טמפוס אימג'נריום מאת נתן קרויזר

בדיוק סיימתי למזוג לעצמי כוס קפה כאשר מרינה, האחות הראשית של מחלקת הילדים, מצאה אותי.

״היי גילמן, יש לי עבודה בשבילך, אם סיימת את ההפסקה שלך״

קיללתי אותה בתוך ראשי ״למען האמת בדיוק התחלתי אותה״ אמרתי, אבל בלי הרבה תקווה שהיא תוותר לי, היא מעולם לא וויתרה לי.

״אז תחכה עם זה עוד קצת, אני צריכה שתעבור על חדר 540, אחרי שתסיים שם תוכל להמשיך בהפסקה שלך, הלילה די שקט״

ישנם יתרונות וחסרונות להיות אח מתמחה בתורן לילה בבית החולים 'שערי צדק' בירושלים, מצד אחד רוב הזמן לא נאלצתי לעבוד יותר מידי, אבל מצד שני הלילה היה זמן שלטונה של האחות הראשית, מרינה.

הנחתי את כוס הקפה על השיש, למרות שהיה ברור לי שבשובי אאלץ למזוג לעצמי כוס נוספת.

המסדרונות בבית החולים היו שקטים וריקים כמעט, הרצפה החלקה זהרה מאורות הפלורסנט ובאוויר עמד ריח חריף של חומר חיטוי, מידי פעם נשמע שיעול חלוש או צפצוף של מוניטור.

חדר 540 היה חשוך חלקית ושקט. בחדר היו שלושה אנשים, ילד בלונדיני בערך כבן חמש, שישן שינה עמוקה. ילד בן 11 שישב במיטה שלו וצייר. הוא חייך כאשר הבחין בי. ואימא שלו שישבה על הכיסא לידו. אף היא ישנה שינה עמוקה.

ניגשתי ראשית כל לילד בן החמש. בדקתי את הלוח שבקצה מיטתו. יונה אחיטוב, הוא לא היה אמור לקבל את התרופות שלו עד הבוקר שלמחרת, שזה אחרי המשמרת שלי. אז עברתי לבדוק את שקית האינפוזיה שלו לראות שהכול תקין.

לאחר מכן עברתי למיטה של הילד המבוגר יותר.

״לילה טוב אבישי״ אמרתי לו והצצתי בשעון, השעה הייתה אחת עשרה ״אתה אמור להיות ישן״

אימא שלו זעה מעט מתוך שינה. היא הייתה נראית ממורטת, מתחת לעיניים שלה היו שקיות שחורות מרשימות בגודלן והיו מספר קמטים חדשים על הפרצוף הלא-כל-כך מבוגר שלה.

צפיתי בה הולכת וקמלה במשך השבועות האחרונים, עם כל יום שעבר ולא היו שום סימנים להשתפרות במצבו של אבישי, אפילו הרופאים כבר לא ידעו מה לומר לה. אז היא פשוט נצמדה למיטתו ולא זזה משם, עוקבת בדאגה אחרי כל סימן של החמרה במצבו. מקווה לטוב, מסרבת להאמין שהוא לא ילך וישתפר.

״חיכיתי לך״ אמר אבישי ״אני רוצה לנסות שוב להשיג את התרופה״

בדקתי לו את שקית האינפוזיה ושלחתי לעברו חיוך נוגה ״אבישי אני….״

״בבקשה?״ הוא הביט בי בעיניים גדולות ועצובות. עיניים שלא הייתי מסוגל לסרב להם.

הצצתי לעבר המסדרון, הוא היה שקט. אף אחד לא יפריע לנו.

הקפה פשוט יאלץ לחכות עוד קצת.

״אוקי, תחזיק לי חזק ביד ותעצום את העיניים״ אמרתי לאבישי והושטתי את ידי.

הוא עצם עיניים בשמחה ותפס לי ביד.

לקחתי נשימה עמוקה ועצמתי את עיניי.

קשה לתאר את התחושה כשזה קורה, זאת תחושה שכאילו כל העולם מתפרק מסביב ומקבל צורה חדשה, דברים מחליפים מקומות, דברים נעלמים ודברים אחרים מופיעים במקומם.

………………………………………………………………………………………………………………………

פקחנו את עינינו. היינו במרכזה של שדה שיפון, לכל מקום בו הבטנו ראינו שיבולים זהובים.

באופק הבחנתי במספר בתים קטנים.

״קדימה בוא, אין לנו הרבה זמן״ אמרתי לאבישי, הרמתי אותו בידיי כמו תינוק קטן. נדהם שוב ממשקלו הנמוך.

רצתי בשיא כוחותיי לעבר הכפר, שיבולים עדינים חובטים בי.

בכניסה לבית הראשון בכפר, בקתה עשויה קש ועץ, עקומה כמו זקנה בת שבעים. עמד גבר זקן ונמוך, הזקן הלבן שלו ארוך כל כך שהגיעו לרגליו וסבוך כל כך עד שבקושי היה ניתן להבחין בתווי הפנים שמתחתם.

״מהר. מהר, אתם באיחור!״ אמר והחווה בידו לעבר הכניסה.

בפנים היה חשוך ומחניק, באוויר עמדו ריחות של טבק, תבלינים ותה. היו מעט מאוד רהיטים, שולחן עץ לא מהוקצע וזוג כיסאות לא תואמים. ארון עץ קטן ובפינה מיטת קש נמוכה.

