חלב

היא השעינה את שני מרפקיה על הדלפק, כפות ידיה תומכות בפניה כמו זוג עלי כותרת. עיניה החומות הביטו על עשרת השולחנות הקטנים, עוברות בסריקה מן האחד לאחר. בחלקם ישבו זוגות. בשלושה מהם, ישבו קבוצות יותר גדולות, ובאחד ישב איש לבדו, עם לפטופ. הבחור הממושקף עם הלפטופ שתה מהשייק שלו, שואב ברעש מן הקשית, מלקק את הקצה שלה ומניח אותה על השולחן. הוא הביט בכוס הריקה במשך כמה שניות. היא עוד זכרה את הבוקר הראשון שלו, בערך שבוע אחרי הפתיחה. היא ניגשה אליו לקחת הזמנה והוא התלבט בעניין הפירות מהם ירכיב את השייק, רצה "המלצה". נראה חיוור, קינח את האף כמה פעמים במהלך הדקות ההן. היא שאלה אותו אם הוא חולה. "לא, אני פשוט טיפוס אלרגנטי. זאת הפריחה. והאביב. כל היום אני מטפטף" ענה לה בחיוך מבויש. אחר כך למדה שקוראים לו שחר. כשהכינה את השייק שלו בבלנדר באותו בוקר ראשון, שמה מנה כפולה של חלב.
קבוצת גברים צוהלים ישבה בשולחן בפינה, זה הצמוד לוויטרינת הזכוכית הגדולה שבחזית המסעדה. שניים מהם התווכחו בלהט על משהו, מנפנפים בידיהם בהתלהבות, עניבה אדומה משובצת באפור היטלטלה מול עניבה מפוספסת בכחול לבן. הגבר שישב ליד בעל העניבה האדומה אכל בריכוז מוחלט את המנה שהזמין, העיניים שלו היו ממוקדות בצלחת ונראה שאינו שומע כלל את הרעש שייצרו שכניו לשולחן. היא הסתכלה עליו. בעוד עשרים שניות בערך, ירים את ידו ויסמן למלצרית לגשת, יבקש תוספת לחם כדי להספיג בה את שאריות הרוטב. הנה מתרוממת היד. היא לא ידעה את שמו, רק ידעה שבכל יום הוא מזמין אותו הדבר. מנת פסטה שנקראת מאטקי.
היא נהנתה מאד להסתכל על האוכלים במסעדה המשופצת, על מצמוצי השפתיים שלהם, על מבטם המרוכז. על ידם שמלטפת את בטנם אחרי ששבעו, על האופן שהסיטו בו את כיסאם לאחור בגמר הארוחה, פורשים את רגליהם קדימה בשחרור איברים. בעיקר אהבה לראות אותם חוזרים. התקינה פעמון בדלת המסעדה ובכל פעם שנכנס מישהו הרימה את ראשה מכל עיסוקיה ובחנה את הנכנס.

זמן קצר לאחר שהחל השיפוץ, קבעה באחד הערבים פגישה עם הקבלן. רצתה להיפגש עמו ביחידות, בלי המעצב ופועלים המרעישים מסביב. הוליכה אותו לעבר המשרד האחורי, בין ערימות של גלילי טפטים לבנים עם הדפס של ליליות ורודות ובין שולחנות עץ טבעי משוייפים בגסות ועטופים במעטה פלסטיק שקוף. היא ביקשה ממנו לבנות לה חדרון קטן, שיהיה אפשר לנעול אותו, שיהיו לו קירות אטומים לרעש, לגמרי אטומים. "אני לא חושב שהרעש מהמסעדה יגיע עד הנה", התפלא הקבלן. היא לא הסבירה. רק אמרה, " להפך, אני לא רוצה שהרעש מבפנים יגיע החוצה".
