טְלֶן

ג'רמי
שמי ג'רמי פיטסברג ואני מחזיק באחת מהאנציקלופדיות של טלן.
אנג'יניר חבייאר סוארס חברי המזוקן ואפשר לומר היחיד מימי האוניברסיטה העביר לי כרך זה. כן, יש לי בספריה הביתית הגדולה, במדף הגבוה ביותר, בקיר הדרומי, ספר שלישי מימין, וודאי מלא אבק, את אחד הכרכים מהאנציקלופדיה של טלן. אינני סומך עוד על זכרוני בשביל לומר מה מספרו המדויק של כרך זה, אבל פרט זה אינו חשוב, ייתכן ואנשים יושבים בדיוק עכשיו וכותבים עוד ערך בעוד כרך של אנציקלופדיה זו. כשחושבים על כך אולי זה כבר לא כל-כך נדיר, אולי איני כה מיוחד. עם חלוף השנים קשה יותר להתלהב מתגליות או המצאות חסרות הגיון, כך שאפילו אני כמעט שכחתי את בעלותי על כרך זה. רק חלומותי, לעיתים רחוקות, על מטילי זהב וקונוסים כבדים במיוחד, מסוג של נחושת לא ידועה למדענים בכדור הארץ, מזכירים לי אותו.
סוארס היה מורי בחוג להיסטוריה, לשיעורים האהובים עלי – שפות עתיקות. נוצר בינינו קשר חברי על בסיס העמקה בידע משותף. היינו נפגשים אחת לתקופה גם אחרי סיום לימודי, כשעניין מקצועי חדש היה דורש ליבון. אף כתבנו מספר מאמרים יחד. שיחותנו היו תמיד מקצועיות ולא אישיות ולמרות זאת חברים היינו. אמנם מוצאו ממרכז יבשת אמריקה אך נטול היה החום וחוסר האמצעיות המאפיינת את ילידי חלק היבשת ההיא. זו הסיבה שחברתו נעמה לי. בניגוד לרזוני ומפרקי הגרומים והבולטים ולחיוורוני הנובע מאורח חיי, סוארס היה עב בשר, בעל שפם ושיער עבות. נדמה לי שלא היה מודע לעובדה שהוא חייכן. התמונה היחידה בחדרו באוניברסיטה היתה של צ'ה גווארה, אך מעולם לא דיבר איתי פוליטיקה. לא היו בינינו גינוני סמול-טוק. ניגשנו תמיד ישר לעבודה. היה משהו פורה בשיתוף הפעולה שלנו. משהו נדיר לעניות דעתי שאינה יודעת רבות על חברות. בתחילת דרכו האקדמית למד סוארס הנדסת אלקטרוניקה ומכאן התואר אנג'ניר עדיין דבק בו. תמיד הערכתי את הגיון המהנדס הברור והחד שלו.
חבייאר סוארס כבר אינו בין החיים, כך שאני יכול לסבור שאין בעולם איש היודע על היות כרך זה אצלי. ספריות המחשיבות עצמן ודאי נואשו ופסקו מלחפש אותו. איני מעוניין לתרום אותו לפני מותי לספריה ידועה, אך שעובדיה לא בהכרח יודעים או מעריכים את חשיבות הכרך.
חלומי היה שיפנו אלי. שאקבל יום אחד איגרת ובה בקשה מנומסת להוסיף ולכתוב ערך באנציקלופדיה של טלן. עכשיו, בערוב ימי, הייתי מחליט אני למי להעביר את השרביט. הייתי הופך חלק פעיל מעולם מדומיין זה. הו כמה רציתי! כנראה שאאלץ להסתפק בחלק של קורא פאסיבי בלבד.
הכל התחיל בוקר קר אחד, ביושבי במשרדי אשר בביתי. איני אדם היוצא תכופות מהבית. מצאתי פתק מצהיב באחד הספרים שעל שולחן עבודתי ובו חלק מציטוט: "…שבעוד אנו ישנים במקום אחד, אנו ערים במקום אחר, ובאופן כזה כל אדם הוא שני אנשים…" בתחתית הפתק היה כתוב דבר מה נוסף בשפה לא מוכרת. היום אני יודע, לאחר שפתק זה פתח לי את השער לטלן, שזה היה כתוב באחת משפות טלן, ככל הנראה הצפונית. את הדרומית אפילו אני לא הייתי מבין לעולם, כך נדמה לי. הציטוט היה של אחת התיאוריות המתקיימות שם.