נכנסתי עם אבישי והנחתי אותו בעדינות על מיטת הקש.

הזקן התיישב על אחת מהכיסאות הרעועות והתחיל לפטם לעצמו מקטרת ארוכה ודקה ״קראתי בעלי התה שתגיעו היום אליי״

הנהנתי והתיישבתי על הכיסא השני ״כן, ואתה גם יודע למה אנחנו כאן?״

הזקן לקח נשימה עמוקה מהמקטרת ״אכן, הדבר אותו אתם מחפשים נמצא בראש הר אינפירמוס״ הוא החווה בידו אל מחוץ לחלון שם השתקף צדודיתו של הר כחול גדול ומאיים ״בראש ההר ממוקם מקדשם של הנזירים השקטים, הם מחזיקים בידם את התרופה אותו אתם מחפשים, אבל אל תקלו ראש במסע הזה, סכנות רבות אורבות לכם בדרך, ההר הוא בוגדני ומסוכן, צוקים חדים ובורות עמוקות בכל מקום שתדרכו, וגם, על מנת להגיע אל המקדש עליכם לעבור דרך מאורתם של המפלצות שלא עצמו עין מעולם. אתם תזדקקו לעזרה״

הוא התרומם מהכיסא והחל לנבור בארון. לאחר כמה דקות הוא יצא עם צרור עטוף בעור מהוה.

הוא הגיש לי את הצרור. פתחתי אותו, בפנים היה חרב כסופה זוהרת, נוצצת כאילו סיימו הרגע להבריק אותו. על הידית החומה היו חרוטות בזהב אותיות בשפה לא מוכרת.

״קחו את זה אתכם״ אמר הזקן ״זאת חרב הנאמנים, היא תעזור לכם להשיג את הדבר אותו אתם רוצים״

החרב הייתה קלילה ונעה בתנועות חלקות.

״רוב תודות״ אמרתי לזקן. הצצתי לכיוון המיטה בו שכב אבישי מתנשף ״אבל אני לא חושב שהוא יהיה חזק מספיק בשביל לעשות את המסע הזה״

הזקן הניד בראשו ופמפם את המקטרת בשביעות רצון ״אף את זאת ראיתי, ולכן הכנתי את זה״

מקפלי גלימתו הוא שלף בקבוקון מלא בנוזל בצבע כחול מחשמל ״זהו שיקוי מחזק, עשוי מפרי החכלילית, זה יחזיר אותו לעשתונות שלו, אבל רק לזמן קצר, כעת עליכם למהר, אם לא תגיעו למקדש לפני זריחת הירח האדום, שוב לא תצליחו להגיע אליו!״

רכנתי במהירות על יד מיטתו של אבישי והשקתי אותו את השיקוי. זה פעל כמעט מיד, צבע אדמדם חזר ללחייו ונשימתו נהיה יציבה, הוא פקח את עיניו והביט בי במבט שובבי.

״בוא נעשה את זה!״

הודינו שוב ושוב לזקן שהמשיך להאיץ בנו לצאת. נפרדנו ממנו בדלת הבקתה.

״תזכור״ הוא אמר לי במבט מלא משמעות ״על מנת להצליח במשימה דרושה הקרבה עצמית מאין כמותה״

הנדתי בראשי והוא נעלם חזרה אל תוך הבקתה.

יצאנו לדרך. הזקן לא צחק באומרו שהר אינפירמוס בוגדני ומסוכן, השביל היה תלול וצר, מלא במהמורות ופיתולים. היה צריך לבדוק כל צעד לפני שלקחנו אותו.

צעדנו במשך שעות, אבל אבישי לא התעייף לרגע, השיקוי החזיק אותו רענן ונמרץ. ייתכן שנמרץ מידי, לא אחת הוא מצא את עצמו כמעט מתדרדר במורד ההר מכיוון שלא בדק כמו שצריך את הדרך לפניו.

השמש עברה את מקומה במרום השמיים והחלה לנטות אל עבר מקום מנוחתה במערב. ההרים נצבעו בכתום. ועדיין לא היה סימן ל"מפלצות שלא עצמו עין מעולם" שהזקן דיבר עליהם.

ואז השביל נגמר. בצורה פתאומית כל כך שנאלצו לעצור על מנת לא ליפול.

מולנו נפרש תהום. רחב כל כך שבקושי הצלחנו לראות את קצהו ועמוק כל כך שלא הצלחנו בכלל לראות עד לאיפה שהוא מגיע.

אבישי רצה להשליך אבן, על מנת להעריך כמה עמוקה התהום, אבל עצרתי בעדו ״אתה לא יודע במה אתה עלול לפגוע בקרקעית״ אמרתי ״אבל תסתכל שם, אתה רואה את המדרגות שם?״

בצדו המרוחק של התהום היו מדרגות מסותתות באבן.

״איך נגיע לשם?״ שאל אבישי.

״אנחנו נאלץ לעשות את הדרך הארוכה מסביב, בזהירות, הדרך הזה נראית לי בוגדנית מתמיד״

התחלנו להתקדם לאורך הקיר, השביל הלך ונהיה צר יותר ויותר ככל שהתקדמנו, לעיתים צר כל כך עד שהיינו צריכים להיצמד אל הקיר על מנת שלא ליפול אל החושך.

