כלוא באור

בסביבות השעה שתיים עשרה בצהריים יצאתי מהמשרד, הודעתי על כך לבוס כמה ימים קודם, יש לי בדיקה אצל הרופא. היתרון בלצאת מהעבודה בשעה כל כך מוקדמת הוא שהתנועה בכביש זורמת חלק ואין בעיה למצוא חניה, השעה הייתה שתיים עשרה וחצי והנחתי שעד שתיים אני אהיה בבית להמשיך וליהנות מחציו השני של היום.

כשנכנסתי למרפאה, ריח עכור עטף את גופי במין גלימה סטרילית של חומרי חיטוי ומשככים למיניהם, הפקידה הביטה בי בעיניים כבויות וסימנה לי להמשיך ללכת במסדרון ולחכות ליד הדלת עד שיקראו לי. כשהתקדמתי לכיוון הדלת עוד יכולתי להרגיש כאילו הפקידה עדין מצביעה לעבר המסדרון דרך גבי כמו חץ.
לרוב האנשים קשה לחכות בתור, הרהרתי לעצמי בשעה שהתבוננתי על המרפאה ועל שכניי להמתנה. לי דווקא אין בעיה מיוחדת עם תורים, כל עוד התור יעיל, הכניסה והיציאה של אנשים לא לוקחת זמן רב מהסביר ואף אחד לא נכנס רק לשאול שאלה.
עיתוני ה"לאשה" שהיו פזורים על השולחן לא עניינו אותי ובטח שלא היו יכולים להפיג את חרדת ההמתנה, שלא הייתה קיימת עבורי כלל, ובמקום זאת העברתי את זמני בבהייה.
לבהות מבחינתי זה כשרון, לא מולד כמובן, נרכש, וגם לא בכל מצב, יש מקרים (כך אני סבור), שבהייה היא הפיתרון המושלם לשעמום אבל יחד עם זאת, בהנחה שמפתחים את הכישרון, ניתן להיות ערים לסביבה ולפרטיה וגם לקיים דיאלוג בין מציאות טרוטת עיניים לעייפות צהריים מתמשכת ובקיצור, נמנום בעיניים פקוחות.
גם בלי להסתכל על השעון, יכולתי לראות בקלות שמבחינת הגברת שיושבת לשמאלי, תם הזמן הסביר להמתנה, וכדאי לו, לאדון שבפנים שירמוז בעדינות לרופא כי קצובת הזמן שהוענקה לו על ידי יושבי התור אזלה.
אני לא יודע אם זו יד המקרה, או שהאדון באמת רמז לרופא, משום שברגע שהיה נדמה כאילו כבר שררה הסכמה בחדר ההמתנה כי זמן הבדיקה של האדון חורג מהסביר, והגברת שהייתה הבאה בתור התנועעה על כסאה בחוסר סבלנות מוגזם, שאני חייב להודות כי הפר את שלוותי במעט, בדיוק אז נפתחה הדלת על ידי הרופא, ובקול סמכותי אך אדיב קרא, הבא בתור.
הגברת, שלא יכלה עוד לכבוש את התאפקותה, אחזה בתיקה וקמה בתחושת הקלה אל חדרו של הרופא, כשהיא משאירה מאחוריה את המושב עליו ישבה; עייף,מותש ומהביל.
אני לא זוכר בבהירות אבל כשניסיתי לחשוב האם האדון יצא ברגע שהדלת נפתחה, לא הצלחתי למצוא במוחי שום תיעוד ליציאה של מישהו מהחדר. כנראה שלקחתי את הבהייה קצת רחוק מדי, חשבתי לעצמי, או שאולי ישנה עוד דלת המשמשת ליציאה, משהו כמו אולם קולנוע. ואולי בעצם אני באמת קצת עייף מדי.
חזיון ההמתנה הפך למלכודת תעתועים: אנשים היום, רגילים לחכות פחות ממה שחיכו פעם, למענה שירות הלקוחות בטלפון, לסרט חדש שיצא לקולנוע ואפילו לאוטובוס, אבל התור לרופא היה ונשאר אותו הדבר, בשביל לקבל יחס מתאים מהרופא צריך לחכות.
