חוץ מאחד מאת ליאת רפאלי

"לעולם אל תפרד לשלום, כיוון שלהיפרד לשלום אומר שאתה הולך, ואם אתה הולך משמע אתה שוכח.." – ג'יימס מתיו בארי

המים הסוערים טילטלו את הספינה לכל כיוון שהצליחו להעלות על דעתם, מכים בחרטום ללא רחמים, מנסים לבעוט אותה מדרכם כאילו הייתה כלב חצוף המשתוקק לתשומת לב. באותו לילה המדובר, כוכב אחד לא היה בשמיים להאיר את הדרך לנווטים, והקור המקפיא שחדר בקלות דרך עור רפוי לתוך העצמות דקר אותן במן הנאה מעוותת.
ספינת העץ הצבועה בשחור ניסתה להיאבק בגורלה המר. היא ספגה כל חבטה, כל טילטול, מנסה להישאר זקופה, אישה מוכת המסרבת להאמין שבעלה מתנהג אליה כך, בוגד באמונה. אנשיה קשרו עצמם לסיפון, מוכנים לשקוע יחד איתה אם יהיה צורך, להטביע את התסכול התמידי הרודף אחר מגלי עולמות כושלים.
לוותר על הכל מעולם לא הייתה אופציה. מסע של מלחים לעולם לא נעצר, וכל אחד ואחד מצוות הספינה ידעו כי מקומם הוא בים – עליו, על ספינה, או בתוכו, שכובים במאורות הכרישים, דוממים, מהווים בית לפלנקטונים זעירים, אצות וחלזונות.
הברק שהצליף בשמיים האיר את הרקע מסביב כמו מתוך חלום בעתה. הספינה השחורה היחידה כנגד הים והסוער הגדול, לבדה. נלחמת. בניסיון היגוי אחרון של קפטן הספינה נשבר גם המוט. ורגע לפני שהכרתו אבדה, אולי לתמיד, מתחת לירח הצהבהב, כוכב אחד ומתחתו נוסף נתפסו לרגע בעיניו של הקפטן כשהם בוערים באור קלוש.

**

"ג'ס, ג'ס, תראה מה מצאתי!" הילד כבן השש רץ בין העלים החומים שנפלו על החול הלבן שמלא את החוף, מועך אותן ברגליו היחפות בקול פיצפוץ עדין. שמו היה פיטר, ואגרופו הייתה סגורה חזק ומושטת קדימה, מחביאה בתוכה את השלל שמצא. חברו, שישב מתחת לאותו העץ הערום רחוק משפת הים, הרים את מבטו בסקרנות כשהתקרב.
פיטר פתח את ידו הימנית והחל מנופף בה אל מול חברו, וכשנפתחה ניצנץ חזרה לעיניו מטבע אחד, מתקלף בקצותיו, אשר נח בשלווה במרכז כף ידו של הילד. "זה זהב אמיתי, ג'ס, אני בטוח בכך! והוא שלי." פיטר הכריז בגאווה, רגליו מטופפות על הקרקע בהתרגשות. עיניו של הילד הבריקו כמו המטבע בידו. "מצאתי אותו ביער ליד באר. אני אהיה עשיר."
ג'יימס, חברו הטוב, לא אמר דבר, רק הושיט את ידו הקטנה קדימה כדי לבחון את המטבע בעצמו. לאחר כמה שניות של הסתכלות הנהן, והושיט אותו חזרה לפיטר. "הוא אמיתי." הודיע.  לפיטר זה היה אישור מספק. אגרופו נסגרה שוב על המטבע כשחיוך זחוח על פניו, והוא דחף אותו עמוק לכיסו.
"אני אקנה בזה חרב." הוא הכריז.
ג'ס לא השיב דבר, ורק נשך קלות את שפתו התחתונה והסיט את מבטו אל הים שנפרש אל האופק. "למה לא קראת לי לבוא לשחק איתך ביער, בכל מקרה?" מקולו של ג'יימס נשמע כי הוא נעלב מעט.
פיטר משך בכתפו, שערו החום מתנופף ברוח ששרקה ובנשיפה לקחה איתה מן העלים שהיו על הקרקע. לילד לא היה מה לענות. מרחוק, עשן ספינת משא שחור התחיל למלא את השמיים. "נלך שוב מחר. תחרות עד הבית?"

