חנות גדולה ומטרידה מאת דניאל גורי דה לימא

 

אף אחד לא נכנס לחנות ההיא.

עליזה תהתה למה. היא הייתה גדולה מאוד. החנות, לא עליזה. היו לה חלונות ראווה רחבים וגבוהים שהציגו שמלות קיץ ססגוניות בצבעים שעליזה לא ראתה בשום מקום אחר, מונחות בנונשלאנטיות על בובות תצוגה לבנות, מושלמות בגזרתן ועלומות פנים. המלאי בתוך החנות נראה עוד יותר מסקרן. מכנסיים עם גדילים זרחניים באורך של יותר ממטר, חולצות ששרווליהן היו מכונפים בנוצות שנצצו כמו פנינים ושכמיות (מי לובש שכמיות היום?) שזרחו באור חייזרי. הכל קפץ ותסס ורחש בפנים, עולם שלם של חומר וצבע ואור שכנראה לא התקיים מחוץ לחנות (עליזה מעולם לא ראתה מישהו לובש משהו שדמה לבגדים שהיו שם). אף פעם לא היה בפנים זכר ללקוח או זבנית. מה שעשה את העובדה הזאת מסקרנת אפילו יותר (את רוב האנשים זה היה מפחיד), היה שבכל שבוע ללא יוצא מן הכלל, התצוגה התחלפה למלאי חדש ומהפנט של פריטים.

לילה אחד עליזה התכוונה להישאר מול החנות עד הזריחה ולראות את התצוגה מתחלפת, משום שביום זה אף פעם לא קרה. היא הגיעה עם שמיכת צמר, תרמוס ושקית גדולה של פופקורן והתמקמה בכיכר מול החנות. אחרי כמה שעות היא החלה לנקר אל תוך שינה. היו לה חצאי חלומות על פרחים עצומים שאוכלים בני אדם ועטלפים בגודל של בית, ואז בסביבות שלוש לפנות בוקר היא קיבלה שיחת טלפון בהולה מאמא שמונית דרסה למישל את הבוהן. יום למחרת, לאחר שמישל השתחררה מבית החולים, עליזה דהרה בחזרה (לא על סוס) לחנות רק כדי לגלות קולקציה חדשה מוצגת בחלון הראווה. היא עצרה עוברים ושבים, שאלה אותם אם הם ראו משהו קורה בתוך החנות. סימן חיים או תנועה כלשהי. היו כאלה שהתנערו ממנה בגבה זעופה וצעד נמרץ, והיו כאלה שפשוט אמרו לא. היא העדיפה את הסוג השני משום שבאמת לא הייתה סיבה להיות תוקפני, היא בסך הכל שאלה שאלה. הרעיון של חנות שמחליפה תצוגה בכוחות עצמה לא הפחיד אותה, היא פשוט הייתה סקרנית.

לפחות פעם ביומיים, בדרך כלל בארוחת ערב, היא הייתה שואלת את מישל איך לדעתה הם עושים את זה. בשלב מסוים למישל כבר נמאס, והיא אמרה לה שזה לא מעניין אותה ושהלוואי שהיא תפסיק לבלבל את המוח ותחזור לעבוד על פרויקט הגמר שלה. עליזה מצדה לא הצליחה להבין איך זה לא מסקרן את מישל. בכלל, האופן שבו כולם פשוט העלימו עין מקיומה של החנות היה מאוד מוזר בעיניה. היא נמצאת שם כבר שנים, צבעיה גועשים מבעד לזכוכית, כנוסים בתוך כלוב בטון מתפורר וחיוור. הכיכר שהיה מול החנות היה ללא ספק הכי יפה בעיר. עליזה תמיד חשבה שזה בגלל החנות, שהאנרגיה הססגונית שלה הקרינה דרך החלונות והייתה כמו שמש מבעד לחממה, שהעניקה לכיכר צמחיה עשירה כזאת עם פרחים עזים וגדולים. כמובן שחנות הבגדים לא בנתה את הכיכר, היא הסבירה למישל, אבל היא זאת שאפשרה לו לשגשג ולצמוח לכזאת תפארת. אין כיכרות כאלה בשום מקום אחר בעיר, במקרה הטוב יש לך מדשאה עגולה עם כמה עציצים ואיזה ערוגה מסכנה, אולי אנדרטת אבן לאיש קהילה שאף אחד לא מכיר. פה הייתה מזרקה וספסלי אבן וגדרות חיות, זה היה כמו גן ויקטוריאני באמצע ירושלים.

"זה פאקינג כיכר, עליזה, אוקיי? אין בו שום דבר מיוחד. מזרקה, וואו! מה זה המתקן הקסום הזה שממחזר מי פיפי ומשפריץ אותם דרך פסל של ילד עם כנפיים על כל הילדים שבאים ומשתינים לתוכה בעצמם!".
"מי משתין במזרקות, את היית משתינה במזרקות?", שאלה עליזה.
"אל תשחקי אותה, ידוע שזה מה שעושים", אמרה מישל.
"אני רוצה להיכנס אליה—", פלטה עליזה, בלי לחשוב על זה בכלל.
"למזרקה?".
"לחנות!"
"אז תכנסי! תעשי מה שאת צריכה כדי להשתחרר מזה כבר ולכי לעשות משהו מועיל עם עצמך. את מעצבנת אותי".