הזמן לא משחק תפקיד מוחשי במרפאה, ברגע שאתה מגיע, אתה נאלץ להיפרד מכל מחויבויותיך לאותו הרגע ולחכות. אני חיכיתי, יחד עם שאר האנשים, למרות שלא כמו כולם, אני הגעתי רק לעניין פעוט אבל לא עניין אותי לעשות מהומה או לנסות לעקוף.
ככל שהזמן התארך, הרגשתי שחוטי הזמן נשזרים אט אט על המקום שהפך את האנשים לשקטים וכפופים. הסתכלתי מסביבי; מסדרון ארוך נמתח עד לקצה המרפאה, מואר בפלורסנט חלבי עכור תמונות של נוף ארצנו במסגרת חומה ואנחנו. יושבים בחדר ההמתנה, מחכים לתורנו בשקט, פרט לכיסא משמאלי שמדי פעם משמיע קול חריקה.
לפתע ידית הדלת החלה להסתובב, נדרכתי במקומי והתחלתי להתנער מערפילי העייפות שנחו עלי ברכות בזמן ההמתנה. כשהרופא יצא מהדלת וקרא שוב, באותו הטון בדיוק אני חייב לציין, כבר התחלתי להתקדם לכיוון החדר.
לא הטרידה אותי במיוחד העובדה שגם הגברת לא יצאה מדלת הכניסה, התבוננתי לעבר הממתינים וגם על פניהם לא גיליתי הפתעה, אולי דווקא הקלה.
אני מניח שגם הם הבינו, או בעצם ידעו, את מה שאני השכלתי להבין לפני כולם, הרי זה ברור שישנה דלת נוספת המשמשת ליציאה.
כשנכנסתי לחדר התבוננתי סביבי, זה היה חדר ככל חדרי הרופא שהייתי בהם בחיי, שולחן עבודה, מחשב, כיסאות, מיטת טיפול, ארון מדפים, כיור קטן וראי.
התיישבתי על הכיסא והתחלתי לענות בלאקוניות על שאלות לא ברורות של הרופא.
הרמתי את ראשי אל התקרה והסתכלתי בכבדות על הילתה המייגעת של מנורת הפלואורסנט, שלא התעצלה והמשיכה להפיק צליל מונוטוני של זמזום הולך ובא, שתיאר באופן מושלם את האווירה שהאור הטיל על החדר, כצל.
הרופא ציווה עלי לפתוח את הפה, לסגור את עין שמאל ולנשום נשימות מלאות וארוכות כשכל מה שעניין אותי בעצם היה לדעת איך בדיוק או מאיפה יצאו החוצה האדון המתעכב והגברת הלחוצה, שכן פרט לדברים שתיארתי קודם לכן לא הייתה דלת נוספת לחדר.
הסקרנות שלי לשאול את הרופא לפשר הדבר התפוגגה ברגע כשהוא ציווה עלי בטון הסמכותי והאדיב שלו להמשיך לשבת בזמן שהוא יצא מהחדר.
אני מניח שהוא יצא להביא כלי כלשהוא שישמש אותו לבדיקה כדי שיוכל לקבוע דיאגנוזה מדויקת לפני שישחרר אותי לביתי.
בזמן שהייתי לבד ניסיתי שוב להתבונן סביב ולבדוק אם ישנה יציאה נוספת מהחדר, חייב להיות הסבר הגיוני לכך חשבתי, בדרך כלל אני שם לב למתרחש סביבי. כנראה שאדי המשככים שפשטו להם ברחבי המרפאה בנדיבות רבה, טשטשו קלות את תשומת ליבי למתרחש ובכלל, לרופא כדוגמת הרופא הזה אין זמן להלצות או תחכומים מיותרים.
