טטרה אוסטרליס מאת טל נאמן

בקצה המוחלט של שדה הראייה שלך יש נוף שאינו מתקבל על הדעת.

חיכית שנים.

מחפש אחר אותה נקודה במרחב, מרווח כפול בין השניות,

קלקול בנשימה.

 

אבל כעת,

ברגע זה,

גופך כבד ומיותר. כל תנועה שתעשה – מגושמת. אין חוקים שידריכו אותך. אין לך אחיזה.

רק צמרמורת רכה חולפת לפרקים את חלקיקי האוויר

 

 

ככה.

 

 

בקצה המוחלט של שדה הראייה שלך יש נוף שאינו מתקבל על הדעת. לאט לאט, הוא משנה את יציבתך.

אם תפנה אליו, האם הוא יהיה שם?

 

האם תהיה מוכן לקחת את הסיכון?

 

א. להיות דג

אני מדמיינת איך זה יהיה כששוברת הקרח הענקית תגיח מעל לעיקול של כדור הארץ, שיצר קו רוחב 70 דרום, הטמון אי שם במעמקי האוקיינוס, ותצביע בחרטומה על חוף עצום וקפוא.

א נ ט א ר ק ט י ק ה

אני מעבירה בפי את ההברות באשם מתוק.

כמו לחזור הביתה.

 

 

את לא שומעת שמדברים אלייך?  לידי עומד אחד הנוסעים ומנסה ללכוד את מבטי. אני סטן, הוא אומר, ומושיט לי את ידו. למה את עומדת בחוץ? קפוא פה!

אני מסתכלת.

מסתכלת? הוא משתומם. אבל לא רואים כלום. רק ים וים. וגם זה לא. ערפל כזה עוד לא ראיתי. אפילו אותך בקושי מצאתי בעיסה הסמיכה הזאת. את לא רוצה לאכול ארוחת ערב? ממש נעים בפנים… פרד הגיאולוג מדבר היום על היווצרות היבשות.  זה מצחיק איך לכל אחד פה יש תפקיד. זה נשמע כמו בדיחה שם – גיאולוג, פלנתיאולוג, ואוקיאנוגראף יושבים בסירה אחת… לא, שנייה, יש לי אחת באמת טובה: כמה גיאולוגים אפשר להכניס למקפיא?

לא יודעת, אני אומרת. כמה?

כמה שרק ירצו להיכנס…

 

ומה התפקיד שלך? אני שואלת.

"אני…" הוא נושף הצידה את עשן הסיגריה שלו בנשיפה ארוכה. "ביולוג ימי. האם אפשריים חיים באנטארקטיקה? כבר ידוע לנו שכן. בתקופת הקיץ הומים אזורי החוף סוגים שונים של בעלי חיים ובחורף, עם תחילת הקיפאון הגדול, הם בורחים בהמוניהם. אך גם אז, באזורים שבהם הקרח דק יחסית, התגלו זנים המסוגלים להתקיים במי הקרח. מטרתנו היא לנסות להבין כיצד הם פועלים ומה פשר קיומם. כמו הדג השקוף, אותה בריה חמקמקה שנצפתה רק פעמים ספורות לאורך ההיסטוריה ושיש המפקפקים בעצם קיומה. דמו מכיל נוגדני קיפאון. אני חושד שגם באזורים הפנימיים ביבשת, שכמעט אינם נגישים לנו, באזורים שבהם שכבות הקרח מגיעות לגובה של שני קילומטרים לפחות, יש סוג מסוים של חיים שכיוון מחשבתנו אינו מאפשר לנו להבחין בו. והמפתח הוא הדג השקוף".

הוא מתמהמה מעט ואומר בחיוך: "פעם הייתי דייג. ולפני כן, הייתי רעב. ולפני שהייתי רעב", הוא אומר, מנחש את מחשבותיי, "אהבתי את הדגים וחייתי במחיצתם. אפשר לומר שאני עצמי הייתי דג. אך די היה בבגידה הקטנה ביותר, ברגע של חולשה. לא היה לי עוד מקום ביניהם לאחר מכן. רק הייתה כף רגלי דורכת במים, וכולם היו מתרחקים. אז נעשיתי רודף. ורדוף. ודייג. לאחר זמן, גבר בי הגעגוע. בעורמה, הייתי מתקרב ומתבונן, מנסה לא להיות מורגש, לא להפריע. דברים מסוימים חדלתי להבין, וזה היה מרדפי החדש. להשיב לי את מה שאבד. ישבתי בין אנשים מלומדים והשכלתי רבות. לו רק ידעו שמשאת נפשי היחידה היא לבטל את הטעות. לשוב להיות דג".

 

ומה איתך? הוא שואל אחרי שתיקה ארוכה.

קרטוגראפית? גיאולוגית?

לא, אני אומרת. אני ניסוי.

אה, משתתפת בניסוי…. כן, בעצם את באמת נראית כמו מסתננת. הוא קורץ לעברי.

כמו עווית, אני מרגישה את החיוך העגום, חסר התועלת שלי עולה על פני. מדוע אני מחייכת? פני אינם ממושמעים.

 

"ולמה את אף פעם לא אוכלת איתנו?" הוא שואל, ואני לא עונה. "זה מה שאני חושב: מצאת את עצמך על אוניית המחפשים. אבל את לא מוכנה להודות שגם את אחת מהם".

"אני לא", אני פולטת במהירות ומפנה לו את גבי.

כי עוד אוחזים בה סופי אצבעותיי, ונשבעתי שלא תישמט. אך לפעמים פתאום אני יודעת שאבדה לי, ולעולם לא אצליח למצוא אותה.

אני לא אחת מהם, אך תמורת מבט אחד הייתי נותנת מלכות.