ככל שהתקדמנו לעבר המדרגות כך גבר הצחנה שעלתה מהתהום, צחנה של ריקבון ושל שריפה.

״מה נראה לך המפלצות האלה שהזקן דיבר עליהם?״

״אם אני לעולם לא אדע, זה עדיין יהיה מוקדם מידי״ אמרתי, עיניי מרותקות לרצפה תחתיי.

הוא הפנה את מבטו אליי ״כן, אבל מה הם לדעתך? טרולים? ענקים אולי… אוך!״

אבישי מעד בטעות על אבן. הוא איבד את שיווי משקלו ולזוועתי הרבה הוא החל לנטות אל עבר התהום.

זינקתי קדימה ותפסתי בזרועו, שבריר שנייה לפני שהוא נפל, אבל חופן של אבנים נפלו למטה, נחבטים בקיר התהום. ההד שלהם היה כמו להקת תופים שיצאו משליטה.

לרגע מזוויע אחד ארוך הכול היה דומם.

ואז, מהתחתית הבלתי נראית של התהום החלו לעוף כלפי מעלה עשרות יצורים מכונפים בצבעי צהוב וירוק, הם נראו כמו תנינים עם כנפיים. העור שלהם מחוספס וקשה, עיניהם לבנות כחלב.

״אבישי רוץ!״ צעקתי לעברו. נגמר הזמן לזהירות.

היצורים התעופפו לעברינו, מהירים כל כך עד שנדמו כפיסות מטושטשות של צבע.

אחד היצורים, תנין מכוער במיוחד עם עור בצבע ירוק אבוקדו נחת על השביל מולנו, חוסם לנו את המעבר. שלפתי את החרב שהזקן נתן לי, באבחה מהירה הפרדתי בן ראשו לשאר גופו, הראש התגלגל במהירות אל תוך התהום, ושארית גופו הלכה בעקבותיו. מעט לאט יותר.

המשכנו לרוץ, אך היצורים עטו עלינו כמו נחיל של דבורים ירוקים ענקיים. אחד מהיצורים שרט שריטה עמוקה ברגלי עם כנפי העטלף החדות שלו, בעת שעבר לידינו.

שלושה יצורים נוספים חסמו לנו כעת את השביל. ועוד כחמישה טיפסו על הקיר לעברינו.

״זה לא יעזור״ אמרתי לאבישי מתנשף ״יש יותר מידי מהם״

הדם מהפצע שברגלי נספג במכנסיי, גורם להם להיות קרים ודביקים.

״מה נעשה?״ שאל אבישי, עיניו רחבות בפחד.

היססתי, היססתי למשך רגע אחד יותר מידי. אחד מהיצורים נחת מלמעלה, ביני לבין אבישי, זנב הלטאה הרחב שלו חבט בכבדות ברגליו של אבישי.

נעצתי את החרב לתוך גופו של היצור, אבל הנזק כבר נעשה, אבישי איבד את שיווי משקלו ומעד לתוך התהום.

נפלתי על ברכיי והושטתי את ידי לעברו, אבל הפעם לא היה לי מזל, הוא כבר היה רחוק מידי, מסתחרר לעבר התהום השחור.

………………………………………………………………………………………………………………………

אבישי פתח את עיניו.

היינו בחזרה בחדרו בבית החולים, כל צלילי הרקע, ההשתעלויות השקטות והרעשים של המכשירים והמוניטורים חזרו להרעיש.

אבישי הסתכל עלי באכזבה ״היינו כל כך קרובים הפעם!״

הנהנתי והבטתי בשעון, 11:20.

״אולי בפעם הבאה״.

 

 

ישבתי על גג בית החולים, על כיסא עץ ישן בין שתי פתחי אוורור גדולים.

אהבתי את הנקודה הזאת, אהבתי את השקט ואת הכוכבים ואת העובדה שהאחות הראשית סברינה בחיים לא תמצא אותי כאן.

שמעתי את הדלת נפתחת מאחוריי.

״זה יהיה בסדר אם אני אצטרף?״ שמעתי קול של גבר מאחוריי.

הבטתי מעבר לכתפי, הדובר היה רופא בסביבות גיל הארבעים, גובה ממוצע, שער שחור מקריח מעט. הוא היה עסוק בלהוציא סיגריה מהחפיסה שלו.

״היי ברון, כן בוודאי״

הוא נטל קופסא ישנה הפך אותה והתיישב עליה, הוא הדליק לעצמו את הסיגריה ונטל שאיפה עמוקה.

״הדברים האלה יהרגו אותך בסוף״ אמרתי לו.

״ובכן אני רופא, אני מודע לסיכונים. העצבים שלי יהרגו אותי הרבה לפני הסיגריות, ומה אתך גבי? אתה נראה מדוכדך מהרגיל״

נאנחתי והעברתי את מבטי על העיר שישנה תחתיי.

״יש ילד במחלקת ילדים, קוראים לו אבישי…״ הנדתי בראשי בעצב.

ברון הנהן בהבנה ״והוא עדיין מאמין שהוא יצליח להשיג את התרופה?״

״אני רק מנסה לעזור לו״

״כן? ובאיזה מחיר?״

נתתי לשאלה להישאר תלויה באוויר.

ברון לקח שאיפה אחרונה מהסיגריה שלו וכיבה את הבדל תחת סוליית הנעל שלו.