מאז, אגב, השתדלתי לחיות באמצע. לא שני אנשים וגם לא אחד. בערותי הייתי עייף ופאסיבי. לא גומע חיים, לא רגשן. רווק החי בצניעות מרובה. לא היה בי רצון או כח לשנות מצב זה. שקעתי בין מחברותי וספרי. בלילות לעומת זאת שנתי לרוב נדדה.
כיסופי היו לקבל פעם בדואר רשום, חפץ לא מוגדר, במשקלו או בצורתו, או באופן המיספור שלו, ולדעת שגם אלי הגיעה פיסת מציאות מעולם שנוצר בדמיון בלבד. הו כמה פיללתי! האמנתי שאם חושבים על משהו לאורך זמן ולא מפסיקים לרצות בו, הוא קורה לבסוף.
בלילה קר בשנת 1965, בגיל תשעים ושלוש, בחדר השינה שלי, שדלתו עומדת במדויק מול דלת חדר הספרייה הגדול, ברובע קווינס, בשכונה בה אני גר כבר יותר משישים שנה, בביתי בעל המסדרונות הארוכים והחדרים הרבים, התלבשתי חם ונכנסתי למיטתי המוצעת בקפידה. הלכתי לישון ולא קמתי. יותר מזה איני זוכר. גם סיפור זה איני יודע מי כותב, אנוכי הער או הישן. אך דבר אחד בטוח – איני רוצה שכרך זה יאבד. לכן אם יש ולו קורא אחד שאינו מטיל ספק בדברי. אנא. אנא מצא אותו.

ג'וליאן
שמי ג'וליאן פיטסברג ואין לי ברירה.
א. קראתי. הייתי מחזיר את הגלגל אחורה ומסרב לקבל את הטקסט הזה שנתן לי חברי דייויד במפגשי ה"האזנה למוזיקה עתיקה" שנערכים מידי חודש בדירתה המזמינה של יפעת, הישראלית לשעבר. אני מתבונן בה כל הערב תוך כדי האזנה. החלילים והצ'מבלו שברקע מחמיאים לה. בעיני היא יפה. משהו ברזון המוגזם שלה, בגמלוניות או העקמומיות שלה לא נותן לי מנוח. אני נשאב למוזרות שלה כאילו יש בה מום שאני חייב לדעת. מדמיין את שדיה הקטנים שהיא מנסה להסוות מתחת לבגדים הלא מוקפדים שלה, הגדולים עליה במידה או שתיים. מלאי נוכחות קטנה וחצופה. בעיני היא יפה עם הפנים המאורכות, העיניים הענקיות הבולטות, האף העקום טיפ טיפה, הן מלאות הבעה, היא בעצמה לא מודעת לכך. אז פשוט לקחתי ממנו את הספק סיפור ספק מכתב קצר הזה, שמתי בכיס של המכנסיים ולמחרת, כשנזכרתי בו, פתחתי וקראתי מנסה להיזכר מה אמר לי חברי דייויד כשנתן לי אותו. "אתה חייב לקרוא את זה בנאדם", "תקרא ותגיד לי אם זה אמיתי", "שמעתי על דברים כאלה מאחי הגדול. הוא מאמין שזה נכון והוא אחד האנשים הכי אינטליגנטים שיש ביבשת שלנו". משהו כזה הוא אמר ולקחתי בלי לחשוב פעמיים. אין מקריות בעולם. ואין להחזיר את הגלגל אחורה.
ב. ג'רמי פיטסברג היה סבי. הוא נפטר ארבע שנים לפני שנולדתי. אני מכיר את הסיפורים המעט משונים עליו. על חיי הסגפנות שחי ועל הצטיינותו בפיענוח שפות עתיקות. בנוסף, אני יליד דצמבר 1969 מה שלפי דבריו של אסטרולוג סיני בעל מבט פסקני, שפגשתי לפני כמה שנים, יקח אותי לדרך שונה מהרוב. "ולא רק בגלל שזו היתה שנת התרנגול" אמר ולא יסף.
התחלתי רק מלהתעניין פה ושם. לאסוף חומר בנושא, לקרוא הרבה בורחס. חשבתי שאבוא על סיפוקי אך סיפוקי רק הלך והרחיק כאילו לעולם לא אוכל למלאו עד שלא ארד לסוף העניין או לפחות עד שיפעת בעלת המבטא המחוספס והשיער הספק מסודר ספק פרוע תמידית תהיה חלק מחיי. שני הדברים התערבבו בראשי. מוזיקה עתיקה ושפות עתיקות. התחלתי להזות שהעיוותים הקלים או חוסר מושלמותה של יפעת הם מן המאפיינים של טלן, שאולי היא היא המציאות שנשלחה באיחור לסבי והגיעה, שלא במקרה, אלי. היא היא המציאות הקיימת של עולם שנברא בדמיון בלבד. ואני עוד נמשכתי אליה לפני שידעתי על העולם ההוא, על כל האנציקלופדיות שלו. זה כבר לא רק עניין של מטילי זהב וקונוסים כבדים מנשוא. זה לא רק הגיון שעומד בניגוד מוחלט לכל מה שאנו מכירים ושיטות מתמטיות ופיזיקליות שונות בתכלית, או דיבור ללא שמות תואר. זה אנשים בשר ודם. חיים אמיתיים הם הצליחו לברוא והם לא בדיוק כמו שלנו כאן. משחק שאפתני חדש.