את ינון היא ילדה לפני שלוש וחצי שנים. אבא שלו היה מחוץ לתמונה מההתחלה. היא רצתה ילד והתעלמה מכל האנשים שהתלחשו ואמרו שהיא צריכה להיפטר ממנו. עד שנולד עבדה כמעצבת גרפית במשרד פרסום גדול, היתה מתנודדת ימים שלמים על עקבי סטילטו במשרד קטן וקובייתי עם חלון בכאילו. אחרי חופשת הלידה התחילה לעבוד מהבית. החוק במדינת ישראל איפשר לה ארבעה חודשי חופשת לידה וגם ושעת הנקה אחת ביום במהלך ארבעת החודשים שאחריה. היא לא רצתה לעזוב את הגור שלה אפילו לרגע, היתה קושרת אותו לחזה שלה במנשא בד תכול, מרגישה אותו פועם ופועה על גופה. היא המשיכה להיניק אותו זמן רב אחרי שמלאו לו שמונה חודשים.
כשינון היה בן שנתיים הוא חלה מאד. היא הביאה אותו לרופאים רגילים ולמטפלים אלטרנטיבים, אבל כל התרופות לא עזרו. כל כך נחלש עד שהפסיק לבכות, נתן להם לעשות בו כרצונם, מוותר על כל התנגדויותיו כמו בובת סמרטוטים עם עיני זכוכית כחלחלות ובוהות. היא היתה עומדת ומסתכלת עליו כשישן במיטה הקטנה שלו, חלש וחיוור, זזה כל כמה שניות הצידה כדי שלא יעירות אותו הדמעות המטפטפות מעיניה. לא יכלה להירדם במשך ימים שלמים, פחדה שיחרחר פתאום ולא תשמע. פחדה שיפקח עיניים ולא יראה אותה לידו ויברח.
היא הייתה מלטפת את הידיים הקטנות שלו, עוברת מיד אחת לאחרת, ומהן לרגליים, וחוזר חלילה, סופרת ומנשקת חמש אצבעות בכל אחת. בוקר גשום אחד, כשנואשה מהתרופות מהרופאים ומבתי החולים, הפסיקה לקחת אותו לטיפולים. באותו בוקר התיישבה על כיסא הנדנדה בבית שלהם והיניקה אותו. כמו שנושפים על נרות של עוגת יום הולדת ומבקשים משאלה, כמו שזורקים מטבע למזרקה ומקווים שיתגשם איזה חלום, היא הגישה לו את השד שלה והתפללה לנס. אחרי חודשיים שבקושי אכל בהם, התמסר לנדנוד וינק. הוא ינק וינק וינק. מדי פעם נרדם והתעורר וינק שוב. ככה הם ישבו שניהם, נחושים. עברו הרבה שעות, אולי אפילו ימים.
כעבור כמה שבועות, כשכבר ידעה שהוא בסדר, לקחה אותו לבדיקה. רצתה לשמוע זאת גם מפיה של הגברת עם החלוק הלבן. הרופאה שמחה לראות אותו, חשבה שהתרופות הבריאו אותו בסופו של דבר. "לפעמים צריך רק סבלנות", אמרה לה בחיוך. אבל היא ידעה מה מתבשל אצלה בחזה. נסים. לא תרופות ולא נעליים. נסים.
בגיל שלוש ינון התחיל ללכת לגן גינה בקצה הרחוב שלהם. ילד שמנמן ושמח שהתנדנד בריצה על שתי הרגליים הקצרות שלו, שיער כתום בצבע גזר וגומה ענקית בלחי שמאל. הוא לא בכה כשהיא השאירה אותו ביום הראשון והלכה. כל האמהות האחרות הסתכלו לעברה בקנאה כשהתיישבו על כסאות פלסטיק גמדיים כדי להרגיע את הילדים הצווחים שלהן. היא חצתה את הכביש, התיישבה על ספסל עץ חום והסתכלה על הגן ממרחק. מבין כלונסאות הגדר הירוקה, ראתה את ראש הגזר שלו מקפץ. אחרי שעה קינחה את האף והלכה הביתה. זאת היתה הפעם הראשונה שבה השתמשה במשאבה.
היא קיבלה באהבה את הכאב הפיסי שהיה כרוך בשאיבה, התרגלה לרעש המטרטר שהפיקה המכונה החשמלית. בכל רבע שעה בערך, היא הצמידה את אחת מכוסות הפלסטיק-סיליקון השקופות לאחד משדיה ושאבה דרך צינורות גומי כחולים את חלבה. סימנה בגומי שחור לשיער שענדה על פרק ידה מאיזה שד שאבה אחרון. היא שאבה יותר ממה שינון יכל לשתות בגלל שפחדה שאם לא תשאב אז תתייבש לאיטה. במקביל עבדה על המחשב הנייד שלה, זה לא הפריע לה בכלל. היא מילאה את המקרר בבקבוקי חלב קטנטנים, בכל פעם הוסיפה אחד.