״כוונות טובות לא מצילות אנשים גבי, בשלב מסוים אתה תבין שאי אפשר להציל את כולם״

ברון הסתובב וחזר לתוך בית החולים, משאיר אותי לבד עם המחשבות שלי.

 

 

״אני חושב שגילתי למה אף פעם לא הצלחנו להגיע לתרופה״ אמר לי אבישי.

זה היה כמה לילות לאחר מכן, הילד במיטה ליד הועבר למקום אחר, והמיטה שלו נותר ריק. אני הייתי בדיוק באמצע לבדוק לאבישי לחץ דם.

מצבו לא השתפר כלל, עורו נהיה לבן יותר ונשימתו רדודה יותר.

אמו – שלא נראתה טוב כל כך בעצמה – ירדה לחפש לעצמה משהו לאכול.

השתדלתי להעלות חיוך מעודד ״אני מקשיב״

הוא שינה תנוחה על המיטה ״כל פעם אנחנו הלכנו בלי זהירות, אנחנו חשבנו שככל שנגיע מהר יותר לתרופה יהיה יותר טוב. ובכל פעם אנחנו לא נזהרנו מספיק ולכן תמיד עצרו אותנו לפני שהגענו״

רשמתי את תוצאות הבדיקה בדף שבקצה מיטתו, הוספתי תאריך ושעה ושרבטתי קשקוש.

״אז מה היית ממליץ שנעשה?״

״שבמקום לרוץ אנחנו ניקח את הזמן, ככה אנחנו נוכל להגיע בלי שיפריעו לנו״

היה ניכר שהוא באמת השקיע בזה הרבה מחשבה, הרגשתי תחושת חמיצות בלב.

״השיקוי המחזק פועל לזמן מוגבל, אנחנו צריכים להגיע לתרופה לפני שנגמרת ההשפעה שלו״

״זאת הנקודה! אנחנו כל הזמן ממהרים, אם נהיה זהירים יותר אני בטוח שאנחנו נצליח. ואם תגמר ההשפעה של השיקוי פשוט תרים אותי עד שנגיע לתרופה״

נאנחתי והצצתי לכיוון המסדרון ״רוצה לנסות עכשיו שוב?״

הוא הנהן בנחישות עצם את עיניו והושיט את ידו.

נאנחתי בשקט ונטלתי את ידו.

………………………………………………………………………………………………………………………

פקחנו את עינינו. היינו באמצע מגרש גרוטאות, לכל מקום בו הבטנו סביבנו היינו מוקפים במכונות חלודות וישנות.

השמיים היו בגוון כהה של סגול. שמיים זרים וקרים.

באופק הבחנתי במספר מבנים קטנים.

״קדימה בוא, אין לנו הרבה זמן״ אמרתי לאבישי והרמתי אותו בידיי.

רצתי בשיא כוחותיי לעבר קבוצת הבניינים, זרועות מכניות חלודות תופסות בבגדיי כמו ידיים של שלדים.

בכניסה לבניין הראשון. בניין לבן עשוי זכוכית וכרום, מאובק ובעל מראה כללי של משרד ישן. עמד גבר זקן ונמוך. הזקן הלבן שלו ארוך מספיק שייחשב לא תקני ומה שהיה ניתן לראות מהפנים היה מקומט ובהיר.

״מהר. מהר, אתם באיחור!״ אמר והחווה בידו לעבר הכניסה.

בפנים היה מואר באור פלורסנט. באוויר עמדו ריחות של סיגריות, קפה וטיגון. היו מעט מאוד רהיטים, שולחן עץ פשוט וזוג כיסאות מתכת. ארון תיוק קטן ובפינה מיטה מתקפלת.

נכנסתי עם אבישי והנחתי אותו בעדינות על המיטה.

הזקן התיישב על אחת מהכיסאות והתחיל לגלגל לעצמו סיגריה ״קיבלתי הודעה מהחללית שסובבת את הכוכב הזה, שתגיעו היום לכאן״

הנהנתי והתיישבתי על הכיסא השני ״כן, ואתה גם יודע למה אנחנו כאן?״

הזקן לקח שאיפה עמוקה מהסיגריה ״כן, אבל הדבר אותו אתם מחפשים נמצא בראש המגדל של אינפירמוס תעשיות״ הוא החווה בידו אל מחוץ לחלון שם השתקף צדודיתו של בניין כחול גבוה ומאיים ״בראש המגדל ממוקם המעבדה של ההנדסה הגנטית, שם הם החזיקו בתרופה שאותו אתם מחפשים. אבל אל תעשו את הטעות שהם עשו, הם לא לקחו בחשבון את היצורים שאכלסו את הכוכב הזה וזה עלה להם בחייהם. היצורים הקימו את הקן שלהם באחת הקומות סמוך למעבדה ועל מנת להגיע אליו עליכם לעבור דרך הקן של היצורים שאינם יודעים שובע. אתם תזדקקו לזה״

הוא התרומם מהכיסא והחל לנבור בארון. לאחר כמה דקות הוא יצא עם קופסא קטנה.

הוא הגיש לי את הקופסה. פתחתי אותה, בפנים היה רובה בצבע שחור בעל נורות כחולות זוהרות, על הידית היו חרוטות בזהב אותיות בשפה לא מוכרת.

״קחו את זה אתכם״ אמר הזקן ״רובה האיקס אלפיים, היא תעזור לכם להשיג את התרופה שאתם רוצים״

הרובה היה קליל והאחיזה בו הייתה נוחה.

