טבעו של בעל מְלָאכָה

המְלָאכָה החלה.



הלקוח חזר.
לקוח: "'חזור אליי בעוד שנה' – אמרת לי. ובכן?"
הוא: "אתה מקדים – שנה עדיין לא חלפה; ישנם עוד כמה רגעים העומדים בדרך. סבלנות… כל פרט חייב להיות מושלם."
לקוח: "זה לא צריך להיות יפה. לשימוש שאני ישים לו, דברים לא צריכים להיות יפים; מעצם טבעם, הם פשוט לא. מהר כבר!"
המְלָאכָה הושלמה.
הוא: "הנה, לפרטי פרטים לפי דרישתך: רב עוצמה וניזון מעצם הזעם והיגון של האדם – כלי נשק."
לקוח: "הוא יפהפה…"
הוא: "אתה לא שוכח משהו?"
לקוח: "אה? אה, כן, כמובן… הגמול."
הגמול ניתן במלואו.
הוא: "קח את היצירה ולך – הענק לה חיים לפי ראות עיניך וגחמות ליבך."
הלקוח הלך… סוף דבר.

לקוח בא – עוד התחלה.
הוא: "מהו רצונך?"
לקוח: "ראי המשקף את טבעו של כל דבר הנקלט בגופו, וכדרכו של כל ראי,
בהיפוכין – טוב ייראה בו כרע ורע ייראה בו כטוב."
הוא: "זה ייעשה."
לקוח: "ומה בעניין הגמול?"
הוא: "אחר כך. חזור אליי עוד שנה, ויהיה לך את רצונך."
המְלָאכָה החלה.



המְלָאכָה הושלמה.
נראה כי שהשתקקותו, או לפחות נלהבותו, של לוקחו הנוכחי לממש את תוכניותיו, יהיו אשר יהיו, לא בוערות בעוצמה שבה בערה זאת של לקוחו הקודם; לקוחו הנוכחי לא הקדים, הוא אפילו לא מדייק – הוא מאחר; ללא ספק, יש לו זמן. עכשיו, בזכותו, גם לבעל המְלָאכָה יש זמן – זמן חופשי: מרווח בין רגע השלמתה של יצירה לרגע שהלקוח בא עבורה. בעל המְלָאכָה מתכוון לשים שימוש ראוי לחופש הזה – הוא מתכוון לנצל אותו עד תומו, שלבטח היה כבר די קרוב במילא.
בעל המְלָאכָה הגניב מבט לראי – יצירה נשגבת נוספת אשר הושלמה בהתאם לדרישות הלקוח. היא עמדה במרכז הסדנא בתמימות – כדרכו של כל חפץ דומם – מחכה בשלווה לאדונה אשר יעניק לה חיים, אשר יטיל עליה את מרותו וגחמות ליבו. כלום היצירה אכן תמימה? בעל המְלָאכָה לעולם לא יידע – זוהי לא דרכו.
בעל המְלָאכָה בדיוק התכוון לפנות ולעשות את הדבר שלא עשה זה שנים רבות והשתוקק לעשות כשהבין שמה שבתחילה היה מבט מוגנב ותו לא הפך עתה למבט מטבע אחר לגמרי: לא מבטו של יוצר, אשר שבוי עמוקות מדי במלאכתו הנעלה מכדי שיוכל להבחין בפרטים שוליים, אלא מבטו של צופה – של לקוח מן המניין.
טוב… אין דבר לעשות בנדון – זוהי דרכו של חופש.
בעל המְלָאכָה בדיוק התכוון לפנות ולעשות את הדבר שלא עשה זה שנים רבות והשתוקק לעשות כשהבין שהוא לא רק מביט, אלא גם רואה. לא רואה כאדם שעיניו סתם מכוונות כעיוורות אל דבר כלשהו, אלא רואה כקולט – רואה כמפנים. ועוד מה הוא רואה: הוא רואה את גופו של הראי, את השתקופותו בהיפוכין של הדבר אשר נקלט בו; דהיינו, של הסדנא ושל עצמו.
טוב… אין דבר לעשות בנדון – זוהי דרכו של חופש.
בעל המְלָאכָה בדיוק התכוון לפנות ולעשות את הדבר שלא עשה זה שנים רבות והשתוקק לעשות כשהבין שהוא לא רק רואה, אלא גם אוהב את מה שהוא רואה. לא אוהב כחמימות פתאומית הנובעת ממחשבה או גחמה חד פעמיים, אלא אוהב כמתמסר בכל חלקי גופו לדבר אשר כלפיו הוא מרגיש את הצורך העז הזה. ועוד מה הוא אוהב: הוא אוהב את הטבע שהראי משקף; דהיינו, את הטבע ההפוך לשלו – הוא אוהב אותו על כל צורתו, עקרונותיו ותכונותיו הנעלות.
טוב… אין דבר לעשות בנדון – זוהי דרכו של חופש.