באחד הבקרים הראשונים שהורידה את ינון בגן וחזרה הביתה, הרגישה מועקה גדולה. ככל שהוא לא התקשה להיפרד ממנה, היא התקשתה לעזוב אותו. בכל בוקר היתה חוזרת לבית הריק ונודדת מחדר לחדר, מסדרת את הצעצועים שלו בסל הצהוב בפינת הסלון וחוזרת ומפזרת אותם אחרי כמה דקות. לא יכלה לסבול את השקט. הטלפון לא צלצל אלא בענייני עבודה חטופים. רוב החברות שלה עדיין היו רווקות קרייריסטיות,ופחות ופחות היה להן על מה לדבר כשנפגשו.
באותו בוקר התיישבה ליד שולחן המטבח וחיכתה לקומקום שירתח. בינתיים התחילה לשאוב. הרעש המטרטר מילא את חלל הבית והיא נרגעה מעט. למרות זאת, לא הצליחה להשתחרר מן המועקה הכבדה שעטפה את לבה כמו שמיכה רטובה וחונקת. הדאגה. בכל פעם שלא היה לידה הציפה אותה חרדה איומה. כמו אז כשהיה חולה. הוא ישן, והיא משרטטת סביב מיטתו את מעגל דמעותיה, הולכת וסובבת סביבו שוב ושוב.
הקומקום רתח והיא התנתקה מהמשאבה, כדי להכין לעצמה כוס קפה. אחרי שמזגה מן המים הרותחים ניגשה למקרר להוציא את החלב. בקרטון המלבני עם הציור של הבית, נשארו רק טיפות אחדות שבקושי הבהירו את הקפה בכוס. בלי לחשוב, לקחה את המיכל ושפכה מהחלב ששאבה הרגע לתוך הקפה. הטעם היה מתקתק. היא שתתה את הקפה במהירות ומזגה לעצמה עוד כוס. חלב אם נקי. טעים. היא מיצמצה בשפתייה וטילטלה את הכוס בידה. זה נראה לה משונה מאוד שרק עכשיו היא טועמת את החלב שלה עצמה. זה נראה לה משונה שחיכתה כל הזמן הזה, וחבל, כי היא לא ידעה מה היא מפסידה. מעבר לטעם, השתפרה לה ההרגשה. פלאים השתפרה לה ההרגשה.
היא פתחה את המקרר בשנית והסתכלה על שורות הבקבוקים הקטנים. שכולם מלאים בה. בכל יום היתה זורקת את אלו שלא השתמשה בהם והתחילו להתיישן. עכשיו רצתה פתאום לשתות את כולם, לעמוד כמו מזת רעב מול המקרר הפעור ולרוקן לתוך הגרון את כל תכולת הבקבוקים האלה.
איך היא יכולה לזרוק אותם עכשיו? כתבה בשורת החיפוש של גוגל, "שימור חלב אם". ישבה וקראה שעות, עד שהתנערה בבהלה על רגליה ופתחה בריצה לעבר גן גינה, מצטרפת לשאר האמהות המתגודדות ליד השער הירוק.
למחרת בבוקר התחילה לעשות ניסויים בפיסטור. ככה עבר שבוע בערך, בכל יום ניסתה שיטות אחרות, ביקשה עצות בפורומים שונים באינטרנט וקנתה עוד ועוד ציוד. המטבח שלה התחיל להיראות כמו מעבדת שדה מלא מבחנות זכוכית, מיכלים ומסננות מכל מיני סוגים. אחרי שנהייתה מומחית בפיסטור, קנתה מקרר נוסף, והעמידה אותו במרפסת השירות ליד מכונת הכביסה והמייבש. קנתה מדביק תוויות ביתי ותיארכה כל בקבוק שהכניסה למקרר, לכל שבוע מדף משלו. באותו לילה, אחרי שהשכיבה את ינון במיטתו והתכוננה גם היא לשינה, עברה במרפסת ופתחה את המקרר, הביטה בחיוך על התוצרת המרהיבה שלה, שלפה בקבוקון אחד ושתתה אותו בלגימה אחת ממושכת.