״תודה רבה״ אמרתי לזקן. הצצתי לכיוון המיטה בו שכב אבישי מתנשף ״אבל אני לא חושב שהוא יהיה חזק מספיק בשביל לעשות את המסע הזה״

הזקן הניד בראשו ולקח שאיפה עמוקה מהסיגריה ״גם בזה עדכנו אותי, ולכן הבאתי את זה״

ממגירה בשולחן הוא שלף בקבוקון מלא בנוזל בצבע כחול מחשמל ״זה משקה מחזק, החברה הייתה מייצרת את זה לפני שהיא נסגרה, לא טעים במיוחד אבל זה בהחלט יחזיר אותו לעשתונות, אבל רק לזמן קצר, כעת עליכם למהר, אם לא תגיעו לראש המגדל לפני זריחת השמש האדומה, אתם כבר לא תצליחו להגיע אליו!״

רכנתי במהירות על יד מיטתו של אבישי והשקתי אותו מהמשקה. התוצאות הופיעו כמעט מיד, צבע אדמדם פשט בלחייו ונשימתו נהייתה יציבה יותר, הוא פקח את עיניו והביט בי במבט שובבי.

״בוא נעשה את זה!״

הודינו שוב ושוב לזקן שהמשיך להאיץ בנו לצאת. נפרדנו ממנו בדלת הבניין.

״תזכור״ הוא אמר לי במבט מלא משמעות ״על מנת להצליח במשימה דרושה הקרבה עצמית מאין כמותה״

הנדתי בראשי והוא נעלם חזרה אל תוך הבניין.

יצאנו לדרך. מגדלי אינפירמוס תעשיות היה הרוס ומושחת, הדרך הייתה מכוסה בזכוכיות ובשברי בטון ופיסות עץ מהקירות.

צעדנו במשך שעות, אבל אבישי לא התעייף לרגע, המשקה החזיק אותו רענן ונמרץ, אבל כעת הוא לא היה פזיז ונמרץ כרגיל, הוא צעד בצורה יותר מתונה.

עברנו קומה ועוד קומה, הכול היה שבור, מנותץ, מפוזר ומכוסה בחומר רירי ירוק כלשהו, אבל עם כל קומה שעלינו ההרס והחורבן גדלו. עדיין לא היה שום סימן ל"יצורים שלא יודעים שובע" שהזקן דיבר עליהם. אבל הטיפוס עצמו נהיה קשה יותר ומייגע יותר.

ואז הטיפוס נגמר, עמדנו מול שלט ישן, מכוסה בכל כך הרבה שכבות של ריר ירוק שלא היה ניתן לקרוא מה היה רשום עליו.

השתמשתי בידיי בשביל לגרד מעט מהלכלוך עד שניתן היה לקרוא בקושי "קומת מעבדה"

אני ואבישי הבטנו זה בזה.

״אני מניח שהגענו״ אמר אבישי בקול שקט, לא מאמין.

פתחתי את הדלת, המקום היה מואר באור תכלכל עדין. היה ריר ירוק בכל מקום, נערם בערימות או סתם מפוזר בנדיבות על גבי הרצפה והקירות. במרכז החדר היה גליל שקוף שבתוכו ריחף בקבוקון מלא בנוזל אדום זוהר.

הנדתי בראשי מבולבל ״זה היה קל מידי, לא יכול להיות שהגענו עד לכאן בלי להיתקל ביצורים״

״אולי היצורים כבר מתו? או שהם אולי עברו למקום אחר, או שאולי…״

אבישי הפסיק לדבר כאשר גוש גדול של ריר ירוק נחת על כתפו.

הרמנו את ראשינו והבטנו בתקרה.

אלפי יצורים ענקיים דמויי חרק הביטו בנו חזרה.

והם נראו רעבים.

קיללתי בשקט ״אבישי!״ צעקתי לעברו ״נגמר הזמן לזהירות, תנסה להגיע אל התרופה, אני אנסה לעכב אותם כמה שיותר, ייתכן שאם תצליח להגיע לתרופה בזמן, אולי עוד נצליח לצאת מפה בחתיכה אחת״

אבל עם הפסיעה הראשונה של אבישי הם זינקו לעברינו מהתקרה. הרמתי את הרובה שלי ויריתי לעבר חרק גדול במיוחד שזינק לעבר אבישי. החרק התפוצץ לאלפי חתיכות ירוקות קטנות. רגע לאחר מכן אחד נוסף התנגש בגבי, מעיף מתוך ידיי את הרובה.

 זינקתי לעבר הרובה, אך כעת הייתי מוקף מכל הכיוונים בחרקים שעירים ומכוערים.

פלטתי אנקה, אבישי סובב את ראשו לאחור. הוא נעצר ופסע צעד אחד חזרה לכיווני.

״אבישי לא!״ צעקתי, אבל כבר היה מאוחר מידי, שלושה חרקים זינקו עליו באותו הזמן מפילים אותו לרצפה.

לא הייתי זקוק לקולות המחליאים שהם השמיעו בשביל לדעת שזה נגמר.

………………………………………………………………………………………………………………………

אבישי פקח את עיניו, זוג עיניים גדולות מלאות בעצב.

״אבישי תראה…״ התחלתי.