זאת הייתה הפעם הראשונה שעליזה הודתה שהיא רוצה להיכנס לחנות. זה לא עלה על דעתה לפני כן. למה? לא הייתה לה תשובה מוצלחת לשאלה הזאת. לא הייתה לה תשובה בכלל. גם מישל לא שאלה אותה, וגם לא ההורים, אבל הם לא שאלו הרבה שאלות באופן כללי. כעת היא לא הייתה מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר. איך זה ירגיש, מה הטמפרטורה בתוך החנות? היא דמיינה לעצמה שקריר שם, אבל גם לח. היא שמעה קולות של ציפורים וקופים בוקעים מחללים בלתי נראים, ולפתע החנות הפכה לג'ונגל. למה דווקא ג'ונגל? זאת אסוציאציה משונה. היא המשיכה. איך יהיה לעבוד בחנות הזאת? אפשר להתלמד שם? איך לומדים להכין בגדים כאלה? אז מה אם אף אחד לא קונה אותם? היא חייבת לעבוד שם, זה יהיה כל כך הרבה יותר טוב מלעבוד במלון. המלון, היא אמרה לעצמה בראשה, עם הקול הפנימי. הוא נשמע ממורמר וארסי. נמאס לה לעבוד במלון. המחשבה של לעמוד שמונה שעות מאחורי דלפק ולספוג את המרה של המין האנושי חלחלה אותה יותר מכל דבר אחר ביקום כולו.

היא התייצבה בפתח החנות יום למחרת, בשעה עשר וחצי בבוקר. היא הניחה שזה מאוחר מספיק. על דלת הזכוכית היה תלוי שלט לבן עם כיתוב מסוגנן, 'פתוח'. עליזה הניחה את ידה בעדינות על הדלת ודחפה אותה פנימה. הצירים נאנחו. היא לא הרגישה כמו דלת זכוכית, היא זזה לאט והרגישה כבדה, כאילו מישהו דוחף אותה מהצד השני. עליזה לקחה צעד אחד פנימה לתוך דממה אילמת. לא היו קולות של ציפורים וקופים ורחש צרצרים וכל מיני רעשים שתמיד שומעים בג'ונגלים של סרטים. לא היה כלום. אבל היה קריר, ולח. החנות הייתה קטנה יותר ממה שעליזה חשבה. על התקרה היו נורות פלורסנט ארוכות (ארוכות מדי, חשבה עליזה), אבל הן היו כבויות והאור היחיד שנכנס היה דרך חלונות הראווה העצומים. הוא היה עמום וחיוור מבעד לזכוכית ונכנס באלומות גדולות מבעד לכל חלון ולא התפזר בחדר כמו בחלונות רגילים. החלל סביב דפנות החלון היה אפל יותר ומלא אבק. בחוץ חלפו ההולכים והבאים בחליפות העסקים והחצאיות שלהם, אף אחד מהם לא זרק אפילו חצי מבט פנימה. כאילו החנות כלל לא הייתה שם.

עליזה התהלכה בין המדפים בעודה בוחנת את מה שכמה שלטים שהיו פזורים ברחבי החנות כינו 'קולקציית הקץ'. היא עצרה מול מדף שעליו הייתה מונחת סדרה של כובעי קש שהיו מעוטרים בפרחים קטנים וצבעוניים. היא מדדה אחד, הניחה אותו מוטה בממזריות על ראשה והסתכלה בראי. ליבה החסיר כמה פעימות ואז פיצה עליהן במרץ. לפתע היא כבר לא הרגישה לבד. היא הרגישה רחש ודגדוג וצמרמורת ופרפרים, וצחוק דקיק וקופצני וחיים חגים סביבה, מעל ראשה. כמו שכוכבים קטנטנים מוזהבים היו מרגישים, אם הייתה להם תחושה. היא הסירה את הכובע והביטה בפרחים ולרגע היה נדמה לה שהם נושמים וצומחים לנגד עיניה. היא רצתה להתמסר למחשבה הזאת, אך מנגד מיד קפצה הצהרה נחרצת של מה פתאום ואיך זה ייתכן בכלל, ועליזה רצתה להתריס ולשאול למה לא, מה כל כך פסול בזה שאלו פרחים אמיתיים שצומחים וחיים עכשיו על הכובע הזה? היא הניחה את הכובע בחזרה על המדף והמשיכה לשוטט, שומרת את המשך הוויכוח לאחר כך. היא בוודאי תקיים אותו בסופו של דבר עם אנשים אמיתיים.

היא חלפה על פני מתלה ואז עצרה. הייתה עליו חולצה. החולצה לא הייתה מרושתת, אבל היו בה חורים. לא בדיוק חורים, אבל חריצים. חריצים ארוכים בצורה של פלח פרי שנמתח מעבר ליכולת הטבעית שלו (אם היה אפשר למתוח פירות). עליזה עקמה את פיה והטתה את ראשה, הצבע של החולצה לא היה מעניין במיוחד. מעין אפור של מסטיק לעוס מדי. היא הרימה את הקולב מן המתלה ובחנה את החולצה כנגד האור ותפסה את קצה החולצה בין האצבע והאגודל כדי למתוח אותה, כאשר לפתע פרץ של ארגמן התיז את עצמו לאורך הבד. עיניה על עליזה התרחבו. היא לא חשבה יותר מדי, הסירה את החולצה מהקולב ולבשה אותה עליה. תחושת נמלול עדינה שהחלה לרוץ במעלה שתי ידיה נפגשה בעמוד השדרה שלה, גלשה למטה במורד הגב עד לכדי סנטימטר מחריץ הישבן ומיד ירתה את עצמה במהירות לגזע המוח, שם היא התפוגגה בנימה עדינה מאוד של אקסטזה. עליזה לא ראתה תחילה, משום שהצבע החל ממרכז הגב, אך במהרה התפשט על החולצה כולה גוון ארגמן סגלגל שנצנץ כמו ערפילית. עליזה הסתובבה נרגשת להביט בראי, ובעודה מתפעלת מהחולצה היא הבחינה בשני דברים. תחילה, עמום איפשהו בתוך קומולוס ענק של השתאות והתרגשות שהתהווה בתוכה, פעם לו ענן קטנטן של פחד. היא לא ידעה להסביר אותו, אבל הוא היה נוכח. הוא התעסק בשאלות שהיו גדולות מדי לעיבוד באותו הרגע, אבל רמז לאחת מהן הוא: איך זה ייתכן, מה שאני לובשת? הדבר השני שהבחינה בו עליזה היו כתמים שהופיעו ונעלמו כמו עקבות קטנות, כל פעם במקום אחר על החולצה. הם היו בצבע טורקיז ולעליזה לא היה מושג מה זה אומר. מה טורקיז מייצג? היא חייכה כדי להרגיע את חברתה שבראי והסירה את החולצה. בפינה של החנות, תלויה על קולב בתוך שלל של שמלות ססגוניות, היה משהו הרבה יותר מעניין. זאת הייתה שמלה בעלת גזרה קצרה וצמודה שנראתה, בפשטות, כאילו תפרו אותה מכספית. היא הייתה קרה למגע ושיקפה את העולם סביבה, ומגע אצבעותיה של עליזה שילח אדוות במשטח הראי הכסוף שלה. לא, זה לא משהו שסביר לראות בחנות בגדים. עליזה נעשתה מודעת מאוד פתאום לעובדה שהיא לבד בחנות משונה.

