חישול השבעה (אגדה מעולם ההופכיים) מאת גלעד יפה

"מה זאת אומרת, כמוני, אבל בדיוק להיפך? זה לא הגיוני".

"זה הגיוני, אם אתה מצליח להבין את ההיגיון שבזה" אמר לא אוחָ, וליטף את זקנו אשר כבר מזמן הפך לבן.

"גם לך יש הופכי?" שאל אותו עי.

"בוודאי. אין אדם שאין לו הופכי, רק צריך למצוא אותו. וכאשר מוצאים אותו אז הכל מסתדר. רק אז יכול אדם להבין באמת מיהו ומה מטרת חייו".

עי הביט לשמיים וחשב על דבריו של אוחָ, הוא תהה מיהו ההופכי שלו והיכן הוא נמצא. שנתו האחרונה בבית הספר היתה לפניו, השנה הקשה ביותר, בה יבחן על כל מה שלמד בעשר השנים האחרונות, מאז היה בן 7. אם לא יצליח במבחנים, לא יוכל לנסות להתקבל לסוכנות למאגית אש, ויהיה עליו להעביר את חייו במשרד משני ללא עיסוק במאגיה כלל. הוא לא יכל להרשות לעצמו שזה יקרה, הסוכנות היתה ההזדמנות היחידה שלו לנסות ולעזור להוריו.

אוחָ היה חבר קרוב של אביו, הם למדו יחד, זאת בנוסף להיותו של אוחָ מורה בכיר בבית הספר. הוא שמר על עי מכל משמר, ועשה כמיטב יכולתו בכדי להביאו לרמה גבוהה מספיק לעבור את המבחנים, כל זאת כהכרת תודה לאביו של עי. הוא חב לו את חייו, למרות ששניהם מיעטו לדבר על כך, ועד היום לעי לא היה ברור מה בדיוק קרה באותו קרב.

"ואיך אני אדע מיהו ההופכי שלי?" שאל עי.

אוחָ חייך אליו חיוך רחב שקרן גם מעיניו ואמר, "אתה תדע. יודעים זאת מיד, אל חשש. אתה תדע".

" אוחָ! אוחָ! טוב שאתה כאן!" צעק קטה, בעודו רץ לעברם. הוא לבש את בגדי התפילה שלו, מכנס בגוון חום בהיר וחולצה תואמת. חגורה בגוון דומה חגורה סביב מותנו.

אוחָ הסתובב אליו והביט בו בעודו רץ לעברם במורד המסדרון מתחת לרצף קשתות בנויות מאבן בריח, האבן החזקה ביותר המוכרת. "מה קרה קטה?" שאל אוחָ כאשר קטה הגיע אליהם.

קטה עצר מולם, מתנשף בחוזקה. לאחר שהתאושש מעט הוא הביט באוחָ ולאחר מכן שלח בעי מבט חושד, כאילו לא סומך עליו. אוחָ ראה את המבט ושם יד על כתפו של קטה. "היה רגוע, עי לא יגלה לאף אחד את מה שתאמר, אם זה מה שמטריד אותך".

קטה הביט עוד מספר רגעים בעי והתרצה. "המקדש…" החל לומר, בין התנשפויות. "אתה חייב לבוא לראות. אני לא יכול להסביר, בוא…" הוא עצר לנשום לרגע, "עכשיו. בוא עכשיו".

לאוחָ לא היה מושג במה מדובר כמובן, אבל היה לו ברור מהתנהגותו ודיבורו של קטה כי משהו מאוד מטריד קרה. "בסדר" אמר, "בוא, נלך למקדש".

"גם הוא?" שאל קטה, השאלה לא הפתיעה את עי. הרי הוא לא יותר מתלמיד. אמנם מהטובים בבית הספר, אבל עדיין, רק תלמיד. קטה לא ידע שאוחָ התייחס אליו כמו אל בן וראה בו שותף סוד.

"כן, גם הוא" אמר אוחָ ללא היסוס והחל ללכת לכיוון המקדש. עי החל ללכת אחריו מיד, רק לאחר כמה רגעים הפנים קטה את המצב והתחיל ללכת אחרי אוחָ לעבר המקדש.