*

 

"אנחנו עומדים להיכנס לחוג הקוטב הדרומי", אומר רב החובל ומוליך את אצבעו על המפה, "התקדמנו דרך האגן האוסטרלי. כאן, במשך מאות שנים, האמינו שצריכה להימצא ה-Terra Australis Incognita – "היבשת הדרומית העלומה" שדמיין אריסטו, כיוון שלפי חישוביו חייבת להיות מסת אדמה בהמיספרה הדרומית שתאזן את מסת היבשות שבהמיספרה הצפונית. היא הייתה אמורה להשתרע ממקומה של אוסטרליה היום ועד הקוטב הדרומי. טיעוניו היו כה משכנעים, שהיא הופיעה במפות עד סוף המאה ה-17…", הוא פורש מפה עתיקה על השולחן שלפניו ומצביע על גוש אדמה כביר שמשורטט בתחתיתה. "למעשה, אם היו השרטוטים הללו נכונים, היינו חוצים עכשיו ממש דרכה…". גבותיו מתקשתות, על פניו חיוך זחוח. "היה זה קפטן ג'יימס קוק שיצא להוכיח שיבשת כזו לא קיימת. הוא הקיף את אוסטרליה וניו-זילנד והראה שהן לא מחוברות למסת האדמה הדמיונית. ככל שהדרים ג'יימס קוק, הלך והתפוגג דימוי היבשת המפוארת והאיומה. שטחה האפשרי הצטמצם עוד ועוד, עד שהבינו כי גם אם קיימת יבשת נוספת בתחתית העולם, היא קטנה ועלובה לאין שיעור ממה שחשבו. הוא אפילו הצליח להיכנס למעגל הקוטב הדרומי, אבל לצערו, טבעת המגן – מעגל הקרחונים המקיף את הקוטב – לא אפשרה לו להמשיך ולהדרים, והייתה מטביעה את ספינותיו אלמלא נס על נפשו ברגע האחרון. הוא לא הצליח לראות אם יש משהו מעבר לגושי הקרח, אבל חלקי סלעים שגילו מדעניו בקרחונים שסביב הוכיחו שקיימת יבשת דרומית. קוק נטש לבסוף את המשימה והכריז ברוגז שגם אם קיימת יבשת כזו, העולם לא ימצא בה כל תועלת".

 

"זה כמעט נכון", אומר סטן, וכולם צוחקים.

 

 

אני וג'יימס קוק

נוסעים יחדיו בסירת מנוע. שיערותינו מתבדרות ברוח שנושבת 300 קילומטר בשעה, סימן שאנחנו מתקרבים, ככה הוא אומר לי ומדביק לי נשיקה על הפה.

אני לא מרגישה את הפנים שלו וגם לא את שלי.

אני וג'יימס קוק מסתכלים במפה מהמאה ה-17 שהוא הביא איתו. ג'יימס מראה לי איפה אנחנו בערך במפה ואומר שהוא מעדיף שייקראו לו קפטן.

אני אומרת לו, מתי נגיע? והוא אומר שאף פעם. כי הם כולם טעו. אין פה כלום, את רואה. אני ידעתי זאת מההתחלה, ועכשיו הוכחנו. ואני אומרת לו שאני רוצה לרדת, קפטן, כי אני עומדת להקיא.

 

רעש עמום מגיח מתחתינו, וטלטלה עזה מפסיקה את ההלצות.

זהו זמן תיקון עוולות.

כעבור דקות נשמע קול במערכת הכריזה: "כאן הקפטן. נתקלנו בבעיה. עלינו לדומם מנועים באופן מיידי. אבקשכם להיעזר בסבלנות ולא להיכנס לפאניקה. איידע אתכם בכל התפתחות". מערכת הכריזה דוממת. שניות לאחר מכן מזדעזעת הספינה, ואותו טרטור מתמיד של המנוע, שהפך כבר לחלק מקצב זרימת הדם שלנו, פוסק. כמה קטנה היא הספינה, אני מבינה פתאום. כמה קלה. כמו עלה שנקלע לחלל החיצון.

 

באיזה חסד אנו תלויים כעת?

 

*

 

אף אחד לא צוחק עכשיו. בלילות כולם ערים בגלל נדנודי הספינה העזים שזורקים אותם שוב ושוב ממיטותיהם. אין לנו יום ולא לילה. העולם בחוץ הוא אפור סמיך. ואני מבינה: נכנסנו למעגל הרוחות.

השליטה הופקעה מידינו . עלינו לעשות עצמנו בלתי מורגשים ככל האפשר. זהו התנאי.

מתוך הדממה הבולענית שואג לעברנו קול רפאים: משיגי גבול! אין איש יכול לבוא אלי אם לא אני משכתי אותו אלי. אם ברצונכם להגיע, הפקידו את חייכם בידי. עזבו מאחוריכם את כל מה שניתן לעזוב,

רק אז אקבל אתכם.

 

הספינה מסתחררת ימים ארוכים. מיקומנו אבד. הרוחות מתמסרות בנו לכאן ולכאן ולכאן. עיני האנשים טרוטות. הם לא מדברים ביניהם עוד. גם הצווחות חדלו. דומה שהם מפחדים לפתוח את פיותיהם, למרות שקיבותיהם פלטו את כל מה שניתן לפלוט. הכל נלקח מהם, פרט לרצון לשרוד.

 

אני רואה אותך, אנטארקטיקה, נטולת צבעים, שרויה בכישוף עמוק. בחלומותיי מציפים אותי תמיד אותם מים אפורים, שבתוך מציאות שאינה אוורירית, שהיא דחוסה כמו בתוך קופסת צעצוע, ובקול לחישה מפלחת, מגיעים אל חוף.