"מישהו פה?", קראה עליזה. קולה נבלע כלא היה בחלל האטום.

היא שאלה שוב. אין עונה. אבל על הדלת כתוב פתוח, לא יכול להיות שאין פה אף אחד. עליזה הסתובבה ומצאה שלוש זוגות עיניים בוהים בה. גבוהות ואפורות, נמוכות וירוקות ועוד זוג אחד של  חומות ומזוגגות שהיו לא גבוהות ולא נמוכות.

"אפשר לעזור לך?", שאלו הגבוהות והאפורות, שהיו שייכות לברנש גרמי עם שיער דליל וכמה פלומות בודדות על סנטרו.

"אהמ… אה, לא, אני פשוט, אה, רציתי לדעת אם אתם צריכים עובדים, אני פשוט תמיד עוברת כאן ו—"

"אנחנו לא צריכים עובדים", אמרו הנמוכות והירוקות, שהיו משוריינות מאחורי העדשות העבות ביותר שעליזה ראתה אי פעם. הגברת עצמה נראתה כמו בצל, וכל איבריה, קטנים וגדולים, גפיים והכל, היו בצליים גם הם.

"אה אוקיי, אז אה—".

עליזה הרגישה פתאום שהיא צריכה ללכת. ולא משום שהיא פחדה, והיא בהחלט פחדה. הזרים לא אמרו מילה, רק עמדו והביטו בה בהבעה ריקנית. העיניים החומות, לעומת זאת, שהיו שקועות עמוק בפניו המסותתות של אדם כהה עור ושפוף, התבוננו בה בעניין. הוא לא היה דומה לשום סוג של בן אדם שהיא ראתה אי פעם. הוא היה גדול וכל הקונסטרוקציה של הגוף שלו הייתה קצת עקומה מהרגיל. כאילו הרכיבו אותו בשיפוע. ולמרות כל החריגות שלו, הוא היה השלישי בסולם עוכרי השלווה לעומת שני עמיתיו. לפעמים אנשים פשוט נותנים לך תחושה לא נעימה, כמו זו שהשניים האחרים נתנו כעת לעליזה. היא החזירה את השמלה למתלה, קדה קידה קטנה ויצאה מהחנות, והעיניים בעקבותיה. משם היא הלכה לעבודה, סבלה בשקט ובאחת עשרה בלילה נסעה הביתה. בערך. בדרך היא עצרה בפאב השכונתי, שהיה ממוקם על רחוב ראשי והיה כל כך דחוס וקטן שהיה אפשר בקלות לפספס אותו. אבל עליזה לא הייתה מפספסת אותו. עם התאורה הסמוקה והקהל המינורי שלו, הוא הרגיש לה כמו מחילה.

התכנית הייתה להיכנס הביתה בשקט, בגלל שהשעה הייתה שתיים ובערך שעתיים וחצי אחרי השעה שבה היא הבטיחה למישל שתחזור. נמו קלקל את התכנית. הוא זינק על הדלת בהתרגשות וטרק אותה בפרצוף של עליזה. היא פתחה את הדלת שוב ונכנסה שפופה, לוחשת לנמו שיהיה בשקט ושגם היא שמחה לראות אותו. הוא ליקק את פניה ואז נעלם בריצה אל תוך הסלון. הוא חזר כעבור רגע, מפזז באושר מצד לצד עם זוג גרביים מגולגלות לכדור בפיו. עליזה לקחה את הגרביים מפיו ונכנסה לסלון החשוך. היא צנחה על הספה והשעינה את רגליה על השולחן כדי לתת לכל הדם לזרום למעלה. המשענת קראה לצוואר שלה. עליזה נענתה ושפשפה את עיניה והרגישה כל שריר ועצם וגיד בגופה. הבית היה שקט, מישל בוודאי ישנה. נמו דילג על הספה וחג סביב עצמו פעמיים לפני שכידר את עצמו לצדה, פרוותו המוזהבת מלטפת את זרועה. עליזה לא ניסתה לא לחשוב על החנות, אבל היא לא חשבה על החנות. לא ספציפית. היא חשבה על העיניים החומות והמזוגגות של האיש העקום. על זרועותיו הכבדות מוטלות לפניו כמו גורילה, פניו חצובות מקמטים עמוקים. למה הוא לא דיבר? אולי הוא אילם. אולי הוא לא אוהב לדבר. אולי הוא הטיפוס החזק והשקט, או סתם השקט. אולי לא היה לו מה להגיד.