*

בכתבי דברי הימים של ערי האש של רוּר כתוב שפעם השמיים היו כתומים כל הזמן, ומתישהו הפך לכחול. פעם בערו להבות התמיד הגדולות אשר העירו את השמיים בכתום. העיר גיטרון, בה נבנה בית הספר למאגית האש, הייתה האחרונה להצטרף לאיגוד ערי האש, ונבנתה למעשה סביב בית הספר, ההחלטה לבנות את בית הספר במקום זה היתה קרבתו למקדש האש המרכזי והעיר גדלה ככל שמספר התלמידים וצרכי בית הספר גדלו.

אוחָ, עי וקטה הלכו במהירות לאורך מסדרון הקשתות. בכל קשת רביעית היה פתח גם לצפון וגם לדרום על מנת להכניס אור למסדרון. בקצה מסדרון הקשתות, פנה אוחָ ימינה לשביל אשר יצא אל הגינה שהקיפה את חלקו הצפון מזרחי של בית הספר, ואשר במרכזה ישב המקדש. המקדש, אשר נבנה כולו מאבן מולודיט לבנה ובוהקת, נצץ באור שבקע מהשמיים מעל. המקדש היה מבנה עצום ממדים, וגם היום, לאחר שכבר עשר שנים עי רואה את המבנה יום יום, הוא גרם לו להרגיש קטן. הוא הרגיש כאילו המקדש גדל יחד איתו.

הם מיהרו לאורך השביל, אוחָ מוביל אותם לאורך הפיתולים בדרך. "מה קרה בדיוק?" שאל אוחָ את קטה בעודם מתקרבים למקדש.

"אני לא חושב שאני יכול לתאר זאת טוב מספיק במילים. עדיף שתראה בעצמך" ענה לו קטה. פניו היו טרודים מאוד, עי החל לחשוש שהגרוע מכל קרה. אולי הרגו את הכומר הראשי?תהה לעצמו עי.

מבחוץ הכל נראה כרגיל, דלתות הברונזה הגדולות והכבדות של המקדש, אשר עוטרו בגילופים של להבות גדולות, זכר לימים עברו, עמדו סגורות במקומן כבכל יום. הדלתות נפתחו אך ורק בזמני תפילה, מחוץ לזמנים אלו היה צורך באישור מיוחד על מנת להיכנס. כמו כן, כל סביבת המקדש היתה רגועה כתמיד, אותו שקט מסתורי שאפף אותו בכל שעות היום.

"תכין את עצמך, אוחָ" אמר קטה והמשיך, "המראה בפנים לא קל".

"פתח את הדלתות" אמר לו אוחָ בנימה שנשאה אופי של פקודה וכעס מעורבבים.

קטה פתח את הדלת וזז הצידה כדי לתת לאוחָ ועי להיכנס פנימה. מהדלת בקע חושך גמור, חושך מטריד, לא חושך של לילה זרוע כוכבים הנושא עמו יופי, אלא חושך מהסוג שאינו מזמין אותך להיכנס.

אוחָ נכנס בדלת ועי מיד אחריו. לקח לעיניהם כמה רגעים להתרגל לחשכה. האור היחיד שהיה בחדר בא מתקרת המקדש אשר היתה שקופה למחצה. "מדוע העששיות אינן דולקות?" שאל אוחָ.

"הכמרים חוששים להיכנס, לא היה מי שידליק את האורות. הם כולם מחכים בחדריהם בקומה מעל".

"חוששים…" תהה אוחָ בקול רם והחל להתקדם לאולם המרכזי של המקדש. אולם זה הכיל ארבע עשר פסלים שבעה לאורך הקיר המזרחי ושבעה לאורך המערבי. כל זוג פסלים אלו הכיל את נשמתו של אחד משבעת אלי רוּר. שבעה אלים לשבע ערים. כל נשמה חולקה לשניים, תמצית הטוב ותמצית הרע. לאורך הקיר הימני עמדו שבעה פסלים לבנים ובהם תמצית הטוב, מנגד, על הקיר המערבי, עמדו שבעה פסלים שחורים שהכילו את תמצית הרע. דבר יחיד יוצא דופן לכד את עיניו של אוחָ כאשר הוא נכנס לאולם המרכזי, הקיר הימני היה ריק.

"מה קורה כאן?!" שאל אוחָ בזעף, פניו לבשו מיד מבט חמור סבר שנראה עוד יותר מפחיד מהרגיל באור העמום שחדר מהתקרה.

"זה העניין" החל קטה, "אנחנו לא יודעים".

"איפה בָז?! גש קרא לבָז ואמור לו שאני ממתין לו בחדר הקטורות".

