יאש יזרסקי: תיק גולדמן

 

יַאש ישב וקרצף זקן קצר וסבוך.
– "חשבת פעם איך אתה נראה במראה?"
לא הרמתי את המבט מהמחשב הנייד.
– "מאיפה לי לדעת? בראי שלך אי אפשר לראות כלום מרוב כתמים"
יאש הביט בראי ומשך כתף.
– "שלא תעז להתלונן על כלום בדירה הזו. רצית מקום שבו אף אחד לא יצליח להשיג אותך? הצלחת. אף אחד לא מפריע לך כאן להשלים את העבודה"
– "חוץ מההומלסים שקופצים אליך לשתות קפה, אתה מתכוון. והאישה המוזרה הזו עם רעיונות מיסטיים מטורללים על כל הראש"
יאש לא התרגש. "מה שמחזיר אותי לשאלה הקודמת: איך אתה נראה במראה?"
– "מוזר לשמוע שאלה כזו ממך" ניסיתי שוב להתחמק "הסתכלת אתה לאחרונה במראה? אם תמשיך לטפח כזו כרס ולקבל לקוחות כמו ההיא משלשום, אתה תשתחל בקלות ל'דירק ג'נטלי- דור ההמשך'".
יאש העווה את מצחו בתיעוב.
– "אתה מעליב אותי. דירק הוא שרלטן שמעולם לא הבין כלום במדע או בפראפסיכולוגיה. קח לדוגמה את הדיון שלו על החתול של שרדינגר; עקר לחלוטין"
"כי?"
– "כי השאלה בחתול של שרדינגר היא בכלל לא מה קורה כשאתה מנסה לצפות בו איכשהו. זה כשל מחשבתי אנתרופוצנטרי קלאסי; השאלה היא מה קורה כשהחתול צופה בך"
– "מה קורה?"
– "אתה משתנה. הייזנברג, אתה יודע"
– "אתה מתבלבל, זה לא הייזנברג" מלמלתי באופן לא מחייב, מקווה שהפעם הצלחתי להתחמק.
– "נו, אז תענה לי:-"
-כנראה שלא הצלחתי-
– "-איך אתה נראה-"
– "יאש, אנחנו מכירים מספיק זמן כדי שתרחם עלי ותוותר על ההקדמה. מה אתה רוצה?"
הוא ויתר בצער על התענוג.
– "גולדמן. פסיכולוג מחיפה. הוא מטפל בשיטה ייחודית שנקראת השתקפות"
– "בחיים לא שמעתי עליה"
– "ברור שלא. הוא היחיד שמטפל בה".
יאש גירד את זקנו בחוסר אכפתיות למבטי.
– "מה אתה עושה פרצוף מופתע? איגוד הפסיכולוגים יאשר לך כל דרך טיפול אם תמלא מספיק טפסים, תכתיר אותה כניסיונית ותכתוב עליה דוקטורט. או, כמו במקרה שלו- יכתבו בשבילך אחד"
– "אתה יודע שכתבו לו את הדוקטורט?"
– "כן"
– "איך?"
– "אני כתבתי אותו"
"אה, ולכן אתה בעקבותיו? הוא גנב לך את העבודה?"
יאש נאנח.
– "בחיי, אם יום אחד יתברר לי שאני בסך הכל דמות בסיפור של סופר סוג ד', אני אהרוג אותו רק על הסייד־קיק שהוא נתן לי. גולדמן לא גנב לי את העבודה, פתטי שכמותך; הוא שילם לי עליה, ויפה מאד"
– "אז מה בעצם אתה רוצה ממנו?"
– "לא אני, היא. בעלה של הלקוחה שלי משלשום מטופל אצל גולדמן, והיא מלאה חששות. משהו מסריח שם, לדעתה; בעלה נראה מאושר מדי. "
– "כת? סמים?"
– "אני חושד שגרוע יותר. כתבתי לו את הדוקטורט, כזכור"
– "אז קדימה, שפוך"
– "אני אחסוך ממך את הפרטים הטכניים המשעממים ואקפוץ ישר לשורה התחתונה. בהרבה שיטות פסיכולוגיות תפקיד המטפל בסופו של דבר הוא לשקף למטופל את עצמו. גולדמן טוען שבכל מקרה שיקוף כזה מעוּות על ידי ה"אני" של המטפל, והוא מנסה לעקוף את הבעיה הזו על ידי שימוש במראות, שהן משקפות אובייקטיביות לחלוטין"
– "ומה כל כך גרוע בזה?"