עליזה נקטפה ממחשבותיה. רחש של תנועה, משהו זז בבית. היא מצמצה דרך החושך וניסתה לפענח צורות שנדמה לה שאולי נמצאות שם, אבל החושך תמיד מתעתע ואי אפשר לסמוך עליו. היא לא חשבה שבאמת יש מישהו בבית שהיא לא יודעת עליו, אבל עדיף לדעת בוודאות. היא קמה לאט, שריריה יגעים מהתנועה המיותרת. אז מה אם יש משהו בבית, הם אמרו לה, מי זה כבר יכול להיות? מה כבר לעזאזל יקרה? אם היא תמות עכשיו, למשל, גם ככה היא לא תדע כי זה קורה כל כך מהר, ולא יהיה אכפת לה אחר כך כי היא כבר תהיה מתה. עדיף להישאר לנוח על הספה. אבל אולי זה אנס פסיכופת? היה לה פעם חלום שבו היא הייתה לבד בבית ולפתע נשמע רעש מוזר. היא הלכה לחפש את המקור, ורצפת הדירה הייתה כמו חול רטוב, כמו זה שנמצא ממש על קצה הגאות ואפשר לשקוע בו קצת. היא כל כך נהנתה ללכת בתוך רצפת החול שהיא שכחה בכלל למה היא הלכה להסתובב בבית מלכתחילה ופשוט המשיכה לטייל סביב הדירה. האורות נדלקו אז לפתע (בחלום, לא במציאות) אבל הם הקרינו בצבעים משונים וברקע התחילו להתנגן טרומבון וטובה. החלום הזה גרם לה להרגיש מאוד מטומטמת. עליזה יצאה מהסלון (במציאות) ופנתה למסדרון הקצר שהוביל לחדר האורחים. דלת חדר השינה שלהם הייתה שני שליש סגורה. מאחוריה נמו קם מהספה והצטרף אליה לחיפוש. היא מצמצה במורד המסדרון, שהיה חשוך מאוד, ואז הבינה שזוג עיניים כחולות וקרות בוהות בה מתוך צללית קטנה ומפוזרת.

"כמעט שלוש עכשיו", אמרה מישל.
"אני מצטערת", אמרה עליזה, לא לגמרי מתכוונת לזה.
"לא נראה לי שבאמת".
"טוב, אז לא".
"יפה", אמרה מישל. היא חלפה על פני עליזה ונכנסה לחדר השינה. נמו נכנס בצעדים זהירים, זנבו מונמך במקצת. הוא היה כלב רגיש מאוד. עליזה נשענה על משקוף הדלת, חצי מגופה מתנדנד אל תוך החדר.
"מה את רוצה שאני אגיד?", היא שאלה. מישל נכנסה למיטה והתכסתה. היא התגלגלה על הצד, מפנה את גבה לעליזה. נמו טיפס על המיטה והתכרבל לצדה.
"כלום, לילה טוב עליזה". עליזה נכנסה למיטה גם היא בסופו של דבר. היא שכבה בעיניים עצומות זמן רב, מתהפכת הנה והנה, ולבסוף נרדמה. היא בעטה והתפתלה הרבה בשנתה באותו הלילה.

הם קמו בערך באותה שעה. מישל הכינה ביצים, עליזה הרתיחה מים. היא סיפרה למישל על החנות ומה שקרה בתוכה. מישל לגמה מהקפה שלה ומצמצמה בעיניי בוקר נפוחות בעודה בוהה אל תוך החלל. אמרה שזה נשמע מעניין. עליזה ניסתה לדלות התרגשות ולתהות ביחד איתה מה פשר כל העניין, אבל מישל סיימה את הקפה וצללה לשולחן העבודה שלה בסלון כדי להתייסר על רישומי בניין. הן לא אמרו מילה נוספת אחת לשנייה מאותו הרגע. עליזה סיימה את התה הירוק שלה ורכבה על אופניים למשמרת המידל (משמרת אמצע, 12:00-21:00. איום ונורא, שודד את כל היום) שלה במלון.

***

בינתיים, במקום אחר לגמרי, ישבו שלוש ישויות שהיו בין החיים. זוהי ההגדרה המדויקת ביותר שניתן להעניק להן, משום שהן לא היו בני אדם והן לא היו חיות. אך הייתה להן בינה, ובניגוד לזומבים וערפדים למשל שהינם חיים-מתים, הן היו בין החיים לחלוטין. על כל פנים, הישויות בין החיים הללו היו עסוקות במיון פריטים לצנצנות וסימונן עם מכשיר התוויות היוקרתי שנתן להם המנהל. הן המשיכו במלאכתן בדממה, למרות שאחת מהן מאוד רצתה לדבר. היא גם לא חיבבה את השתיים האחרות במיוחד, הן לא היו לגמרי בסדר בראש.

***

"תגידי לי בבקשה –", היה לאיש קול צרוד ודק והוא נראה כמו אגס מיוזע, "–אני נראה לך כמו נבלה?".