*

גלימתו הכתומה והמרופטת מרוב שנות שימוש השתרכה אחריו באותה איטיות שבה הלך. בז כבר הרגיש את הזקנה היטב בכל עצמותיו. הוא הגיע לתחתית גרם המדרגות המסובסב אשר נבנה סביב אחד מעמודי התמך המרכזיים של המקדש, עצר ונאנח, הוא ידע שימיו ספורים, ושבקרוב יעלה בלהבות לאלי האש וכל הכאב יעבור.

הוא פתח את דלת חדר הקטורות ומצא בו את אוחָ, קטה והנער צעיר עליו סיפר לו קטה בקצרה, יושבים סביב השולחן המרכזי, וכל הקטורות בחדר דלוקות ומדיפות מגוון של ריחות אשר יחד השתלבו לריח שלא ניתן להפיק בשום צורה אחרת ואין שני לו בעולם.

"שלום בָז" אמר אוחָ.

"שלום לך" ענה לו בז בקולו הצרוד והחלש.

"אתה יכול להסביר את היעדרות הפסלים?" ניכר בקולו של אוחָ כי הוא היה ומוטרד ונרגש בו זמנית.

"האמת שלא" אמר בָז, "זוהי תעלומה שלא מזמן התגלתה. זרון יצא אל האולם להדליק את העששיות, אך במהרה חזר נרעש וסיפר שהפסלים הלבנים אינם. מובן שלא האמנתי לו, אך כשירדתי בעצמי לאולם ראיתי זאת במו עיני. וכמו שראית, לא שקרים היו מילותיו של זרון, הפסלים אינם. ומיד שלחתי את קטה לחפש אותך, ואת הכמרים שלחתי לחדריהם פן דבק רוע באולם המקדש".

אוח נשם נשימה עמוקה בעודו שוקל את דבריו של בז. בעודו מתלבט מה יוכל לעשות נכנסה אל חדר הקטורות נערה עם שיער בצבע דבש ועיניים כחולות, לבושה בגלימה חומה. היא החזיקה בידה האחת בקבוק יין אש, ובידה השנייה ארבע כוסות מגולפות מאבן אש אדומה.

נשימתו של עי נעתקה ממנו, תחילה היו אלה עיניה אשר שבו אותו, ואחר כך פניה הלבנות כשלג. אבל לאחר התחושות הראשוניות הללו החלה הרגשה אחרת, חדשה, לפעפע בתוכו. הוא לא הצליח להגדיר זאת, אבל הוא הרגיש שעליו לשוחח עם הנערה, כאילו יש בינם קשר כלשהו שלא היה מודע אליו עד אותו רגע, אבל עכשיו נראה לו הגיוני. הוא הרגיש כאילו הוא למעשה כבר מכיר אותה, למרות שלא ראה אותה מימיו עד לרגע זה.

"תודה לך לילית" אמר בז לאחר שהניחה את הבקבוק והכוסות והחלה יוצאת מהחדר.

קטה ניגש לשולחן ומזג יין לתוך ארבעת הכוסות. אוח רוקן את הכוס בלגימה אחת ארוכה, בעוד עי לגם כמה לגימות קצרות עד שחש כי גרונו עולה בלהבות. "האם אפשר לשלוח מישהו להדליק את העששיות?" שאל אוח.

בז נשם נשימה עמוקה גם הוא, לאחר שרוקן כוס שלמה של יין בלגימה אחת כמו אוח. "קטה, כפן נמצא במטבח, תמצא אותו ותגיד לו שאני מבקש שייגש לאולם וידליק את כל העששיות".

קטה סיים את הלגימה שכבר לקח ומיד פנה אל הדלת לחפש אחרי כפן כפי שנתבקש. המתח באוויר חדר הקטורות היה מורגש כמעט כמו ריח הקטורות אשר מילא את החלל. "איך לא שמעתם? או ראיתם?" אוח שאל את בז.

"אני חושב שיש כאן מעשה פשע נתעב, אשר תוכנן היטב ובקפידה מראש. אני חושש שאני וכמריי כושפנו לכדי שינה עמוקה יתר על המידה".

"יתכן" אמר אוח. "אבל למי יש מאגיה חזקה כל כך? חמור מכך, מי ירצה ככה לפגוע ביסוד קיומן של ערי האש. הרי אם לא נמצא לכך פתרון, ומהר, ערי האש ידעכו וימותו בזו אחר זו, וכך גם כולנו".

