ילדותי השנייה מאת אור יניב

"נתקבלה הודעה חדשה, אדון אושר." הכריז המחשב בקול נשי עדין.

איש העסקים הלבוש חליפה שחורה מחוייטת הניף את אצבעו, שכבר הפכה סמל לדבר המסוגל להעלות אנשים לצמרת ולהפיל אחרים לשאול תחתיות, ולחץ על הכפתור להשמעת ההודעה.

"ערב טוב, אדוני!" נשמעה ההודעה, הפעם בקולו של אדם צעיר ונמרץ, לחוץ במקצת: "רק בשעה האחרונה הרצנו שוב את הבדיקות, ואנחנו שמחים לבשר לאדוני שהתוצאות הפעם שונות                 ל-ח-ל-ו-ט-י-ן! האותות ששיגרנו מאשרים בכ90 אחוזים שהסובייקט המנודב נמצא עכשיו במרחק של לא יותר מ10 אחוזים של סטייה מהיעד המקורי, עם לא יותר מחצי אחוז של תמורה חורגת! משמעות הדבר, אדוני, היא שהפרוייקט עומד בפני השער להצלחה! כספך איננו מבוזבז, ואולי כבר בשבוע הקרוב תהיה המכונה מוכנה לתפעול במצב בטוח, לשביעות דעתך, אני מקווה מאוד. בכבוד רב, ד"ר רוני מרציאנו."

מר יקיר אושר, מנכ"ל העל של תאגיד הפלדה "תעשיות האושר", המהם בשביעות רצון, משמיע לעצמו את ההודעה פעם ופעם נוספת, מקשיב למשמעות המילים, אך גם לטון ולנעימה בה נאמרו.

לא בחינם הגיע לאן שהגיע כה מהר, וביעילות כה רבה. הוא ניחן ביכולת להבחין בכוונותיהם האמיתיות של הסובבים אותו, לאתר בשמיעה ולאבחן כוונות זדון וחצאי אמיתות. את דרכו מעלה פילס במאבקים עיקשים ומלחמות יוקרה, דורס מאות אנשים שפניהם ושמותיהם נשכחו זה מכבר בנבכי מירוץ העכברים האינסופי. רק הוא נותר למעלה, משקיף על הכול ממושבו הנוח שבמגדל השן.

ללא אומר, הסב את מצב המחשב לSLEEP, וקם מהכורסא כדי לצאת ממשרדו המרוהט בטוב טעם. שולחן מעץ מהגוני מרוח בלקה, פרקט משובח, כורסאות עור מרופדות, ווילונות תחרה על שלושת החלונות המשקיפים על רצף מפלצות הבטון והזכוכית שהיוו את האימפריה שבבעלותו.

הוא ניגש אל הדלת האלקטרונית, שנפתחה עבורו בצפצוף בודד. לרגע נשתהה, והביט במראה הגדולה שניצבה ממש ליד הדלת, מאפשרת לו להיטיב את בגדיו בטרם ייצא את המשרד.

גם בגיל 57 היה אדון אושר בשיא אונו- גבר גבוה, מוצק, חזק ביציבתו ובעל הבעת פנים שכולה אומרת נחישות. שפמו הגזוז בקפידה הוסיף לו חזות של אדם בעל מרות, שערו השחור שהחל להאפיר רק תרם לו מראה של ניסיון, עיניו הכחולות הבוהקות היו כאלו שלא ניתן לברוח מהן. הוא יישר את העניבה האדומה המעוצבת על חליפתו, והיה מרוצה. הייתה לו עוד ישיבת הנהלה באותו לילה, והוא רצה להיות בטוח שהכול ייכנעו לרצונותיו במהירות הנכונה לטעמו. הוא היה צריך להיות במיטבו, כרגיל.

הוא חלף בסערה במסדרון המרוצף אפור ולבן, חולף על עשרות המשרדים שהיוו את כלאם הנצחי של כל כך הרבה מפשוטי העם, שבילו בו מעל למחצית היממה כמעט בכל ימות השבוע. מר אושר דגל במחויבות לעבודה, וציפה שכך ינהגו כל עובדיו. כבר לא פעם ולא פעמיים שפיטר אישית עובד שנראה שלא השקיע מספיק בהגדלת רווחי החברה. נדרשו רק שנתיים כדי שערכים אלו יוטמעו בעובדים כולם, ושנתיים נוספות בטרם יצא לחברה המוניטין המתאים, מרחיק ממנה כל מי שנדף ממנו ולו ריח קלוש של חולשה ורפיסות.

"ערב טוב, אדון אושר." אמר לו כל אחד מעובדיו, שעבר לידו במסדרון. גברים צעירים בחליפות שנראו כמחקות את שלו, נשים צעירות שלא פספסו הזדמנות לשגר לעברו התחנחנות, אנשי משפחה שידעו שאל להם לעשות ולו טעות אחת בסביבתו של הבוס – עתיד משפחתם היה על הכף.

אדון אושר פטר את רובם בהנהון צונן, והמשיך בדרכו מבלי להביט בהם. הם הסתפקו בזה ומיהרו לסור מדרכו. על פי האגדה, מי שמר אושר הנהן לעברו כנראה ישרוד לפחות יום נוסף, מי שקיבל ממנו יותר מזה כנראה היה בדרכו לגדולה, ומי שקיבל התעלמות מוחלטת, צריך כבר היה לצפות למכתב שהכול יראו ממנו.