המקרר הטיל אלומת אור ארוכה לעבר הסלון החשוך, היא קרבה את ראשה פנימה, נרעדה קלות מן הקור ועצמה את עיניה. כשפקחה אותן אחרי כמה שניות, נדמה כי כל הבקבוקים מתנפצים לה על האישון בבת אחת, כמו בקליידסקופ שקנתה לינון לא מזמן. היא נרתעה מעט אחורה, ראתה את העיניים שלה משתקפות בכל אחד מהם. חוזרות אליה, מחייכות, צפות בתוך החלב המתוק. הושיטה את ידה ולקחה עוד בקבוקון. הפעם שתתה בעיניים פקוחות לרווחה, מתבוננת בדמותה המשוכפלת שוב ושוב, נדמה היה לה שבכל בקבוק היא אחרת. בכל פעם שבלעה, חשה את הנוזל הקריר מחליק במורד הגרון, מרפד את דפנות בטנה ברכות שמעולם לא ידעה כמותה. היא התיישבה בישיבה מזרחית מול המקרר הפעור. בולעת את ההבהובים בעיניה, גומאת את החלב בשפתיה, מביטה על הבקבוקים המנצנצים כמו על אלף מסכי טלויזיה. בכל אחד מהם נשקפה תמונה אחרת. הנה אבא שלה, קורא עיתון ומנדנד את העריסה בה היא שוכבת. הרגישה את הטלטול הנעים בגופה, אחורה וקדימה, קדימה ואחורה. כמעט התמוססה לתוך הריצפה מרוב עונג. הנה אחותה הגדולה, מסבירה לה שבכל פעם שהיא מתקלחת, כל מיני חיות, צפרדעים ולטאות , אולי גם נחשים, יכולים לעלות מתוך הרשת שמכסה על פתח הניקוז ולנשוך אותה או אפילו גרוע מזה. היא יכולה למות. הפחד טיפס בגלים קרים ממורדות הגב ועד לצוארה. לקחה עוד לגימה. הנה סבתא לוצי מסבירה לה איך מנגנים על פסנתר. ההשתאות כמעט עצרה את נשימתה. ידה החופשית נעה בזהירות באויר, אצבעותיה נעות בלחיצה כלפי מטה. ההפתעה שבצליל גרמה לה לחייך. עכשיו היא צוחקת. עכשיו היא שרועה על ריצפת חדר השירות שלה, ראשה מונח צמוד למקרר. מטפטפת את הטיפות האחרונות לגרונה. צוחקת.
לאט לאט החלה השמיכה הרטובה להתפוגג מעליה, בוקר אחד, אחרי שהורידה את ינון בגן שמה לב שהיא מזמזמת לעצמה בעודה עולה במדרגות לדירה. השיער שלה נהייה מבריק ומלא. העור שלה נהיה גמיש ורך למגע, ובכלל, תחושת חיוניות אפפה אותה בכל דבר שעשתה. נדרש לה פחות זמן לסדר את הבית, היא לא טרקה את הטלפון בכעס אחרי שיחת עבודה מייגעת, היא התחילה לבשל יותר. מזגה לעצמה חלב לתוך כוס יין ארוכת גבעול, לגמה ממנו בזמן שהיא ערבבה את רוטב העגבניות של הפסטה. הטלוויזיה דלקה ברקע, תוכנית בישול, איך להכין לבנה ביתית. כעבור שעה נתלו על אדן חלון המטבח שלושה חיתולי בד לבנים מלאים בחלב שבקרוב יהיה לבנה, מטפטפים ומתנודדים קלות מהרוח. אחרי הלבנה באו מאכלים אחרים. מלטפים את הבטן ברכות שלא תיאמן, מחבקים את הלשון, ועוטפים באלפי קליידסקופים מנצנצים. היאישבה על הכורסה הכחולה שלה בחדר בקצה המסעדה. גומי שחור לשיער על פרק ידה השמאלי. בדיוק סיימה לשאוב. אף אחד לא יודע איזה נסים מתבשלים אצלה בחזה.