כִילְיוֹן

א.
פעם היה אדם, היום כבר לא. מה שהותיר אחריו האדם הוא קופסא ותמונות מהוהות ומסמכים ישנים ורצף של זכרונות וחוטים וסיבים שכמעט ולא ניתן להתחקות אחריהם, וזהו. להתחקות אחר רוחות רפאים, אחר העדר הממשות שהיא גם אדים של זכרונות. אם נפטר בהתקף או שבמחלה עזב או שפשוט לא יכול היה לשאת יותר וקם והלך ויצא דרך הדלת אל מחוץ לחיים. הים, היה ים, עכשיו מכשהסב את ראשו מהחלון שהשקיף אל הים, (מי השקיף אל הים, החלון או הוא עצמו) חדל הים מלהתקיים. הוא תהה בינו לבין עצמו על תהליך היצירה והרס אובייקטים בחלל, ואף של החלל עצמו, הדהימה אותו המחשבה כמה כוח יש בנעילת עפעפיים, הנה יכול הוא להעלים כל דבר: את הכיסא הרחב הסמוך לשולחן גדול עליו מונחים ספרים עבי כרס מגאזיני בריאות כתבי עת ליהדות, יכול היה להעלים גם את פרחי השושנה שבכד, את הכד עצמו, את המיטה הלבנה את הקירות יכול להעלים, אך אם יעלים את הקירות תכנס הרוח, אך גם את הרוח יכול להעלים אם ממש ינסה, ואת השמיים, ואת הים, היה ים. אך את עצמו לא יכול היה להעלים. עצמו הוא עצבים עצבים, תאי חישה שמגיבים למחשבות שבראשו. כיליון פרס את כפות ידיו החלושות, עצם עיניו ולאט החל לשוט במתווה שחור, לשקוע בנהר עמוק וגועש בעוד הוא נמצא מעט מעל הקרקע, מתפרק לנקודות קטנות ובוהקות ומתחבר, מתרחב ומצטצמם וכך בתהליכים שלמים של דעיכה והתכנסות כמו גלאכסיות מוארות המתפוצצות במפץ גדול ומתאדות לכדי עולמות חדשים ומתוך כך יכול היה לראות את זהותו יוצרת ומפרקת מתפרקת ונוצרת עד לכדי התרפקוית אקסטאזיות המלוות בדקירות נעימות לאורך כל עמוד השדרה. כיליון פקח את עיניו, הכל היה מונח במקומו; הים, נשאר ים, הרוחות לא פרצו אל החדר, אבל הגשם פסק מלרדת. הוא פתח את הדלת באותה המהירות בה פער את עיניו, הוציא את פרחי השושנה האדומים מהכד וניער את הגבעולים הרטובים על הרצפה, עטה על גופו הרזה מעיל שחור ויצא מחוץ אל החדר לבית העלמין. עצי הברוש שהתמרו מהשדרה, חיילים רוסיים ירוקי כומתה כפופים מטלטלים ברוח, מצטמררים בקור, נטפו מים על הרחוב האפור והגווע. כיליון המצטופף והמצטמק עד לכדי נקודה טפף חרש בין הברושים, משתדל ומתאמץ להיבלע באפרוריות המורגשת בין העלים הנושרים ולהיות לענן מרחף, מתנגש בכתפיי האנשים הממהרים כל אחד לדרכו; נערות צעירות בתלבושות אחידות קולניות והמוניות רצו בשדרה וצחקקו ביניהן. גברת בעלת פנים חמוצות דרכה על רגלו של כיליון עם עקבה המחודד וצמצמה אליו עיני טינה, והוא מאידך יכול היה רק להמליט מפיו אנחות סליחה