"ערב טוב, יקיר." אמרה לו אישה צעירה, בתחילת שנות השלושים לחייה, וקרצה לו במשובה.

או אז עטה אדון אושר חיוך זאבי, כובש, על פניו, שולח לעברה מבט צופן סוד. "מאוחר יותר, בעוד שעתיים, ישיבה דחופה." אמר לאישה.

היא העבירה יד בשערה השופע, מביטה אנה ואנה. "אחכה לך במשרד." אמרה בלחש, והמשיכה הלאה, כאילו לא קרה דבר.

אדון אושר הגביר את קצב הליכתו לעבר סוף המסדרון, שם ניצבה הלשכה המרכזית, ותחושה חמימה פשטה בגופו. מעטים מאוד היו האנשים עלי אדמות להם הרשה לפנות אליו בשמו הפרטי, האישה הזו, ששמה היה רוזאנה, הרוויחה את הזכות ביושר בכך שעמדה להחליף מקומות עם היצור הנרגן וחסר המעוף שהייתה, במקרה, אשתו.

…"אני לא מעוניינת לבוא." אמרה גברת אושר לבעלה בזעף, דוחה מעליה את התמונות שהעביר לה בזו אחר זו.

"מדוע, יקירתי?" שאל אותה בקול רגוע ושקול. "האיים כל כך יפים ונעימים בזמן הזה של השנה, זה יהיה אירוע נהדר!"

"אולי בשבילך! אתה לא מפספס הזדמנות אחת להיפגש עם כל שאר המנכ"לים, להשוויץ בהצלחות האחרונות שלך ולהתחנף לבנות הזוג הגנדרניות שלהם! כולך חיוכים והצגות, ואתה בכלל לא נותן לי  תשומת לב, אני לא מעוניינת." צעקה עליו.

"איזו שטות! באמת, אהובה, לפחות שלושה מעמיתיי כבר שואלים אותי ללא הרף אם תבואי גם את, ואומרים שבנות זוגם לא יהיו מוכנות לבוא אם את לא תהיי שם! אני מבטיח לך שאת תהני." התעקש אדון אושר.

"לא מעניין אותי מה הן אומרות, חבורה של בובות בסמרטוטים יקרים, שעושות כל מה שהבעלים שלהן אומרים!" היא החלה להתייפח. "יקיר, למה שלא נלך רק אנחנו, ביחד, כמו פעם? כשרק נישאנו לקחת אותי לטיול, רק שנינו, היה כל כך נחמד. החברות הותיקות שלי תמיד מספרות לי כמה זה נחמד, ושהבעלים שלהן-"

"אני לא הולך ללמוד מחבורת האפסים הזו כיצד להתנהג אל אשתי!" הכריז אדון אושר. "וחוץ מזה, כבר קניתי את הכרטיסים. אם לא תרצי לבוא, אני כבר אדע איך להשתמש בהם."

עיניה של אהובה אושר הצטצמו לכדי חריצים חתוליים, והיא געשה כל כולה. "כן, אני יודעת את מי תיקח, את ה…המופקרת הזו שלך! אל תחשוב שאני לא יודעת!"

"הבלים, יונה שלי. היחסים שלי עם העובדים והעובדות בחברה הם עניניים לחלוטין." אמר לה בקול רגוע, קם מהכיסא עליו ישב, ויצא מהחדר במהירות.

…את אותה החופשה באיי יוון בילה אדון אושר יחד עם הגברת החדשה שבחייו. כמובן שאיש לא טרח להעיר לו על כך או לראות בזה משהו חורג מהצפוי.

"ערב טוב, רבותיי." ישיבת חצות נפתחה בדיוק ברגע בו נכנס אדון אושר אל החדר, בצלצול החד של הדלת החשמלית הנפתחת לקראתו. על כסאותיהם הנוחים ישבו כבר שאר אחד עשר מועצת השנים עשר שלו. אישים אלו היו הקבוצה הגבוהה והשלטת של התאגיד, אך ברור היה לכולם שלמנהיגם היה כוח יותר מלכולם יחד, והוא השאיר אותם בישיבות הללו כדי שבחברה תהיה אווירה של קבלת החלטות משותפת.

הישיבה נפתחה בעובדות טריוויאליות, נתונים ידועים, החלטות משניות ושאר דברים בהם לא התעניין אדון אושר אף פעם. הוא נהג להניח את העיסוק בלכלוך למנהלים הנחותים ממנו. זה גרם להם להמשיך להשאיר את מחשבותיהם מאחור, והציג אותו באור של אדם שאינו מתעסק במה שנמוך ממנו, גם אם היו אלו עניינים ישירים של ניהול התאגיד, בחלקם.

תחת זאת, שלח אדון אושר את מבטו החד דרך החלונות המוגפים, אל עבר הלילה השחור שנמתח  ממזרח למערב, מאפיל על כל העיר המקיפה אותם בגורדי השחקים האימתניים שלה, הכבישים הסואנים של הכרך, המפעלים ואזורי התעשייה. רק הקירות האטומים והחזקים של הבניין מנעו מהשאון הנורא לחדור אל ממלכתו הפרטית של אדון אושר. זאת, גם כאשר החלה סערת ברקים לשלוח את זעמה לכל עבר, מאירה בזעם את הרקיע האפל. לאחר הרעמים, הגיע גם הגשם.