ליפעת יש מערכת סטריאו ממש משוכללת. היא אומרת שרק מי שמאזין הרבה למוסיקה משקיע במערכת כזו. "לא רק קלאסית" היא אומרת "גם אם הייתי שרופה של דיסקו הייתי משיגה אחת כזו. זה פשוט שיא הטכנולוגיה אני אפילו לא יודעת מה כל כפתור עושה". היא משמיעה לנו קטעים טובים בעיניה. של מלחינים מעולים בעיניה.
המחשבה שיפעת אולי לא לגמרי אמיתית הקלה עלי. הכל בסך הכל משחק אמרתי לעצמי שוב ושוב וניגשתי אליה. סיפרתי לה על המכתב שנתן לי דייויד שותפנו למפגשי ההאזנה. תגובתה חסרת ההיסטריה או הזלזול, חיוכה המקטין במעט את עינייה הענקיות וקבלתה את הסיפור שלי באופן כמעט טבעי, נדמה לי, גרמו לי להתאהב בה יותר. הראיתי לה את הטקסט המדובר. סיפרתי לה שג'רמי פיטסברג היה סבי. לכן גם שמי מתחיל ב ג'. כמובן שלא הזכרתי את הרעיון או המחשבה שאולי היא עצמה משם. הצעתי לה להצטרף אלי בחיפושים אחר הכותב, אחר הכרך האבוד, מנסה להסתיר את התרגשותי ואת, נדמה לי, רעידות ידי הקלות מעצם המעמד הזה שבו רק שנינו עומדים ומדברים. היא חייכה. חיוכה סידר את כל חלקי פניה בהתאמה.
למפגשינו היו עכשיו סיבות קונקרטיות. זה הקל על המבוכה ועל הצורך לדבר או לעשות משהו שכרוך בכניסה למרחב המוגן שבנינו, שלא היה מוגדר בשום אופן. האוויר במרחב בינינו, שבכלל לא שקוף, להפך, אטום, לא ניתן לכניסה ללא אלימות קלה כלשהי – אמירה חזקה או תנועה פולשנית. אויר מטלן חשבתי לעצמי, אם אכנס אליו אדע בטח יותר. מחשבה שנסכה בי אומץ לכמה רגעים אך נשארה כנקודות בראשי שלא התחברו זו לזו לכדי פעולה אלא התפוגגו במהירות. ולכן לא אמרתי כלום שקשור למה שהרגשתי ובטח שלא ניסיתי לגעת. היה לנו מחקר שצריך לעשות.
השנה היה רצח עם ברואנדה, ברזיל ניצחה את איטליה בפנדלים בגמר המונדיאל, קורט קוביין התאבד, דפדפן נטסקייפ יצא לאור ורק לפני כמה ימים הוענק פרס נובל לשלום לרבין, פרס וערפאת. אבל ב 23 לדצמבר 1994 השתנו כללי המשחק אם אתם שואלים אותי.