– "מה שגרוע הוא שזה רק מה שגולדמן טען בדוקטורט שלו. אני כשלעצמי חושד שיש לו תפיסה אחרת, מהפכנית לחלוטין, לגבי ההשתקפות שבמראה"
– "והיא?"
– "אני לא בטוח, יש לי רק חשדות. כדי להשיג יותר מידע הייתי רוצה לצותת לטיפולים שלו. אלא שאני לא יכול לבוא אליו לטיפול: הוא יודע מי כתב לו את הדוקטורט-"
– "אה, וכאן אני נכנס לתמונה, מיקרופון נסתר והכל? שכח מזה"
יאש נעץ בי מבט של הו־ד"ר־ווטסון־יקירי־בלעדיך־האימפריה־הבריטית־תתמוטט. "זה סופי?"
– "בטח. אלא אם כן-" מחשבה זדונית צצה פתאום במוחי "- שמעתי לאחרונה שאתה טוב בלכתוב עבודות עבור אנשים אחרים"
פניו של יאש נפלו.

קולו הרך של ד"ר ריקי גולדמן הדהד בחדר.
– "השתקפויות נמצאות בכל מקום מסביבנו: הים מגלה לשמים שהם כחולים. השלולית מספרת לעצים איך העלים שלהם נעים. הפטה־מורגנה מזכירה למדבר שיש בו נווה חבוי"
הקול שלי היה יבש וקוצני.
– "לירי ונוגע דוקטור, אבל מה זה נוגע אלי?"
– "נוגע אליך מאד: ההשתקפות מגלה לנו מה אנחנו באמת. הראי גילה למדוזה שהיא אבן, ולך יגלה שאתה בשר"
– "איך הוא בדיוק 'יגלה' לי את זה?"
שוב, קולו של גולדמן לא שיקף את הזלזול שאפף את השאלה שלי.
– "המראה משקפת אותנו ואנחנו, באורח טבעי, משקפים אותה חזרה. מחול עדין נוצר, של שיקוף והרמוניה, שמוביל אותנו אל האני הנסתר שבנו, אל האיחוד השלם, אל הבריחה סוף סוף מהצללים שבמערה"
יאש בחן אותי בעניין, בעוד הקולות המוקלטים ממשיכים לדבר.
– "ובמשך כל השיחה הזו שניכם יושבים צד אל צד מול מראה גדולה?"
– "נכון. בשביל לראות אותו באופן נורמלי הייתי צריך לנקוע את הצוואר"
– "מרשים", חייך יאש. "אתה יודע מה? אני מתחיל לחשוב שיש בברנש הזה יותר משחשבתי"
– "פֶּה מיותר, אתה מתכוון"
– "הבחנתי בזה. נשמה של משורר יש לאובייקט שלנו, הא?"
הנהנתי ביובש.
– "ואתה לא מסתדר עם טיפוסים כאלו?" גיחך יאש.
– "המפף"
– "אבל אתה לא חושב שיש לנו כאן חומר אנתרופולוגי-לא, קוסמולוגי- מרתק מאד?"
– "אני חושב- לא, מבין- שאתה קשקשן חסר תקנה"
– "אבל אתה לא מתכנן להפסיק את הניסוי באיבו, נכון? העבודה שלך תהיה מוכנה בקרוב ממש, אני מבטיח"
הוא כבר התחבר לאוזניות והמשיך לשמוע את ההקלטה, מקרצף תוך כדי את המראה שמעל הכיור.
– "תגיד, יאש, אתה מכיר תקדים לבלש שסחט את העוזר שלו?"
– "תקדים? אף פעם לא הבנתי בעריכת דין. חוץ מזה, אתה התחלת"

לאחר חודש וחצי של נקיון, המראה של יאש הצליחה לשקף כמה חלקים מפרצופו. מאמץ לא מתגמל במיוחד.
– "תגיד, יאש, לא קל יותר לקנות אחת חדשה?"