פיטר הגיע לביתו של ג'יימס מוקדם כל כך למחרת שהשמש אפילו לא הספיקה לזרוח כהלכה. ג'יימס, שדידה בעקבות חברו הטוב אל עבר היער, עוקב בריכוז המוחלט האופייני לו אחר צעדיו, שיפשף קלות את עיניו. "אתה באמת חושב שנמצא עוד זהב, פיטר?"
רוח הבוקר עודדה אותם בשריקה. ג'יימס ידע שהשעה היא שבע ושלושים וחמש דקות, כי כך הראו המחוגים בשעון החדש שקיבלו מאימו בחג המולד האחרון. הוא הלך והתבגר במהירות, כך אמרה אימו, ולכן מוטב שידע איך לקרוא את הזמן ולחזור הביתה לפני שהיא הופכת ליותר מידי מודאגת מכפי שאמא צריכה להיות.
"אם היה שם אחד, יהיו עוד המון." פיטר היה מלא ביטחון, מדלג מעל שיח עם פרחים צהובים שנקרה בדרכו והשמיע ציוץ מוזר כשפסע מעליו. "עכשיו תפסיק לדבר כבר ג'ס, אני צריך להתרכז."
ג'יימס הנהן בראשו ושתק, מנצל את ההזדמנות להביט סביבו אל תוך העצים הגבוהים שהרכיבו את היער. צמרותיהם כיסו את פני השמיים, משאירים את שני הילדים בתוך תוכו של יער עבות. המון דברים יכלו להסתתר בתוך יער. דובים, לדוגמא. דובים רעבים שלא אכלו דבר כבר ימים. וגם נמרים. ולמרות שג'ס ידע בתוך ראשו שאין חיות טרף באיזור הזה של הארץ, זה לא הפריע לו לפחד. הוא הפנה מבטו את פיטר, מבין שלו זה כנראה לא אכפת. אבל כמובן, פיטר היה אמיץ.
הקול הצווח של העורבים מילא את אוזניהם של הילדים הצעירים, צרחות מחרישות אוזניים שגרמו לשיערותיו של ג'יימס לסמור. פיטר הרים אבן מהאדמה וזרק אותה במהירות לעבר צמרת העץ, גורם ללפחות 4 עורבים להתעופף משם בבהלה. "תשתקו כבר!"

הם המשיכו ללכת עוד בערך שעה, לדעתו של ג'יימס, וככל שהתקדמו היו העצים צפופים יותר ויותר, אך עדיין צמחו במן צורה סימטרית, כאילו פעם, לפני הרבה זמן, היה שם שביל. וסתם ככה פתאום, ללא הכנה, כשהרימו הילדים את ראשם והביטו קדימה, הייתה שם באר. אמיתית, בדיוק כמו בסיפורים ששמעו, בנויה מלבנים אפורות מלאות צמחים ירוקים, במרכזה דלי חלוד שקשור לחבל ישן.
שני הילדים רצו קדימה והביטו מטה לבאר. די היה בשתיקה כדי לחוש בהתלהבותם שמילאה את האוויר. ג'יימס היה צריך לאחוז במשקפיו חזק שלא יחליקו מטה מאפו המיוזע, בעוד עיניו מגששות ומנסות להביט עמוק ככל שאפשר לתוך הבאר. העצים שסביב הסתירו את השמש העייפה והחשיכו את המקום, ולא משנה עד כמה רכנו מטה הנערים על קצות רגליהם, לא הצליחו לראות את קרקעית הבאר.
ג'יימס התרחק, הרים אבן שטוחה וחלקה מהאדמה, והטיל אותה לתוך הבאר. כעבור כמה שניות בלבד, נשמע קול של מים ניתזים, ומיד אחריו צלצול. מתכת שצילצלה.
"שמעת את זה?" ג'יימס מילמל לעבר פיטר בהתרגשות, רוכן שוב מטה לתוך הבאר. פיטר היה עסוק בבחינת החבל שקשור לבאר, מנסה בעיניו לעמוד את חוזקו ואורכו, מושך קצת, מגשש. הוא לא אמר דבר, אך כעבור כמה שניות הזדקף.
"אני אוריד אותך בדלי הזה למטה," הוא אמר, ובקולו הורגשה מלוא ההתרגשות. "ואתה תאסוף את כל הזהב שתוכל לקחת. תשים בדלי, בכיסים, בחולצה, בכל מקום. ואז אני אמשוך אותך חזרה למעלה ונהיה עשירים." עיניו של פיטר ריצדו בהתלהבות.
ג'יימס נראה חושש. "ולמה שלא תרד אתה ואני אמשוך אותך?" נראה שג'יימס היה מבועת מן הרעיון שיהיה שם לבד, בתוך באר ישנה ולחה, צרה כל כך, תלוי על חוט מתנדנד ישן שמצאו ביער.
"כי אני יותר חזק ממך ואתה לא תצליח למשוך אותי למעלה עם כל הזהב." פיטר השיב בבטחון מלא בוז. "קדימה, אל תשתפן עכשיו. נוכל לקנות לעצמנו כל מה שרק נרצה. אפילו כדור פורח אמיתי!"