חלושות, שבין כה וכה לאיש לא היה זמן או רצון להקשיב להן. כיליון שתמיד היה מצטער שלא כצורך היה מניח את עצמו בפינת חדר המלא באנושות, שם עצמו לעונש, חובט באיבריו על טעויותיהם של אחרים, יורד לתהומות שפל אך מתוך כל ההלקאה העצמית והבדידות היה מרגיש תחושת חדווה מתוקה של קיום ועירות, וכאילו מכוח ההגלייה ממוסדות החברה היה משיב לעצמו את מהותו ומרגיש כנוכחות טהורה ומזוקקת, מבטיח לעצמו שכשירצה לשוב מהגלות ישוב, פשוט יחזור בו מהחלטתו יתפכח ויהיה אנוש לתפארת האנושיות. הרוחות החזקות המשיכו להצליף כמו מכות חגורה, קרוסלה צבעונית שהחלידה הסתובבה בפראות ואיש לא הניע אותה, אבל כיליון כה מכונס בעצמו בקושי והרגיש דבר זולתו. צועד כאדם בעל מטרה, כשכל מטרתו היא לחדול מלהיות אדם, ובעצם הוא אינו שונה משולחן או מכיסא או משאר אובייקטים כאלו ואחרים שפשוט מונחים שם תופסים מקום בריק, הוא אינו מביע רגשות בפומבי, נמנע משיחות חולין והבעת עמדה, כל תזוזה קטנה כזו של אופי יכולה לעורר נעיצות עיניים, ומבטים הם- הם אשר מייפים כוח לחיות. הפעם האחרונה בה התרגש הייתה בהלוויות אביו, וגם אז הרגיש כאורח לא רצוי, כצופה מהצד בחייו הישנים החולפים שמשתנים בלי הכר, וכאילו באותו הרגע נפער בתוכו חור שחור המלא וריק בו בעת בחמלה וכעס, יונק כל זכר של רצון ושל דחפים יצריים ורגשיים, ומאז מכת המוות הזו שנחתה עליו בלא רסן ובאלימות נוראה לא האמין יותר בחיים, לא המוות הוא זה שהפחיד אותו אלא המחשבות המבעיתות שאדם פשוט יכול לקום וללכת, להשאיר חללים בחללים, ככה פתאום, בלא הכנה מוקדמת, פשוט לעזוב, הוא לא הצליח להתנער מהעובדה שהוא כמו אביו רק עובר אורח בעולם הרועש והכאוטי הזה. תיכף יהיה גם עליו לעזוב, ולהשאיר אחריו בליל של זכרונות, שאיש לא יחפוץ בם. לרגע הופיעה השמש ודעכה מבעד לברושים כעפיפון זהוב המתעופף ברוח ונעלם בין ענפיו של עץ רימונים. ומהרגע הלא צפוי הזה חבה כיליון התגלות פרטית שקינא לה ונצר אותה באותו הרגע בתוכו, ושוב ירד הגשם. כיליון נזכר איך אימו לבדה הייתה עדה למותו של אביו, באותו היום הטראגי שנחרט והצלטק בחייהם המשפחתיים, עסקה בעבודות הבית שטפה את הרצפה הבריקה כלים עימלנה בגדים כיבסה מלוכלכים ורכנה ושוב נעמדה, ומתוך כל הזעה והעמל כשהתפנתה לבסוף להרתחת מים לקפה השחור של הצהריים שתוכל סוף סוף לשכב על הכורסא באין מפריע, שם אביו קץ לחייו בירייה קרה של אקדח בחדר העבודה הסמוך למטבח, ודמו ניתז אל קירות החדר הלבנים כזיקוקי די-נור צבעוניים ביום העצמאות.
ב.