דניאלה זרקה לעליזה מבט מצודד ושבה לטפל באורח שהיה מולה. האגס של עליזה סקר אותה בקדחתנות, אבל לא חיכה לתשובה. "כי אם אני נראה כמו נבלה אז תגידי. זה בסדר, אני לא איעלב. אבל אם אני לא נבלה, אז למה ככה?".
"אדוני, האחזקה מטפלים במזגן שלך—".
"ומה בינתיים? אני אשב פה כמו בן של זונה?". עליזה בלעה רוק, מחזרה לעצמה מנטרה כלשהי על שלוות עולם.
"אני מבטיחה לך שזה ממש לא קשור לאמא שלך—".
"מצחיק אותך? אין בעיה, תביאי את המנהל שלך ויהיו פה צחוקים חבל על הזמן".
עליזה התכופפה והוציאה משהו מתחת לדלפק. זאת הייתה אלה גדולה מאוד. היא הניפה אותה בכל הכוח והתיזה את ראשו של האדון מעל כתפיו. הוא התעופף בשריקה ונחבט בדלת הזכוכית של המלון והתרסק ברעש לח ומתוק, ממש מעבר לכתפו של אלברט, המאבטח מרודזיה. הוא הסתובב אליה בחיוך רחב ואגודל מורם ובירך אותה במבטא דרום אפריקאי כבד, "כל הכבוד, ליזי!".
כל זה לא קרה באמת כמובן, ובמהרה עליזה הבינה שהיא בוהה בשומה הגלמודה שנמנמה לה על גשר אפו של האורח הזועם, עם חיוך דבילי על שפתיה. העיניים שלו היו על סף חוריהן. עליזה התנערה וניגשה למשרד האחורי להעמיד פנים שהיא קוראת למנהל. הוא לא היה במשמרת, וגם אם כן, הוא היה חדל אישים מטומטם ולא היה מועיל למצב בשום בצורה. אז המזגן התקלקל, אף אחד לא קיבל סרטן מזה. עליזה קרסה לתוך כיסא מסתובב חצי שבור שהתנדנד על צירו, חגה לעבר השולחן מאחוריה וקברה את ראשה בין זרועותיה. מעניין מה האיש העקום עושה עכשיו. עליזה החליטה שהוא זה שעושה את הבגדים בחנות. פשוט יושב במרתף (היא הניחה שלחנות יש מרתף) לבדו כל היום ותופר בגדים מדהימים. החיים שלו בוודאי לא ורודים כמו שהיא רצתה לדמיין, אבל הם היו יותר טובים משלה. הוא עסק במה שהוא אוהב. גם היא רצתה להיות עקומה ולתפור בגדים, אולי לא במרתף, אבל אולי כן לבד. היא הרימה את ראשה ובהתה בעט, ואז בפנקס, ואז בעיתון ואז, כמו צליל שעון מעורר שמעמיד פנים שהוא חלק מהחלום רק כדי לשלוף אותך מתוכו, קולו המגרד של האורח הזדחל לתוך תודעתה וינק אותה החוצה בחזרה לעולם. קולע של דניאלה טבע ברקע, מנסה להרגיע אותו.

"אדוני, זה נראה לך הגיוני שתדבר אלי ככה—"
"תסלחי לי, אני חתמתי איתך על חוזה שאני צריך להיות הגיוני? אני שמתי פה כסף, תני לי פאקינג שירות–איפה המנהל, תביאי לפה את המנהל עכשיו, אני רוצה את המנהל! מנהל, מנהל! מנהל עכשיו, מנהל שינהל פה את העניינים המנהל הזה שיבוא לפה לפני שאני הופך לכם פה את כל הבית! מה היא מחייכת לי בפרצוף, תגידי לי?? היא מפגרת, יש לה בעיות במוח?? אני לא מבין איך היא מרשה לעצמה לחייך לי בפרצוף, אנחנו מחייכים פה עכשיו?? את יודעת מה אני אעשה לכם פה?? אני—או, הנה הגברת! מועילה בטובה לכבד אותנו בנוכחותה, תודה לך באמת! בדיוק סיפרתי לחברה שלך איזה סדום ועמורה הולך להיות לכם פה. את יודעת מי אני? את יודעת מי אני? את לא יודעת מי אני, היא לא יודעת מי אני", בשלב זה האדון החל לשלב את הסובבים אותו בשיחה, בעוד שרובם בעיקר ניסו להתרחק מנתזי הרוק ששפתו הרוטטת הפיקה בשפע. בשלב הזה הוא עבר לדציבלים שהאוזן האנושית לא שומעת, מעין שילוב של צווחות מחוספסות וקצב פוליריתמי. מילים אחדות עוד נתפסו, משהו על שואה גרעינית ושווארמה בפיתה, אבל עליזה החליטה שזה מספיק ודי. היא ניגשה לאדון ואמרה לו בנימוס רב שיסתום את הפה בבקשה ויזדיין מפה. הוא עיבד את הבקשה והמשיך במתקפה. כנראה שכאן לא יימצא לה שותף לשלום. עליזה התנצלה בפני דניאלה שהיא מפקירה אותה בידי הפלישתים, יצאה מהקבלה למשרד האחורי ומהמשרד האחורי למלתחות ומהמלתחות לעמדת ההחתמה ומשם הלאה, למקום שנדמה לה טוב יותר.

היא כמעט נדרסה בדרך לחנות על ידי משאית שלעיניה ננהגה על ידי עטלף פירות ענק. היא לא התכוונה במובן ציורי, שהוא היה אדם שדומה לעטלף פירות, אלא שבמושב הנהג, עם שתי כנפיים על ההגה, ישב עטלף פירות גדול להחריד. זאת הייתה הסיבה שהיא כמעט נדרסה. היא רכבה על האופניים במעלה רחוב צר מסוים ששמו לא מעניין כאשר מאחוריה היא הרגישה (לא שמעה או ראתה, אלא חשה) שרכב גדול דוהר לעברה. היא סובבה את ראשה כדי לזהות את מיקום הרכב, שאכן היה משאית, ואז הבחינה שבמושב הנהג יושב יצור שאי אפשר לתאר אותו אלא כעטלף פירות ענק. היא השיבה את מבטה לפנים אך חזרה מיד לוודא שזהו המצב ואכן עטלף פירות ענק נוהג במשאית.
הוא לא הסתכל עליה אפילו.
על כל פנים, היא איבדה את הריכוז בעודה בוהה בו והחלה לדווש בחולמנות והמשאית כמעט שיטחה אותה תחת גלגליה. לשמחתה העטלף צפר בצופר והעיר אותה כמה שניות לפני פגיעה, והיא הספיקה לסטות מן הכביש ולתת לו לעבור. הוא חלף על פניה עם אגרוף קמוץ מתנפנף והבעה זועפת. כן, ללא ספק עטלף פירות ענק. מעניין, חשבה עליזה. לרגע לא עלה על דעתה שאולי היא מאבדת את שפיות דעתה.