– "מה?" הוא הרים לרגע את מבטו מים הניירות והספרים שהקיף אותו. "לא, מה פתאום. רגשות סנטימנטליים, קישור דרך העבר לרצף החלל־זמן, דברים כאלה"
– "עצלנות טהורה, אם כך"
– "אני מעדיף לקרוא לזה בררנות באפיקי השקעת אנרגיה חיונית"
– "והמעשה החיוני שאתה עושה עכשיו הוא?"
– "מחקר מקצועי"
– "קריאת מיתולוגיה וספרי ילדים?"
– "וספרים על חלומות. אלו ההתמחויות של גולדמן"
– "ואתה חושב שככה תבין את הראש המופרע של המטפל שלי"
– "וודאי"
– "אז אני מבין שאתה קורא עכשיו את 'עליזה בארץ המראה'?"
יאש נחר בבוז.
– "לא תמצא כלום בגבב של חידות מתמטיות ומשחקי מלים שממילא לא עוברים תרגום. מה אתה מצפה מבחורה שמבלבלת בין חור ארנבת לחור תולעת?"
– "אז מה אתה קורא?"
– "הכל: 'פרנקנשטיין', 'הסיפור שאינו נגמר', 'הכפיל', 'בן המלך והעני'-"
– "ואיך זה קשור לד"ר גולדמן?"
– "השתקפות, סחטן עבודות שכמותך. השתקפות! אתה מפטפט אתו כבר חודש וחצי ועוד לא הבנת על מה מדובר?"
– "אולי אם תואיל לי בטובך להסביר לי מה אתה מוצא בנאומים שלו-"
יאש נכנע וחזר לנקות את המראה, נואם אלי מאחורי גבו.
– "שמעתי הלוך ושוב את ההקלטות, והן מוליכות למסקנה אחת: ד"ר גולדמן, מסיבותיו שלו, מאמין שמה שאנחנו רואים במראה הוא עולם אמיתי"
– "נורא מקורי"
– "אני יודע שזה לא רעיון מקורי. הנקודה היא שיש מצב טוב שהוא צודק-"
– "-תסלח לי אם לרגע אבהה בכרית ואעמיד פנים שאתה לא קיים?"
– "-יותר מזה: הוא יודע מה לעשות עם זה"
הבטתי בו דרך המראה הנקייה־למחצה בפה פעור: הוא היה רציני לגמרי.
– "טוב, נו, נניח לרגע אחד שאתה קיים. מה הוא עושה עם זה?"
– "מה הוא עושה עם זה? כסף, כמובן! הטיפול שלו הוא בכלל לא פסיכולוגי, אלא מדעי־ספוקלטיבי! הוא משתמש בעולמות שמעבר למראה כגורם תרפויטי"
– "כלומר?"
– "שמעת מה הוא אמר: אתה מתבונן בבבואה שלך והיא משתנה. אתה מסתנכרן מול השינוי ויוצר-"
– "מחול מתואם, בלה בלה בלה"
– "אבל זה באמת, אתה לא מבין? לא שמעת מה הוא אמר על המערה של אפלטון? הוא חושב שהמראה יוצרת עולם כפיל לשלך! הוא חושב שהבבואה שבמראה אמיתית לא פחות מהים שמשקף את השמים! הוא חושב שניתן להשתמש בזה לפעול בך שינוי!"
– "אבל יאש, זה מגוחך!"
– "למה?"
– "נו באמת. אין עולם מאחורי המראה! זה הכל החזרה של קרני האור!"
– "איך אתה יודע את זה?"
– "תלמד קצת אופטיקה-"
– "כל מה שהאופטיקאי אומר לך הוא שקרן אור שפוגעת במשטח ישר חוזרת ממנו באותה זווית. הוא לא מסביר למה"
– "ואתה רוצה לומר?-"
– "שבקלות אפשר להציע תיאוריה שטוענת שמשטח מלוטש יוצר הפרעה במרחב שפותחת פתח לעולם־תאום, שמגיב להתבוננות שלך על ידי הקרנת אור בהתאם לקרני האור שחודרות -"
– "אבל זה לא פחות מגוחך! אין שום צורך בלהניח קיום של עולם כזה! התער של אוקאם-"
– "אוקאם עצמו היה אדם מגוחך"
– "הוא בסך הכל טען שמשתנה מיותר בתיאוריה הופך אותה ללא אלגנטית"
– "לפי זה פרוזה הייתה אמורה להיות הדבר הכי לא אלגנטי בעולם"
– "אבל-"
– "חוץ מזה, התער הזה שלו לא אלגנטי בעצמו"
– "אז מה?"