לרגע עלתה המחשבה בראשו כשהביט על העצים, שהם בכלל זחלים בתרמילים, דביקים וצמיגיים, והנה הם מכוח דימיונו שינו את צורתם (ואיך יהיה בטוח שצורתו גם היא לא שונתה). החיילים הרוסיים שעמדו שם תמירים ומלאי הדר פשוט נעלמו, נותרו רק שארית הזכרונת מהם, שאינם שונים משאר הבשר. תמונות התחלפו לו בתמונות, סיפורים התעממו והחלו להפוך לרשמים, ומרשמים לבלילים; לפרחים צבעוניים שנהפכו לפקעות ומהן לרמשי אדמה, חמים ולחים; ובכל פעם שניסה מתוך התעקשות לחפון בידו את אותה האדמה נשתקעה היא בידו ונטפה מבין אצבעותיו, נעשתה לתולעים מדולדלים, לפתיונות באוויר הסמיך כשאצבעותיו הן חקות עץ דקיקות וסדוקות. ומן התולעים התאדו פרפרים בעלי כנפי מניפה, שמשקם יכול לגרום למשב רוח קל ולבזר את שערו השחור שהחליק על פנים חיוורות ומלאות סבר. כיליון תעב פרפרים, הצורות ההיפנוטיות שעל כנפיהן יצרו אצלו פחדים עמוקים שחלחלו והגיעו בוהקים ובלתי נתפסים בצורת הוויתם אל החלומות הנשכחים ביותר. תחילה, פיכחון. אחר-כך, פנטזייה. יושב על ספסל בשדרה, לנגד עיניו סאון המכוניות, והוא מביט בהן כועס ונבוך. לאחר ונשמעה היריה, דהרה רועשת אימו לחדר העבודה ומצאה את שמעון שכוב על הרצפה, כשראשו מפוזר לאלפי חלקים בחדר, כקליפות אבטיח דלוחות וצמיגיות. נותרו רק השפתיים על הפנים, נקיות וצחות, והדם המשיך מהן והלאה. ומסביב לשפתיים עוד ריצדו קמטים בעווית החשמל והעצבים. שמעון שמעון, תראה אותך, אפילו במותך אתה עם פרצוף חמוץ. היא אמרה בעודה קורסת על רגליה ומשתטחת על הקרקע מתייפחת ובוכה, מכה עם האגרופים על חזהּ. אורות הניאון בחדר שלדים לבנים. לאחר שצעקה ואף קיללה שוב צעקה, ושוב קיללה, ולא הפסיקה לצעוק ולקלל ואז גם צחקה צחוק של רחמים, ונימים רבים ועצבניים השתרגו בעיניה.שמעון היה לועג על ההצגה הזו שלה, והיה אומר לה (אם היה בחיים) שאחת כמוה צריכה להיות על במות ברודווי ולא כאן כמו איזו מנקה עלובה שאוספת אברים בשביל פרוטות ואפילו עבור פחות מזה. היא ניסתה להגמיש את שפתיו לכדי חיוך. אך גם בזאת כשלה. והשפתיים הממזריות- הבנות זונות- בלי הראש כמו התעקשו להחמיץ בחזרה. ניסתה לחבק אותו, אך לא ידעה מהיכן לאחוז בו ואם להזקיף אותו לכדי ישיבה. לבסוף ויתרה. מניאק בן מניאק צרחה, וכשהיא על סף השיגעון, אזרה שאריות כוחה, קמה על רגליה ויצאה מהחדר לכיוון חדר אחר, אל תא האמבטיה כשכל גופה מכפות הרגליים ועד הראש ספוג בדם. מה היא עשתה שזה מגיע לה, למה הוא לא יכול היה למות