עליזה הגיעה לחנות בסביבות שש וחצי. היא נעלה את האופניים על תמרור חנייה וניגשה לדלת הזכוכית. עדיין פתוח. בפנים החנות נראתה כסופה ושוממת כהרגלה. עליזה שמעה את ליבה הולם בעוז דרך כל עורקיה. מסתבר שזאת לא הייתה רק היא, הפעימות היו כה חזקות שהפטרייה שחלפה על פניה פשוט החליטה לעצור ולפצוח בריקוד ברייקדאנס מאולתר, רגליה הגמישות מסתחררות סביב זרועותיה, שהיו מפתיעות בחוזקן.
"זה יפה מאוד", אמרה עליזה לפטרייה בתום הריקוד.
"אחלה ביט", אמרה הפטרייה והמשיכה לדרכה.

אולי עתה הייתה חושבת עליזה שהיא נפרדה משכלה הישר, אבל האדם שחצה את הרחוב מצדו השני של הכביש עצר ובהה בפטרייה גם הוא. הוא לא אמר מילה לאחר מכן, ונשאר לבהות בנקודה שבה התרחש המאורע בזמן שעליזה הסתובבה שוב לדלת החנות ודחפה אותה פנימה.
האוויר הקפוא צרב את נחיריה.
עליזה פסעה סביב החנות בחסכנות, יודעת בדיוק לאן ללכת ואיפה כל דבר נמצא. זה היה חלל מוכר עבורה, היא הייתה כמעט שייכת עכשיו. הצבעים והאורות שטפו ועטפו אותה, בוהקים וכבויים. אבל משהו היה שונה הפעם. משהו חסר לה, משהו שהיה טמוע לחלוטין בדמותה של החנות. הוא היה זר ומוזר עבורה בביקורה הקודם (שבסך הכל היה אתמול), ועכשיו היה זה היעדרו שעכר את שלוותה. זה היה השקט האטום, שהתחלף כעת בזמזום חרישי, וגם הוא היה אחר. לא בדיוק כמו מכונה או דבורה או מנוע וגם לא משהו ביניהם, אלא צליל מונוטוני ומוזיקלי וזדוני כאחד. עליזה הסתובבה והבחינה באלומת אור מוזהבת בוקעת בפס דק מתחת לדלת לבנה וכבדה למראה שהייתה בפינה מאחורי דלפק המכירות. היא הייתה פתוחה במקצת, והזמזום בקע ממנה.

צרחה בקעה מן הפתח. מתחת לשכבות רבות של סקרנות וחולמנות ורעב עז כלשהו שלא ידע באמת מה הוא חפץ לאכול, היה קול קטן שאמר לעליזה להסתלק משם עכשיו. היא לא שמעה אותו. היא פסעה לאט לעבר הדלת. צרחה נוספת. קצרה יותר, קטועה. נחתכה באמצע ביחד עם הזמזום המשונה ונבלעה בתוך העלטה הקולית המוכרת. השקט חזר, מנחם כי הוא מוכר ומפחיד בכמה שהוא אטום. בנקודה זו חשוב לציין ששיקול דעת בריא אינו בא בחשבון במקרים שכאלה כפי שהוא אמור. לא מדובר בטיפשות, גם לעליזה היה ברור שכדאי לה מאוד לצאת מהחנות מיד, מומלץ בצעד נמרץ, ולא להביט אחורה לעולם. אך בפשטות, עליזה לא הייתה סולחת לעצמה לעולם אם היא לא הייתה פותחת את הדלת ויורדת במדרגות ורואה במו עיניה מה לעזאזל קורה שם למטה, באותה חנות גדולה ומטרידה. קשה לומר אם זהו טיבו של האדם, משום שאנשים רבים היו עושים כבר כפי שצוין ומסתלקים משם בטרם עת, אך כזה היה טיבה של עליזה.

היא ניגשה לדלת בשקט ותפסה אותה בשתי ידיים, מכינה את עצמה למאמץ כביר.
היא הייתה קפואה למגע, ואז קול תסיסה משונה—ניחוח קליל של צלייה ומשהו שורף—"אווץ'!", יללה עליזה.
היא הרפתה מהדלת מיד, שהייתה קלה כמו חתיכת קלקר, והדיפה אדים איפה שהיו ידיה של עליזה. ואם כבר כפות ידיה, הן צרבו כמו קיסוס בישבן ונראו כמו פיצה מקולקלת. מאחורי הדלת, שהייתה פתוחה כעת,  נחשף גרם מדרגות לבן וארוך שנמשך לנצח, למרות שהיה לו סוף. על הרצפה למרגלותיו היה שטיח אפור שזז, ובהצרת עיניה עליזה הבינה שלא מדובר בשטיח, אלא בענן קטן ושטוח ששכב לו שם ונמנם.
ואז הוא הסתכל עליה. בכעס כמעט, כאילו היא העירה אותו משינה או משהו. עליזה לא ידעה לנמק כיצד, משום שלא היו לו עיניים. אבל הוא הסתכל עליה.
הענן החל לטפס במעלה המדרגות, בכלל לא כמו שענן מתנהג בדרך כלל, ועטף אותה באופוריה סמיכה ומשכרת. הוא שתל שתי אצבעות דמיוניות בנחיריה והוליך אותה בשיטיון במורד המדרגות. רחש של דיבורים החל להתגנב לאוזניה. קול אחד נמוך ועבה וקול אחד דק וגבוה וקול אחד שרק נהם בין לבין. היה להם גוון מוכר. היא הגיע לרצפת המרתף. המסדרון היה לבן וחשוך ובקצהו הייתה דלת לבנה שמאחוריה בקע אור עייף. הענן נתן לה דחיפה קטנה לכיוון הדלת וחזר לשכב למרגלות המדרגות, אך לא לפני שהוא זרק לה מבט רוטן אחרון. "סליחה", לחשה לו עליזה.