בדרך כלל לא התעניין אדון אושר במזג האוויר, אולם משום מה, דווקא היום, הזכיר לו מזג האוויר משהו, מזג אוויר כזה בדיוק היה כאשר….

…"אהובה, את שומעת אותי?" שאל אותה בקול  ישיר וענייני.

השאלה נענתה רק על ידי שיעול חנוק.

"אני יודע שזה קשה לך, אבל גם לי, ובכל זאת אנחנו צריכים לסיים עם זה." אמר אדון אושר, חסר רגש.

היא נעצה בו מבט מזרה אימים. "מה עוד אתה רוצה?"

"מעט מאוד. כל שאני מבקש הוא שתחתמי כאן, שאין לך דרישות נוספות כלפיי לאחר הגירושין. הנה, את מקבלת יחידת דיור נאה מאוד ליד הים, כמו שתמיד רצית, ואני משלם על כל הטיפולים הנוספים עבור מחלה ומזונות לשנים הקרובות. אני יודע שאת רוצה את המשמורת על הילדים, אבל גם עורך הדין שלך הבינה שלא ניתן לעשות זאת במצבך." אמר לה.

"אני לא מוכנה שה-ה…מנוולת הזו תיגע בילדים שלי!" צעקה גברת אושר, נכון לעכשיו, בגרון ניחר.

"אני חושש שזה לא בשליטתך עוד. למעשה אני די בטוח שאת רצית את הגירושין הללו, ועורכי הדין שלנו ישבו יומם ולילה כדי לטפל בדרישות כולם, וזו התוצאה! את לא יכולה לבטל הכול כי זה לא נוח לך." כעס הוא.

"אתה רימית אותי מההתחלה!" היא צעקה עליו. "עוד כשהיינו צעירים, כמה הבטחות היו לך! אמרת שנהיו מאושרים יחד, שתבנה לי ארמון, שתתן לי כל מה שארצה, שלא יהיו מאושרים מאיתנו."

"וכך היה. אין בית גדול משלנו בעיר, נתתי לך כל דבר שיכולת לרצות, צריכה היית להיות המאושרת בנשים, אבל שום דבר לא מספיק לך, התאבון שלך רק הלך וגדל עם השנים." הטיח בה.

"כל שרציתי הוא את האהבה שלך, תשומת הלב, זה הכול. אבל תחת זאת דאגת במשך שנים להשתיק אותי בכסף ותכשיטים, עד שהבנתי מה אתה עושה." ייבבה גברת אושר, עיניה אדומות מדמעות. באותו רגע נראתה כהתגלמות  האומללות וחוסר האונים.

הוא משך בכתפיו. "היית צריכה לחפש לך גבר אחר אם ככה, לי אין זמן לזה." אמר, ועזב את המקום מבלי להגיד מילה נוספת. בדרכו, רפרף מבטו על פניו של צעיר בניהם, יואב, שהביט בו, ולאחר מכן באמו, בעיניים אבודות.

אדון אושר הביט דרך חלון ביתם לעבר נוף ההרים המרהיב של ירושלים. ברקים ורעמים השתוללו בחוץ, גשם זלעפות שטף את הכול. ואולם, אדון אושר ידע שבקרוב יהיה הכול כה בהיר…

"אדוני? סלח לי שאני מפריע לך, אבל מה דעתך על ההצעה האחרונה?" חדר קול מהסס לתודעתו.

אחד המנהלים האחרים, גבר כבן 45, עב כרס ובעל עיניים ערמומיות דיבר אליו בנימוס.

"כן, שמעתי, פישבך." ענה אדון אושר בחוסר סבלנות, מתאמץ לדלות מתת המודע שלו את שנאמר שם בדקות האחרונות, ותוך כדי כל גוער בעצמו. מה קורה לי? אני אף פעם לא מאבד ריכוז כך.

"אני סבור שעל ידי פתיחת תיק המניות של התאגיד להשקעות ציבוריות נוכל להשיג במהירות יתרה את הסכומים הנוספים שאנחנו צריכים לסיום הפרוייקט, אדוני." אמר ד"ר פישבך, הסמנכ"ל הממונה על הפרוייקטים. "אמנם יש בכך סיכון של חשיפה מיותרת, אבל אולי יהיה עדיף כך אם-"

"בשום פנים ואופן לא!" הרעים אדון אושר, בקול שיכול היה לגרום גם לאחד עשר מצליחנים שהונם האישי נאמד במיליונים לרעוד. "פרוייקט מכונת האושר חייב להישאר סודי מכל גורם חיצוני, כלומר, מכל גורם תקשורתי, הכול יכול ליפול לטמיון אם הגופים הלא נכונים יתערבו בעניין. אני בטוח שכבר הבעתי את דעתי בעניין בעבר."

"אבל אדוני, אז זה היה כאשר היינו עוד בתחילת הדרך, ואפילו המדענים שלנו לא יכלו לערוב לכך שמכונת הזמ-"

"פישבך! אתה לא זהיר. גם עכשיו אנחנו צריכים להתאזר בסבלנות, עדיין לא הגיעה השעה." בזעף, שלה אדון אושר סיגריה מהחפיסה שבדש חליפתו והצית אותה, משלח גלי עשן עכורים לאוויר. על פי החוק היה העישון במשרדים אסור… חוץ מלאדם מסוים כאשר היה במצב רוח רע.