 

*

 

נמצאנו

קולות האנשים החלו להישמע שוב

בהתחלה רק כחכוחים בגרון. נשימות קולניות. משיכות באף.

אחר כך החלו לחשושים חשאיים. איני יודעת אם מילים – אולי רק ניסיונות ללכוד זה את תשומת ליבו של האחר. חלקם עדיין שרועים על רצפת הסיפון, לא יציבים מספיק כדי לעמוד, אך בזה אחר זה מגלים כולם את רגליהם מחדש ויוצאים בהליכה משונה אל הסיפון, שנע בקצב האחיד של פעימות לבם. בזה אחר זה הם מניחים את ידיהם הרועדות על המעקה ומביטים קדימה.

 

דקות רבות הם עומדים כלא מאמינים. עומדים ומסתכלים במבוכה. החוף הוא עירום כמעט. קרחות של בוץ כהה נגלות בין גושי קרח מזוהמים. רעש משק כנפיו של אלבטרוס מתמזג עם זמזום הגנרטור החשמלי מהמחנה שנראה מרחוק.

אז זהו זה? שואל סטן. זה הכל? זאת אנטארקטיקה? זאת ה-Terra Australis? הרי זהו חוף בשר ודם.

כן…מחליפים האנשים מבטים ביניהם.

מבטים של הקלה.

ובוז.

 

עיניכם מכשילות אתכם, אני חושבת לעצמי. ביקשתם לכם משלים, כדי להבין. ולמשל אתם צוחקים. אנטארקטיקה קוראת אליכם. שתו את דמה, אכלו את בשרה, התפלשו בה בכל חושיכם. אך דעו: יש מקום שאליו לעולם לא תוכלו להגיע. זוהי הברית שביקשתם.

 

 

*

 

על הרציף הקטנטן עומדות 6 או 7 דמויות, מתגלות ומסתתרות לסירוגין מאחורי ערפל חולף. כמה מהן מחזיקות בידיהן לפידים שמפריחים עשן אדום. הן מקבלות את פנינו בקריאות שהולכות ודוהות, הולכות ונעשות מהססות ככל שאנחנו מתקרבים. הן מתרחקות מעט ברתיעה כשאנחנו עולים לחוף, נועצות בנו עיניים בוחנות, כאילו שאנחנו זן מיוחד, פראי, שקראו עליו פעם בספר, ועכשיו הן זוכות להביט בו מקרוב.  אלו הם אנשי הקיץ. כשעוצרת הספינה הקטנה שבעזרתה הגענו עד החוף ,חלקם מסתובבים לאחוריהם, שולחים מבט ארוך ואינטנסיבי, מבקשים לצרוב את התמונה על פנים העפעפיים, נושמים נשימה אחרונה, מסכמת, ואז מסתובבים חזרה בפתאומיות, ומתנפלים על הסירה עוד לפני שאנשי הצוות מספיקים לפרוק ממנה את ארגזי האספקה.

 

האחרים נשארים על החוף, מביטים בסירה מתרחקת.

הקריאות דעכו. העשן האדום אופף אותם לעוד רגע ומתפזר, והם ממשיכים להחזיק את המקל החרוך ביד אחת, מורמת באוויר.

זוהי הסירה האחרונה עד תחילת הקיץ הבא. היא לוקחת איתה את הגשר וחותמת שוב את המעגל שאי אפשר לצאת ממנו. אי אפשר כבר להתחרט.

הם – אנחנו אנשי החורף. החוֹרְפִּים.

 

ברוכים הבאים למק-מורדו, תחנת המחקר הגדולה באנטארקטיקה. מי מכם שמצטרף אלינו שיעמוד בצד שמאל.  כך אומר אדם מכורבל בחליפת סערה אדומה, ולשמאלו מסתדרים בהתרגשות רוב חברי המשלחת. השאר ימתינו פה לאיש הקשר שלהם שיוביל אותם לפנים היבשת.

כמה מכם מיועדים לתחנת סקוט?

אני מרימה את ידי. סטן, שנאבק בקור על ידי דילוגים וקפיצות במקום, קורץ אלי- אז מתברר שנהיה שכנים בשנה הקרובה. אתה שומע זאת, אני שואלת אותו ומיישרה אליו מבט. שומע מה? הוא מעווה את פרצופו.  קול עולה מבטן האדמה, ואומר – אם לא תאכלו את בשרי ולא תשתו את דמי, אין לכם חיים בקרבכם.

 

במרחק ישנה התקבצות כלשהי, תנועות חדות וקולות שחלק מהם מגיעים לאוזני. אני מצמצמת את עיני כדי להיטיב לראות מבעד לסנוור, ומבחינה שהם חובטים ומצליפים במשהו. מה זה? זה נראה כמו בובה. אני חושבת. היא לא זזה, מבטה מקובע, היא לא מנסה להתגונן.

קול חבטה עזה מזעזע אותי.

זאת לא בובה.

 

אני נחרדת.

מה לעשות? מה לעשות?…אני לא יכולה לראות את זה יותר….אבל ברגע הבא אני נדחפת עם כולם לארגז של המשאית שהגיעה להוביל אותנו. הוא אטום לגמרי, ואפילו אם אני רוצה אני לא יכולה לראות דרכו.