משהו בי התחיל לאבד סבלנות לראשונה ביום זה והתחלתי להתנועע קלות על כיסאי בהמתנה לשובו של הרופא ולאבחנתו המדויקת.
כשמושב הכיסא החל לבעבע תחתיי, החלטתי לצאת החוצה ולברר בנועם להיכן יצא הרופא ומה מעכב אותו כל כך מלחזור ולשחרר אותי לביתי ולהתיר את התור שלבטח החל גם הוא לגעוש מעבר לדלת.
בניסיון הראשון עוד היססתי אך בשני הייתי בטוח שהדלת נעולה ואולי אני קצת מגזים, כנראה שהמנגנון תקוע או הידית סדוקה.
חזרתי למקומי, לא העליתי בדעתי כמובן לדפוק על הדלת שכן מאחוריה ספונים להם צרור של אנשים המחכים גם הם לחזרתו של הרופא, נשענים על פתקים בלויים שמורים על תורם במקום ובשעה לרופא הנ"ל.
גם לאחר שהעליתי בדעתי לנקוש על הדלת, לא ראיתי בכך תועלת של ממש, לא הייתה בי כוונה מוחשית לצאת מהחדר לפני שהרופא יגיע ויותר מזה חיכיתי לראות אם הוא יראה לי, לפני שהבא בתור ייכנס לבדיקה, את כיוון היציאה הנסתר מעיניי באותם הרגעים.
נקשתי בכל זאת, נזהר שלא להפר את השקט שהשתרר לו מחוץ לדלת, משלא הגיעה תגובה מבחוץ ניסיתי להקשיב דרך הדלת אך גם ניסיון זה לא הביא תועלת. החלטתי לנסות לפתוח את הדלת בכוח אך היא בשלה, נותרה נעולה בפני ולא הראתה סימנים כאילו היא הולכת לוותר לניסיונותיי ולהיפתח.
גם כשדפקתי בחוזקה על הדלת בתקווה שמישהו מהנוכחים בחוץ, הכלואים בחדר ההמתנה, יבחין כי אני נעול בפנים וינסה לעזור לי לפתוח את הדלת ולהוציא אותי מהחדר.
הרמתי את קולי מעט, אולי מישהו יבין שאני מנסה לצאת, שאלתי אם יש שם מישהו, הסברתי שאני נעול בפנים והרופא הלך, חזרתי על כך כמה פעמים, ניסיתי לדבר גם באנגלית רהוטה ואפילו בצרפתית שבורה שלמדתי בתיכון.
אף אחד לא ענה, הרגשתי שהזמן עובר לו, לא יכולתי לומר בביטחון אם הזמן שעבר היה קצר שרק נמתח באיטיות מעיקה או שמא באמת זמן רב עבר. האם הייתי כלוא בחדר רק במוחי או שבאמת הזמן התארך מהצפוי.
בפעם השלישית הייתי כבר הרבה יותר אסרטיבי, לא היה אכפת לי מהרופא, מדלת היציאה הלא ברורה או מזכותם של האנשים בחוץ לשקט, דפקתי בחוזקה על הדלת, בעטתי בקירות וניסיתי לפרוץ את דרכי החוצה על ידי הטחת הכיסא על הדלת.
קיללתי, צרחתי, ניסיתי להתגרות במי שנעל אותי, רציתי רק לצאת, הרגשתי נעול, מוגף, שוב הרגשתי את אותה התחושה בגב, כמו שהרגשתי את אצבעה של הפקידה קודחת בגבי את כיוון החדר.
הרגשתי זוג עיניים בוחנות, מציצות על גבי בהתגרות, לאן שלא הסתובבתי עדיין הרגשתי את הדקירה הרושפת בגבי.
הייתי כלוא, הרגשתי שאין זו יד המקרה למתרחש, הדלת נסגרה בכוונה, לא במקרה אני כאן, חשבתי, ישנה סיבה.