"אני מבין, אדון אושר." אמר ד"ר פישבך בקול חלש, אם כי החיוך לא מש משפתיו. שאר המנהלים גיחכו בשקט.

הוא לא יישאר כאן לאורך זמן, מסוכן מדי. החליט אדון אושר בליבו, מיד אחרי שנסיים עם הבלגן הזה, לכל הרוחות.

הישיבה לא נמשכה עוד זמן רב, לא הייתה לו סבלנות לזה. לאחר כמה הצעות נוספות לסדר היום, שאת ההחלטה ברובן נאלץ לחתוך בגסות בעצמו, פרשו כולם מן החדר, והוא מיהר לעשות את דרכו בחזרה למשרד. בחצי הדרך הרגיש מעין עייפות, ושלח יד לאה אל ראשו, ראייתו הייתה מעט מעורפלת.

מה קורה לי לעזאזל?

הוא לא התכוון להניח לזה להפריע לו. בצעד מהיר עשה את דרכו לעבר המשרד…

הוא כבר דאג להודיע שלא יחזור הביתה עד למחרת.

***

"אדוני! התעורר, אנחנו חייבים לקחת אותך מכאן." נשמע קול בהול בתוך החדר, זמזום של מכשיר קשר עמד ברקע, וקולות עזים קרעו את דממה הלילה מחוץ לבניין.

מר אושר מצמץ, מנסה לסלק מעל עיניו העייפות את האור הכחלחל המוזר שחדר לתוך חדרו הפרטי שבבניין המשרדים. הוא עדיין היה מכוסה שמיכה, ועד מהרה הבין שמשהו אינו כשורה.

"מי זה, מה קורה כאן?!" קרא בזעף לעבר האנשים שפלשו לחדרו.

"אדון אושר, זה אני, מנשה." אמר אחד מהם, אדם גבוה בעל מבנה גוף אתלטי, שאוזנייה הייתה צמודה לראשו. "אתה נמצא בסכנה, אנחנו חייבים להוציא אותך מכאן."

"מנשה? מה קורה כאן? איפה-"

"אנחנו חוששים שגברת אוואניס התרחקה יותר מדי, לא הצלחנו לאתר אותה." אמר מנשה, קצין הביטחון הראשי של המתחם. "בוא מהר, אדוני. אנו נביא אותך למקום מבטחים."

רוטן ומקלל את הבלתי צפוי, לבש אדון אושר את בגדיו, ומיהר לבוא בעקבות המאבטחים החמושים.

רעש נוראי החריד את הדממה, קול של זכוכיות נשברות וקירות מזדעזעים.

"מה קורה כאן?! חמאס החליטו למקד את כל כוח האש שלהם על הרכוש שלי?" זעם אדון אושר.

"הלוואי, אדוני. הבניין נמצא תחת מצור, אנחנו לא יודעים בוודאות מי אלו, אבל הם רוצים אותך, והתפקיד שלנו הוא למנוע מהם להשיג את מבוקשם." אמר הקצין, ושלח את אנשיו אל קצות המסדרונות הקרובים, נשקם הכן לקראת מסתננים ופורצים שייתכן שחדרו כבר לבניין.

מצור? מר אושר לא ידע כיצד הגיע למצב כזה. היו לו יריבים, כמובן, תאגידים יריבים שכבר ניסו לשים יד על הדברים שפיתח, ניסו להערים עליו בשוק, פיתו כמה מעובדיו לעבור אליהם, הכפישו את שמו ברבים… אבל מצור? התקפה? ניסיון להתנקש בחייו? זה עבר כל גבול.

"מדוע איננו מזעיקים את המשטרה? איזו מין מדינת חוק זו?" לחש בזעם, עת הובילו אותו מאבטחיו אל הקומה התחתונה, מחפים על נסיגתם כאילו עמדו להיות מותקפים בכל רגע.

"ההתקפה הזו הייתה מתוכננת, אדוני. מישהו דאג לשחד את המטה האזורי, ניתק את חוטי הטלפון, חיבל בכבישים הקרובים… יש לנו כאן עסק עם מקצוענים."

זיעה קרה כיסתה את מצחו של אדון אושר, והוא הניח למאבטחים להוביל אותו במורד המדרגות. קולות שבירה נוספים, פיצוצים, קולות ירי… נשמעו מכל עבר.

 אבל…מי?

…"אבא, אבא! תוכל בבקשה לעזור לי רגע?" קרא אליו בנו הבכור, יאיר. עיניו של הילד היו פעורות בדאגה, אבל היה בהן עוד משהו, הוא אף פעם לא הצליח להבין את זה כמו שצריך…

"מה הבעיה, יאירי?" שאל מר אושר בעייפות, נוחת באנחה על הספה שבסלון, מתנשף לאיטו.

"יש לי שיעורים בחשבון, ואני לא לגמרי מבין מה צריך לעשות, תוכל לעזור לי?" שאל הבן בקול מתוק, משעין את חזהו על ברכיו של אביו, המחברת פרוסה לפניו.

מר אושר נאנח. "יאירי, זה לא הזמן, בשעה כזו. אני אעזור לך מחר, בסדר?"