– "אז הוא מיותר"
– "אתה יודע שבלתי אפשרי להתווכח עם ההגיון המעוות שלך?"
– "למה אתה חושב שמעולם לא ניסיתי?"
– "בררנות באפיקי השקעת אנרגיה חיונית?"
– "עצלנות כרונית, למעשה"
נאנחתי.
– "בסדר, יאש. אז סיכמנו שגולדמן מאמין שיש עולם מאחורי המראה. סיכמנו שאתה מאמין בזה. מה אתה רוצה עכשיו? לפתוח קליניקה מתחרה?"
– "אתה יודע שמאז ומעולם זלזלתי בפסיכולוגיה. לא, אני מרגיש שחסר לי עדיין משהו בהבנת התיאוריה שלו. איזה פריט מידע שנעלם מעיני"
– "וכשתמצא את אותו פרט חסר הלקוחה שלך תירגע?"
– "ה-מי? הלקוחה? אה. לא סיפרתי לך? היא התקשרה אלי לפני שבועיים, מאושרת כולה. בעלה חזר ערב אחד מטיפול אצל גולדמן, ניפץ את כל המראות בבית-"
– "אי אפשר שלא להבין אותו"
– "-ואז הם רבו מריבה עצומה"
– "ומאז היא מאושרת?"
– "אכן"
– "אז בעצם היא אמרה לך שאין צורך להמשיך לחקור?"
– "אה… כן. ניתן לטעון כך-"
– "אז למה אני ממשיך ללכת אליו ולהמציא בעיות נפשיות?"
– "אתה ממציא? הייתי בטוח שאין לך צורך להמציא כאלו"
– "אל תתחמק! למה אתה ממשיך לחקור את הקוקו המזדקן הזה?"
– "אתה לא מבין? אתה לא יודע איזה מכרה זהב זה?"
– "לפסיכולוגים?"
– "לא, לכולם! תאר לך שהעולם הזה הוא עולם אמיתי. אתה יכול לעשות איתו כל דבר!"
– "להרים את היד ולראות את הבבואה שלי מחקה אותי?"
– "מי אמר לך שזה הדבר היחיד שאפשר לעשות?"
– "ובכן, זה מה שרואים במראות, אתה יודע"
יאש עשה פרצוף אל המראה.
– "ככה אתה חושב"
– "ככה כולם חושבים"
– "זו התניה תרבותית. תראה, אם העולם הזה אמיתי, הוא יכול לכלול הכל, לא רק מה שאתה חושב לנכון, לא?"
– "אם זה עולם שלם"
– "אבל מה מונע ממנו להיות עולם שלם?" התקומם יאש. "תן לי סיבה אחת. כי התרגלת לחשוב שרק מה שקיים מולך קיים? אז אתה עיוור. נסה לצאת מהקונכייה שלך. תציץ מעבר לפינה!"
– "יאש, אתה חי בדמיונות"
– "ומה רע בזה? דמיון הוא בסופו של דבר תיאוריה כמו כל תיאוריה אחרת, אלא שלבעלים שלה אין תואר שני בפיזיקה ניסיונית"
נחרתי בבוז.
– "דמיון הוא סוג של תיאוריה. עשה לי טובה"
– "לא, לא. דמיון עדיף על תיאוריות: יש בו יותר חופש"
– "אז בתיאוריה החופשית־להחריד שלך יש פגם פשוט: אף פעם לא ראיתי במראה משהו אחר"
– "כי זה מה שאתה מצפה לראות. התניה תרבותית כבר אמרתי?"
– "אם ככה, מה אתה אומר על ילדים? לפי דבריך הם היו צריכים לראות דברים אחרים"
– "לא. הם רואים מה שמצפים מהם לראות. מעולם לא הבנת עד כמה עמוקה יכולה להיות התניה כזו, נכון?"