כבן אדם נורמאלי בשיבה טובה. אם לא בשיבה טובה, לפחות היה מחכה שאיזו מחלה תיקח אותו. אבל ככה? בצורה כזו? כמה בזוי, הרי ישנן דרכים למות, ומיתה על ברכיים כשהגוף בהשלמה עם האקדח בתוך הלוע; זו בהחלט לא צורה. לאחר שעה קצרה, לא ארוכה, הסתלקה החלחלה שקיננה בה, ושלווה רכה כמשב רוח קל נחתה עליה. היא פסעה אל הכורסא, וגמרה לשתות מהקפה שכבר הספיק להתקרר. נו, אם הוא יכול להרשות לעצמו לנוח, אז בטח שגם אני. נאנחה בינה לבין עצמה. היא לא מהרה לשום מקום. לא להתקשר לאמבולנס או למשטרה, או אפילו לא לקרוא לעזרה. ולא בשל שלא הורגלה בהתמודדויות עם מצבים שכאלה, פשוט רצתה שישכב שם לקצת על הרצפה הקרירה, יתבוסס בדמו לפני יבוא כל העולם ואישתו ויתחיל הרעש. הוא היה עובד מס הכנסה, אז, התלחששו השכנים והוסיפו תוך שהם מצחקקים, כנראה זו הסיבה שהתאבד. במשך השבעה הגיעו הקרובים, מכרים מהעבר מההווה, וכאלו שצפוי היה להכיר לא באו. בנו כיליון ישב בחדרו למשך כל השבוע וסקר פעם אחר פעם את אוסף הבולים. על אלבום הבולים היה כתוב: אלבום זה שייך לשמעון שקלובסקי. הבולים היו מקוטלגים לפי מדינות. הוא אהב במיוחד את בול המיועד לשליחה אווירית השווה 25 סנט עם תמונה של אברהם לינקולן. על הבול כתוב: של האנשים, מהאנשים, עבור האנשים.
ג.
כיליון המשיך צועד כמו כפתור שנפרם מחולצת צווארון ותלוי לו על חוט דק ושקוף. הוא למד בסגפנות את אומנות הצמצום: מתרכז היה בנקודה ממושכת במרחב ללא כל מאווה, וכך היה למטשטש את כל הרחוב שמסביב. הוא לא הבחין בכלבים הנובחים, בקבצנים הקיטעים, במטריות השחורות שעפו ברוח ונראו בצורתן החדשה לעורבים נתפסים בין ענפיו של אחד הברושים, הוא לא הבחין בגורדי השחקים שהיתמרו מסביבו מאיימים לקרוע את השמיים, בגברים המחויטים בפנסי השדרה הנדלקים, מהבהבים, בגחליליות שהגיחו מהשיחים הנמוכים ופיזזו בחלל המחשיך ומקדיר, ריח ההדס מרקיד ברוח, והיסמין. באישה היפה עם השער השחור שיופייה מבהיק כמו עשרות טלוויזיות צבעוניות זו על גבי זו, גם בה לא הבחין. אך כל המראות הללו והרחות והצלילים, הכיר אותם היטב, כמו פסנתרן המשנן תווים של יצירה, הוא ידע את כל סדרי העולם. אין עבר, אין עתיד; הכול צף בהווה המתמשך, אמר סופר אחד, שכיליון אהב לקרוא ממנו. שקלובסקי! שקלובסקי! נרעדה צעקה שנסרה את האוויר. בבת אחת התנער כיליון ויצא מתאו, ומולו נעמד, קירח ונמוך, שצליל מצמוץ עפעפיו כשל דריכת אקדח, מר פיינשטיין. עיניו כהות ועמומות, כשל בני האדם