אבישי הניד בראשו והפנה לי את גבו ״כן, אני יודע. אולי בפעם הבאה…״

 

 

״אתה יודע מה יותר גרוע מחוסר ידיעה?״ שאל ברון והדליק לעצמו סיגריה נוספת.

היינו שוב על גג בית החולים. בין רגליי היה כוס קפה שכבר היה יותר קר מחם.

הפניתי לעברו את ראשי ״מה?״

״תקוות שווא, מלמדים אותנו את זה בבית ספר לרפואה, אף פעם אל תיתן לאנשים לפתח תקוות שווא״

״ולמה אתה מספר לי את זה?״

הוא לקח שאיפה מהסיגריה שלו ״אני מטפל עכשיו במישהו שקיבל כוויות בתשעים אחוז מגופו, הוא שוכב בטיפול נמרץ מכוסה בתחבושות מכף רגל ועד ראש, נראה כמו מומיה, ומהרגע שנכנסה אימא שלו היא לא מפסיקה לחפש אותי כדי לשאול מה הסיכויים שהבן שלה יחזור למצבו הרגיל אחרי זה. הדבר הכי קשה שהיה לי זה לספר לה כל פעם מחדש שהסיכויים לא טובים בכלל. מאוד קל להיכנע לרצון לתת לאנשים תקווה, גם כשהיא לא קיימת״

״אבל ניסים קורים בכל יום לא?״

הוא הנהן ״כן, אבל לא בכל פעם״

הוא כיבה את הסיגריה ונעמד ״אני יודע שאתה חושב שאתה עוזר לילד, אבל מה תעשה כאשר הוא יום אחד יגלה מה הסיבה שהוא אף פעם לא מצליח להשיג את התרופה?״

ברון הלך, ובראשי התנגן התשובה שרציתי לענות לו.

אם הוא יחיה עד אז.

ושנאתי את עצמי על זה.

 

 

בשבועיים לאחר מכן הצלחתי למצוא דרכים להתחמק מלגשת לחדרו של אבישי, מבט האכזבה שלו רדפה אותי בכל אשר פניתי. אבל לא הייתי מסוגל להתחמק לנצח.

בשלב מסוים האחות הראשית סברינה איימה לפטר אותי אם אני לא אעשה את מה שהיא אומרת לי, ובדרכי לחדרו של אבישי שאלתי את עצמי אם פיטורים באמת יותר גרוע מלעבוד תחתיה.

מחוץ לחדרו של אבישי עמדה אימא שלו עם אחד הרופאים. הם דיברו בקולות שקטים, אבל מהפנים של אמו הייתי מסוגל לנחש שהרופא לא נותן לה שום תקוות שווא. פניה היו אדומות והיא משכה באפה. היה ברור שהיא בכתה, או לפחות שהיא עומדת לבכות.

אבישי חייך כשהוא ראה אותי ״היי גבריאל, לא ראיתי אותך הרבה זמן״

נמנעתי מלהסתכל ישירות בעיניו ״ובכן, הייתי קצת עסוק בזמן האחרון״

לא היה נראה שהוא מבחין במבט המתחמק שלי או בטון הרועד מעט שבקולי.

״אני כבר לא יכול לחכות שננסה שוב להשיג את התרופה״

זה היה הקש ששבר את גב הגמל, החלטתי שזה עכשיו או לעולם לא.

התיישבתי על הכיסא שליד המיטה שלו ״אבישי, אני חייב לספר לך משהו״ אמרתי בטון שקט ״התרופה… לא ניתנת להשגה באופן שאתה חושב״

אבישי השפיל את מבטו מעט ״אני יודע״

זה תפס אותי בהפתעה ״באמת?!״

״תראה, אני בן 11, אני לא טיפש, הבחנתי כבר מזמן שככל שמתקרבים יותר לתרופה, ככה יותר בלתי אפשרי להשיג אותו״

הרגשתי תערובת של הקלה מעורבת בחמיצות ״אבל היית נראה כל כך מאוכזב כשלא הצלחנו להשיג את התרופה…״

אבישי הניד בראשו לכיוון הדלת ״זה היה בשביל אימא, הדבר היחיד שהיא חיה בשבילו זה נס, בכל פעם קיוויתי שאולי אני אוכל להשיג את זה בשבילה״

היה כמה שניות של דממה ״תראה גבריאל, כל החיים שלי חייתי עם המחלה הזאת, המון פעמים שמעתי את הרופאים מדברים עם אימא שלי כשהם חשבו שאני ישן, הם תמיד אומרים לה שזה נס שאני חי עד עכשיו, ושכל רגע עלול להתרחש הגרוע מכול, אני לא פוחד למות, אני פוחד שלא חייתי מספיק. כל מה שרציתי, כל מה שאי פעם רציתי, היה לצאת מהמיטה ולחפש הרפתקאות, לראות נופים, להילחם במפלצות, לרדוף אחרי אוצרות נדירות״ עיניו נצצו ״ואת זה אתה נתת לי״

הבטתי באבישי בעיניים לחות והרגשתי איך ליבי מתרחב למראה הילד הזה. באותו רגע גמלה חלטה בליבי.

הצצתי לעבר הדלת, הרופא ואימא של אבישי נעלמו, אולי יהיה לנו כמה דקות של פרטיות.

״מה דעתך לצאת לעוד הרפתקה נוספת?״ שאלתי והושטתי את ידי.