צרחה נוספת. מקוננת. עולה ויורדת ואז עוצרת. חריקה ומישהו נוהם וקול אחר, הנמוך והעבה, אומר משהו בטון רפה. כמעט רדום. הקול הגבוה מצחקק במכאניות. עליזה המשיכה לעבר הדלת, מביטה מעבר לכתפה על הזקיף המעונן שהתנמנם לו. הוא בטח לא ייתן לה לצאת עכשיו גם אם תרצה. היא הסתכלה סביב על קירות המסדרון הצר. משיכות צבע זחלו ונעלמו עליהם כמו נחשי ענק, ולרגעים בודדים הקירות החיוורים היו עשויים מקורות עץ עשירות או שטיחי אזמרגד וארגמן בדפוסים מורכבים. וכל הבזק צבע חשף עולם אחר, מסדרונות נוספים וארונות ספרים ומבוכים שקירותיהם חיים ונמצאים בתנועה מתמדת. מה לעזאזל, חשבה עליזה. היא מעולם לא לקחה סמים בחייה, אבל היא תיארה לעצמה שזוהי סוג החוויה שמקבלים מהם. היא הגיע לדלת. מאחוריה נשמע שמשהו זכוכיתי נשבר. היא משכה את הידית.

סצנה מוזרה. עשרות מדפים עמוסים בצנצנות גדולות מסומנות בתווית, מאוכלסות במה שנראה כמו איברים פנימיים. במרכז החדר ניצב שולחן צר ועליו שרועה גופה של אדם, ובעקבותיו תור גוויות שנמשך עד קצה האופק האפשרי של החדר הבלתי נגמר. לא היה זכר לבגד אחד בכל החלל הנראה לעין. ליד גופת הגבר עמדו שלוש דמויות מוכרות, לבושות חלוקים לבנים וידיהן האדומות טחובות עמוק בתוך קרביו של הפציינט הנוכחי. סביבם היו פזורות צנצנות ומכשיר תוויות שנראה מרשים מאוד.

"היי", אמרה עליזה.
"איך היא נכנסה לפה?", שאל הגבר הגבוה, עיניו נעוצות בעליזה.
"אלברט לא עושה את העבודה שלו", אמרה הגברת וגירדה את אפה בעזרת אגודל אדמדם. קוראים לענן אלברט?
"מה אתם עושים?", שאלה עליזה.
"אנחנו לא מאמינים באקספוזיציה כאן", אמרה הגברת, ידיה עובדות בשקדנות בתוך מיעיו של המת.
"מה זאת אומרת??", דרשה עליזה.
"להרוג אותה?", שאל הגבר. האיש העקום עם העיניים החומות לא אמר כלום.
"אם תוכל בבקשה", השיבה הגברת הבצלית, עיניה שבות למלאכתה.
"בסדר". הגבר הוציא את ידיו מהגופה והחל לנוע לאט לעבר עליזה.
"לא, אני מעדיפה שלא", אמרה עליזה. היא רצה לעבר הדלת וכמובן שהיא הייתה נעולה, כמה נוח. היא החלה לרוץ במורד צדו השני של השולחן.
"אין טעם לברוח, עליזה", אמר האיש הגבוה בקולו העמוק. עליזה חלפה בריצה על פני האיש העקום. הוא לא התערב, רק עקב אחריה במבטו.
"אתה מוכן לתפוס אותה בבקשה, אלכס?", שאל האיש הגבוה. האיש העקום (ששמו כנראה היה אלכס) נד בראשו לשלילה. הוא הסתכל עכשיו על עמיתו הגבוה, לסתתו שמוטה לצד אחד.
"אי אפשר לסמוך עליך", אמר האיש. הוא חלף על פני אלכס ובתנועה עצלה סטר לו בעורפו עם הצד המעליב של ידו הארוכה. ראשו של אלכס ניתק מעל כתפיו ועף לצדו השני של החדר. הגברת הבצלית הטתה את ראשה כדי לא להיפגע ממנו רגע לפני שהוא נחבט בקיר. גופו של אלכס נותר עומד. הוא הביט סביב (לא באמת, משום שלא היה לו ראש) והחל לפסוע לעברו השני של השולחן להיכן שנחת ראשו.

עליזה המשיכה לרוץ. כמו בסיוט שכל אדם חווה מימיו, לא משנה כמה מהר היא רצה, האיש הגבוה הדביק את צעדיה. הוא הרים את ידו השלדית לעברה והיא החלה להימתח ולהתארך עד שהגיעה כמעט לראשה של עליזה. אצבעותיו גיששו בשיערה, מנסות לתפוס. עליזה דחפה חזק את רגליה הדקות ואחיזתו התפספסה בסנטימטר. בינתיים, בצדו השני של החדר, אלכס את ראשו על כתפיו והסתובב להביט במרדף. הגברת הנמוכה סובבה את ראשה על צירו מאה שמונים מעלות כדי להסתכל עליו.
"ההנהלה לא תהיה מרוצה ממך, אלכס", אמרה הגברת. אלכס משך בכתפיו.
"ממני אתה כבר לא תקבל הזדמנות נוספת", היא חידדה. אלכס, שכבר החל לצעוד לעבר עליזה והאיש הגבוה, עצר וחצי הפנה את גופו אליה כדי להציג אצבע משולשת. הגברת הבצלית נאנחה. חבל, היא חשבה. תמיד מישהו צריך לבוא ולהרוס לכולם. טוב, ניקיון ונתחיל מהתחלה. היא חדלה את עבודתה והכתה במתג אדום שהיה מוטבע לצדה על השולחן.
כאן הסיפור נעשה באמת מעניין. משני צדי החדר, במרווחים של לא יותר ממטר אחת מהשנייה נפערו עשרות דלתות, ושפע של בלהה החל להשתפך פנימה מכל עבר. עכביש שהיה בערך בגודלו של כלב דני ענק יצא מהדלת שהייתה מאחורי הגברת הבצלית. הוא התייצב לצדה והתבונן בתוהו שהחל להתהוות סביבם.