"מבטיח?" שאל הילד בעיניים תמימות.

"כן, יאירי, עכשיו לך לישון."…

המורה הפרטי ששכר האב החרוץ עשה את מלאכתו נאמנה, ודאג לכך שהבן יקבל את הציון הטוב ביותר בכיתה במשך כמה שנים לאחר מכן.

…"אבא, תבוא לחגיגות סוף השנה שלנו, נכון?" שאל יאיר בן הטיפש עשרה את אביו, שהיה בגבו אליו וכל כולו עסוק במחשב הניצב מולו.

"הממ, מה? אה, כן, בטח, בן." ענה בחטף.

"יש תחרות כשרונות מיוחדת של הורים עם בנים, אמרתי לכולם שאתה ממש מוכשר, ואנחנו בטוח זוכים." אמר יאיר שהיה בו יותר ממעט מהתחינה.

"אמ, נראה בקשר לזה יאיר, העבודה שלי קצת דוחק, אבל אני מבטיח לבוא לפחות לחלק הארי של האירוע…"

כולם הסכימו שיאיר אושר יכול היה להצליח מאוד לו היה אביו מגיע באותו ערב, אולם היה לו פרוייקט להשלים. לפחות הייתה לו אמו שהתלוותה אליו במהלך החגיגות כדי שלא ירגיש מסכן כאשר כל חבריו חגגו עם משפחותיהם…

…"אתה לא הולך לשם, ילד, וזו הפעם האחרונה שאני מזהיר אותך." לחשש מר אושר כלפי בנו הסורר, ידו רועדת מזעם, פניו אדומות.

"ואני אומר לך בפעם האחרונה שזו זכותי לעשות את זה." השיב יאיר מיניה וביה, הבעת פניו מרדנית מתמיד. "מי אתה שתעצור אותי? מתי בשנים האחרונות באמת בדקת מה קורה בחיים שלי? רק כשאני רוצה לעשות משהו כיף פתאום אכפת לך, הה? רק להפריע אתה יודע. החברים שלי מחכים לי, אני הולך."

"אם אתה הולך לשם, אתה לא חוזר, הבנת אותי?" אמר אביו בקול קטלני, עיניו ממוקדות בבנו, שחורות משחור, מבשרות רע.

יאיר לא ענה. בז'קט העור שקנה לעצמו, בתסרוקת מרושלת וחפיסת הסיגריות בכיסו הצדדי, טרק את הדלת בפני אביו והלך לאן שהלך…

…כבר הרבה זמן שאולמות בית המשפט לא נראו כה עמוסים. ואולם לא היה פלא בדבר, לא כאשר בנו של טייקון ידוע כיקיר אושר נאשם בגניבה, ונדליזם וניסיון לרצח. מצלמות הופיעו בכל פינה, מיקרופונים התרוממו מעל כל מי שיכול היה לספק פרטים בנידון, והשאון הבלתי פוסק יכול היה להוציא כל אדם מדעתו.

יותר מכולם סבל אביו חסר המזל של הפושע הצעיר, יושב בדממה על אחד הכיסאות הצדדיים, מוקף במאבטחיו ואנשיו שבכל מחיר ניסו למנוע מהעיתונאים והחטטנים להגיע אל האב המיוסר.

הדיונים במשפט לא ארכו זמן רב,  לא כאשר הראיות נגד הבן היו כה ברורות, ולא כאשר דעת הקהל הייתה כה צמאה לפגוע בשמו הטוב של האב. בתום כמה שעות כבר הוחלט לשקול לדון את הבן ל5 שנות מאסר בפועל, ללא אפשרות לניכוי על התנהגות טובה.

מר אושר צפה בדממה כאשר גררו השוטרים את בנו המוכה והחבול אל מחוץ לאולם המשפט, חרף כל צעקותיו, מאבקיו, וגידופיו.

"אבא!" צעק יאיר, הילד שבעבר היה צוחק ומזנק על אביו כדי לנסות לחבק אותו. "עזור לי!"

"אל תקרא לי ככה!" צעק עליו אדון אושר. "אתה לא בני! בן שלי לא היה עושה דברים כאלו!"

המבט שעבר ביניהם ברגע שלאחר מכן, סיכם באופן אילם עשרים שנה של יחסי אב-בן שעלו על שרטון…

"יאיר!" קרא אדון אושר בזעם.

"אנחנו חושדים שהוא עומד מאחורי זה, אדוני." אמר מנשה בכובד ראש. "השנים שעשה בארה"ב לאחר שברח מהכלא שינו אותו לבלי היכר. כבר זה זמן רב שהמידע שאנו מקבלים עליו מעורר דאגות, אבל איש לא יכול היה לצפות-"

בזעם, התנפל אדון אושר על קצין הביטחון שלו, אוחז בכתפיו בלפיתת ברזל וקירב אליו את פניו. "אני רוצה את הפרחח הזה מחוסל, ברור?! אני לא אסבול שהחצוף הזה ינסה לקחת ממני את כל מה שעשיתי במשך חיי…"

"כמובן, אדוני, כמובן, אה!" מנשה נאנק, ובקושי הצליח להשתחרר מהאחיזה ולסגת אל הקיר שמאחוריו.