"זה נכון" השיב בז, "אבל אני לא באמת יודע איך ומה לענות לך. אני רק נכלם שמעשה כזה קרה במשמרת שלי, תמיד חשבתי שכל עוד אני כאן שום דבר לא יכול לקרות. עד עכשיו אני מסרב להאמין שמישהו פגע במקדש ובאמונתנו במזיד".

"בוא נצא אל האולם, אני בטוח ששם נוכל למצוא כמה תשובות" אמר אוח וקם לצאת מהחדר.

*

כאשר נכנסו אוח, בז, קטה ועי אל האולם הגדול, הספיקו לראות את כפן מדליק את שתי העששיות האחרונות שעוד נותרו באולם. ידיו של כפן ריחפו באוויר מול פניו, בינו לבין העששית, וכאשר הוא דחף אותן קדימה לכיוון העששית הוא נדלקה כאילו מהאוויר.

האולם כבר היה שטוף אור צהוב שבקע מהעששיות אשר הקיפו אותו לאורך כל קירותיו והמראה המחריד היה ברור עוד יותר. כל הפסלים הלבנים נעלמו, למעט כתם פיח לא גדול במקום בו עמד כל אחד מהפסלים, לא נותר מהם כלום. על הקיר הנגדי עמדו בגאון שבעת הפסלים השחורים, נוצצים באור העששיות. עי הלך כמה צעדים, והתקרב אל הפסל הראשון בשורת הפסלים השחורה, עצר והביט בו מקרוב. משהו נראה לו לא כשורה.

"אוח" אמר עי בעודו מסתובב, "בוא תראה את זה" אמר והצביע על הפסל שמולו עמד.

אוח הלך לכיוונו ועצר לידו, "מה העניין?" שאל.

"תראה את קצה הציפורן של יד ימין" אמר עי והצביע למקום.

אוח התכופף והסתכל, ומיד שמע עי את נשימתו של אוח נעתקת בגרונו. אוח מצמץ בעיניו, ניער את ראשו קלות והסתכל שוב. "אני לא מאמין" אמר, לאף אחד מסוים, "זה כבר החל, כל כך מהר…"

"מה זה?" שאל עי.

"קצה אצבעו האמצעית התפוררה" אמר אוח והתכופף לרצפה. הוא הביט בה ומיד מצא את שחיפש, ערימה קטנה של עפר בהיר. "הנה" אמר בעודו מרים כמה גרגרים ומפורר אותם בחזרה לרצפה. "אם לא נעשה משהו בהקדם כל הפסלים האלו יתפוררו, ואז אין לדעת מה יקרה".

בז וקטה גם הצטרפו אליהם ליד הפסל, ואת פני כולם עיטרו מבטים מוטרדים. ובעודם מביטים בפסל עוד חלק ממנו התפורר לרצפה והצטרף לערימה הקטנה שכבר ראו קודם.

"האם דבר כזה קרה כבר בעבר?" שאל קטה.

"רק בזמן מגפת המוות, למעשה חלק מהחוקרים טוענים כי התפוררות הפסלים היתה הסיבה למגפת המוות" ענה אוח, מבטו לא זז מהפסל המתפורר.

"אוח" החל עי לומר, "מה חשיבותם של הפסלים הללו?"

אוח ובז הסתובבו יחד אל עי והביטו בו במבטי פליאה. לאחר מכן הביטו האחד בשני ונאנחו כמעט בו זמנית. "הפסלים האלו הן יסוד קיומנו" אמר לו בז.

"תבין עי" הצטרף אוח להסבר, "פסלים אלו היו כאן מהיום בו אנחנו נמצאים בעולם הזה. הם נמצאו מזמן על ידי ריסינג, כומר האש הראשון. הוא האיש שגילה את כוחם של הפסלים, את העובדה כי הלבנים והשחורים מזינים, כל אחד בדרכו, את הטוב והרע בכולנו, ולמעשה מגדירים את זהותו של כל אחד מאיתנו. והרי אין אדם שיש בו רק טוב, כמו שאין אדם שיש בו רק רע, האיזון היא הדרך להיות אדם טוב יותר. ריסינג היה זה שגילה כי יותר משהפסלים מגדירים את זהותנו לטוב ולרע, הם מקור החיים שלנו, ולכן הוא, יחד עם כמה אנשים אשר בחרו להאמין כמוהו בפסלים ובכוחם, בנו את המקדש הזה סביבם, בכדי ששום נזק לא יגרם להם, כמו זה שאנו ניצבים מולו עכשיו".