עיניו חייכו ״עכשיו?״ הוא לא חיכה לתשובה ותפס את ידי המושטת.

………………………………………………………………………………………………………………………

היינו על רפסודת עץ קטנה באמצע ביצה. היינו מוקפים בערפל סמיך מכל כיוון. הערפל זרח במין אור ירקרק מוזר.

החזקתי את אבישי בידיי בעוד הרפסודה נעה מעצמה. כאילו היא ידעה לאן ללכת.

מרחוק ראינו אור זורח, מטושטש דרך הערפל.

״היי אתם שם!״ שמענו קול צרוד ״אתם בסדר?״

הרפסודה הגיעה אל מקור האור, הייתה זו בקתת קנים קטנה, בנויה על גבי רפסודה גדולה בהרבה ממה שרכבנו עליו עכשיו.

בפתח הבית עמדה אישה קטנה, מחזיקה בידה מנורה.

״אנחנו זקוקים לעזרה״ אמרתי, אבישי שכב בידיי, בעיניים עצומות.

האישה הייתה נמוכה ושזופה, עורה היה מקומט ומוכתם וראשה היה מכוסה בערמה ענקית של שער לבן סבוך. היא לבשה שמלאת טלאים חומה.

״אני יודעת״ היא אמרה ״בואו אחריי״

נכנסו אחריה לבקתה. מבפנים הבקתה הייתה נראית הרבה יותר גדולה. כל הקירות היו מכוסות במדפים עמוסי בשורשים ובצנצנות מלאות ביצורים שצפו בחומר משמר, היה שולחן עץ קטן וזוג כסאות, כיריים ומיטת נצרים. כל הבקתה הריחה כמו כרוב כבוש וקיא.

הנחתי את אבישי בעדינות על המיטה הקטנה.

״הרוחות סיפרו לי שהיום תגיעו״ אמרה הזקנה ״שליחות עגומה לפניכם״

״את יודעת בשביל מה אנחנו כאן?״

היא הנהנה ״הדבר אותו אתם מחפשים נמצא בלב ביצת אינפירמוס״ היא החוותה בידה אל מחוץ לחלון שכל מה שנשקף ממנו היה ערפל ״במרכז הביצה נמצאת ספינה ישנה, היא תראה לכם ריקה ונטושה, אך אל תניחו למראה הזה להטעות אתכם, על הספינה מגנה המפלצות הרבות-שהן-אחד, בתחתית הספינה ישנה תיבה שמכילה את התרופה אותו אתם מחפשים. זה לא יהיה פשוט להגיע אליו, כלל וכלל לא״

היא חיטטה באחת הערימות והוציאה צלצל שחור מבריק עם ידית עץ חומה.

״זה הצלצל של שחור הזקן. האגדה מספרת שביכולתו להעניק אומץ רב למי שמחזיק אותו, אתם תזדקקו לזה במסע שלכם״

הצלצל היה קליל והאחיזה בו הייתה נוחה.

״תודה רבה״ הודיתי לזקנה, החוויתי לכיוון המיטה ״אבל אני לא חושב שהוא יהיה מסוגל לעמוד בזה״

הזקנה כרעה על ברכיה לידו וליטפה את מצחו ״הוא חזק הרבה יותר ממה שנדמה לך, אבל הכנתי בשבילו משקה שעשוי משורשי עץ התולעת, המשקה הזה יקים אותו על רגליו ויכניס בו את מרץ הנעורים שהוא איבד״

היא הוציאה מקפלי שמלת הטלאים שלה בקבוקון שזרח בכחול. היא השקתה את אבישי.

מספר רגעים אחרי זה הוא פקח את עיניו ״הגיע הזמן?״

הנהנתי ״כן, ואין לנו הרבה, אנחנו חייבים לצאת״

הזקנה ליוותה אותנו אל הדלת. כאשר הגענו לפתח היא לחשה לי.

״תזכור, על מנת להצליח במשימה, דרוש הקרבה עצמית מאין כמותה״

הנהנתי ״אני יודע״

ויצאנו לדרך.

לא היה קשה למצוא את הספינה. הזרמים במים הובילנו אותנו לשם במהירות. הבעיה היא שהספינה הייתה שקטה,

שקטה מידי.

״הם כאן בסביבה״ אמר אבישי מביט לכל עבר בחשד.

״הנה קח״ אמרתי לו והושטתי לו את הצלצל.

הוא הביט בזה בהפתעה.

״אני חושב שהגיע הזמן שאתה תיקח פיקוד״ אמרתי.

הוא בחן את המילים החרוטות על ידית הצלצל.

״תגיד, מה רשום פה? ראיתי את אותם הסימנים חרוטים גם על שאר הנשקים״

חייכתי ״רשום על זה "הקרבה עצמית מאין כמותה"״

הוא הנהן ברצינות.

נשמע נקישה עדינה שבישרה שהרפסודה הגיעה לספינה.

״אז איך נעשה את זה? נתגנב בשקט או נתפרץ בחרבות שלופות?״ שאלתי את אבישי.

״מה שלא יהיה ששומר פה על המקום כבר יודע שאנחנו פה״ אמר אבישי ברצינות ״אבל אנחנו לא נתקיף לפני שהם יתקיפו״

עלינו על הספינה הנטושה היא הייתה מכוסה בטחב וקורות העץ היו רקובות. נוסף על זאת, הספינה השמיעה חריקה עם כל צעד שלקחנו.