"המפקד, המכשיר אומר שהם מתקרבים אלינו!" קרא אחד המאבטחים.

"שקט! אתה רק תגרום להם-" ניסה מנשה להסות אותו.

אבל זה היה מאוחר מדי, כיוון שבאותו רגע נשמע קול פיצוץ עז, ומטח של אבנים וחצץ ניתז על אדון אושר ומאבטחיו. דרך פתח בקיר הבטון פרצו רעולי פנים אוחזי נשק קל, וירו צרורות רוחב לכל עבר. המאבטחים הגיבו באש חיה, כשאחד מהם אוחז באדון אושר וממהר למלט אותו משם.

"אדוני! רד לחניון, רכב המילוט מחכה לך שם, אנחנו נ-אאה!" צעקה צרודה נפלטה מפיו של קצין הביטחון כשנפגע מכדור מכוון היטב.

אדון אושר לא הסתכל לאחור. צמד מאבטחים רץ לצידו, מחפה עליו במנוסתו בחדר המדרגות החשוך. יריות נשמעו מכל עבר, פיצוצים, צרחות של כאב ופקודות…

רוזאנה! חשב אדון אושר בכעס. היא הבוגדת! רק על ידי סיוע מבפנים הם יכלו לפרוץ את מערכות הביטחון ככה, ועוד בכזה ונדליזם. נתתי לה להתקרב יותר מדי… לשמוע יותר מדי. היא תשלם את המחיר כשאשים את ידיי עליה…

לפתע כבו כל האורות ברעש צורם.

"הם ניתקו את החשמל בכל הבניין." אמר אחד המאבטחים. "זה בסדר אדוני, יש לנו אמצעי ראיית לילה, בוא איתנו."

השניים אחזו בו והובילו אותו במסדרון שהלך ונעשה צר יותר. בסופו ניצבה מעלית מאובטחת שלדבריהם פעלה בכוח גנרטור עצמאי.

הם נכנסו פנימה, צמד המאבטחים שומר על הדלת, בעוד מר אושר מביט במסך הקטן המציג את הקומות: 1-,2-,3-…

בקומה התחתונה ביותר יצאו כולם מהמעלית לתוך אולם קטן וחשוך. ריח חריף עמד באוויר, קולות קולות צפצוף עמומים נשמעו בסמוך.

"אנחנו כבר קרובים, אדוני, רק נביא אותך ל-" החל אחד המאבטחים לומר.

"אני חושב שלא, זה מסתיים כאן." נשמע קול קודר מבין הצללים.

אור חזק האיר את פניהם של השלושה, מסנוור את עיניו של אדון אושר, שנבעת לאחור.

אדם התקדם לעברם מבין הצללים. הוא היה לבוש מעיל מרופט, שערו היה ארוך ומרושל, עיניו טמנו בחובן רצח. תווי הפנים היו מוכרים למיליארדר הנמלט בצורה נוראה עד כאב. "אני מעוניין בכמה דקות שיחה עם אבי." אמר יאיר אושר.

"עכבו אותו!" צרח אדון אושר, בורח כל עוד נפשו בו אל אחד המסדרונות הצדדיים.

"אדוני, חכה, זו לא הדרך!" צעק אחד המאבטחים, אבל קולו נדם באחת כאשר חדר כדור לראשו, והוא נפל ארצה בחבטה.

הדם הלם ברקותיו של אדון אושר, בעוד כדורים שורקים מאחוריו, צרחות זעם וכאב, פיצוצים ממעל, כאוס.

הוא לא ראה דבר במנוסתו, ונעצר רק כאשר נחבט ראשו בכוח בדלת ברזל כבדה. הכאב איים להוציא אותו משפיות דעתו.

"סיסמא וטביעת אצבע, בבקשה." נשמע קולה של השומרת האלקטרונית.

הוא קם במהירות, אוחז בראשו בשתי ידיו בניסיון להתמודד עם הכאב. סיסמא? ראשו כאב כל כך, הוא יכול היה לחשוב על לעשות דבר אחד בלבד…

"אוטופיה." אמר, מבעד לשיניים קפוצות, ולחץ את אגודלו אל הלוחית הקטנה שבצד הדלת.

באיטיות, החלה הדלת האוטומטית לעלות, חושפת חלל מואר על ידי פנסים כחלחלים. אדון אושר מעולם לא ביקר בחדר הזה בעבר, גם אם קיבל דיווחים על המתרחש בו בכל יום בשנה האחרונה.

"הוא שם! אני רוצה אותו חי, אתם שומעים? אסור שהוא יימלט!" קרא קולו המצמית של אדם חסר רחמים, אדם שבעבר הרחוק הביט בעיניו של אדון אושר ואמר לו: "אבא, אני אוהב אותך."

פחד אחז באדון אושר, והוא רץ בכל כוחו אל תוך החדר, מביט כה וכה.  קולות ריצה של מגפיים ואנשים המתנשמים בכבדות נשמע מאחוריו.

במהירות, מצא אדון אושר את כפתור הסגירה של הדלתות, ולחץ עליו בכל כוחו. אז, הפיל עצמו לקרקע מאחורי מכונה עשוית ברזל, שעה שמטח כדורים נוסף פילח את האוויר.

"לא! מהר, לפני שזה נסגר…" נשמע שוב אותו קול נורא, ומיד לאחריו קול חבטה. הדלת נסגרה.