כולם היו בשקט לאחר הסברו של אוח, המתח באוויר היה חד כמו סכין. אף אחד לא ידע מה לומר, למעשה לאף אחד לא היה מה לומר. "בוא ננסה למצוא את הפסלים" אמר כפן.

"כן. זה כרגע הרעיון היחיד שיש" אמר בז והסתובב אל כפן. "גש והרכב לך קבוצה של לא יותר משבעה אנשים וצאו לחפש. תהפכו כל סלע, כל עלה וכל טיפת מים, אל תפסלו שום אפשרות למקום הימצאותם של הפסלים. ברור?"

"לגמרי" אמר כפן ומיד פנה אל אחת הדלתות הצדדיות של האולם ונעלם בחושך שבצידה השני. לאחר שיצא השתרר שקט באולם, בעוד כולם מביטים בפסל, אשר בינתיים איבד את כל יד ימינו.

"יש לי שאלה" אמר עי לפתע, שובר את השקט.

כולם הסתובבו להביט בו. "שאל" אמר אוח.

"אמרת שהפסלים מגדירים את היותנו טובים יותר או רעים יותר, את מידת יכולתנו לאזן בני שתי התכונות, ובכך אנו נהיים מי שאנחנו. כלומר, לרוב הכוח של הלבן חזק מהשחור. לא?"

"אהה…כן" השיב אוח לאחר כמה רגעי מחשבה, והוסיף, "זו דרך מעניינת להסתכל על זה".

"האם אי אפשר לנסות ולרכז את האיזון הזה בפסל אחד. יש כאן שבעה, עדיין מספיק בכדי שיהיה אחד שישלוט על כל אחת מערי האש. אם יהיו שלושה בכל קיר במקום שבעה, ואחד במרכז שייצג את המקדש, האם זה לא יהיה איזון מספק. אולי זה ימנע מגפת מוות נוספת".

אוח ובז שוב הביטו אחד בשני, פליאה קורנת מעיני שניהם. אוח חייך ולבסוף אחר, "מסתבר שלמרות גילו הצעיר, יתכן ועי הבין את מערך הפסלים טוב מכולנו. זה לא נוסה אף פעם, אבל אם לא ננסה כל עולמנו יכחד, כך שאין באמת מה להפסיד".

*

עשרה אנשים היו באולם עכשיו, אוח, ובז מביטים בעי, קטה ועוד שמונה כמרים משנעים את הפסלים למקומותיהם החדשים. הפסל אשר בו ראו עי ואוח לראשונה את ההתפוררות, הוצב על הקיר הרחוק ביותר באולם, במרכז, ומשני צדדיו הוצבו שלושה פסלים לאורך כל קיר. לאחר שהצבת הפסלים הסתיימה הכמרים הנוספים עזבו את האולם והוא שוב שקע בדממה סביב עי, אוח, בז וקטה.

אוח צעד בין שורות הפסלים ונעצר באמצע. "בז, אתה תעזור לי?" שאל את הכומר הראשי הזקן בעודו מסתובב לעברו.

"לכבוד יהיה לי" אמר בז וצעד בין הפסלים לאיטו עד אשר הגיע אל אוח.

"בוא נתחיל" אמר אוח ובהינף יחד אחד כיבה את כל העששיות באולם. חושך השתרר סביבם, למעט אור היום שבקע מחלקו השקוף של התקרה. באור המעומעם עי ראה כיצד אוח מרים את ידיו לצדדים, ואילו בז משלב את ידיו יחד ומרים אותן לכיוון הפסל הבודד בקיר הניצב, ממול.

לאט, לאט עי חש כיצד האוויר באולם משתנה ומתחיל להיות קריר יותר ויותר. סוג של עשן החל להופיע מסביב לידיו של אוח ולאט לאט החל להתפשט לכיוון הפסלים ביניהם עמד אוח, כמו שובל דק של עשן, עד אשר נגע בכל אחד משני הפסלים הראשונים. בו בזמן שם לב עי כי אותו הדבר קורה בידיו של בז, רק ששובלו היה עבה יותר והתחבר רק אל הפסל המרכזי, מולו.