 

בתוך המשאית, מסבירים לנו הכל. ישנם כללי התנהגות. ישנם שלושה מצבי כוננות.  3 הוא מצב נטול רוחות. במצב 2, שהוא השכיח ביותר כאן, אם ישנו כורח לצאת, יש להסתובב בזוגות ולא לעבור את גבולות המחנה. כאשר מתריעים על מצב 1, ישנו איסור חמור על יציאה מהבית. זהו מצב מסוכן ביותר. באנטארקטיקה מהירות הרוח עלולה להגיע ל-300 קמ"ש. סופות כאן נמשכות ימים שלמים. אם נקלעתם למצב 1 כאשר אתם מחוץ למחנה, אל תנסו לחזור. הוציאו את אוהל הסערה מתיק ההישרדות שלכם,  והישארו צמודים לקרקע. בתיק יש ציוד הישרדות שיחזיק אתכם במשך כמה ימים. אם אתם מבחינים במישהו שבא לחפש אתכם, השתמשו בקרני השמש ובמראה שברשותכם כדי לסמן לו את מקום הימצאותכם. תחנת סקוט-אמונדסן, היא התחנה הקרובה ביותר לקוטב. על שמם של שני האנשים הראשונים שחצו את היבשת ברגל.

 

ארגז המשאית נפתח מאחור והנוסעים המעטים יורדים אחד אחד. הם מכסים את פניהם בידיהם ונושפים לתוכן אויר חם. עיניהם מתרוצצות על סביבתם, מבטיהם נשלחים ונסוגים מייד, הם לבושים שכבות של בגדי צמר סינתטי בצבעים גסים כמו אדום עז, סגול בוהק וירוק זוהר. כוונתם להתריס נגד הלובן, להקצין את הזרות. נראה שהם חושבים שהם מצילים את עצמם ממשהו, אבל הם רק נראים מגוחכים, חצופים.

 

מישהו מושיט לי יד ועוזר לי לרדת מהארגז. "כדאי שתמהרי, הם צופים דרגה 2 בעוד 3 דקות" הוא אומר בבהילות, מנסה להרים את קולו מעל האזעקה שהחלה לצווח באותו רגע. הוא מתחיל להדביק את הפער ולהזדנב לשיירה הקטנה, ואז, מסתובב אלי וצועק "סמכי עלי, זה לא משהו שאת רוצה לחוות על בשרך!"

 

לחכות לך? שואל סטן. לא, אני אומרת, הצטרף לאחרים. אני כבר אבוא.

 

כי אני רוצה את כל זה לעצמי,

כל הממלכה.

נציבים, ארמונות קרח העשויים שכבות של זמן קפוא, מתנוצצים בטוהר לבן, חודר.

אני עומדת באמצע כל הפאר הזה. מרותקת. אני לא חושבת על להינתק ממנו. ההרים רועמים ביניהם משבים עמומים שאינני תופסת עדיין את עוצמתם, כמו שפה אחרת, עתיקה, שאפשר להיזכר בה רק אם משילים את כל השכבות. אני מתבוננת מקרוב, רוצה לראות כל חלקיק, לרדת לפרטים הקטנים, להבין.  הכל מסתחרר סביבי, מתנקז אלי במערבולת.

 

 

פעם, לפני מאות מליוני שנים, הייתה יבשת על ענקית, פאנגאה, שפירושו כל העולם. העולם היה אז מקום מוזר, מחובר כולו. ואם היית הולך והולך, יכולת אולי ליפול מהקצה.

אבל נוצרו סדקים, שהפכו לשברים. מספרים שהשמיים נפלו. היו צעקות וקללות ודברים שנזרקו והתנפצו אל הרצפה. ומזוודות שנארזו בחיפזון. ותירוצים שנעשה בהם שימוש חוזר. ובגניבה, בקצב שאינו נראה לעין, נתלשו היבשות פיסות פיסות, ושייטו לפינותיהן המנוגדות ברוגז.  והאחרונה להינתק הייתה האחרונה להימצא.

זה לקח כמעט נצח, אבל מיליוני שנים אחר כך מישהו שם לב שחסרה חתיכה בפאזל.

קווי המתאר הכלליים היו ידועים. גם את הצבעים ניתן היה להשלים לפי החלקים האחרים: צמחים ובעלי חיים שנראה ממש כאילו גופם נחצה לשניים, ויש לחפש את חלקם האחר כדי להשלים את התמונה.

הם לא ידעו שניסיונותיהם ייתקלו בטבעת מגן מרה,

הם לא ידעו שאחותם נדדה מרחק רב כל כך, וכל מה שלמדה. שאם ייפגשו,כבר לא יוכלו  להכיר אותה.

ששכבות עתיקות של קיפאון  מכסות את כל זה ומקבעות אותה למקומה, הרחק הרחק מהישג ידם.

 

ב.

 

"זה היה מאוד מסוכן, מה שעשית", אומר איש מזוקן כשאני מתאוששת מעט. אני מכוסה שמיכה לבנה ומאחוריו מציצים אלי כמה אנשים נרגשים. הוא מברך אותי על הגעתי ואומר שחיכו לי בקוצר רוח. עכשיו נוכל להתחיל סוף-סוף בניסוי. אני מתיישבת במיטה ורואה שעל הדלת מודבק שלט עם כיתוב שחור, עבה: "השפעות הבידוד-קב' ניסוי 1". מתברר שאני היא כל קבוצת הניסוי כולה. החוקרים מסבירים לי את הפרטים, כל אחד בתורו, מסתכלים בי בעיון וכותבים כל מה שאני אומרת בתגובה לשאלותיהם.  "תפקידך הנוסף",  אומר האדם המזוקן, "יהיה לטפל בחממה המדעית שלנו, שנמצאת בקרבת הבקתה שלך. תגיעי בימים קבועים שבהם לא יהיה שם איש, כדי לא לסכן את הניסוי. ודאי כבר שמעת את הסיפור על שני הנסיינים שהפרו את הכללים ונולדה להם תינוקת, לפני כמה עשורים. הילדה היחידה שנולדה ביבשת. זה כנראה מיתוס שנועד להפחיד את החדשים. בכל מקרה, אומרים שהיא לא שרדה". הוא מתקרב מעט: "ידעת שהאקלים באנטארקטיקה היה פעם חם?  מטרתנו היא להשתמש בצמחים ששרידים מהם נתגלו ממש כאן, להזריק להם נוגדני קיפאון ולראות אם ישרדו. כבר יש לנו גן עגבניות קטן ועוד כמה ירקות. חשבי כמה יפה יהיה לראות יער בלב הקרח. את לא חושבת?" הוא טופח על ידי בחיבה ואני קופצת כאילו קיבלתי מכת חשמל, אבל מייד דעתי מוסחת, כי בחלון, מאחורי גבו, מבזיקה מעין משיכת מכחול מהירה, שריטה בדף הנייר, ולרגע אני חושבת שראיתי את פניה החבולים, שהצלחתי לראות לתוך עיניה.