המשוללים מחשבות עמוקות, ונעדרי חמלה. מבטו כבד ומכביד. "איפה אתה שקל! כבר שבוע שאנחנו מחפשים אחריך במשרד, בתא הקירור ובבית. איפה אתה?" שאל פיינשטיין הגוץ את שקלובסקי, ומיד המשיך כשהוא פונה אל עצמו. מצחקק בשביעות רצון, כמו אדם שחיפש אבדה מזה זמן רב והנה נמצאה בכיס מעילו. "הנה, שבוע מחפשים אותו, דופקים בבית, ואין מענה, מתקשרים ולא כלום… חשבנו שכבר בלעה האדמה… אבל מה לאדמה ולטיפוס כמו שקל… ותראו תראו… הוא מופיע פתאום כמו שד עשרים מטר מהמשרד…" ועכשיו חזר ופנה אל כיליון. "מה קרה שקל? חזר הגנב אל זירת הפשע?" וכיליון ענה בהתנצלות כשליבו סוער עליו "לא מר פיין", כך כינו אותו במשרד, "הייתי השבוע חולה מאוד, ולא יכולתי לקום לטלפון או לפתוח את הדלת." ופיינשטיין אמר "ליבי -ליבי שקל. לא תראה מהמשרד פרוטה החודש, ואם תמשיך ככה לזלזל ולברוח, עוד תפוטר." וכבר ביקש ללכת אך ראה את השושנים שבידו של כיליון ואמר בקול מתנשא: "פרחים שקל, נהיית לנו רומנטיקן. כוח לבוא למשרד אין, אבל לחזר יש. " והוא הסב את גבו, והמשיך פונה אל בניין משרדים, מסתובב וצועק אל כיליון "תזכור שקלובסקי, אתה על האצבע שלי תלוי!" אח! היה מערבב לו את המסמכים אם רק היה לו האומץ! ואחרי השיחה הזו, קמטים רבים הופיעו על פניו של כיליון, ועורו החוויר, כאילו הזקין בן רגע בעשרות שנים. הוא בכלל לא מעוניין להמשיך ולעבוד במשרד של פיינשטיין, לשימור מזון מארגנטינה. הוא היה במחלקת הבשרים: מהבוקר ועד הערב היה שמור יחד עם העגלים והפרות בתא הקירור, מזריק חומרים משמרים ומודד טמפרטורה וחמיצות כל כמה דקות. הלוואי שהבשר שלו יוחמץ במהרה בקבר. מירר כיליון על פיינשטיין, והתיישב על רגליו של איזו אישיות מפוסלת בברונזה. עיניו תריסים אוטומטיים מקולקלים, נסגרו ונפתחו עד שהגיעו לכדי מצב ביניים, לפשרה כשהעפעף יורד לו רק עד כמחצית העין. הוא נרדם. השושנים נשמטו מידו אל שלולית, ואט אט החלו עלי הכותרת האדומים להינתק ולצוף באדוות המסתלסלות שכמו היו בעלות חיים משלהן בתנועתן המיוחדת ומלאת האישיות. עלי הכותרת נדמו לנרות נשמה על גבי קופסאות עץ קטנות וחלולות, והגשם יורד מחטים, וקול דממה פשטה. החשכה נערמה וצלילי בדידות נאספו. רוחות חזקות נשבו מכיוון הים, אנשים דהרו, מתכנסים אל תוך עצמם, אם בזוג אז מאחדים גופם, והשדרה כמו סיפון של ספינה נעה הטלטלה בין הגלים הכבדים. הברוש הגביה תורן, העלווה מפרשים ירקרקים והאנשים מלחים מתרוצצים ובורחים אל בטן האונייה.
ד.