כאשר שובליו של אוח הקיפו את צווארותיהם של שני הפסלים הראשונים, הבחין עי בשני שובלים לבנים נוספים אשר עושים דרכם מידיו של אוח אל שני הספלים הבאים. גם במקרה הזה, כמו בפסלים הקודמים, נכרך השובל סביב צווארותיהם. דבר זה חזר על עצמו פעם שלישית, ועם התעטפות השובלים סביב צוואריותיהם של הפסלים האחרונים, בז כבר עטף את כל הפסל המרכזי בעשן הלבן.

שובל נוסף, ואחרון, יצא מידיו של בז והחל לפלס דרכו באוויר מעל ראשו ולכיוונו של אוח, עד אשר פגש בידיו של אוח והתחבר אליהן, ובכך איחד לכדי קבוצה אחת את כל הפסלים. ובאותו רגע, כל העולם השתנה.

המקדש החל לרעוד, רעידות חזקות ופתאומיות. עי וקטה נשכבו על הרצפה מיד, בעוד אוח ובז היו כלואים בכורי העשן הלבן אשר החל לבהוק בלובן אשר רק התחזק. עוצמת האור שבקעה מהעשן הלבן הפכה כה חזקה, עד שעי וקטה נאלצו לעצום עיניהם ולסובב את פניהם הצידה מחמת עוצמת האור. ואז בבת אחת הורגש הדף גדול והאור הלבן נעלם בבת אחת ובמקומו בהק אור כתום באולם המקדש.

עי וקטה סובבו פניהם בחזרה אל המראה שמולם. אוח ובז עומדים במרכז סבך של נחילי עשן כתום וזמזום הולך וגובר. וכמו לפי כמה רגעים, רעד גדול החריש את האוזניים ולהבות אש ענקיות בקעו מראשי הפסלים, ניפצו את הגג השקוף של המקדש והמשיכו לנסוק אל על, עד השמיים. הלהבות המשיכו לבעור מראשי הפסלים למשך כמה רגעים ארוכים, עד אשר בבת אחת נסתיימו ונעלמו למעלה לכיוון השמיים.

בשמיים נראה מראה מרהיב, מוזר ומפחיד באותה עת. השמיים הכחולים אשר הקיפו את חייהם הפכו לאט לשמיים כתומים, כאשר הכתום מתפשט מהנקודה מעל המקדש והחוצה, לאט משתלט על השמיים והופך אותם ליריעה כתומה בהירה. העשן שהקיף את אוח ובז נעלם ברגע ושניהם עמדו המומים במרכז האולם. לפתע בז נפל לרצפה.

עי וקטה קמו ורצו אליו, חולפים על פני אוח, אשר למעט הלם קל על פניו נראה להם בריא לגמרי. בז שכב על הרצפה, לא זז, ולאחר בדיקה קצרה הבינו כי הוא כבר אינו בין החיים.

"קומו" אמר להם אוח, "בואו תראו משהו".

עי וקטה הביטו בו, ולא הבינו מדוע הוא לא מתייחס לחברו שאך הרגע נפטר. אוח הבין את מבטם ואמר, "בז היה חבר טוב, ונתן את חייו למען כולנו, אין לנו כבר איך לעזור לו. בואו תראו".

הם קמו והלכו אחרי אוח, אשר לקח אותם לפסל המרכזי. "תראו את יד ימין שלו" אמר. עי וקטה הסתכלו על היד, אשר עד לפני זמן לא רק החלה להתפורר, והנה מולם יד שלמה, כאילו לא קרה דבר.

"הצלחת" אמר אוח לעי.

"זה אתה ובז" ענה לו עי.

"זה בז ואני, אבל לא בלי הרעיון שלך. אל תתבייש לקחת כבוד המגיע לך. זה אתה שחשבת על הזזת הפסלים". עי הנהן בהסכמה.

הם הסתובבו שלושתם והלכו לדלת המקדש, אוח אמר להם שהוא רוצה לראות את השמיים הכתומים, ואולי הוא יוכל להבין מה פשר משמעותם. כאשר פתח להם קטה את הדלת, עמדו שלושתם על הסף המומים. כל הדשא מסביב למקדש, ובין המקדש לבית הספר היה מלא בלהבות של אש. בגודל משתנה, החל מהגדולות ביותר לקטנות ביותר, מהחזקות לחלשות, וכל העולם נצבע בצבע כתום, צבע האש.