 

 

את לא חושבת? את לא חושבת? את לא חושבת? דיבור מהיר וקולח יגרום להם להאמין או לפחות לא לפקפק, אם אפשר שיתחרז, זה בכלל יוצא מן הכלל–  הכי חשוב זה להיראות; פעולה מהירה ומזהירה תזכה אותך בשתי נוצות על הכובע —  אפשר להתעכב רק לרגע, כדי להתענג על הבעת הזעם של האדון, שמכוסה כולו בפירורי אדמה מתורבתת שאינה קופאת במינוס 30 מעלות כמוהו…אפשר גם קידה חיננית, אבל אחרי זה, מוטב לא להישאר בסביבה—

את ההדרן אפשר, ולמען האמת לא מן הנמנע, לתת בריצה מטורפת, מלווה בשירת המקהלה ("חכי חכי אני אתפוס אותך, מטומטמת!")

 

 

האנשים מביטים אלי בדאגה. כנראה שוב אמרו משהו ולא שמעתי. הם שואלים אם יש לי היסטוריה, ואני מתפתה לומר שלא, נולדתי ממש עכשיו. אני מספרת להם על אמא שלי, שהייתה משוגעת לגמרי. אני מספרת על התקפי הזעם שלה, על איך שכלאה אותי בארון במשך יומיים והכריחה אותי לשתות מן האסלה. כשהם מביטים אלי בזעזוע, אני מגחכת. האנשים האלה הם כל כך קלים.

 

*

אנחנו יוצאים לטיולים בסביבות התחנה. אני וסטן, כי חייבים לצאת בזוגות. המחנה עובר שיפוצים, לפני שתרד החשיכה, וכולו רוחש תנועת אנשים ומכונות. אבל כאשר המנועים דוממים, השקט זורם פנימה מן האופק השטוח ומכה בך כמו קיר—השקט של אלפי קילומטרים של קרח ריק, מדבר קפוא על משטח קרח בעומק שלושה קילומטרים.

אבל המהומה של המנופים והבולדוזרים נראית כמו ניסיון נואש להרחיק את הדממה. ובסוף יום העבודה כולם ממהרים פנימה, אל החום והנוחות שבקול אנושי, של ארבע קירות שמגבילים את האופק העמוק הזה.

הבדיקות יימשכו כ-180 שעות, הם אומרים ומיד מסבירים בהתנצלות – קצת יותר  משבוע. כאן לא מדברים במונחים של ימים: השמש זורחת בספטמבר ושוקעת במרץ – יום אחד ולילה אחד. בקרוב תתחיל תקופת הדמדומים, אבל כעת עדיין מואר הכל באור מוזר וחיוור, כזה שהוא לא סוף ולא התחלה. עוד מעט הוא יימחה מעל פני היבשת, והשמיים יוכלו למלא את ייעודם השחור, האמיתי.

 

זרועותיי מתמלאות סימני דקירה וגבי מכוסה באלקטרודות פלסטיק. כל גופי ממופה מבפנים ומבחוץ. הם לומדים את קצב פעימות לבי ומשקפים את ריאותיי. מה בדיוק הם מחפשים? אני שואלת את עצמי כשרופא מחזיק צילום רנטגן מול החלון ועובר עליו באצבעו. כשרופא אחר מצמיד סטטוסקופ קפוא לחזי אני כמעט נחנקת מבהלה, כי אני שומעת מעין פיצוץ מחריש אוזניים, ולרגע אני חושבת שזה בא ממני.

 

פיצוץ קטן, פיצוצון, פיצפוצון…לא יותר מן הנדרש, אבל גם לא בלתי מורגש

(זאת עלולה להיות הפרה בוטה של התקנות)

נא להקפיא את הרגע!

המציאות מתרסקת לאלפי חתיכות,

כל אחת מרחפת במרחק שווה לחברתה בחלל האוויר.

להעביר להילוך איטי

שלכת של חתיכות חמר  נושרת סביב בדרמטיות

(ממנורות החממה נשארה רק אבקת כוכבים)

ואחריה, הפרחים-

מקדימים את תשואות הקהל…

הילוך מהיר

יש לאסוף את השלל בהליך המקובל ולא לשכוח להודות לקהל ואחר כך לא לשכוח לקחת את הרגליים ולברוח!

 

 

מחוץ למחנה, במרחק שלושה מיילים, נמצאת הבקתה שלי. סטן ואדם נוסף מלווים אותי אליה. סטן לוקח מידי את התיק. מה זה, זה לא שוקל כלום! הוא מכריז.

לרגע עוברת בי מחשבה שאולי הוא בכלל ריק. לא פתחתי אותו כל המסע, ומה שעשיתי לפני אני לא זוכרת. למה לקחתי תיק ריק? אני לא הופכת בשאלה הזאת, כאילו מדובר באדם זר, שאת מניעיו אין לנחש.