הוא היה בטוח, לפחות בינתיים.

באיטיות, התקדם אדון אושר לתוככי החדר. ספירלות כחולות רחשו על הרצפות, גורמת להן להיראות נוזליות וחסרות יציבות. היו שם כמה מכשירים ומכונות בעלי צורות דמיוניות, והכול צפצף וקרקש במאה קולות שונים.

במרכז כל התוהו המתקדם הזה עמד מעין תא גלילי עשוי פלדה, כמטר גובהו, חתום ומחוזק. צג ומתחתיו מערך של מקשים ניצבו לידו, מבהיקים כחדשים.

אז זה… זו, הבין אדון אושר, התוצאה של השקעת שנה שלמה ומיליארדי שקלים מהאימפריה התעשייתית שלו. הפרוייקט עליו עמלו מיטב המוחות בארץ ובעולם, ההמצאה שתשנה את נתיב האנושות.

…הוא זכר זאת כאילו היה זה רק אתמול. כמה נרגש היה כשאחז בידו של אביו, שבאותו יום החליט לקחת אותו למקום המעניין ביותר בעולם- העבודה שלו.

מנחם אשרנסקי היה אמנם רק עובד זוטר במוזיאון, אבל העבודה שם הייתה חייו. הוא ידע בעל פה מניין הגיע כל מוצג ומוצג, את תולדות חייהם של הציירים והפסלים. תמיד השתהה להסביר ארוכות על התערוכות השונות לכל מי שרק עצר לרגע להביט. כשהיה פוגש את בנו בלילות היה מספר לו על ניסים ונפלאות, ממלא אותו בדיבורים על אמנות והמצאות. בכל ליבו קיווה שיום אחד יהיה גם בנו אדם שבמעשיו ניתן להתגאות, או שניתן יהיה להציג אותם לעיני כל.

בילדותו, היה מביט יקיר הקטן באביו הנלהב, בעיניו המלאות חלומות, ומתרגש.

עם השנים, זיהה את האמת מאחורי חיוכיו של אביו, והחל לראות אותו כפי שהיה באמת- אדם חלש שלא השיג דבר.

מעולם לא היה להם הרבה, הבית שלהם היה קטן, הוא לא יכול היה לתת לבנו את הדברים להם ייחל, בשונה ממה שהיה לחבריו בבית הספר, העשירים והמפונקים. בגיל תיכון הסכים יקיר הצעיר עם אביו- הוא יהיה אדם שבמעשיו ניתן להתגאות, להעריץ ,לקנא, הוא יקבור את כולם בעפר. יאכיל אותם בעשן.

…היה זה יום קיץ לוהט, המזגנים במשרד עבדו במלוא הכוח, והרעש שלהם יכול היה לדרדר לאי שפיות כמעט כל אחד. אדון אושר ישב אל שולחן משרדו, כותב מכתב אחר מכתב, ממלא ניירות, ובוחן לעומק כמה מסמכים עליהם צריך היה לחתום במסגרת העסקאות האחרונות. הוא הניד את ראשו בעייפות, לפעמים היו טרדות המשרד כה שוחקות…

בדיוק אז צלצל הטלפון, והוא לחץ על הכפתור שבצד כדי לשמוע את הדובר. מעט מאוד שיחות עברו את הניטור הקפדני בדרך למשרדו של אדון אושר, זה בוודאי היה משהו חשוב.

"אדון אושר? כאן מרים מבית החולים הדסה." נשמע קול מצידו השני של הטלפון.

"כן? מה העניין? אני מקווה שאת לא מעסיקה אותי שוב בזוטות." ענה בקוצר רוח.

"מדובר באביך…" היא נעצרה לרגע. " אני חוששת שמצבו של מר אשרנסקי החמיר מאוד. אתה חייב לבוא לכאן."

"איפה קישה? היא צריכה להיות לידו בכל רגע נתון!" כעס אדון אושר.

"העובדת שלך נמצאת כאן במשך 24 השעות האחרונות, אבל אין ביכולתה לעשות דבר. אנחנו חוששים שלא נשאר לאביך זמן רב, אנחנו חושבים שכדאי שתבוא לכאן בשבילו." ייעצה האחות.

"אני לא משלם לכם כדי שתחשבו, אלא כדי שתטפלו בו. אם אתם לא מסוגלים לזה יותר, אין לנו יותר מה לדבר. אני אדם עסוק, יש לי דברים חשובים יותר מלעשות מלהתעסק עם בטלנים כמותכם!"

"אבל אדוני! אביך-"

השיחה ניתקה…

הירושה שקיבל מאביו לא הייתה גדולה, ואת הבית הישן בו גר מיהר למכור למרבה במחיר, הוא לא רצה זכרונות מהימים בהם היה עני וחסר אמצעים. הוא היה יקיר אושר, הוא בנה את עצמו במו ידיו, לא היה לו דבר וחצי דבר עם המפסידן מהמוזיאון.

ועכשיו… עכשיו עלה כל עולמו בלהבות. מתוכו יצא סרטן שפשה בגוף כולו ועמד להוריד הכול לטמיון. בנו, בנו שלו עמד להפיל אותו ולקחת ממנו הכול, לקבור אותו ולא להשאיר ממנו זכר.