כעבור ארבע דקות ישבנו של ג'יימס כבר היה מונח עמוק בתוך הדלי החלוד, וידיו הרועדות אחזו חזק את החבל החום הפרום בקצותיו. שפתו התחתונה הייתה נשוכה בחזקה, ונדמה שאם ינשוך אותה מעט חזק יותר היא תנשור מטה אל תוך הבאר החשוכה. בראשו של ג'יימס רצו מחשבות של מוות שלא ראויות לילד קטן. רוחות רפאים הגוררות אותו מטה בכעס על שהעז לחדור למגורם, שלדים של ילדות קטנות המנסות לבלוע אותו בעודו חי וצועק, ומחשבה אחת, בודדה, על ניצוץ, הבזק של זהב, מטבעות, הרים של מטבעות, מספיק בשביל לקנות כל ספינה ובית וארמון ומספיק בשביל להעלים לתמיד את הקמט המודאג של המצח של אמא, למחוק את הפנים הרציניות שעלו וצצו כשחשבה שהוא לא מסתכל ולהחליפם באותו חיוך חם ואוהב, של אמא לבנה היחיד. ידיו אחזו בחבל כעת במעט יותר ביטחון, בעוד פיטר מלא העליצות קורא "בהצלחה! ואל תחזור בלי האוצר!" ומתחיל להוריד אותו מטה מטה, לבאר החשוכה.

"אתה תהיה הדרקון, ואני האביר! תתכונן למותך, דרקון מכוער!"
עברו שבועיים והם שוב היו בחוף. בסוף לא היה בבאר זהב, אבל המון מטבעות אפורים, שאמא של ג'יימס כעסה עליו כשהביא אותם ואמרה לו שאסור לו לקחת בלי רשות, ושהוא צריך להחזיר אותם למקום שמצא אותם. ובכל זאת היא ליטפה לו קלות את הראש, כי היה לו אכפת ולאף אחד אחר מעולם לא היה אכפת. וקצת כעסה על עצמה שנתנה שיהיה לו אכפת. הוא לא סיפר לה שמצא אותם בבאר ישנה, כי פיטר אמר שאסור לו והיא תכעס, והוא לא רצה להעציב אותה יותר. פיטר עצמו קנה סכין קטנה תמורת מטבעות המתכת. היה לסכין ניצב בצבע חום והיא הבהיקה מכסף, ככה שאם היית מסתכל ממש מקרוב, היית רואה את ההשתקפות שלך על הקנה.
"למה תמיד אני הדרקון?" ג'ס שאל בעצב, אבל כבר נעמד וניער את החול הזהוב מבגדיו הנקיים. הוא משך למעלה את שרוולי חולצתו, מציץ בשעון שניה לפני שחזר להביט בפיטר. 2:30. הוא צריך להיות בבית עד 4:00.
"כי לי יש חרב ולך לא." פיטר נופף בסכין לעברו ממרחק בטוח, משסף אותה באוויר, ימינה, שמאלה. "ואביר לא יכול להיות אביר בלי חרב."
נאלץ להסכים עם הטיעון הזה, ג'ס הקטן שאג כמו דרקון, שורט באוויר עם ציפורניו, בעוד פיטר הקטן מנופף בחרבו הקטנה, משמיע קולות של לוחם חזק ואימתני. דקות ארוכות ארכו המשחקים האלו, מלאים במרדפים מלאי צהלה מתחת לעץ, עד לרגע השיא, בו הדרקון הרשע מובס תמיד.
"הו, לא! הרגת אותי." ג'יימס נפל על החול כשפניו כלפי מטה, מעמיד פני מת, מכין לעצמו רגע של הפתעה לפני זינוק. פיטר, כאביר מנוסה, התקרב כשהסכין שלופה לכיוונו, חיוך מלא עונג ותחושת ניצחון מרוח על פניו הצעירות. אך לפני שהספיק להבין מה קורה הדרקון הלא-באמת-מת הסתער לכיוונו וידו של פיטר נחלצה מעצמה להגן עליו וחתכה באוויר, וצרחה ודם, דם ניתז על פניו, עמוק ואדום וסמיך וצמיגי, ויד קטנה נפלה על החול, יד קטנה שלא חוברה לשום גוף, מזינה את גרגרי החול הזהובים בנוזל החיים לא-שלם. והשעון שעליה מתקתק, תיק-תק, תיק-תק, ועוד שנייה עוברת במקום אחר, אבל לא שם, שם הזמן קפא.
ג'יימס חברו הטוב שכב כמה סנטימטרים משם, צועק ובוכה ומדמם, אוחז בגדם זרועו במקום בו הייתה קודם כף ידו, עיניו מלאות הכאבות ננעצות בעיניו של פיטר, שאפילו לא שם לב כמה הוא רועד וכמה חזק סגורה אגרופו על הסכין. ואנשים מתחילים להתקרב ופיטר מביט בעיניו של ג'יימס מבט אחרון ומסתובב, מסתובב ובורח, כפות רגליו שוברות את העלים החומים שעל החול, מנפצות אותן בקול רעש מחריד, והוא אינו יכול להסתכל לאחור, הוא רץ וממשיך, מנסה להשיג את צילו, לתפוס את האומץ שברח ממנו, אם היה שם בכלל מלכתחילה, מותיר את חברו הטוב שוכב לבדו, בלי אף אחד, מדמם על החוף.