 

הבקתה מכוסה כמעט כולה בשלג חדש, שגורם לה להראות כהמשך של ההר. זיהיתי אותה רק בזכות החלון הגדול שנשאר חשוף ובוהק, כמו חלון הצצה אל תוך קרבי האדמה.

האדם הנוסף נכנס לפני, כדי להניח את ארגזי האספקה שפרק מן המזחלת ולהעיף מבט מהיר בחדר כדי לוודא שהכל כשורה. הוא מדווח מדי פעם במכשיר הקשר שלו, שלא שתק כל הדרך.  ליד הדלת הוא מעביר אלי את המפתח, מזכיר לי שוב את כל הדברים שאסור לשכוח. לבסוף הוא מתופף בידיו על כיסי מכנסיו ונאנח "טוב, אני מקווה שתסתגלי היטב למציאות החדשה. ו…כנראה שנתראה בעוד שבעה חודשים…".

*

 

המציאות החדשה משמחת אותי. אני אוהבת את הבקתה שלי, ובעיקר את החלון הגדול, שממנו אני מביטה רוב שעות היממה. פעמיים בשבוע עלי ללכת לחממה ולטפל בצמחים שבאחריותי. לאחר מכן עלי למלא את טופס הדו"ח השבועי, ולבדוק אם הושארו עבורי הודעות. בדרך כלל אלו הן הודעות על תגליות חדשות בתחנת המחקר, או על אירועים חשובים שקרו בעולם.  ולפעמים סטן, שמבקר כמעט כל יום בחממה, משרבט עבורי הודעות קטנות בפינת הטופס. כמו – "עדיין לא מצאתי את הדג השקוף, אבל חפרתי אתמול בקרח ומצאתי אריה ים, שכנראה מת כבר לפני שנה, אבל השתמר במצב של מת חדש. גופות יכולות להשתמר כאן במשך מאות שנים ולא להתכלות".

בהתחלה הייתי עונה, אבל כשהוא התחיל לבקש שנפגש, רק לכמה דקות,כתבתי לו שזה נגד חוקי הניסוי, ולא עניתי יותר.

המציאות החדשה משמחת אותי. אבל משהו חוזר ומטריד אותי, ואני לא מצליחה להבין מה. בחלומותיי, מציפים אותי תמיד אותם מים אפורים, שבתוך מציאות שאינה אוורירית, שהיא דחוסה כמו בתוך קופסת צעצוע, ובקול לחישה מפלחת, מגיעים אל החוף.

 

 

 

 

 

ג. White out

 

אני מתעוררת כשמשהו מציק לי בשנתי. אור מרצד ששב ונח על עפעפי הסגורים. אני ניגשת לחלון ורואה מישהו רץ. אני נדהמת שהצלחתי להבחין בו, כמו נקודה הוא נראה בנוף העצום.

ופתאום אני מוצאת את עצמי בחוץ, בכפור, כפור כזה שכבר לא ידעו איך לקרוא לו, איך להבדיל אותו, כי מה זה כבר משנה, אבל כן מגיעה לו הגדרה משלו, מגיע לו שיכירו בו במלוא עצמתו האכזרית.

 

אחרי דקות ספורות אני מאטה. השקט רועם באוזניי. אני פוסעת בהיסוס, לא יודעת לאיזה כיוון להסתכל. עיוורון לבן משתלט עלי. הכל לבן, אפילו השמיים לבנים ואיני יכולה עוד להבדיל אותם מהארץ.

אם אני אמשיך ללכת אני אמצא את עצמי תלויה במהופך. כמו בתוך כדור. אני מחליטה לחזור על עקבותיי, אך הם נמחו, ואיני רואה עוד את המקום שיצאתי ממנו.

 

אין לי נקודת התייחסות

 

ואז אני רואה אותה מרחוק, את הנקודה שלי. רצה, נסחפת, כמעט עפה עם הרוח. ונדמה לי שאם רק אתמתח, רק אושיט את היד…!

אלוהים…ליבי מחסיר פעימה. אני נעצרת צעד אחד לפני קצה צוק. כמעט מאבדת את שיווי המשקל.

באגרופי אחוזה נוצה אפרפרה. וכשאני פותחת אותו, היא נשברת לשניים.

 

שני חצאים.

אי אפשר לומר חצאים, כי זה לא מדויק. אחד מהם נוחת למרגלותיי, על שפת הצוק והשני מפספס וממשיך להיסחף באוויר, מטה מטה עד שהוא כמעט מדגדג אותה

היא כבר לא נקודה. היא ילדה ממש.

עומדת עם הגב אלי, ומסנוורת אותי עם המראה.

לרגליה מאות שתילים עקורים ומדובללים, שפיסות אדמה עוד משורגות בשורשיהם. בידה השנייה, דג שקוף.

מה היא רוצה ממני?

היא מסמנת משהו. שני הבהובים וכיסוי המראה.

זה אומר- אני כאן. הסתכלי.

אני מתקדמת בזהירות, משתדלת להיות מורגשת כמה שפחות, ואז אני רואה את פניה.
עיניה ננעצות במעמקי גרוני.

 

 

פשוט,

הישארי במקום

אל תזוזי

שלא תעשי טעות

תנועה חדה מדי, שינוי קצב הנשימה

כל דבר יכול לשבור את זה

ואל תסירי את מבטך כי היא תעלם. את יודעת שהיא תיעלם.

 

 

אני רואה אותה אבל אני לא יכולה לגעת בה.

היא רחוקה מאוד.

*

נדמה לי שאף פעם לא יהיה יותר בוקר.

 

אני נזכרת בשקיעה. השמיים מתעצמים במחזה אימים, נסדקים בזרמים של אש, סוגרים על העולם בגסיסה ארוכה ונוראית. שאינך רוצה לראות אבל זה בלתי אפשרי להסיט את המבט.