ויחד עם כל הכסף, הקשרים, הנכסים, עמדה ליפול לידי הבן הרצחני גם ההמצאה הזו- המכונה המסוגלת לשגר אדם או חפץ אל העבר. המצאה כזו הייתה שערורייתית אפילו בגבולות הלוגיקה, היא הייתה מקנה לו שלטון בעולם כולו, הייתה בידו האפשרות לשנות את ההיסטוריה כרצונו. אדון אושר עמד על גג העולם…רק כדי ליפול ממנו אל שאול תחתיות.

פיצוץ מחריש אוזניים נשמע מאחוריו, הרצפה רעדה והוא הרגיש עצמו נופל קדימה, נאחז אך בקושי בתא העושי מתכת שלפניו. הוא התנשם בכבדות.

ואז החל לבכות, כמו שלא עשה זה כמעט שלושים שנה.

הוא בכה על כל העמל והטרחה שירדו לטמיון.

הוא בכה על כל התוכניות שהיו לו, ולא יראו אור לעולם.

הוא בכה על בנו שלו, שהפך לאויבו הנורא ביותר. בן שהיה צריך להיות כוכב מאיר בשושלת שהתכוון להקים.

הוא בכה על האישה שתמכה בו בכל הרגעים הקשים של תחילת חייו העסקיים, ועתה לא הייתה עוד לצידו, ובמקומה קיבל בוגדת.

הוא בכה על האב שרצה שיגיע לגדולות, אבל הוא פשוט השליך את זכרו ותכנן את חורבנו במו ידיו.

ומעל לכול, בכה יקיר אושר על חיים שלמים שנזרקו כלאחר יד במרדף אחר עושר וכוח, מדחיקים לצד כל יסוד אנושי ורגשי.

ולפתע הרים יקיר את ראשו, דמעות לחות בעיניו האדומות. מבטו ננעץ בנורית האדומה שבראש תא המתכת, המקשים בהקו, הגנרטור לשעת חירום פעל, המכונה הייתה מוכנה לתפעול.

"זוזו הצידה!" נשמע קול זועם מעבר לדלת. "גם אדמנטיום מועשר לא יוכל לעמוד בפני המטען הזה, תפסו מחסה, מיד נתפוס אותו!"

יקיר היסס. ד"ר מרציאנו אמר שעדיין יש סטייה, ועלולים היו להיגרם סיבוכים. אבל ברירה לא נותרה בידיו.

במהירות ובכישרון טכני רב, לחץ יקיר את הקוד הנדרש כדי לפתוח את המכונה. הגנרטור שאג בעוז, אורות צהובים ואדומים בהקו בעוצמה מעל תא המתכת, ברקים חשמליים האירו את החדר כולו.

הוא הזין את התאריך המבוקש- מתכוון להחזיר את עצמו אל נעוריו המוקדמים, משם יוכל לכוון כראוי את מעשיו בראשית דרכו. הוא ידאג שלא לעשות שוב את הטעויות הישנות, הפעם יפעל הכול כהלכה…

בזהירות כופף את גופו כדי שיתאים למגבלות התא, וחיבק את ברכיו בידיו.

המנועים פלטו זעקות מחרישות אוזניים, אורות מסמאים עיניים הבזיקו מכל עבר, החדר הסתחרר במהירות מזעזעת, ראשו התרוקן מכל מחשבה מלבד הפחד.

פיצוץ נוסף נשמע, ולאחריו קרסו דלתות המתכת ברעש מחריד. קני רובה צרחניים פרצו פנימה, משגרים תופת רותחת לכל עבר, אולם תא הפלדה כבר נסגר…

מבולבל ומתוח ישב מנחם אשרנסקי במחלקת היולדות בבית החולים בילינסון, רגלו מתופפת על הרצפה ללא הרף בעצבנות. אשתו כבר הייתה בפנים יותר מדי זמן, והוא לא שמע כלום. כמו בכל אירוע אחר בחייו קודם לכן, כבר החל לחשוב על הגרוע מכל…

או אז נפתחה הדלת, ואחות חייכנית ניגשה אליו כשבידיה חבילה קטנה שהשמיע יבבות קצרות וקטועות. היא הביטה מבעד לפתח הקטן דרכו נראה ראשו של הרך הנולד, ולאחר מכן באב הנרגש.

"מזל טוב, מר אשרנסקי. נולד לכם בן חמוד." אמרה לו בשמחה.

מר אשרנסקי, המום ונרגש כולו, התקרב באיטיות כדי להביט בפניו של בנו הבכור.

פנים ורדרדות ומושלמות, פה קטן ומתוק, עיניים מזילות דמעות של ברייה קטנה וחסרת אונים. האב היה חסר מילים.

באיטיות, הושיט שתי אצבעות רועדות כדי ללטף את לחיו של בנו, אך באחת מיהר להסיג אותן לאחור.

כיוון שבאחת נפתחו עיניו של התינוק, צמד פנינים כחלחלות כמו הים, והתמקדו בו. הפה הקטן התקמר לכדי חיוך רחב.

האחות החלה לגמגם. "מ-מה? מעולם לא ראיתי דבר כזה."

ובאותה פתאומיות בה עשה זאת, עצם התינוק את עיניו והפסיק לחייך, חזהו עלה וירד באיטיות.

האב והאחות רק הביטו זה בזה, חסרי מילים.