"עוד פעם מישהו דחף את האף?", שאל העכביש.
"כן" נאנחה הגברת.
"אלברט", צקצק העכביש.
"כן. אבל מה לעשות, קשרים זה קשרים", השיבה הגברת.
"גם אני לא הייתי מתנגד לאבא עשיר", אמר העכביש. הגברת נתנה בו מבט נוקשה. הם שתקו רגע.
"גש לעבודה, יקותיאל".
"כן אמא", אמר העכביש. מאחורי גבו, צבא של גמדים מזוקנים החל לרוץ במורד המסדרון, גרזנים ופטישים ופגיונות מנצנצים שלופים בידיהם וזעקה לבבית בגרונם.
"קדימה בני זונות, אתם צריכים להרוויח את זה!", קרא המנהיג שלהם, שהיה הקטן בחבורה.
"הנה הוא מתחיל", אמר גמד אחד לגמד שלצדו. "להרוויח מה, זה מה שאני רוצה לדעת".
"עזוב, אל תיכנס איתו לפינות האלה עכשיו", אמר הגמד השני.
"על מה אתם מדברים?", אמר גמד שלישי, שהיה גדול מאוד ביחס לגמדים אחרים.
"שקט שם מאחורה!" קרא המנהיג, "אני לא רוצה לשמוע שום מילה שלא קשורה ל-ררררראאאראראאא!"
"בן זונה כזה, תאמין לי", סינן הגמד ראשון. "אנחנו צריכים שינוי בהנהלה. לשבת על האסלה הוא לא יודע".
"בחייאת, עמי", התחנן הגמד השני, "תסתום. גם אתה כולך דיבורים. למה שלא תקום ותעשה משהו?". לעמי לא הייתה תשובה.

הדרקון הירוק מחץ את יקותיאל העכביש. זה יצר חיכוך בינו לבין הגברת הבצלית. הוא ניסה להסביר לה שזה היה בטעות ושיקותיאל אף פעם לא מסתכל לאן הוא הולך, אבל היא לא הייתה מוכנה לשמוע. הגמדים הסתכסכו עם לוחמי הג'ירפה (למען האמת זה משהו שהיו צריכים לצפות מראש, הם אף פעם לא הסתדרו ביניהם) ובתוך כל ההמולה הזאת שכחו כולם מעליזה. כולם חוץ מהאיש הגבוה. עליזה הביטה לאחור וראתה את שיערותיו נושרות ואז את אפו נבלע בתוך פניו ואז את הפה שלו נסתם ונשאב אל תוך עצמו. הוא נראה כמו בובת תצוגה לבנה וארוכה מאוד שלא הפסיקה ללכת אחריה. האורות במורד המסדרון הלכו ונעשו קלושים יותר, ועל רקע הלהבות וההמולה נצרבה צלליתו של האיש הארוך, הולך והולך והולך. הכבד של עליזה התחיל לכאוב (או לפחות המקום בו נמצא הכבד) ורגליה שרפו. היא רצתה להאט את הקצב. היא הרגישה את נשימותיו על עורפה, אצבעותיו מתלטפות סביבה. הוא שר לה שיר ערש מתוק וחולה ורדום בקול העמוק והרפה שלו. היא רצתה קצת לנוח. דווקא אז היא הצליחה לשמוע את הקול הקטן.

"אמרתי לך", הוא אמר.
"סבבה, זה לא עוזר לי עכשיו", היא השיבה.
"מה את רוצה שאני אעשה? אמרתי לך".
"תעיר אותי בבקשה".
"את לא ישנה, עליזה".
היא לא נכנעה, אבל היא כבר לא יכלה לרוץ. היא ירדה לקצב הריצה הקלה שרואים בטיילת ביום שישי אחה"צ, וזאת כבר לא באמת ריצה. בהליכה מהירה אפשר לעקוף את האנשים האלה. האיש הגבוה הניח את ידו על כתפה. הוא היה קר כקרח. עליזה שאלה את עצמה למה היא מפחדת, ואז היא נזכרה שהיא ראתה את האיש הגבוה מעיף לאיש העקום את ראש עם סטירה. אז זה היה בסדר שהיא מפחדת. הוא גם אמר שהוא הולך להרוג אותה. אבל זה נראה לה נורא, למות כך במנוסה ובפחד. היא לא חשבה שהיא תהיה קלישאה, אבל היא התגעגע למישל ולנמו.
השעה הייתה רבע לתשע, אם היא לא הייתה בורחת מהעבודה היא עדיין הייתה במלון עכשיו.
היא לא העדיפה להיות במלון עכשיו.
אבל היא גם לא רצתה כל כך למות. אבל אם כבר, אז לא ככה. עליזה הסתובבה אל האיש הגבוה.

אלכס כבר בקושי שמע את הקרב מאחוריו. בפעם האחרונה שהסתכל מעבר לכתפו הוא ראה פטרייה מעיפה בעיטת קפוארה לפרח גדול מאוד שניסה לאכול את השולחן.
הוא הגיע למקום. האיש הגבוה היה שרוע על הרצפה, גפיו שמוטים חסרי חיים סביב גופו הדקיק. עליזה ישבה עליו. היא לא נראתה טוב. הוא פגע בה. על צווארה ופניה וגופה היו סימני כף ידו, סדקים שחורים של קור. אבל היא הייתה בחיים, והוא נראה די מת. עליזה הרימה את עיניה והסתכלה עליו.
"זה בסדר, הסתדרתי לבד בסוף".