**

קרן השמש הצליפה בפרצופו של קפטן הספינה כמו שוט, וכשפקח את עיניו היה לפתע מודע לחלוטין לקיומה וממשיותה. הוא ניסה להתיישב באיטיות, כשידו אוחזת בראשו הסחרחר, אבל משהו מנע ממנו. הוא הביט סביב. כמובן, הרי קשר עצמו לספינה בעת הסערה. החבלים. הם אחזו בו חזק יותר משאחז בהם איי פעם, הבטיחו להשאיר אותו במקומו, על הספינה, על הדלי שלו. הוא נעזר בידו השמאלית כדי לחתוך אותם, ונעמד. כמה מוזר, לא יכל שלא לחשוב, כיצד ליל קודם הרגיש את המים האימתניים בולעים את ספינתו וכעת הוא כאן, עומד, צוותו מוטל על הקרקע,  חלקם ודאי נושמים, אחרים איבדו את חייהם לעד בעוד אלו נגנבו על ידי הים האכזרי והסוער. הרוח שרקה חזק באוזניו כשלפתע הבין שמשהו היה חסר. הוא נפל. כשהביט סביב בשנית בכדי לנסות להבין, הוא הביט למטה, וראה את הים הירוק והכחול, השחור והנורא, המצליף והבועט. במרחק של כעשרים מטרים תחתיו.
ספינתו שטה באוויר.
לקח לו כמה שניות עד שהבין את המחשבה הזאת לעומקה.
כשקפטן הספינה נעמד שוב, מצווה על רגליו הרועדות להחזיק את משקלו, ההרים הגדולים והירוקים שבאופק האין-סופי שהשתרע מולו החזירו לו מבט כשהסתכל בהם. זנב הבזיק- זנב בנות ים, שנעלם מאחורי סלע מרוחק. שבט אינדיאני רקד סביב מדורה שבערה באדום וצהוב וכחול וגוונים שהוא לא ראה מעולם, צורח ושואג שירים עתיקים שאיש מעולם לא שמע. פיות יפהפיות השתובבו מאחורי חבית שבורה שהתגלגלה במורד הספינה הלא-מאוזנת שנדה באוויר. וכשהביט מאחוריו, ראה קפטן ג'יימס הוק חבורת ילדים קטנים עפים באוויר בקול צהלה, בראשם ילד בוגר מעט יותר, שערו החום מתנופף ברוח שלוקחת איתה מן העלים הנבולים, עיניו מבהיקות כביום שמצא את המטבע, פיטר, חברו משכבר הימים, צעיר כביום אשר עזב, נורא כביום אשר יהיה. ג'יימס הבריג את הקרס שהחליפה את ידו הימנית חזרה למקומה.
"ידעת שלא תוכל לברוח לתמיד, פיטר פן." הוא לחש.