בעל המְלָאכָה בדיוק התכוון לפנות ולעשות את הדבר שלא עשה זה שנים רבות והשתוקק לעשות כשהבין לא רק שהוא אוהב את מה שהוא רואה בראי, אלא גם את משמעות הדבר, את האמת הנוראה: הוא אוהב את הדמות המיישרת לו מבט מבעד לראי – אותו ראי נשגב שהוא במו ידיו יצר – דמות ההפוכה ממנו בכל מובן אפשרי. איך לא הבחין בכך קודם?
התשובה לכך התחוורה לו כמה פעימות לאחר מכן – כאשר זה לא מכבר זנח את כוונותיו לפנות ולעשות את הדבר שלא עשה זה שנים רבות והשתוקק לעשות, ובמקום בחר להעמיק יותר ויותר את אל תוך השתקפותם של טבעו ושל חיוו כפי שנראו בראי…
אין מה לעשות בנדון – אלו הן דרכם של חופש והיפוכו.
מחשבות הציפו את רוחו: הרהורים על טבעו, על קיומו – על עצם דרכיו. ההרהור הוביל לשאלות, והתובנה מאוחריהן ניסתה בכל כוחה לפרוץ בצורה של מסקנה:
ביכולתי ליצור במו ידי כל דבר שעולה על הדעת – יש מאין… אך איני יכול לשנות את טבעה של יצירה שיצר בעל מְלָאכָה אחר. כלום זה אומר שאיני יכול לשנות את טבעי שלי? כלום אני נידון לאהוב לנצח את המחשבה על דמותי בראי… נידון לכנותה 'נשגבת'?
היגון החל שוקע – התסכול חובק.
הוא ישב והרהר מול הראי, ואילו זה, כדי להכעיס, המשיך לשקף את היפוכו של טבעו – טבעו שהיה כעת, כך הסיק לבסוף בעל המְלָאכָה, מתועב.
הלקוח חזר.
לקוח: "האם זהו הראי?"
הוא: "אה?"
לקוח: "בעל מְלָאכָה, האם זהו הראי?"
הוא: "הו, סלח לי. כן… כן, זוהי היצירה. לפרטי פרטים לפי דרושתיך: משקף במדויק את טבעו של כל דבר הנקלט בגופו, וכדרכו של כל ראי, בהיפוכין – טוב נראה בו כרע ורע נראה בו כטוב."
לקוח: "כן… אני רואה. טוב מאוד, אקח אותו איתי עכשיו. הנה גמולך."
הגמול ניתן במלואו.
לקוח: "היה שלום."
הוא: "קח את היצירה ולך – הענק לה חיים לפי ראות עיניך וגחמות ליבך…"
הלקוח הלך…
"רגע! חכה! אנא, חכה!"
יוצא מן הסדנא בריצה, בעל המְלָאכָה דחף ממפתן דלתו את מי שעמד להיות בעוד רגע לקוחו הנוכחי, וחש בכל כוחו בעקבותיו של מי שכנראה היה עתה לקוחו הקודם. האיש בעל הגלימה השחורה שמע את קריאותיו הרמות, עצר במעלה הדרך והתסובב להביט בו. הבעתו, לרבות עיניו של האיש, כוסו לחלוטין תחת צילו הכבד של הברדס – רק העלטה נראתה מבעדו.
"חכה… אנא… חכה."
"מהו העניין, בעל מְלָאכָה? האין באת על סיפוקך? כלום הגמול אינו כשורה?"
"לא, הגמול אינו העניין. זה… הראי…" בעל מְלָאכָה הצביע על הדבר שהאיש החזיק מתחת זרועו – עטוף כעת ביריעת בד שחורה.
"הראי?" אמר האיש. "ומה לגביו?"
"אני… אני… תהיתי אם…" אסור לו להסס – חרף מסקנותיו, הוא חייב לנסות. "למה?"
"'למה?'" חזר אחריו האיש. נראה היה כי עיניו של האיש, על אף שלא היה ניתן להבחין בהם מאחורי החושך, הביטו ישירות אל תוך אלה של בעל המְלָאכָה.
"על מה כל המהומה הזאת? בעל מְלָאכָה, מה פשר הדבר?" קראה לפתע האישה. שני הגברים פנו להביט בה.
"אני עסוק – לא אוכל להיענות לרצונך."
"מה? מה זה אמור להביע?"
"אני חושב שדבריו של בעל המְלָאכָה ברורים." נשמע קולו של האיש, שנבע כנראה מפיו – גם הוא כנראה מכוסה תחת צל הברדס.
האישה הסיתה מבטה אל האיש – לפתע עיניה הפכו אלימות, או שמא היו כך מלכחתילה?
"לך! רצונך שייך לעבר; רצוני לבדו הוא ההווה."
"אין זה מעלה או מוריד מדבר… בעל המְלָאכָה עסוק – הוא לא יגשים אותו; לא כרגע."
בעל המְלָאכָה מצא את עצמו בשנית תחת אור עיניה היוקדות.