יפעת
אני גרה פה כבר כמעט ארבע שנים. מצאתי כאן מקום שאפשר לחיות בו רק ממוסיקה. כאילו להתנתק מכל שאר הדברים שיש בעולם. בארץ אין מקום כזה. כאן לא חייבים להיות מעשיים. אפשר לאכול ולשתות מוסיקה. מכל הסוגים. אני אוהבת עתיקה. רנסנס, בארוק. מנגנת בהרכבים שונים על חליליות בארוק בכל הגדלים. ההרכבים בדרך כלל הם עם צ'מבלו אבל לפעמים אנחנו מגוונים עם עוד כלים. המוסיקה ההיא מכל-כך מזמן זורקת אותי כבר בצליל הראשון לעולם אחר. יותר איטי, יותר נמוך, יותר רגוע. יש בה איפוק לצד אמירה ברורה. אני שם לחלוטין. אנחנו מנגנים יצירות מוכרות של טלמן, הנדל ובאך אבל לפעמים גם מלחינים פחות מוכרים, אפילו למתעניינים במוסיקה קלאסית. משלמים לי מספיק בשביל הנגינה שלי. אני מצליחה להחזיק את הדירה הקטנה הזו. פעם בחודש מתקיים פה מפגש. כן כן מסתבר שאני לא היחידה שחייה ממוסיקה יש עוד שנושמים כמוני. דגים מעופפים, סוג של. אולי מקורנו ממצולות איזה אוקינוס. אנחנו לא יכולים לחזור אליו אבל גם לא יכולים פה על האדמה. אני אוהבת להסתכל שעות על הגלובוס המואר הגדול בדירתי ולחפש מקומות. אוקינוסים, אגמים ענקיים שנראים כמו ימות גדולות, מפרצי ים שכוחי אל, קווי רוחב בלתי נראים. אני חייבת להשיג גלובוס אחד שמגיע לרזולוציות של ביצות. אני תמיד חושבת שאני צפרדע משולי ביצה גדולה. לא ממש מים ולא ממש אדמה. גם יש לי עיניים כאלה גדולות צפרדעיות. אף אחד כאן לא יודע לבטא את שמי כמו שצריך ובמילא לא רוצה להתקרב יותר מידי. "ייפֲִַת ווֲאט אֳר יו לוקינג אֶת? וואט דיד יו פָיינד און זָה מֵֶֶפ? ניו מיוזיק"? הם צוחקים. אבל מעריכים את יכולתי המוסיקלית, את המעמקים שאני מגיעה אליהם לדברי ידידי. ג'וליאן אומר שהוא מרגיש משהו שונה כשאני מנגנת. ג'וליאן, דייויד והמשתתפים האחרים הם הכי קרוב שיש לי. ייפת ייפת אר יו א פרנד אוף יאסר ערפאת? הם מנסים להתבדח איתי.
ג'וליאן הראה לי את המכתב הזה שסבא שלו השאיר. מוזר, יש לי תחושה שאני יכולה לעזור הרבה אבל אני לא יודעת איך. ג'וליאן לא מנגן. הוא חובב האזנות, בעיקר למוסיקה קלאסית, כך הגדיר את עצמו, כשהצטרף למפגשים שלנו, והוא מאוד משימתי. אם מבקשים ממנו משהו לעשות זה מיד מתבצע ועל הצד הטוב ביותר. הוא אוהב לעזור וגם מקצוען. מעניין למה הוא לבד. עכשיו הגיעה אליו המשימה הזו ואני יודעת שהוא ישלים אותה ולא רק בגלל שזה קשור אליו בדם. המכתב שהראה לי הזכיר לי משהו. אני לא יודעת מה בדיוק. איזו תחושה עמוקה ועמומה אבל מורגשת עד קצות האצבעות. כמו מוזיקה שאת לא מצליחה להיזכר איפה שמעת אותה ובכל זאת היא מוכרת לך כאילו שנולדת איתה. לפני שאני נרדמת אני שומעת חריקות של מחט על תקליט ישן. כמו בפטיפון בסלון הצהוב, בדירה הקטנה ברמת-גן, של הורי המאמצים. מוסיקה, כנראה מאוד עתיקה, מתחילה להתנגן, החריקות מתחזקות ואני נרדמת. בבוקר איני זוכרת דבר מלבד חריקות המחט איתן נרדמתי. כל בוקר אני מוציאה את עצמי מביצה. ממקום שהוא לא מים ולא אדמה. המעבר לעולם המעשים מהיר ומלווה בכאב ראש חד. אני מודה כל בוקר על שהתעוררתי למקומי המוכר.
ג'וליאן אוהב את קירבתי. זה חדש לי. שום דבר בי לא מרתיע אותו. אנחנו צמד די טוב. הוא יודע לאן צריך ללכת ולהתקדם ואני עוזרת לו לפלס את הדרך. קראנו כבר כמה אנציקלופדיות כאלה של טלן. כל בן-אדם נראה לי חשוד מאז – האם הוא חלק מהמשחק? האם יש לו מושג שיש עולם שלם בתוך העולם השלנו? האם צעיף הוסר מעל עיניו או שהוא עדיין באמונה הישנה שרק המוכר קיים? הייתכן שעיניי בלבד היו עצומות עד שפגשתי בג'וליאן וסבו? בעצם את סבו לא פגשתי מעולם, איך זה שיש אנשים שמעולם לא פגשתי והם קרובים לי? ג'וליאן מסתכל עלי באופן שונה מאוד. אולי הוא רוצה לגעת בי, אולי אני חשודה בעיניו במשהו. הבוקר הוא תפס בזרועי כשמעדתי במדרגות ספרייה ענקית של אחת האוניברסיטאות שברשימת "המקומות שחייבים לבדוק אותם" שעשינו. הוא המשיך לאחוז בי והסתכל על הבגדים שלי. הוא רצה להגיד משהו ולא אמר. אני צריכה להגיד לו שאין לי עניין מיני עם אף אחד, לא רק איתו. לא יודעת, זה פשוט לא מעניין אותי. אני צריכה להגיד לו.