אני מדמדמת, מתעוררת לפרקים ומיד שוב נרדמת, כאילו תודעתי חומקת אל מתחת לפני האדמה ואיני מצליחה להיחלץ.

אין לי חלומות, אבל אני מפחדת.

אני חושבת שיש משהו בתוך הבית שלי.

אם רק יכולתי להגיע למכשיר הקשר, הייתי קוראת לעזרה.

זה מצב חירום, הייתי אומרת, בואו עכשיו, מיד. יש כאן פולש. אני לא יודעת מה זה ואני רוצה שתבואו עם נשק. הייתי אומרת זאת ומישירה את מבטי קדימה, אל תוך עינייך.

מה גרם לך לחזור?

לא הייתי טובה או טהורה במיוחד הפעם. וחשבתי שמקבלים רק נקודות רעות אם מקווים כל כך.

העזרה תגיע, ואני אומר, אל תדאגי, אף אחד לא יכול לראות אותך. את שלי.

ואת בטח תצחקי. איך את יכולה להיות שלי? אני לא מבינה אותך. לא יכולה לגרום לך להישאר. רק לפעמים, אולי, אני יכולה לגרום לך להביט אלי.

ההמולה בחוץ תגבר ואת תהיי קשורה. "היית כאן בעבר" מבטך יאמר בזלזול, ואת כבר תשלבי את ידייך נטולות הכבלים ברוגע על החזה,  בעוד שאני מנסה לזכור את פנייך, שמתחלפים  בכל פעם שאני מרימה את עיניי.

את יודעת מדוע חיפשת אותי, יאמר מבטך.

ואני אסרב להבין.

חיפשת אותי כדי שאומר לך שהכל נגמר, אז הנה, הכל נגמר. עכשיו את יכולה להפסיק לנסות.

ואני אחשוב – אל תלכי. אבל את תלכי, ואני לא אעצור אותך. אני לא אזוז ממקומי, שומעת את הדלת נפתחת ונסגרת מאחורייך.

אני כל כך קלה.

*

 

אני מבלה את ימי בחממה. אני פוגשת את סטן בהיחבא ואנחנו שותלים כמות שתילים כפולה ומשולשת. אני מניחה לו לנשק אותי ומספרת לו על תוכניתי להצית דליקה גדולה, שתפשיר את כל אנטארקטיקה, שתוכיח את הלובן הזה על מה שהוא באמת: בכל העולם אין דבר מזוהם ממנו.

 

בדרך הביתה איני מנסה עוד לראות אל תוך החושך, שהוא כמעט מוחלט עכשיו. אני הולכת בדרך ישרה ורק זרקוריי הניאון מאירים את דרכי עד פתח הדלת, שאני נועלת עכשיו במנעול פלדה.

 

באנטארקטיקה, המקום הסוער עלי האדמות,  לא נושבת הרוח בחורף. הים נרגע כל כך, עד שמשיג אותו הקיפאון שארב לו כל הקיץ. זה כישוף שקל יותר להטיל עליך אם אתה לא בתנועה. ישנה התנגדות מסוימת, הקרח מתגבש ומתפרק, מתגבש ומתפרק, עד שהוא נכלא בתוך עצמו ואינו יכול לזוז יותר. ים הקרח מתגבש סביב היבשת ומכפיל את שטחה כמעט בשניים.

היא גדולה כמעט כפי שחשבו אז, אותם כסילים.

 

אינני מצליחה להירגע.

אני מחפשת בידיי אחר משהו, עוברת על כל החפצים בבקתה. משהו רגיל, יומיומי, שלוקח את כל תשומת הלב. שמספיק כדי להעסיק אותי, כולי, לגמרי.

אני פותחת כמה מקופסאות השימורים וחותכת את עצמי בטעות.  יש בשר משומר, ותפוחי אדמה משומרים, אפילו סלט משומר יש, והוא עושה לי בחילה. אני חייבת לאכול את כל זה, כי יש עוד זמן עד להקלה הראשונה. קצת לפני סוף החורף עובר מעלינו חיל האוויר האמריקאי ומנחית ארגזים של אספקה טרייה. אני חושבת על להיחלץ מכאן, ומנסה באותו זמן לאלץ את הסלט לרדת למטה, אבל כמה שאני לא לועסת זה לא עוזר והכל נפלט לי על הרצפה.

 

איך היא נכנסה? אני לא רוצה לדעת שום דבר עליה, רק איך היא נכנסה.

אני בוחנת אותה בתדהמה מכף רגל ועד ראש . היא לבושה חולצה דקיקה ומכנס קצר. בחוץ 60 מעלות מתחת לאפס. ברכיה אדומות כל כך שנדמה לי לרגע  שהן זבות דם, אבל היא עומדת זקופה, לא רועדת אפילו. כפות ידיה מכסות על בטנה, לוחצות אותה, ופתאום משהו משתלט עלי ואני תופסת אותן בכוח ומושכת. זרם של דם פורץ וקולח למטה, על רגליה.

אני לא יודעת מה לעשות, אני מנסה להחזיר שוב את ידיה למקומן, אבל הן חלושות פתאום, לא נשמעות לי,  אני מרגישה סחרחורת, תופסת אותה בכתפיה, מנערת אותה וצועקת "את בסדר?" אבל במקום, המילים האלה יוצאות דרך שפתיה ואני מתרחקת בהליכה אחורנית ופותחת את הדלת, לא מבינה יותר כלום, אני רק רוצה לישון, רק לישון…וזה כל כך קל…אני כמעט מאושרת…אני מתכרבלת על הארץ ושוכבת בלי לזוז, כמעט בלי לנשום. זה כל כך קל…משהו כבד מכסה אותי ומטביע אותי עמוק יותר עם כל נשימה, שכבות שכבות של קרח.