"ומה עם כל אותם שרצונם שייך לעתיד? כל העשרות, המאות, שמחכים לסגולותך המופלאה שתיגע בהם – שתממש את חלומם?"
"שתקי." אמר האיש, והחל יורד במורד הדרך. "אין אנוכיותך יודעת גבול? שמעת את דבריו. חזרי אל המקום ממנו באת."
"מי אתה שתטיף מוסר? האין היית לפני קצת יותר משנה באותה עמדה כשלי? אתה הוא זה שצריך לעזוב, צבוע; סור מעל פנינו וממש את גחמותיך הנלעגות."
לכמה רגעים נראה היה כי האישה ניצחה, שהאיש עומד לפנות לדרכו ואחת ולתמיד ללכת, אבל אז… "אין אנוכיותנו יודעת גבול?"
"נוח… ודאי זה קל זה לומר מילים נוקבות ואציליות שכאלה כשעבורך זה כבר אחרית דבר; גם אני רוצה לחוות את הקלות הזאת."
"גורלו של אדם עומד הפרק; לא אוכל להרשות זאת."
"אמת, גורלו של אדם אכן עומד הפרק, גורלו של אדם אחד בלבד: שלי."
הקרב האדיר שכך; כלי המלחמה פנו כעת לעבר בעל המְלָאכָה.
"ההחלטה בידך."
"לכי." הוא פסק לבסוף, וכך היה. האור נדם בן רגע, כאילו מעולם לא נברא. רק המאפליה נותרה; בעל המְלָאכָה בירך אותה.
על העפר במקום שבו שני הגברים עמדו כעת שכב לו שלד – ראשו פונה השמימה, זרועותיו משולבות מעל צלעותיו ורגליו ישרות, מסודרות ומקבילות זו לזו. זמן רב חלף מאז שבעליו של השלד גווע; אולם, בניגוד לדרכי הטבע, הוא היה מטופח מאוד: שליו, נקי, עצמותיו לא יבשות אלא שלמות בכל מובן אפשרי, כאילו היו עד לא מכבר העצמות של תינוק אשר תרם נולד. מי שכנראה היה עתה לקוחו הקודם של בעל המְלָאכָה דאג לשלד היטב.
הראי ריחף מאחיזתו של האיש והציב את עצמו על העפר. הלוט השחור הוסר מעליו. מבעדו נראו כעת שלוש דמויות, הפוכות בטבע של אלה אשר היו במציאות והשתקפו בו: השלד, בעל המְלָאכָה ולקוחו הקודם.
האיש הרים את ידו הצביע על הראי. חילוף התרחש: שתי דמויות, כל אחת מצדו האחר של הראי, השתנו בבת אחת; בשר ודם הפכו עצמות – עצמות הפכו בשר ודם.
נצנוצים קלילים ועדינים של אור נגהו כעת מבעד לברדס של מי שכנראה היתה עתה לקוחו הקודם של בעל המְלָאכָה. הדמעות הבוהקות פיזרו את הצל וחשפו את פניו; ולראשונה, את עיניו. סוף כל סוף ניתן היה לעמוד על טבעם; והם הביטו באדם החי שעמד במקומו של השלד המטופח שהיה כלוא עתה מבעד לראי.
השניים התקרבו זה לכיוונו של זה בכמיהה מסנוורת, וכשהגיעו למחוז חפצם, התנשקו עמוקות.
לא היה זה רצונו של בעל המְלָאכָה לקטוע את הרגע, אך האהבה שלטה לא רק בליבם ובינתם של השניים האלה: היא שלטה גם בליבו ובינתו שלו. "אנא! עשה את הנס גם לי!" הוא קרא.
מי שכנראה היה עתה לקוחו הקודם של בעל המְלָאכָה ניתק את שפתיו משפתיו של רֵעו; עיניו, תרם הפסיקו לדמוע, פנו להביט בבעל המְלָאכָה. מאחורי הדמעות הזוהרות, היו אלה אותם העיניים בהם התסובב האיש להביט בבעל המְלָאכָה בפעם הראשונה.
"בזה אתה באמת חפץ?"
"כן!" אמר בעל המְלָאכָה "כן! כן! יותר מכל! אנא ממך…" בעל המאלכה פרץ בבכי.
לקוחו לשעבר של בעל המְלָאכָה הסתובב בשנית; עיניו פגשו את אלו של דמותו של בעל המְלָאכָה; גם אלו דמעו, ברם היה זה בדמעות של אור ולא של חושך. אחרי שלמד אותה לכמה רגעים הפנה הלקוח את מבטו לעבר ההשתקפות השלישית שנראתה בראי… ובזאת הוא ראה כל שצריך היה לראות. הלקוח הרים את ידו והצביע על הראי פעם נוספת. חילוף התרחש: שתי דמויות, כל אחת מצדו האחר של הראי, השתנו בבת אחת…
בעל המְלָאכָה התמוגג מאושר.
…סוף דבר.