– "בסדר. אז- פראים. תרבויות שלא מכירות את המראה"
– "מאיפה לך מה הם רואים? פרא שמעולם לא ראה מראה נבהל ממנה בפעם הראשונה"
– "כי הוא מעולם לא ראה את עצמו קודם"
– "זה הסבר שלך. גם אותי הם מעולם לא ראו, ועדיין הם לא פוצחים בקריאות אימה בפעם הראשונה"
– "אני דווקא די בטוח שהם כן. בכל מקרה, האנתרופולוגים-"
– "אתה יודע מה עושים אנתרופולוגים? נותנים לתרבויות אחרות הסברים פסיכולוגיים רק כדי להדחיק את הזרוּת שבתרבויות האלו"
– "גם הדחקה היא מושג פסיכולוגי, אתה מודע. הטיעון שלך הוא מופת של סתירה פנימית"
– "אתה חושב שסתם אני כל כך מוכשר בכתיבת דוקטורטים?"
נאנחתי.
– "דנו כבר בהגיון המעוות שלך?"
– "כן"
– "אז אני לא אטיח את הראש בקיר. אתה מוזמן במקום זה להסביר לי איך לפי התיאוריה שלך אפשר לעשות מניפולציות על מה שאנחנו רואים במראה"
– "רגש? מחשבה? אני עוד לא יודע בדיוק"
– "ומה כל כך מעניין בזה?"
– "צעד קטן לאדם-"
– "מה זה ייתן לך?"
– "תאר לעצמך: אם אפשר לשלוט בעולמות האלו, אפשר בעזרת מראה פשוטה לראות הכל"
– "כל סרטי נשיונל גיאוגרפיק?"
– "אתה עוד לא מתחיל להבין את האפשרויות הגלומות. לראות הופעה מקורית של סיימון וגורפינקל, לדוגמה"
– "מאיפה למראה איך זה נראה?"
– "מאיפה לה איך אתה נראה?"
– "על פי התיאוריה שלך זו באמת שאלה טובה. איך העולם התאום יודע מה לשקף?"
– "אני יודע? איך חלום שלי יכול לתת לי תיאור מפורט של מקום שמעולם לא הייתי בו?"
– "זה בסך הכל צירוף פיסות מידע שכבר מוכרות לך, אתה יודע"
– "לא, אני לא יודע, וגם אתה לא יודע באמת. העובדה הפשוטה היא שחלום נראה לך אמיתי"
– "נו באמת" וויתרתי שוב. "עזוב את זה שההשוואה מופרכת. אתה באמת מאמין שיש עולם כמו זה שאתה מתאר?"
– "לשם הדיון, נניח שאני מאמין. אם זה נכון, תחשוב איזה משמעויות יש לזה. תוכל לצפות בכל מה שתרצה. חופש מידע מוחלט!"
– "אם זה נכון, יש בזה גם המון סיכונים"
– "סיכונים? ברור שתמיד יהיה את האידיוט שירצה לראות את 'האזרח קיין' בשלושה ממדים. אבל ממתי מעכבים את התפתחות העולם בגלל טיפשות של אנשים?"
– "'התפתחות העולם'? האלטרואיסטיות מסמיקה לגלות שהיא יוצאת מהגרון שלך. אתה בסך הכל לא רוצה לשלם אגרת טלוויזיה"
– "אני ממילא משתמש באינטרנט שבמחשב שלך"
– "ואני מבין שזו הסיבה לקצב ההתקדמות של העבודה שלי"
– "הפעם דווקא לא"
"כי הפעם-"
"תראה, אני מתעכב בעבודה שלך כי עוד לא הבנתי הכל בתיאוריית ההשתקפות הזו. ברגע שאבין, זה ייקח לי לילה אחד. מבטיח לך. מה שחוסם אותי הוא איזה חלק משמעותי בפאזל, ואני לא מצליח להשיג אותו לבד"
והנה חזרנו לאותו מקום. עשיתי פרצוף של הוֹ־לא־שוב, בעוד יאש מתעלם באלגנטיות וממשיך.
