על המראה ,באגרופיו ,סודק אותה יותר מכפי שהייתה סדוקה בעבר.
הבבואה המהודרת של סמואל החלה משתנה לדמותו של סמי האמן הצעיר ,וחסר הפרוטה . שהיה. אך לא ממש.
סמי מעבר למראה נראה בדיוק אותו הדבר כמו לפני ההחלפה. הוא רזה מעט ,אך על פניו היה מרוח אותו חיוך ממזרי ,חיוך שידע סמואל כי אינו מבשר טובות .
"קיבלת כל מה שרצית ,נכון סמואל ? נפש האדם אינה יודעת מנוח . גם לא שלך . נותנים לך פיסת גן עדן ואתה מוותר עליה בגלל אמות המוסר המפותחות שסיגלת לעצמך . האמת היא שגופך נוח לי עד מאוד בעולם זה ואיני מתכוון להחזיר לך אותה. לעולם .
יהא שלום אמן מיוסר , וחיה את הצלחתך ותהילתך המזויפת עד אין קץ . " הוא קד לו קידה עמוקה , נעמד והסתובב. ובזאת סיים את דבריו סמי מבעד למראה עד שנעלם .
סמואל , הבין את המעשה הנורא שנעשה לו . הוא הבין כי לעולם לא ייחלץ מן העולם המזויף שמבעד למראה , עיניו החלו זולגות מדמעות ,דמעות של עצב אמיתי ,של זעם ועצב . והוא בכה.
הוא בכה עד שנרגע , הוא נשען על המראה בגבו ,ישוב על הרצפה הקרירה .
הוא ידע מה עליו לעשות ." זה יהיה הסוף של זה".
כשהוא שלם עם עצמו, עם ההחלטות שהחליט ,הוא ידע את המחיר הנורא שישלם ,אך כעת היה מוכן לסיים את האפיזודה השקרית הזו .
הוא נעמד ,הסתובב אל המראה שכעת הייתה סדוקה וצבעה החל מתקלף.
הוא תקע את אגרופו הימיני בכל הכוח במראה המקוללת .
המראה החלה נסדקת ,הסדקים העמיקו לאורך המראה עד שהיא נשברה לחלוטין ,רסיסי זכוכית החלו נופלים על הרצפה .ממלאים את החדר .
סמואל נפל .
הוא נפל בשקט . הוא ידע שזה הסוף ,אם המראה הולכת גם נשמתו הלכודה במראה תלך . הוא ימות . אבל גם הדמון שמבעד למראה לא יחיה ."אתה ואני חד הם " אמר כשראשו מוטה הצידה והוא מחייך חיוך אמיתי וכנה ,חיוך של השלמה.

באותו הרגע ,במחלקה הפסיכיאטרית בחדר מספר 122 בקומה השלישית , נח לו סמואל לונג וליבו חדל לפעום .
כך הסתיימו חייו של סמואל לונג , כשהוא שוכב על בטנו, ראשו מונח על הכרית וחיוך ,אותו חיוך ממזרי כבר לא נפרש על פניו .