התיישבתי על הרצפה הלוהטת כשגבי אל הדלת, אולי בעצם לא הרצפה היא שהייתה לוהטת כי אם גופי הוא זה שבער לו מחמה, נעלבתי מהזילות שחרותי הייתה נתונה לה,
לא התיישבה במוחי העובדה שאני כאן, נעול כי מישהו רצה, בלי אזיקים, ללא שלשלאות או גדרות, חסר אשמה או האשמה. גלי החום קרעו את כוחי ארצה, אגלי זיעה ניגרו ממצחי ומגבי, פתאום שמתי לב שאני נשען על הדלת, ואולי היא נשענת עלי, מצאתי דיאלוג של מנוחה עם האויבת שלי, המחסום שלי החוצה ואולי זה בעצם המחסום שאשאר פנימה.
קמתי, ניסיתי לסדר את המחשבות, שטפתי את הפנים במים מהכיור הקטן, חפנתי מים בידי ושתיתי בלגימה, דווקא המשענת של הדלת האסורה היא זו שנתנה לי כוח לקום ולחזור למסלול רציונאלי, אולי בכל זאת ישנה יציאה, אולי אני מסתכל לכיוון לא נכון, צריך לארגן מחדש את סדר הפעולות שלי, אם לא בטעות או במקרה מדובר, אז חייבת להיות כוונה.
חיפשתי במגירות, בארונות, במחשב, כלום, כך חשבתי, אין לרופא מכובד שכמותו מקום להלצות ובטח לא על חשבון מטופליו.
על השולחן הונחה בסדר מרושל מעט, ערימת דפים, באותם רגעים לא עניינה אותי צנעת הפרט או כבוד המטופל, על מסמך אחד הייתה כתובה אבחנה ואילו על דפים אחרים היו רשומים להם בעט ובכתב יד רפה אך קריא, תסמינים, שמות של רופאים ומטופלים אך על אף אחד מהם לא היה מידע כלשהו הקשור אלי.
על אחד הדפים היה משורבט בעיפרון שיר קצר, אולי בעצם התחלה.
מילים שהרופא רשם מתוך רגע של שעמום או מוזה ואולי סתם בזמן שהוא חיכה למטופל הבא הוא ציטט שיר ישן.
הלב פצוע מכאב, הוא היחיד שלא אוהב.
הנה היא עומדת מולך, אהבת חייך הבריחה.
לא הבנתי כלום.
הזמזום שהמנורה המשיכה להשמיע שיגע אותי לחלוטין אז ניפצתי אותה לרסיסים עם אחד מהמדפים של הארון.
ברגע שנהיה חושך, ראיתי.
אור מסמא פרץ אל החדר בעוצמה, הסתכלתי על האור לרגע וסובבתי את ראשי, האור היה חזק מנשוא, הרגשתי כאב כאילו שברי זכוכית נכנסו לעיניי.
ניסיתי להסתכל שוב אל האור, הסתכלתי דרכו ולא עליו, כמו משקפת, האור פרץ מתוך פתח קטן בקיר, אולי חלון, מוזר שלא ראיתי שום חלון כל הזמן הזה, נראה לי שבכלל לא הסתכלתי.
האור היה פתאום ברור ונעים, משבי קסם נעימים פשטו עלי, התמסרתי והמראתי לעברו, בוהק זוהר נח עלי ונרגעתי.
גם אם אני אנסה למצוא תיאור נכון למה שאני רואה לא אוכל לעשות זאת, זה כמו לתאר צבע אדום בצליל, זו תהיה דרך אחרת, לא מוחשית, מופשטת. חשבתי על המים שמשתקפים בתכול השמים אולם השמים שקופים וכך גם המים אז מאיפה בא התכלת. אנחנו, השקופים מקבלים צבע משקופים אחרים.

עצמתי עיניים וקפצתי למים הכי עמוקים וקרים שיש בתקווה שאולי משם אוכל לצאת. מאכלת האור פשטה בי בעוצמה, בגבהים כבר אין ערפילים, האור חלבי ומלטף, הכה בי ענוגות, להיות חופשי זה לא רק איפה אלא גם איך.