״מה אתה חושב שיהיה הפעם?״ שאל אבישי בלחישה, מחזיק את הצלצל לפניו, מוכן להתקפה ״הזקנה אמר "המפלצות הרבות-שהן-אחד" אולי זה יהיה סוג של חרק או אולי זומבים?״

״אני מניח שנגלה מהר מאוד״ אמרתי ״אני רק מקווה מאוד שזה לא חרקים, אני שונא חרקים…"

צל נפל עלינו, הסתובבנו לאט והרמנו את מבטינו.

היה זה זרוע סגולה-ורודה ענקית, מכוסה בעשרות כפתורי יניקה. זרוע נוספת הצטרפה לראשונה ועוד אחד מצדו השני.

״אבישי, רוץ״ לחשתי בלי סיבה מיוחד.

הזרוע ירדה לעברינו במהירות, הולכת למעוך אותנו כמו יתושים קטנים. אבישי הרים את הצלצל והזרוע שיפדה את עצמה עליו.

היא נעצרה התכווצה והתרחקה. נשמעה צרחה מחרישת אוזניים והספינה הזדעזעה.

רצנו, היישר מלפנינו דלת עץ שהובילה לסיפון התחתי.

נכנסנו וטרקנו אחרינו את הדלת ״זה עוד לא נגמר״ אמרתי והחוויתי בראשי.

מולנו, במרחק של בערך עשרה מטרים עמדה התיבה. היא זרחה בקרן אור שהגיע מחור בתקרה. סביבה היו כרוכים, כמו נחשים סגולים ענקיים. זרועות נוספות.

כאשר התקרבנו הזרועות התרוממו להתקפה ״הגיע הזמן לחרבות שלופות״ אמר אבישי.

זינקנו קדימה, זורקים את הזהירות לכל הרוחות. מועדים על הזרועות החלקלקות, אבישי דוקר בכל כיוון.

לבסוף, הגענו לתיבה. אני אפילו לא יודע איך עשינו את זה, אבל היינו ליד התיבה. עשרות זרועות תמנון סגולות וזועמות מצליפים בכל כיוון אפשרי.

״תקשיב אבישי, כשאתה פותח את התיבה, אל תבזבז אף רגע, תשתה את התרופה, אל תסתכל לאחור ואל-״

זרוע ענקית חבטה בנו. אבישי נעץ את הצלצל והזרוע נסוגה לאחור, לוקחת איתה את הצלצל.

״אל תעצור לא משנה מה יקרה, אתה שומע?!״

אבישי הנהן, מבט מבוהל על פניו, מזכיר לי שהוא בסך הכול עדיין רק ילד קטן.

אבישי זינק לעבר התיבה ואני זינקתי לעבר הזרועות. זה לא היה בדיוק יחסי כוחות שווים, תוך זמן קצר מצאתי את עצמי שוכב על הרצפה.

הצצתי לעבר אבישי וכמו בהילוך איטי צפיתי בו לוגם מבקבוקון קטן מלא בנוזל אדום זוהר.

מאין כמותה, לחשתי לעצמי

ואז זרוע ענקית נחתה לעברי והכל החשיך.

………………………………………………………………………………………………………………………

את התעלומה הזאת אף אחד לא ידע להסביר.

בשבועות שהגיעו לאחר מכן, ניכר שיפור המופלא במצבו של אבישי פיש בן ה11 שעל פי התחזיות שחזו לו הרופאים, חי בין כה וכה על זמן שאול.

אף אחד. מלבד אבישי עצמו, למרות שאף אחד לא האמין לו.

״אתה נראה כבר יותר בריא ממני״ אמר הרופא בחיוך, לאבישי ולאמו שכעת לבשה מעט חיות בעיניה ״יש לך כנראה מלאך ששומר עליך״

״כן״ ענה אבישי בתקיפות בפעם המאה ״קוראים לו גבריאל גילמן, הוא עובד כאן״

הרופא הנהן בהיסח הדעת ״ובכן בדקתי את העניין, ואין לנו במחלקה אף אחד בשם הזה, למעשה לא היה לנו מישהו בשם הזה שעבד כאן בבית החולים מעולם, אז צר לי לאכזב אותך ידידי הצעיר״

הוא לקח את האימא לצד ״אל תיבהלי מהעניין, ילדים נוטים לפעמים להמציא סיפורים, זה עוזר להם להתמודד יותר טוב עם המציאות״

אבל זה לא הפריע לאימא של אבישי, היא רק שמחה שהוא הולך ומחלים.

 

 

במרחק קילומטרים משם, בבית החולים "בילינסון" בתל אביב נכנס אח צעיר לחדר 213 במחלקת הילדים.

שלושת המיטות שבחדר היו בתפוסה, בראשון היה ילדה בת 13 שדיברה עם משפחתה מאחורי ווילון סגור, ילדה בת שמונה שישנה כבר שינה עמוקה וילדה בת 12 שישבה במיטה וציירה.

עיניה אורו כאשר ראתה את האח.

״חזרת! אולי נוכל לנסות שוב להשיג את התרופה היום?״

הוא חייך למראה ההתלהבות שלה והציץ בשעון.

״אני מניח שיש לנו כמה דקות״ אמר והושיט את ידו.

………………………………………………………………………………………………………………………

-הסוף-