"- הדרך שנשארה לי להשיג את הפרט החסר, את תורת שדה־המראה המאוחד-"
– "היא גולדמן, אני מבין. אז מה אתה רוצה לעשות?"
– "קודם כל, אני אמשיך במשימה החשובה יותר: מחקר. אני משוכנע שאיפה שהוא נמצא סיפור על השתקפות שמשלים את הפאזל"
– "וחוץ מזה?"
– "הפעם יש לי משימה מיוחדת בשבילך"
-"כולי אושר"
– "אני רוצה לתקוף את העניין מזווית שונה. הגיע הזמן לעבור לשימוש בכוח. אני רוצה שתשבור את המראה בקליניקה של גולדמן"
– "שאני-"
– "תשבור. בדיוק"
– "ואתה מצפה שיגיח משם יצור ויאמר לי: 'שלום, אני מְתַפעל עולם המראה שלך להערב'?"
– "לא, לא. אני מצפה שמאחורה יהיה קיר רגיל לגמרי. הנקודה שלי היא אחרת לגמרי: אני רוצה להלחיץ את גולדמן. להביא אותו לידי כעס. לגרום לו אולי לפלוט איזו מלה מסגירה"
– "להפליל את האובייקט! יאש יזרסקי נוקט בצעד בילושי קלאסי? מי היה מאמין?"
– "הו, שתוק"
– "לקחת איתי גם איזמל, פטיש, פנס רוח ואקדח?"
– "שתוק כבר!"
– "יאש, אם אני חוזר מהקליניקה בשלום, אני מצפה למצוא את העבודה מוכנה"
הוא כבר חזר לצחצח את המראה, וגבו היה מופנה אלי.
– "שוב עם מראתך, או עליה"
– "כן אמא"

כשחזרתי, הלום נשימה ורדוף, שיקפה המראה הנקייה־כמעט־לגמרי את יאש יושב מוקף בספרים.
– "יאש, יום אחד אני אמות בגלל התיאוריות שלך"
הוא בחן את פני.
– "קרה משהו?"
– "קרה משהו? תשמע בעצמך!"
יאש חטף את המיקרופון והחל להשמיע את ההקלטה, הפעם בלי אוזניות.
צנחתי על הספה ונופפתי בידי.
– "דלג על עשר הדקות הראשונות. העיקר בהמשך"
הוא עשה כדברי, כשאני עוד נושם בכבדות.
– "דוקטור, נמאס לי!"
קולי הצטווח מהמכשיר.
– "מה קרה בדיוק?"
– "נמאס לי מהטיפולים, מהמראה. היא משקפת רק את כל מה שפגום אצלי! היא פגע רע!"
יאש הרים גבה של שחקת־אותה־לא־רע.
– "תירגע, תירגע. תנשום עמוק"
– "אני שונא אותה!" בקולי היה כעס שנשמע לגמרי אותנטי. "אני מתכחש למראות המטופשות שלך! אני שובר אותן!"
כורסה חרקה בהקלטה כשמישהו קם ממקומו. רגע אחר כך חרקה גם הכורסה השניה.
– "אל תעשה את זה!" הצטווח קולו של גולדמן. "אל תיגע בה!"
– "ועוד איך אני אגע בה. מה היא בכלל ש-"
נשמע קול צעדים מהירים וצעקה, חבטה- ודממה.
רגע אחר כך חריקת דלת נפתחת.
– "דוקטור, מה קרה?" נשמע קול אישה צעיר. "שמעתי קולות ו-"
מהמיקרופון בקע קול צעקה. יאש כיבה את המכשיר בבת אחת, מזועזע.
– "עכשיו ספר לי, מה קרה?"
– "לא ציפית שיקרה דבר כזה, נכון?"
– "מה קרה?"
– "כשהנפתי את מנורת השולחן לנפץ את המראה הוא הסתער עלי שואג. ניסיתי לחמוק ממנו והוא נחבט במראה"
– "היא נשברה?"
– "לא. נשארה בלי שריטה. הוא נפל על הרצפה, חסר הכרה"
יאש שתק עוד רגע, חיוור.
– "ואיך יצאת משם?"