כיליון נעמד בסמוך לבית העלמין, השערים הכבדים היו פרוצים, כאילו הבינו דבר מה ונפערו בשתיקה. ההרדוף פרח בכל עבר בו הביט. השמיים נצבעו אדום, בדמדומי ערב אחרונים, כמו התרחשה הוצאה להורג בסמוך לרקיע המערבי על ידי כיתת יורים. והשמש ירדה בין חלקות הקברים המבצבצים מהאדמה. שערות ידיו הסתמרו כמו החרולים שפרצו את גבולות המוות אל החיים באוויר היבש והדלוח. והוא צועד מלא ביטחון וערגה אל תוך השער, ועונג רב מציף אותו, ומעורר את זהותו לכדי החיוניות הרבה שהציפה אותו בטעם מתוק של משמעות. אך בין רגע תחושות העליונות נעלמו והתחלפו ברגשות אשם עזים, שנקפו ופקדו אותו. והגב החל להתקער וצעדיו נעשו מרושלים וכבדים. החום העיק וזעה קרה ודביקה נדפה מגופו. מן המצבות עלו תימרות אדים, והמציאות נראתה מטושטשת וחסרת משקל. הוא הבחין בעשרות צלליות של דמויות מרצדות בין הקברים. נושאות מריצות ומעדרים. ריח חריף וחרוך עלה באוויר. הוא חשב שלקה בקדחת, אך לבטח השתבשה דעתו. הצלליות אט מתחדדות ונהיות לבני אדם. הם פותחים מצבות ומוציאים חול ועפר. ובמריצות ראה זחלים בתרמילים, או שבעצם גופות בתכריכים. אדם בשנות החמישים לחייו, עורו שזוף וקמטים רבים מרצדים בשמורת עיניו ניגש אל כליון "באת להוציא את המת?" הוא שאל וכליון, מרים את ידו להראות את פרחי השושנה. ולפתע היה בטוח שראה את דמותו החיוורת חולפת על פניו עם מריצה. אך מיד התעשת לקול שאלה נוספת. חיפש במרחב אחר עצמו אך לא מצא, כנראה דמיין. "מקווה שלא הגעת מאוחר מדי. כדאי שתבדוק אם לא הוציאו כבר את המת שלך." אמר האיש והוסיף, "היום, כולם עוסקים בחקלאות גופות, דשן אדם. כבר לא בטוח להשאיר את המתים בבתי הקברות. תראה איזה שתילים יפים צומחים מעל לכל קבר, האדם מעשיר את האדמה במינרלים." וכיליון רצה לומר דבר מה, אך כשל, וכל מה שיכול היה להוציא מפיו הוא צלילים עמומים וצורמים. "היום הכול הולך, גם לדישון פרטי בגינות, היום כבר כארבעים אחוזים מהמתים קבורים בחצרות הבתים…אפילו בארונות שמים אותם… מרוקנים את הארון מהבגדים… בתוך מיכלים שקופים…ממלאים בחול… משפחות מעדיפות גם להרוויח דשן טוב וגם קרבה. למה נראה לך הממשלה יוצאת למלחמות? בשביל החקלאות. היום, רוב הירקות שאתה אוכל, צמחו בעזרת…" כליון הנהן בראשו לאחר הדברים שנאמרו, ומסביבו עשרות אנשים מתרוצצים עם מריצות ומעדרים, מכים באדמה, עוקרים ממנה את המתים. כליון המשיך פונה כבד אך עם זאת חסר משקל אל קבר אביו. לבסוף הגיע, אך איחר את המועד; האדמה ריקה ואין איש שישכב בה. והנה אור ראשון של בוקר עלה הלילה התפזר ואיתו התגלתה חגיגיות נאצלת והברושים חיילים במסדר, הגשמים שככו, והסופות שבו אל הים, הסתודדו בין הגלים. הוא הקיץ באותו המקום בו נרדם לפני מספר שעות, למרגלות הפסל. עיניו כאבו, וגופו הכביד עליו, כאילו עבר מסע של ימים. הוא כעס על עצמו על שנרדם, ושלא הגיע לבית הקברות. אך החלום נראה לו מציאותי כל-כך. פרחי השושנה תחתיו נבולים וקרועים. הוא ניסה להתרומם על רגליו, תחילה כשלו מלהתיישר, אך לאחר מספר ניסיונות שבו הרגליים החלושות לכשירותן, והצעידו אותו חזרה אל ביתו. הוא נזכר בשיחה עם פיינשטיין. הוא יצטרך להגיע למשרד בשעות הקרובות ולהסביר הכול. להתנצל ולהצטער על התנהלותו בשבוע האחרון. הוא הגיע לפתח ביתו, עלה במדרגות, הוציא את צרור המפתחות מהכיס, פתח את הדלת ונכנס אל דירתו, חצה את הסלון, עבר את המטבח והגיע לחדר השינה, פשט מעליו את מעילו השחור, פתח את דלת הארון, עקר צרור פרחי שושנה אדומים ושם אותם באגרטל.