הספרייה מלאת אבק. או שעשו כאן שיפוצים ונשארו באוויר שרידי קיר מפורק או שיש פה אבק שחדר דרך החלונות הגדולים והמפוארים, שנראים כאילו איש לא פתח אותם מעולם. ככל שאנו עולים הסמיכות הזאת באוויר גדלה. האנציקלופדיות האלה תמיד נמצאות בקומה הכי גבוהה ובספריות האלה תמיד אין מעליות. כבר מצאנו וקראנו כמה וכמה ונראה שמספרן הולך וגדל. לעולם לא תצליח לקרוא את כולן. הפירוט שבהן מתעמק עוד ועוד. הן גדושות יותר מאנציקלופדיות רגילות. מצאנו פירוט של יצירות מוסיקליות! אנחנו בתהליך פיענוח התווים. זה יהיה השיא מבחינתי, לנגן יצירה מטלן.
הבוקר כבר הפך לאחר הצהריים. בספריות גדולות קשה להבחין בזמן שעובר. כבר עברנו כמעט על כל הספרים בקומה העליונה, האוויר צפוף ומעורפל אבל יש בנו נחישות. ג'וליאן מצא משהו. זה עוד כרך, אבל הוא שונה. דפיו עבים יותר מהרגיל ועליהם מצויירים דיוקנות. ציורים מקוריים שמתחתם, בכתב קליגרפי עדין, רשום שמו של הדיוקן ואיזו המצאה הוא הוסיף לטלן. זה היה כרך עשוי מעשה אמן. אין ספק שמצאנו משהו חשוב היום. הכרך היה יוצא דופן כי לא סיפר על טלן אלא על ממציאיה בכל התחומים. היו שם בין היתר, דיוקנות של ארכיאולוגים, מתמטיקאים, פיסיקאים, מחנכים, סופרים, מוסיקאים, בלשני לשון, מהנדסים ובשנים האחרונות נוספו גם אנשי מחשבים. אותם אנשי מחשב היו יהירים במיוחד, הם ניסו להציג על מסכיהם העבים ארכיטיפ של איך יראה אדם שנולד בדמיון, לפי הכללים שם. דומה לכל מה שאנו מכירים אך בה בעת שונה בתכלית. המאיירים המחוננים של כרך זה ציירו איך יראה אדם מטלן. כל דף שהפכנו לאחר קריאה מהופנטת, העלה עוד אבק באויר. באינסטינקט לא ברור עצרתי את ידו של ג'וליאן מלהפוך לעמוד האחרון של הכרך – איך יראה אדם פרי המצאתם של ממשיכי טלן. ג'וליאן, נבוך ממגעי הפתאומי ונהנה ממנו באותו זמן, הביט בי וסילק בעדינות את כף ידי מהספר והפך את הדף: "אדם זה ירגיש תמידית חוסר שייכות. יהיה מוכשר באופן נדיר במה שיבחר לעסוק, אך יחד עם זאת יתקשה בהשתלבות. צורך הרבייה לא קיים בו מפני שלא הוא מחליט על אופן וכמות הימצאותו בעולם, לכן נטול יהיה משיכה מינית, זאת על אף שחלקם יוכל לחיות בזוגות. מי שלא ידע יתקשה להבחין בהבדל הדק בינו לבין ילוד אישה. הוא יתבטא בעיקר בעיניים גדולות ובולטות, כישרון נדיר ומשיכה לביצות – מקומות שאינם מים ואינם אדמה". כך היה כתוב לפני האיור. מבטנו הושפל לאיור עצמו ולא נותר עוד צל של ספק. רעדתי. ג'וליאן חייך. הוא לקח את ידי שהזיז לפני רגע חזרה לידו מבלי להוריד את עיניו מפניי. ג'וליאן קרן בחיוכו כמו נגן שסיים לנגן יצירה ארוכה וקשה. "תודה" הוא אמר לי "תודה" ולראשונה מאז שנפגשנו אימץ אותי אליו בחוזקה. החל מהיום, ה 23 לדצמבר 1994, דבר כבר לא היה רלוונטי יותר מלבד הידיעה החדשה של שנינו. ג'רמי פיטסבורג וודאי מתהפך עכשיו בשנתו.