– "כשהמזכירה גמרה לצרוח, אני עוד עמדתי בהלם ליד גולדמן המעולף. איכשהו היא תפשה את עצמה בידיים ושאלה אותי מה קרה לו. שתבין, היא לא הייתה נראית מופתעת מדי. בהלם כן, אבל לא מופתעת. מסתבר שהוא חולה־לב"
– "עולם המראה לא היה יכול לספק לו נקטר?"
– "ומה שחשוד לא פחות, היא זרקה אותי משם בלי לקרוא למשטרה או משהו. כנראה שהטיפולים האלו לא היו ממש חוקיים בסופו של דבר, נכון?"
יאש הזעיף פנים.
– "טוב. אין ספק שזה היה צעד פזיז מדי. שברנו את הכלים לפני שהצלחתי למצוא את החלק החסר"
– "יאש, תעזוב כבר את התיאוריה הטיפשית שלך! כמעט הרגת אחד מאיתנו בגללה!"
אבל יאש לא הקשיב לי. הוא חזר בהקלטה אחורה והאזין שוב.
– "מה היא צעקה כשהיא נכנסה? זה לא נשמע לך כמו שֵם?"
– "יאש, תעזוב-"
– "היא לא צעקה 'ריקי', נכון?"
– "יאש!-"
הוא הסתער על המחשב הנייד שלי, והשיטוט בגוגל לקח לו רק רגע.
– "תקשיב לידיעה הזו, מחמש הדקות האחרונות: 'התקף לב: נמצא בדירתו ללא רוח חיים הפסיכולוג הידוע נרקיס (ריקי) גולדמן. בלה בלה בלה. היה ידוע במחקריו פורצי הדרך, בלה בלה בלה'"
– "הוא מת?"
יאש לא ענה לי. הוא ישב וגידף בשקט.
– "נרקיס!" קרא פתאום בזעם.
– "מה?"
– "נרקיס!"
– "מה אתה רוצה לומר בזה?"
– "נרקיסוס! זה הפרט שהיה חסר לי!"
– "מה?"
– "האיחוד השלם! עולם האידיאות! אתה לא מבין?"
הדבר האחרון שרציתי עכשיו היה לדון בחקירה שלו. כאילו שהייתה לי ברירה.
– "לא. אני לא מבין כלום"
– "נרקיסוס המסכן, כולם חשבו שהתאהב בעצמו. אבל אם כך, למה הוא ניסה לחבק את הבבואה שלו? למה הוא טבע בתוכה? 'להגיע אל האיחוד השלם'!"
– "עדיין לא הבנתי כלום. אתה רוצה לומר לי שגולדמן התאבד?"
יאש זרק בי מבט חד.
– "לא, מה פתאום. אני הרגתי אותו"
– "אתה- מה?"
– "לא בכוונה כמובן! ניחשתי שהוא ירצה להגן על המראה שלו, אבל לא הבנתי עד כמה הוא מייחס לה חשיבות"
– "עד כמה?"
– "עד מוות, אתה לא מבין? הוא לא התאבד, הוא הקריב את חייו עבור משהו יותר נעלה ממנו!"
– "נעלה ממנו? יאש, על מה אתה מדבר?"
– "ואני הייתי עיוור כל הזמן הזה, ממש כמו בלש ברומן סוג ד'. פסיכולוגיה כהדחקה של עולמות זרים! איך לא ראיתי את זה כל הזמן? עכברים לבנים!"
– "סליחה?"
אבל הוא כבר היה באקסטזה.
– "עכברים לבנים! דוגלס אדאמס! כשל מחשבתי אנתרופוצנטרי קלאסי! מי עורך ניסויים במי? מי צופה במי? מי יוצר את מי?"
– "מי?"
– "מי באמת? מה אנחנו יודעים? בסופו של דבר הוא באמת הקדים אותנו בהרבה. נרקיס גולדמן המסכן"
יאש נע במהירות. הוא קם ממקומו, והטיח את "מיתולוגיה לילדים" במראה, שובר אותה לרסיסים. אחר כך הרים את שפופרת הטלפון.
– "אתה מתקשר למשטרה?"
– "למשטרה? ומה בדיוק היא תעשה? אני מזמין כרטיסי אוטובוס לאילת"
– "אילת?"
– "אילת. אנחנו הולכים לבדוק מה באמת צבע השמים מעל הים האדום"