 

ד. First relief

 

כבר יש אור בחוץ כשאני מתעוררת. איך זה יכול להיות?  הרבה אנשים כאן, כמעט כל המחנה, אני חושבת. הם מדברים וצועקים וקולם הולם כמו זוג מצלתיים משני צדי ראשי.

 

הם נושאים אותי למחנה, כי איני יכולה ללכת. כאשר אני מופשטת מבגדי, שנדבקו לעור, הזעזוע ניכר בפניהם: גופי מכוסה כוויות קרח שחורות.

חדר האוכל שלהם עמוס כולו צלחות עם מטעמים, והם מפצירים בי לאכול. אני אוכלת.  הם אומרים לי שעוד מעט הכל ייגמר, רק עוד קצת, ומלטפים את ראשי.

אני מספרת להם הכל, גם עליה. הם מהנהנים בראשם ואומרים שזה טבעי. שאולי זה היה אפילו צפוי. שבעה חודשים זה הרבה זמן להיות לבד. אבל אני מרגישה שהם אינם מבינים, איך אגרום להם להאמין לי?  אני מבחינה בסטן בקצה החדר, ליד האח, מפשיט את עורה של גופת אריה הים שלו.

ואז אני מבינה.

 

 

אני עומדת בתוך שלולית דם שמכסה לגמרי את כפות רגלי.

אני מנסה להסביר לה שהכל לא קרה כפי שתכננתי. כולם צפו את זה מראש, ורק אני לא. ועכשיו הם טובים אלי כל כך ולא מזכירים לי שנכשלתי. היא מסתכלת רק אלי, לא אל הסכין ולא אל ידי הרועדות. אני תוקעת את מבטי בבשרה . בבשר. מעכשיו הכל מתחיל ונגמר בבשר.

הכל ייגמר מהר, וזה באמת שלא יכאב, אני אומרת וליבי נוקף כי אני יודעת שהנחתי לה לדמם כל הזמן הזה

אני מצטערת

אבל היא, כאילו לא מבינה את השפה הזאת. היא מטה את ראשה ומחייכת. ורק כשאני כמעט מסתובבת חזרה, היא תופסת בחזקה את ידי ואומרת

תגמרי את מה שהתחלת

 

 

היה לך מזל, הם אומרים לי לאחר הבדיקות. לא נפגעו איברים חיוניים, אך עלינו לקבל את הסכמתך להסרת היד השמאלית. אבל שמאל היא היד שבה אני כותבת. הם מביטים בי במבט תמה – את תלמדי לכתוב ביד השניה. עלי להיות אסירת תודה, הם חושבים לעצמם. כמעט איבדתי את חיי. הם מניעים בראשם כלמשמע חוצפה שאין כדוגמתה, ודוחפים אלי את הטופס.

אין להם זמן להתפנקויות, הם רוצים לדעת: כן, או לא?

הם בודקים אותי מכל הכיוונים, אפילו מתחת לציפורניים. חלקן שחורות ומרקיבות ומישהו מחזיק אותי חזק מאחור כשהם תולשים אותן בצבת. לאחר מכן אני כבר לא מתנגדת לכלום.

אני עונה להם במשפטים בהירים, בדיוק את התשובות שהם רוצים לשמוע. אני בוכה במקומות הנכונים, בכי מתפרץ, משחרר, והם אומרים שאני חוזרת לעצמי. הם רוחצים אותי היטב במים רותחים ומקלפים את עורי. וכשכבר אין בי כלום, חוץ מריח של סבון מבחוץ ומבפנים, כשאני כבר כמעט נקייה, הם מחייכים אלי. ואני רוצה להפנות את המבט, אבל אני כבר לא יכולה.

 

 

 

 

 

ה. Incognita

 

אני לא באף מקום במיוחד.

אני הולכת בין אנשים, רק רוצה להיות ביניהם, אני זקוקה להם כמו לסם. הם זזים מהר ומדברים הרבה, לא להשאיר אף רגע ריק, שלא יהדהד.

אני אוהבת להעמיד פנים, מדברת עם עצמי בפני אחרים, כמו שאני כבר לא עושה לבד.

אסור להתקרב אלי, כי אי אפשר לדעת מה אני אעשה. אין להם כללים, לאנשים שמסתכלים, שלפיהם הם יודעים שהתסריט חייב להתרחש. אבל מרחוק זה בטוח. כי מרחוק התמונה ברורה, ואפשר להבין אותה. ומרחוק לא רואים את כל הטעויות והזיזים, ומריחות הצבע. כמו שעומדים על מפת העולם והכל ברור ומסודר וקבוע. ולכל דבר יש שם.

קיץ עכשיו וחם. האוויר עוטף אותנו כמו שמיכה דביקה ואי אפשר לחשוב. ריחות, צלילים, דחיפות כתף של אנשים שעוברים במהירות. הרחוב מלא עשן ורעש וזה טוב בשבילי. אינני מצרה על המצב. אני סוף סוף שייכת למסה. גבולותיי אינם בנמצא עוד.

חזרתי למצב ההיולי, לפני שהיו סדקים, לפני שהייתה הרוח ביניהם, לזמן שבו היה רק חומר. דחוס ולוהט.

 

 

***

קילומטרים מכאן, בבועה שבקרח, פנייך סוף סוף מתייצבים. הם נעשים ברורים ויפים ואינם משנים עוד את צורתם. מעלייך, אני עומדת. מבטי אבוד וברקע – קולות שאינם מרפים.

פתאום אני מבינה שאני היא זו שמדברת. איני מסוגלת לראות את מי שלפניי, אך אני מדברת ומדברת. ואני לא יכולה להפסיק.